תוכנית ההתנתקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת רצועת עזה וגוש קטיף
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שבוצעה על ידי ממשלת ישראל בקיץ 2005 ובמהלכה פינתה ישראל באופן חד צדדי את תושבי ההתנחלויות ברצועת עזה, וכוחות צה"ל נסוגו באופן מוחלט לגבולות המדויקים של הקו הירוק באזור זה. במקביל פינתה הממשלה ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, מבלי לערוך שינויים בתחומי אזורי יהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) והגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים.

תחילה נקבע ביצוע התוכנית ליום 14 באוגוסט 2005 (ט' באב ה'תשס"ה), הוא יום צום תשעה באב. תאריך הפינוי נדחה ביום אחד ל-15 באוגוסט (י' באב), כך שהוא בוצע לאחר הצום ולאחר ימי האבל של בין המצרים, זאת לפי בקשת הרב הראשי לישראל[1]. פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים וצה"ל השלים את פינויו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ובתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר טרם הסתיים (נכון ל-2014).

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. שרון סירב להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד. למרות שהיא נדחתה בידי מתפקדי הליכוד‏[2], המשיך שרון ביישום התוכנית, בהסתמכו על סקרים שהראו תמיכה בה‏[3].

התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות הפלסטינית בעת עלייתו של מחמוד עבאס לשלטון, נעשה מאמץ[דרוש מקור] לתאם את התוכנית עם הפלסטינים.

הטיפול במפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שקמה בעקבות כך קבעה כי הממשלה כשלה כישלון חמור בטיפולה במפונים, וכי ההתנתקות גרמה לפגיעה גדולה בזכויות האדם של המפונים.

תוכן עניינים

עיקרי תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילת צה"ל בפינוי משפחה מהיישוב שירת הים.

הוויכוח סביב תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנת סטודנטים נגד תוכנית ההתנתקות

בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופיה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.

טיעונים בעד ונגד התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות‏[5]:

  1. ישראל הגיעה למסקנה כי אין כיום שותף פלסטיני מולו ניתן להתקדם בתהליך שלום דו-צדדי. הקיפאון הגלום במצב הנוכחי הוא מזיק. כדי לצאת מקיפאון זה, על ישראל ליזום מהלך שלא יהיה מותנה בשיתוף פעולה פלסטיני.
  2. התוכנית תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לפחות בטווח הארוך.
  3. היציאה מרצועת עזה ומאזור בצפון השומרון תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ויש בה פוטנציאל לשיפור מרקם החיים הפלסטיני והכלכלה הפלסטינית.
  4. מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה (טענה שהופרכה עקב הסגר שהוחל זמן קצר לאחר יישום התוכנית).
  5. מכתב של הנשיא בוש עם התחייבויות לתמוך בעמדת ישראל בשלילת זכות השיבה, השארת גושי ההתנחלויות בידי ישראל ואי קיום תהליך מדיני עם הפלסטינים לפני חיסול ארגוני הטרור‏[6]

בראיון לעיתון הארץ אמר דב וייסגלס, יועץ של ראש הממשלה אריאל שרון, שתוכנית ההתנתקות נועדה לסכל תוכניות כמו יוזמת ז'נבה, אל מול ההתגברות בסרבנות ונועדה להקפיא את התהליך המדיני באופן המונע הקמת מדינה פלסטינית ודיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים לתקופה בלתי מוגבלת בזמן‏[7].

שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[8] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להשאר אדישים לעומתו"‏[9].

מנגד, רבים התנגדו לתוכנית ממספר טעמים:

  • התנגדות לנסיגה חד-צדדית.
  • התנגדות כללית לפנות יישובים בשטחי ארץ ישראל.
  • התנגדות בטענה שפינוי בכפייה של המתנחלים הוא סוג של טרנספר ופוגע בזכויות האדם של המפונים. בהקשר זה נטבע המונח "גירוש" על ידי המתנגדים ביחס לתוכנית הפינוי.
  • התנגדות מסיבות ביטחוניות בטענה שההתנתקות תחזק את הטרור ותרע את המצב הביטחוני, הרמטכ"ל משה יעלון כינה אותה "רוח גבית לטרור".
  • התנגדות לפינוי יישובי צפון הרצועה, פינוי שאינו נובע מטעמי הפרדה בין האוכלוסיות ואשר מקרב את אש הטילים לאשקלון, אותו כינה עוזי דיין בשם "טעות כפולה"‏[10].
  • התנגדות לחזרה מדויקת לקווי 67 ברצועה, דבר המחזק את הדרישה לחזור לקווים אלה גם בשאר הגזרות‏[11].

