תוכנית ההתנתקות
| תוכנית ההתנתקות | ||||
| המאבק על תוכנית ההתנתקות | ||||
| ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות | ||||
| ביצוע ההתנתקות | ||||
| ההתנחלויות שפונו | ||||
|
||||
| רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות | ||||
"תוכנית ההתנתקות" הוא השם שנתנה ממשלת ישראל לתוכנית שבוצעה על ידה בקיץ 2005 ובה פינתה ישראל באופן חד צדדי את ההתנחלויות הישראליות ואת מחנות צה"ל מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. משמעות התוכנית ברצועת עזה הייתה נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל לגבולות המדויקים של הקו הירוק (לרבות פינוי התושבים והצבא). משמעות התוכנית בשומרון הייתה פינוי ארבע ההתנחלויות, מבלי לערוך שינויים בתחומי אזורי יהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) והגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 ישראלים.
תחילה נקבע ביצוע התוכנית ליום ה-14 באוגוסט 2005 (ט' באב ה'תשס"ה) הוא יום צום תשעה באב. תאריך הפינוי נדחה עד לאחר ימי בין המצרים ובפרט לאחר תשעה באב לפי בקשת הרב הראשי לישראל ונקבע ליום ה-15 באוגוסט 2005 (י' באב ה'תשס"ה)[1]. החלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את פינוי מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ובתי הכנסת שננטשו נשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2012).
תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. שרון סירב להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד. אך למרות שהיא נדחתה בידי מתפקדי הליכוד, המשיך שרון ביישום התוכנית, בהסתמכו על סקרים שהראו תמיכה בה[2].
התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות הפלסטינית בעת עלייתו של מחמוד עבאס לשלטון, נעשה מאמץ[דרוש מקור] לתאם את התוכנית עם הפלסטינים.
תוכן עניינים |
[עריכה] עיקרי תוכנית ההתנתקות
.jpg)
- ישראל תפנה את כל אזרחיה וכל מתקניה הצבאיים משטח רצועת עזה ותחזור במדויק לגבול הקו הירוק משנת 1967.
- ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
- לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לרשות הפלסטינית לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
- התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה החלטה להרסם.
- חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
- השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל ודחיית זכות השיבה, בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה את תמיכת ארצות הברית בכך, במכתב שקיבל מהנשיא ג'ורג' בוש[3], אולם יש המפקפקים במחויבות הממשלים האמריקאים בעתיד למסמך זה.[דרוש מקור]
[עריכה] הוויכוח סביב תוכנית ההתנתקות
בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופיה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.
[עריכה] טיעונים בעד ונגד התוכנית
הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות[4]:
- הקטנת החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית באופן שיקטין את מספר ההרוגים הישראלים והפלסטינים בלחימה בעזה[5] וייצור פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית
- מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה (טיעון שהתברר כשגוי לחלוטין).
- מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור[6]
בראיון לעיתון הארץ אמר דב וייסגלס, יועץ של ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנית ההתנתקות נועדה לסכל תכניות כמו יוזמת ז'נבה, אל מול ההתגברות בסרבנות ונועדה להקפיא את התהליך המדיני באופן המונע הקמת מדינה פלסטינית ודיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים לתקופה בלתי מוגבלת בזמן[7].
שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[8] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להשאר אדישים לעומתו"[9].
מנגד, רבים התנגדו לתוכנית ממספר טעמים:
- התנגדות כללית לפנות יישובים בשטחי ארץ ישראל.
- התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של המתנחלים הוא סוג של טרנספר ופוגע בזכויות האדם של המפונים. בהקשר זה נטבע המונח "גירוש" על ידי המתנגדים ביחס לתוכנית הפינוי.
- התנגדות מסיבות ביטחוניות בטענה שההתנתקות תחזק את הטרור ותרע את המצב הביטחוני, הרמטכ"ל משה יעלון כינה אותה "רוח גבית לטרור".
- התנגדות לפינוי יישובי צפון הרצועה, פינוי שאינו נובע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות ואשר מקרב את אש הטילים לאשקלון, אותו כינה עוזי דיין בשם "טעות כפולה".[10]
- התנגדות לחזרה מדויקת לקווי 67 ברצועה, דבר המחזק את הדרישה לחזור לקווים אלה גם בשאר הגזרות.[11]
[עריכה] הוויכוח סביב דרך אישורה של תוכנית ההתנתקות
בקרב הימין עלו טענות ששרון החליט על פינוי התנחלויות כדי לרצות את האליטה במערכות התקשורת, אכיפת החוק והמשפט, המזוהות לטענת הימין עם השמאל, כדי שהללו ימנעו מנקיטת צעדים חוקיים נגדו כדי לא לסכל פינוי ההתנחלויות, לאור החקירות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.[12] צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע יוסי שריד{{הערה|יוסי שריד | השוואת שווא, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010}: "עומק העקירה - כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית[13].
מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית מעוות ואינו ראוי:
- שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב". יתר על כן, בניגוד ליריבו עמרם מצנע שנשא במסע הבחירות את המצע של הנסיגה החד-צדדית מעזה, נשא אז שרון לעומתו את ההכרזה הנגדית: "לא תהיה נסיגה חד צדדית", ובכך הביא (לטענת מתנגדי ההתנתקות) את בוחריו להסיק ערב הבחירות כי גם "ויתורים כואבים" (כלשונו של שרון) לא יכללו שום נסיגה חד צדדית, אפילו לא מנצרים. טענה זו הועלתה גם בפסק הדין על ההתנתקות על ידי שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי (שפסל את ההתנתקות) - במילים הקצרות הבאות: "שרון פנה עורף למצעו".[דרוש מקור]
- שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים (ותפקידים אחרים). על ידי איומים בפיטורים ומתן הטבות לח"כים שהסכימו לתוכנית, הפעיל מערכת "שכר ועונש" למען השגת תמיכה בתוכניתו.[דרוש מקור]
- שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד. הסכמה זו התפרשה כהסכמה לפעול על פי תוצאותיו. ככל הנראה הוא הניח כי יזכה במשאל, אולם, לאחר שהפסיד, החליט לפעול בניגוד לו.
מנגד טענו התומכים כי אמנם התוכנית אושרה באופן מעוות ולא ראוי, אך בסופו של דבר התוכנית מתבצעת על פי חוק וההחלטה לגביה עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"ץ. ככזו, יש לתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור]
[עריכה] המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
 |
ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות |
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת ב- יא בחשון תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה חסרת תקדים בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.
פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף, תא כתום וחסידות חב"ד) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם נווה דקלים (30,000), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.
לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לסרבנות נגד ההתנתקות (בסופו של דבר מספר הסרבנים עמד על כ-60 בערך). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף.
בנוסף, שני יהודיים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות:
- ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל העריק עדן נתן-זדה ארבעה מנוסעי קו אוטובוס 165 בשכונה הדרוזית בשפרעם ופצע תשעה מהם, עד שתחמושתו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. בהרוגים שני ערבים נוצרים וזוג אחיות מוסלמיות.[14] המשטרה עצרה את הרוצח ואזקה אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף הרגו את הרוצח.[15]
- ב-17 באוגוסט 2005 חטף אשר ויזגן את נשקו של מאבטח באזור התעשייה שילה ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.[16]
[עריכה] ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית
כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.
שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון[17].
[עריכה] כרוניקה (עד אישור התוכנית)
|
|
ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות |
[עריכה] רקע
לאחר מלחמת ששת הימים נחשבה רצועת עזה בעיני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לאזור מגן חשוב להגנה על מדינת ישראל. בהתאם לכך, הקימה הממשלה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ונצר חזני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית. במהלך האינתיפאדה הראשונה נפגעו ברצועה חיילים ישראליים וארגוני שמאל מיקדו את מתקפתם נגד ההתנחלויות ברצועת עזה, בגלל הזיקה ההיסטורית הפחותה שלה ליהודים יחסית ליהודה ושומרון והיחס המספרי של תושבים ערבים יחסית למספר המתנחלים המועט. במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית. לאחר הסכמי אוסלו התגברו ההתקפות כנגד חיילי צה"ל ברצועה, במיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, והטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה נשמעה יותר ויותר בשיח הישראלי.
לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה דאז, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, התנגד לתוכנית וטען כי "דין נצרים כדין תל אביב". בבחירות שנערכו בשנת 2003 כלל מצנע את רעיון הנסיגה מעזה במצע הבחירות של מפלגת העבודה. אחרי שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, שרון פנה למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו בנסיגה חלקית מגוש קטיף, אך שרון סירב לכך.
[עריכה] הצגת התוכנית
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון לאחר כשלוש שנים בראשות הממשלה, בראיון עיתונאי לעיתון הארץ. באפריל 2004, לאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב, שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים[6]. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים, במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.
