בעיית אי הזהות
בעיית אי הזהות היא בעיה בפילוסופיה המנסה להתמודד עם הקושי בייחוס בעייתיות מוסרית לפעולות מסוימות המקיימות קשר סיבתי לקיומם של הסובלים מהן. בדיון בבעיה זו עולות בעיות לעניין ההשלכות של פעולות שהביאו לקיומם של אנשים, אך בכל זאת יש בהן משום עוולה מוסרית. מקור הבעיה הוא בהיעדר היכולת לכאורה לייחס את העוולה לנזק לאותם אנשים, שכן אלה לא היו קיימים אלמלא הפעולה הבלתי מוסרית לכאורה.
טענת אי הקיום[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעיית אי הזהות נשענת למעשה על טענת אי הזהות (או אי הקיום). טענת אי הזהות היא טענה פילוסופית לפיה לא ניתן לעוול כלפי פרט בביצוע פעולות שאלמלא נעשו, הפרט לא היה קיים. לפי הטענה, מי שטרם קיים (ולכן אינו קיים) בזמן ביצוע הפעולה, לא יכול להינזק על ידי (רוב) הפעולות והבחירות שנעשו טרם נולד, ככל שאלמלא אלה בוצעו הוא לא היה נולד/נוצר.
אף החריג לבעיה, דהיינו, המקרים בהם חיי הפרט אינם חיים ששווה לחיותם, הוא שנוי במחלוקת. כך, הפילוסופים אורי הרשטיין[1] ויוסף רז גורסים שניהם כי מי שאינו קיים אינו כזה שניתן לייחס ערך לטיב חייו, ולכן ההשוואה אליו כנקודת אפס שגויה, וממילא אין פשר לשאלה האם היה טוב לפרט אלמלא נולד.
השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טענת אי הקיום, חרף היותה מופשטת, משפיעה בדיונים פילוסופיים רבים, ובתוכם צדק בין דורי, זכויותיהם של דורות עתידיים, מדיניות פיסקלית והנדסה גנטית. בכל המקרים מושאי הדיונים הללו, הפעולות וההחלטות ישפיעו על זהויות הפרטים העתידיים, ועל כן מתלווה להם הגנה אימננטית מפני פגיעה באותם פרטים. הספרות הענפה על הבעיה ממחישה עד כמה הבעיה מעלה שאלות לא רק באתיקה תאורטית אלא גם בהיבטים פרקטיים של התוואת מדיניות ומשפט.
ניתוח הבעיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טענת אי הזהות הביאה לבעיה נוספת, הלא היא בעיית אי הזהות. בעיית אי הזהות (המכונה גם פרדוקס של פרטים עתידיים) היא הבעיה באמיתה לפיה פעולות יכולות להיות שגויות מוסרית אף שאינן פוגעות באף אחד. בהצרנה פורמלית, בעיית אי הזהות היא הבעיה לפיה שלוש הפרופוזיציות הבאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת:
(1) פעולות יכולות להיות שגויות רק אם הן מעוולות כלפי פרטים;
(2) להביא מישהו לידי קיום ששווה לחיות אותו, היא לא "משהו רע" עבור אותו פרט;
(3) ישנן פעולות המביאות פרטים לידי קיום ועדיין בלתי מוסרי לעשות אותן.
העמדה המקובלת דוחה את הפרופוזיציה הראשונה, דהיינו, אף שהבעיה עומדת בעינה, עדיין ישנן פעולות שמשפיעות על העתיד והן שגויות, אך אלה שגויות קטגורית ולא מעוולות כלפי פרטים עתידיים. דוגמה אחרת, אשר דוחה את הפרופוזיציה השנייה דווקא, מובאת על ידי הפילוסופית שונה שפרין (Seana Shiffrin)[2]. שפרין מבקשת לדחות את תפיסת טענת אי הזהות לגבי האופי הסכמתני (aggregative) של נזק.[3][4][5] להדגמת עמדתה, שיפרין מביאה דוגמה של הצלה רשלנית של טובע שהביאה לשבירת ידו, ולשיטתה עדיין יכולה להיתפס כפעולה שגרמה נזק. דוגמה נוספת לתפיסה של נזק לא סכמתני מובאת על ידי ג'יימס וודורד, המביא דוגמה של אישה שחברת תעופה מסרבת למכור לה כרטיס טיסה מטעמים גזעניים. וודורד מסביר כי אף אם הטיסה נסתיימה בהתרסקות, העובדה שהאישה ניצלה מהתרסקות בשל גזענות חברת התעופה לא שוללת את העוולה שבוצעה כלפיה בעצם האפליה[6].