הוויכוח על דרך אישורה של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הימין עלו טענות ששרון החליט על פינוי התנחלויות כדי לרצות את מערכות התקשורת, אכיפת החוק והמשפט, המזוהות עם השמאל, כדי שהללו ימנעו מנקיטת צעדים נגדו, לאור החקירות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן[12]. צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד[13]: "עומק העקירה - כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר‏[14]. אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית‏[15].

מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית מעוות ואינו ראוי:

  • שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב". יתר על כן, בניגוד ליריבו עמרם מצנע שנשא במסע הבחירות את המצע של הנסיגה החד-צדדית מעזה, נשא אז שרון לעומתו את ההכרזה הנגדית: "לא תהיה נסיגה חד צדדית", ובכך הביא (לטענת מתנגדי ההתנתקות) את בוחריו להסיק ערב הבחירות כי גם "ויתורים כואבים" (כלשונו של שרון) לא יכללו שום נסיגה חד צדדית, אפילו לא מנצרים. גם בפסק דין המיעוט על ההתנתקות של שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי נאמר שתוכניתו המדינית של ראש הממשלה, לא זו בלבד שלא נכללה במצע מפלגתו לבחירות האחרונות, אלא שהיא אף עומדת בסתירה למה שהוצג באותו מצע. השופט לוי פסל את ההתנתקות ואת חוק ההתנתקות כבלתי חוקתיים מסיבות אחרות‏[16].
  • שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים (ותפקידים אחרים). על ידי איומים בפיטורים ומתן הטבות לח"כים שהסכימו לתוכנית, הפעיל מערכת "שכר ועונש" למען השגת תמיכה בתוכניתו.[דרוש מקור]
  • שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד, והכריז שתוצאות המשאל יחייבו אותו. ככל הנראה הוא הניח כי יזכה במשאל, אולם, לאחר שהפסיד, החליט לפעול בניגוד לו.

מנגד טענו התומכים כי אמנם התוכנית אושרה באופן מעוות ולא ראוי, אך בסופו של דבר התוכנית מתבצעת על פי חוק וההחלטה לגביה עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"ץ. ככזו, יש לתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור]

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה חסרת תקדים בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם נווה דקלים (30,000)[דרוש מקור], תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.

לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לסרבנות נגד ההתנתקות (בסופו של דבר מספר הסרבנים עמד על כ-60 בערך). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף.

בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:

  • ב-4 באוגוסט 2005 רצח החייל העריק עדן נתן-זדה ארבעה מנוסעי קו אוטובוס 165 בשכונה הדרוזית בשפרעם ופצע תשעה מהם, עד שתחמושתו אזלה והנוסעים השתלטו עליו. בהרוגים שני ערבים נוצרים וזוג אחיות מוסלמיות‏[17] המשטרה עצרה את הרוצח ואזקה אותו, אך לא הצליחה לחלצו מאלפי התושבים שהתגודדו סביב האוטובוס ולבסוף ביצעו לינץ' ברוצח‏[18]
  • ב-17 באוגוסט 2005 חטף אשר ויזגן את נשקו של מאבטח באזור התעשייה שילה ופתח באש לעבר הפועלים הפלסטינים שהסיע ברכבו. לאחר מכן המשיך בנסיעה לאזור התעשייה וירה לעבר פועלים נוספים. כתוצאה מן הירי נהרגו ארבעה אנשים ונפצע אדם אחד. הרוצח נדון לארבעה מאסרי עולם מצטברים (נוסף ל-12 שנה על פציעה) וחויב בתשלום פיצויים למשפחות הנרצחים והפצוע.‏‏‏[19]
  • ב-17 באוגוסט 2005 הציתה עצמה ילנה בוסינובה כמחאה על ההתנתקות ונפטרה בבית חולים סורוקה כ-9 ימים אחר כך.
  • ב-31 באוגוסט 2005[20] הצית את עצמו ברוך בן מנחם - עולה חדש מארצות הברית כמחאה נגד תוכנית ההתנתקות ונפטר לאחר כשבוע מפצעיו.