ב-2 במאי 2004 התקיים משאל בין חברי הליכוד, ובו רעיונו של שרון - שנסתמך על סקרים שחזו פער של כעשרים אחוז לטובת תוכניתו - נדחה ברוב של כמעט 60%. שרון בתגובה, בניגוד להבטחותיו לפני המשאל, ביצע שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. הדבר גרם לזעם רב בקרב חברי הליכוד ומתנגדי התוכנית.
ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.
בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין בצעד שנוי במחלוקת, שאף זכה לביקורת משופטי בג"ץ. בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ אבי דיכטר כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית"[18].
ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.
ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהממשלה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה על הישארות בקואליציה. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.
השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.
החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.
ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון במטרה לרתק כוחות ביטחון רבים ככל האפשר ולמנוע מהם להתכונן ל"תוכנית הגירוש הגזעני" כדבריהם.
[עריכה] כרוניקת ההכנות ליישום התוכנית
[עריכה] מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי
|
|
ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות |
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.
באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.
[עריכה] תוכנית ניצנים
ב מרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים.
[עריכה] בג"ץ חוק פינוי-פיצוי
ב־9 ביוני דחה בג"ץ את העתירות לביטול חוק פינוי פיצוי[19], בתנאי שישונו מעט מתנאי החוק בצורה שתגדיל את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.
[עריכה] בתי המתנחלים שפונו
בנושא הבתים הפרטיים בהתנחלויות שפונו, לא התקבלה החלטה חד משמעית בישראל במסגרת התווית תוכנית ההתנתקות עד למועד מאוחר יחסית, והיו שינויים רבים עקב המצב בשטח ומשא ומתן עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.
כרונולוגיית ההחלטות:
- תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
- מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש מנזק תדמיתי כבד שיגרם לישראל.
- היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
- בפגישה עם קונדוליסה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
- החלטה מה-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל.
- ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את בתי המתנחלים שיפונו ואילו ההריסות יטמנו בשטח מצרים.[20]
[עריכה] מבני דת
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש.
החלטה זו עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב הציונות הדתית. דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג אמר כי: "בית המשפט העליון, שהרים את ידו על יישובים פורחים ועל בתי הכנסת פוגע בזכויות העם היהודי ובקודשיו בצורה שלא הייתה מביישת אף בית משפט אנטישמי בעולם. דומה שטיטוס ונבוכדנאצר, מחריבי המקדש, לא היו יכולים לדמיין לעצמם יורשים טובים יותר"[21]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו נשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל. [דרוש מקור]
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות.
[עריכה] אתר הקרווילות ליד ניצן
מספר חודשים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים[22]. משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.
תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.
משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות- רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.
[עריכה] סגירת הגוש
סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.
ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד זכתה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות לביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.
ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל 250,000 מפגינים ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל 100,000 מתפללים.
14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת ה-15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ה-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.
[עריכה] כרוניקת ההתנתקות עצמה
|
|
ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות |
[עריכה] מעגלי הפינוי
.jpg)
ביצוע הפינוי הורכב מ 6 מעגלי כוחות:
- המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים.
- המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
- המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
- המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
- המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
- המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.
[עריכה] אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון
בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.
בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.
אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.
[עריכה] פינוי האזרחים
בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי). הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. מספר אירועים שראוי לציינם היה התבצרות 1500 נערים ונערות בבתי הכנסת של נווה דקלים והתבצרותו של אריה יצחקי עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו רק באמצעות מנופים ומכולות. במהלך ההתבצרות נפגעו קל כ-10 מפנים מחומר שזרקו המפנים, וזהותו עדיין שנויה במחלוקת.[23] ככלל, הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים בתקשורת על הנחישות והרגישות בה בוצע הפינוי. אף על פי כן, ראוי לציין כי במקרים רבים המפונים הוכנסו על ידי המשטרה, לאוטובוסים שהוכנו מראש, והוסעו בהם במשך שעות רבות ברחבי הארץ. באוטובוסים אלו, השוטרים לא נענו לבקשת המפונים לבצע עצירה לשם הליכה לשירותים או שתייה, ומספר מפונים (לרבות נשים) נאלצו לעשות את צרכיהם באוטובוס. גם אחרי שהגיעו המפונים אל היעד, לא באו אל המנוחה והנחלה. במקרים רבים המפונים הגיעו למלונות ברחבי הארץ, בהם לא הייתה כל היערכות לקליטתם. במקרים נוספים מפונים הגיעו למלונות בירושלים, אך במשך תקופה ארוכה נאלצו למסור את בגדיהם לכביסה למתנדבים מיישובי גוש עציון שהסכימו לכבסם, היות שאיש מטעם המדינה לא נתן דעתו לשאלה זו.
ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים[24]. הרמטכ"ל דן חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.[25][26]
ראו גם:
- הרמטכ"ל: השלמנו את הפינוי ברגישות ונחישות, חדשות וואלה
[עריכה] פינוי מבני הדת
|
|
ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות |
ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום.
בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בית הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות.
[עריכה] פינוי התשתיות והצבא
לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון.
בצפון השומרון לא תפונה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.
ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה[27].
[עריכה] סיום פינוי צפון השומרון
לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן על ידי צה"ל. בצפון השומרון פונו אמנם היישובים ומקצת בסיסי הצבא אולם צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.
[עריכה] אחרי ההתנתקות
[עריכה] שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
|
|
ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון |
ביום ה-30 ביולי 2008 החליטה ועדת ביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[28] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה קבעה כי המדינה כשלה בטיפול במפונים, וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין רוב המפונים נמצאים בקרוונים זמניים, מבני ציבור לא הוקמו כלל, וקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הוועדה סיכמה וכי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה"[29].
[עריכה] רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
|
|
ערך מורחב – רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות |
בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות איסמעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חאמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, הינתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל[30]. ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.
[עריכה] יישובי עוטף עזה אחרי ההתנתקות
לאחר תוכנית ההתנתקות, המשיכו הארגונים הפלסטיניים בשיגור הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ואף הגבירו אותו. העיר שדרות הופצצה על בסיס יומי, וגם אשקלון ונתיבות נכנסו לטווח הירי וספגו מטחי רקטות. יישובים הקרובים לגדר המערכת כמו נתיב העשרה ועין השלושה ספגו גם ירי מסיבי של פצצות מרגמה וירי צלפים. בעקבות התקפות אלה על ישראל, יצאה ישראל למבצעי חורף חם ועופרת יצוקה.
[עריכה] הבחירות לכנסת השבע עשרה
|
|
ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה |
[עריכה] הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון
לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, קריאת שמות הרחובות בישוב הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון.
באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף בירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה "תוכנית ההתנתקות"."
[עריכה] התייחסות מאוחרת לתוכנית
במשך השנים שלאחר ההתנתקות, היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, או הסתייגו מהדרך בה היא בוצעה. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס[31][32] ,בנימין נתניהו[33], ציפי לבני[34], סילבן שלום[35] בנימין בן אליעזר[36], גיורא איילנד[37], עוזי דיין[38], אלוף הפיקוד בזמן ההתנתקות גרשון הכהן[39], ואנשי תקשורת כדן מרגלית[40] ואברי גלעד[41].
כמו כן, גם דעת הקהל הישראלית השתנתה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. בעוד שלפני ביצוע ההתנתקות זכתה התוכנית לתמיכה של 60% מהציבור, לאחר ההתנתקות סבר רב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות"[42].
[עריכה] נתונים
[עריכה] מספר המפונים
[עריכה] רצועת עזה
על פי השנתון הסטטיסטי לישראל[45], התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.
צפון הרצועה
|
|
מרכז הרצועה
|
|
גוש קטיף
- מסתננים - כ 5000 איש (על פי הערכות צה"ל)
סה"כ: 8,600 תושבים, 5000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.
[עריכה] צפון השומרון
סה"כ: 680 תושבים ב-4 יישובים.
[עריכה] מספר מפנים
במבצע הפינוי השתתפו כ-42 אלף חיילים ושוטרים.
[עריכה] עלות כספית
אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה (בדו"ח שפורסם במאי 2007) הוא 9 מיליארד ש"ח. מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון.
בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים למתיישבים. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.[46][47].
הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך למעלה מ-400,000 ש"ח לאדם, ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (מעל גיל 14).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003.
- יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007.
- רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.
- משה יעלון דרך ארוכה קצרה פרק י"ב.
- נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות הוצאת צבעונים, 2006
- קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007.
- ארי שביט, חלוקת הארץ- ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005.
- ענת רוט, סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתוכנית ההתנתקות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005.
- דוד ברודט ודניאל צידון, מחיר ההינתקות: השלכות כלכליות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קיסריה ה-13, 2006.
- חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009.