הפרופוזיציה הראשונה, המכונה גם אינטואיציית ה-"person affecting" או "person based" מבקשת לטעון כי פעולה יכולה לעוול רק אם היא מרעה את מצבם של פרטים. פעולות, במילים אחרות, נבחנות על-פי שאלת מקסום רווחתם של פרטים, כדברי דרק פרפיט (Derek Parfit): "the 'bad' act must be 'bad' for someone"[7].
הפרופוזיציה השנייה מניחה כי פעולה שהביאה אדם לחיים ששווה לחיות אותם, לא יכולה לפגוע באותו אדם, ואינה מרעה עימו.
דוגמאות קלאסיות הממחישות את המתח[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרופוזיציה השלישית מתמקדת באותם מקרים המראים כי בפועל אכן ישנם מקרים לא מעטים אשר שזורה בהם בעייתיות מוסרית לבטח, אך הם עומדים במתח מול הפרופוזיציות הקודמות.
בין הדוגמאות הקלאסיות ישנו ניצול יתר של משאבים. בדוגמה זו, שימור המשאבים ירע את מצבה של האוכלוסייה האקטואלית אך במעט, אך ניצול יתר שלהם ישית סבל רב על הדורות העתידיים. חרף עובדה זו, דומה כי מדיניות המשאבים תשפיע על זהות הדורות שעתידים לבוא, ולכן, לאור הפרופוזיציות הקודמות, קיימת בעיה מובנית בהצבעה על "נזק" שנגרם להן.
דוגמה קלאסית נוספת עניינה "ילד עבד". במסגרת הדוגמה, נחתם חוזה בין הורים לאיש עשיר במסגרתו הם יביאו ילד וימכרוהו לעבדות, בתמורה לסכום כסף נכבד. הילד, על-פי הדוגמה, עתיד להיווצר בשל החוזה, ובהינתן שחייו כעבד הם עדיין חיים ששווה לחיות, הרי שאי המוסריות האופפת את המקרה מטילה צל כבד על הפרופוזיציות המקדימות[8].
פרפיט מביא דוגמה נוספת שאף היא הפכה קנונית, דוגמת הנערה בת ה-14. פרפיט מבקש לשים לב כי אותה הביצית שפוטנציאלית יכולה להביא לקיומו של ולד אינה אותה הביצית שתהא בעוד 10 שנים, אך הביצית הספציפית קובעת למעשה את זהותו של אותו פרט עתידי. במקביל, פרפיט מבקש שנחשוב על ילדה בת 14 שבוחרת להביא ילד לעולם. אנחנו חושבים שהחלטתה שגויה, וכי עליה לחכות מספר שנים בטרם תחליט להביא ילד לעולם. אנחנו גם חושבים, וזה העיקר, כי סיבה מרכזית לכך שהחלטתה שגויה היא שזה יביא לילד שהנערה תוליד "התחלה רעה לחיים". ברם, עיון מעמיק יותר מגלה שאותו ילד לא היה נולד כלל אלמלא ההחלטה הזו.
הבעיה אף עולה ביתר שאת בדיון הקשור בחיים בעוולה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Herstein, O.J., 2008. “Historic Injustice and the Non-Identity Problem: The Limitations of the Subsequent-Wrong Solution and Towards a New Solution,” Law and Philosophy, 27: 505–531.
- ^ (Seana Valentine Shiffrin, Wrongful Life, Procreative Responsibility, and the Significance of Harm, 5 LEGAL THEORY 117, 123–24 (1999
- ^ M. A. Roberts, The Nonidentity Problem, Winter 2022, Metaphysics Research Lab, Stanford University, 2022
- ^ Hamish Stewart, Harms, Wrongs, and Set-Backs in Feinberg's Moral Limits of the Criminal Law, Buffalo Criminal Law Review 5, 2001, עמ' 47–67 doi: 10.1525/nclr.2001.5.1.47
- ^ Elizabeth Kahn, The Tragedy of the Commons as an essentially aggregative harm., Journal of applied philosophy. 31, 2014-08-01, עמ' 223–236 doi: 10.1111/japp.12057
- ^ James Woodward, The Non-Identity Problem, 96 ETHICS 804, 804 (1986) at 810–11
- ^ Parfit, D., 1987. Reasons and Persons, Oxford: Clarendon Press.
- ^ Kavka, G., 1981. “The Paradox of Future Individuals,” Philosophy & Public Affairs, 11: 93–112.