ההתנתקות בדעת הקהל הישראלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.

שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון‏[21], שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו"‏[22].

כרוניקה (עד אישור התוכנית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת ששת הימים נחשבה רצועת עזה בעיני מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לאזור מגן חשוב להגנה על מדינת ישראל. בהתאם לכך, הקימה הממשלה בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ונצר חזני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית. במהלך האינתיפאדה הראשונה נפגעו ברצועה חיילים ישראליים וארגוני שמאל מיקדו את מתקפתם נגד ההתנחלויות ברצועת עזה, בגלל הזיקה ההיסטורית הפחותה שלה ליהודים יחסית ליהודה ושומרון והיחס המספרי של תושבים ערבים יחסית למספר המתנחלים המועט. במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית. לאחר הסכמי אוסלו התגברו ההתקפות כנגד חיילי צה"ל ברצועה, במיוחד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, והטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה נשמעה יותר ויותר בשיח הישראלי.

לקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה דאז, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, התנגד לתוכנית וטען כי "דין נצרים כדין תל אביב". בבחירות שנערכו בשנת 2003 כלל מצנע את רעיון הנסיגה מעזה במצע הבחירות של מפלגת העבודה. אחרי שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, שרון פנה למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו בנסיגה חלקית מגוש קטיף, אך שרון סירב לכך.

הצגת התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון לאחר כשלוש שנים בראשות הממשלה, בראיון עיתונאי לעיתון הארץ. באפריל 2004, לאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב, שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים‏[6]. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים, במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.

ב-2 במאי 2004 התקיים משאל בין חברי הליכוד, ובו רעיונו של שרון - שנסתמך על סקרים שחזו פער של כעשרים אחוז לטובת תוכניתו - נדחה ברוב של כמעט 60%. שרון בתגובה, בניגוד להבטחותיו לפני המשאל, ביצע שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. הדבר גרם לזעם רב בקרב חברי הליכוד ומתנגדי התוכנית.

ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת מצד שופטי בג"ץ. בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ אבי דיכטר כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית"‏[23].

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.

ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.

השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.

ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון במטרה לרתק כוחות ביטחון רבים ככל האפשר ולמנוע מהם להתכונן ל"תוכנית הגירוש הגזעני" כדבריהם.

כרוניקת ההכנות ליישום התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות

כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.

תוכנית ניצנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרץ - אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים.

בג"ץ חוק פינוי-פיצוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־9 ביוני דחה בג"ץ את העתירות לביטול חוק פינוי פיצוי‏[24], בתנאי שישונו מעט מתנאי החוק בצורה שתגדיל את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי. להשקפתו, לוקים החלטת הממשלה מחודש יוני 2004 וחוק ההתנתקות בכמה פגמים:

  • לידתם בחטא, שמהותו פגיעה בערכיה של מדינת ישראל, מחד, ועיוות רצונו של הבוחר, מאידך;
  • פגיעה "שאין קשה ממנה" בזכויות יסוד של היחיד ושל הכלל, פגיעה שאינה מידתית ושלא ל"תכלית ראויה" מוכחת;
  • "סופם שהם יובילו לימים קשים, ואף לערעור זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ ישראל... לא רק בשטחים השנויים במחלוקת, אלא גם באלה שלגביהם קיימת הסכמה בקרב הציבור שעל ישראל להחזיק בהם בכל הסדר עתידי"‏[25].

בתי המתנחלים שפונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא הבתים הפרטיים בהתנחלויות שפונו, לא התקבלה החלטה חד משמעית בישראל במסגרת התווית תוכנית ההתנתקות עד למועד מאוחר יחסית, והיו שינויים רבים עקב המצב בשטח ומשא ומתן עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.

כרונולוגיית ההחלטות:

  • תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
  • מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש מנזק תדמיתי כבד שיגרם לישראל.
  • היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
  • בפגישה עם קונדוליסה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
  • החלטה מה-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל.
  • ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את בתי המתנחלים שיפונו ואילו ההריסות יטמנו בשטח מצרים[26]

מבני דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש.