- צרפתי, אורלי (2007). מיתוסים בשירות המאבק: סיקור ההתנתקות בעתון הצופה, קשר- כתב עת לתולדות העתונות והתקשורת בעולם היהודי, 36, 156-166.
- צרפתי אורלי (2010). מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד. הוצאת אונ' תל אביב והספרייה הציונית.
- אלישיב רייכנר, כתום המאבק - גוש קטיף במערכה, הוצאת ידיעות אחרונות[48]
- ידידיה מאיר וסיוון רהב-מאיר, ימים כתומים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006, ISBN 9654822563.
- אלבום תיעוד המאבק, שחר כתום
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
[עריכה] מסמכים
- תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
- פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
- תוכנית ההתנתקות באתר משרד החוץ
- חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
- מכתב מתורגם של הנשיא בוש
- מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ynet, ההתנתקות: נאומו המלא של ראש הממשלה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2004
- מסמך בנושא ההתמודדות עם הנסיגה הצפויה ברצועה - תרגום מסמך של החמאס בנושא התגובה להתנתקות, המרכז למורשת המודיעין
[עריכה] חדשות
- חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
- ימי התנתקות - אתר ynet מבית ידיעות אחרונות
- חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר nrg מעריב
- תומר זרחין, שר המשפטים, דניאל פרידמן, חתם על המלצת חנינה למתנגדי ההתנתקות, באתר הארץ, 26 בפברואר 2009
- תוכנית ההתנתקות, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
- התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראה קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה).
[עריכה] ידיעות, כתבות ומאמרים
[עריכה] על תוכנית ההתנתקות
- בן כספית, כך נולדה תוכנית ההתנתקות, באתר nrg מעריב, 16 ביולי 2005
- סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש)
- תוכנית ההתנתקות, באנציקלופדיה ynet
- דניאל אדלסון, 3 שנים לתרדמת: שרון רצה לצאת מעזה לתמיד, באתר ynet, 4 בינואר 2009
- פרויקט תוכנית ההינתקות 2005 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת", אתר ראות
- "תוכנית ההתנתקות" באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
[עריכה] על הפינוי עצמו
- NRG מעריב, כשהדמעה זלגה מהעין, באתר nrg מעריב, 25 באוגוסט 2005
- אסתר זנדברג, פח זבל עם נוף לים של עזה, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2005
- רון פרסלר, האיומים, ההכנות, המועקה והפרידה. חמש שנים להתנתקות, זיכרון של קצין מפנה, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010
[עריכה] על הסיקור התקשורתי
- הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־nrg:
- הזירה הלשונית: קייטנת מעשיהו, באתר nrg מעריב, 8 ביולי 2005
- השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה
- "מנותקים - כך סיקרו אמצעי התקשורת בישראל את ההתנתקות", קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, ינואר 2006.
[עריכה] יצירות על ההתנתקות
- 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10 - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד דרום לשעבר דן הראל.
- פרקים בספר 'התפכחות', מאת דן מרגלית, הוצאת זמורה ביתן, 2009 - ביקורת חריפה על תהליך קבלת ההחלטות ועל התוכנית עצמה.
- קטיף/מירה לשם - לצפיה בסרט המלא
- קטיף אחרון/מירה לשם - לצפיה בסרט המלא
[עריכה] אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות
- אתר ההסברה נגד ההתנתקות
- מאמר: 20 טעויות בנימוקיהם של תומכי ההתנתקות
- אתר גוש קטיף
- תא כתום, סטודנטים נגד ההתנתקות
- אתר "הבית הלאומי", הארגון האחראי על רוב חסימות הכבישים
- שנית גמלא לא תיפול
- אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות.