אתר הקרווילות ליד ניצן[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרווילות בניצן

מספר חודשים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים‏[27]. משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות.

תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.

סגירת הגוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.

ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.

ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.[דרוש מקור]14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.

כרוניקת ההתנתקות עצמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

מעגלי הפינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רא"ל דני חלוץ, הרמטכ"ל בזמן ההתנתקות ואלוף דן הראל, מפקד פיקוד דרום בזמן ההתנתקות, משגיחים על ביצוע תוכנית ההתנתקות.

ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:

  • המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים.
  • המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
  • המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
  • המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד טרור פלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
  • המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
  • המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.

אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

פינוי האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתיישב מגוש קטיף וחייל מתחבקים, במסגרת מבצע יד לאחים. המבצע לווה בחיבוקים ובכי מצד שני הצדדים.
תושבי גני טל בוכים בעת פינויים

בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי). הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. מספר אירועים שראוי לציינם היה התבצרות 1,500 נערים ונערות בבתי הכנסת של נווה דקלים והתבצרותו של אריה יצחקי עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו רק באמצעות מנופים ומכולות. ככלל, הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים בתקשורת על הנחישות והרגישות בה בוצע הפינוי. אף על פי כן, ראוי לציין כי במקרים רבים המפונים הוכנסו על ידי המשטרה, לאוטובוסים שהוכנו מראש, והוסעו בהם במשך שעות רבות ברחבי הארץ. באוטובוסים אלו, השוטרים לא נענו לבקשת המפונים לבצע עצירה לשם הליכה לשירותים או שתייה, ומספר מפונים (לרבות נשים) נאלצו לעשות את צרכיהם באוטובוס. גם אחרי שהגיעו המפונים אל היעד, לא באו אל המנוחה והנחלה. במקרים רבים המפונים הגיעו למלונות ברחבי הארץ, בהם לא הייתה כל היערכות לקליטתם. במקרים נוספים מפונים הגיעו למלונות בירושלים, אך במשך תקופה ארוכה נאלצו למסור את בגדיהם לכביסה למתנדבים מיישובי גוש עציון שהסכימו לכבסם, היות שאיש מטעם המדינה לא נתן דעתו לשאלה זו.

ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים‏[28]. הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון‏[29][30]

ראו גם:

האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, מספר חיילים שבאו במגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת, החלו לצרוח "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פירסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון. תוך דקות פורסמה ידיעה זו בכל כלי התקשורת‏[31][32]. למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית"‏[33]. למחרת היו עדין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממדלל צבע‏[34].

חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית‏[35][36]. עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות‏[33].

מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, ואמר כי השוטרים והחיילים לא נזקקו לטיפול רפואי מאחר שלא נפגעו מכוויות או משפיכת חומצה.‏[37]

בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום. בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה כ"עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה‏[38][39].

פינוי מבני הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות

לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום.

כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית. דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג אמר כי: "בית המשפט העליון, שהרים את ידו על יישובים פורחים ועל בתי הכנסת פוגע בזכויות העם היהודי ובקודשיו בצורה שלא הייתה מביישת אף בית משפט אנטישמי בעולם. דומה שטיטוס ונבוכדנאצר, מחריבי המקדש, לא היו יכולים לדמיין לעצמם יורשים טובים יותר"‏[40]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל‏[41].

פינוי התשתיות והצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי היישוב קטיף לאחר הריסתו, אוגוסט 2005

לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון.

בצפון השומרון לא תפונה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.

ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה‏[42].

סיום פינוי צפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן על ידי צה"ל. בצפון השומרון פונו אמנם היישובים ומקצת בסיסי הצבא אולם צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.

אחרי ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של מתיישבי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה.

מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה.

במרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמיקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי, אך גם על פתרון זה נמתחה ביקורת, עקב הסכנה שהייתה כרוכה במגורים באזור זה במבני ארעי כקרווילה, שאינה ממוגנת כלל כנגד קסאמים, שקצב הפגזתן וטווחן רק גדלו אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע לאחר הפינוי, וגם 7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע‏[43]

הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית‏[44]

ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[45][46] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין רוב המפונים נמצאים בקרוונים זמניים, מבני ציבור לא הוקמו כלל, וקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה"‏[47]. חבר ועדת החקירה הממלכתית בנושא הטיפול במפונים, קבע כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל"‏[48]

רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות איסמעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חאמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, היתנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל‏[49]. ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.