| ההיסטוריה של מדינת ישראל | |||
|---|---|---|---|
|
.png)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ למעשה נוהגים מנהגי אבלות רבים גם בתאריך י' באב (כלומר העשירי בחודש אב), מכיוון שלפי המסורת חורבן בית שני ועיקר שריפת המקדש נערך ביום זה. דחיית התאריך לי' באב גרמה לכך שיום זה נחווה כחורבן כפול בעיני הציבור הדתי הלאומי
- ^ אלי לנדאו, מקורבו של שרון, אמר על כך לאחר משאל מתפקדי הליכוד: "שרון יודע שלתוכניתו יש רוב בעם. אני לא חושב שיחליף את התוכנית. הערכתי היא שהוא יעמוד מאחורי תוכניתו בדרך זאת או אחרת"
- ^ אלוף בן, נתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004
- ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים, משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר הרשות לקידום מעמד האישה
- ^ דיאנה בחור-ניר, שרון: ההתנתקות תאפשר מאבק אמיתי בעוני, באתר ynet, 15 באוגוסט 2005
- ^ 6.0 6.1 מכתב הנשיא בוש, באתר ynet, 15 באפריל 2004
- ^ ארי שביט, יועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004
- ^ בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות - 08/04/2004, אתר שלום עכשיו
- ^ דורון שפר, הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד, באתר ynet, 23 באוקטובר 2004
- ^ לפי ynet אבי פרחן (05.07.05) [1]: "כעת אולי מובן מדוע גם אישי שמאל מובהקים מתנגדים לעקירת גוש יישובי אלי סיני. עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר וכיום איש מפלגת העבודה, אמר: "הנסיגה מדוגית, ניסנית ואלי סיני היא טעות קשה; אין לה הצדקה דמוגרפית או ביטחונית, והמחיר שהיא עלולה לגבות מאיתנו איננו מוצדק". עוזי דיין כינה זאת "טעות כפולה": מבחינה ביטחונית - קירוב טילי הקסאם לאשקלון שלא לצורך, ומבחינה מדינית - יצירת תקדים מסוכן של נסיגה חד-צדדית לקווי 67', וחיזוק התביעה הפלסטינית לעשות כן בכל השטח. ערב הבחירות האחרונות, בביקור באלי סיני, הצהיר גם עמרם מצנע שאין לוותר על הגוש הזה"
- ^ כנ"ל
- ^ רביב דרוקר ועפר שלח, "בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה", 2005
- ^ אהוד אשרי, משחק מלים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004
- ^ אחיה ראב"ד, אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה, באתר ynet, 5 באוגוסט 2005
- ^ ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד, שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס, באתר ynet, 4 באוגוסט 2005
- ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלשתינים, באתר nrg מעריב, 11 בספטמבר 2006
- ^ אפרים יער תמר הרמן, שנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות, באתר הארץ, 10 ביולי 2006
- ^ אריק בנדר, "פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר", באתר nrg מעריב, 4 בינואר 2005
- ^ טל רוזנר, בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים, באתר ynet, 9 ביוני 2005
- ^ אמיר בוחבוט, הריסות הבתים יוטמנו במצרים, באתר nrg מעריב, 4 באוגוסט 2005
- ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet, 8 בספטמבר 2005
- ^ ראש הממשלה סייר בנגב המערבי, אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005
- ^ כתבי nrg מעריב, 74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו, באתר nrg מעריב, 18 באוגוסט 2005
- ^ אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג, יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2005
- ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
- ^ דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
- ^ עלי ואקד, הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות, באתר ynet, 12 בספטמבר 2005
- ^ תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008
- ^ אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet, 15 ביוני 2010
- ^ פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט, גל ברגר, באתר רשת ב', 25 באוקטובר 2011.
- ^ יוסי זילברמן, פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת", באתר mako, 18 בפברואר 2009
- ^ ניר יהב, פרס רומז: ההתנתקות היתה כישלון, באתר וואלה!, 28 באוקטובר 2008
- ^ ברק רביד, ראש הממשלה בנימין נתניהו: לא נחזור על הטעות של ההתנתקות, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2009
- ^ מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי, לבני: ישראל היתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלשתינית לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 4 בינואר 2007
- ^ [טנא סמואל וחגי הוברמן, שלום: ההתנתקות הייתה טעות, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2006
- ^ חדשות, בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד, באתר נענע 10, 8 בנובמבר 2007
- ^ ארי שביט, איילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, ההתכנסות לא תביא ליציבות, באתר הארץ, 4 ביוני 2006
- ^ עוזי דיין: ההתנתקות מרצועת עזה היתה טעות, באתר וואלה!, 20 ביולי 2010
- ^ האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2006
- ^ ספרו "התפכחות"
- ^ ירעם נתניהו, שליפות עם אברי גלעד, באתר nrg מעריב, 23 בינואר 2007
- ^ יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות היתה טעות, באתר nrg מעריב, 26 ביולי 2007
- ^ ימי ההתנתקות, באתר ynet
- ^ מפת ההתנתקות, באתר nrg מעריב
- ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006 [2]
- ^ ירון דרוקמן, דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער, באתר ynet, 9 במאי 2007
- ^ צבי זרחיה, עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל, באתר הארץ, 8 בפברואר 2005
- ^ דף הספר