יישובי עוטף עזה אחרי ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שתומכי ההתנתקות טענו כי היא תשפר את מצבם הביטחוני של יישובי עוטף עזה‏[50], בפועל המשיכו הארגונים הפלסטיניים ביתר שאת בשיגור הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה. העיר שדרות הופצצה על בסיס יומי, וגם אשקלון, אשדוד, נתיבות, באר שבע וגוש דן שלפני ההתנתקות לא הופצצו, נכנסו לטווח הירי וספגו מטחי רקטות. יישובים הקרובים לגדר המערכת כמו נתיב העשרה ועין השלושה ספגו גם ירי מסיבי של פצצות מרגמה וירי צלפים. בעקבות התקפות אלה על ישראל, יצאה ישראל למבצעי חורף חם, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן.

הבחירות לכנסת השבע עשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה

הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, קריאת שמות הרחובות ביישוב הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. המרכז פעיל כיום באתר הקרוילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב.

באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף בירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'."

בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

התייחסות מאוחרת לתוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים שלאחר ההתנתקות, היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, או הסתייגו מהדרך בה היא בוצעה. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס[51][52],בנימין נתניהו[53], ציפי לבני[54], סילבן שלום[55] בנימין בן אליעזר[56], גיורא איילנד[57], עוזי דיין[58], אלוף הפיקוד בזמן ההתנתקות גרשון הכהן[59], ואנשי תקשורת כדן מרגלית[60] ואברי גלעד[61].

כמו כן, גם דעת הקהל הישראלית השתנתה לאחר יישום תוכנית ההתנתקות. בעוד שלפני ביצוע ההתנתקות זכתה התוכנית לתמיכה של 60% מהציבור, לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות"‏[62].

נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[63]

מספר המפונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצועת עזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל‏[64], התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

צפון הרצועה

מרכז הרצועה

גוש קטיף

  • מסתננים - כ-5,000 איש (על פי הערכות צה"ל)

סה"כ: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.

צפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

סה"כ: 680 תושבים ב-4 יישובים.

מספר מפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במבצע הפינוי השתתפו כ-42 אלף חיילים ושוטרים.

עלות כספית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה (בדו"ח שפורסם במאי 2007) הוא 9 מיליארד ש"ח. מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון.

בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים למתיישבים. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות‏[65][66].

הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רביב דרוקר ועופר שלח, בומרנג, ירושלים: כתר, 2005
  • משה יעלון, דרך ארוכה קצרה, פרק י"ב
  • נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות, מבשרת ציון: הוצאת צבעונים, 2006, ISBN 9657187427
  • קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007
  • ארי שביט, חלוקת הארץ – ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005
  • חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009
  • אורלי צרפתי, מיתוסים בשירות המאבק: סיקור ההתנתקות בעתון הצופה, קשר – כתב עת לתולדות העתונות והתקשורת בעולם היהודי, 36, 2007, עמ' 156-166.
  • הנ"ל, מאוסלו עד ההתנתקות: המאבק על ארץ ישראל השלמה בעיתוני חב"ד, הוצאת אונ' תל אביב והספרייה הציונית, 2010
  • אלישיב רייכנר, כתום המאבק - גוש קטיף במערכה, הוצאת ידיעות אחרונות‏[67]
  • ידידיה מאיר וסיון רהב-מאיר, ימים כתומים, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2006, ISBN 9654822563
  • אלבום תיעוד המאבק, שחר כתום
  • ענת רוט, לא בכל מחיר: מגוש קטיף עד עמונה, הסיפור מאחורי המאבק על ארץ ישראל, הוצאת ידיעות ספרים, 2014

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסמכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ידיעות, כתבות ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הפינוי עצמו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על הסיקור התקשורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על תוצאות ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירות על ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ למעשה נוהגים מנהגי אבלות רבים גם בתאריך י' באב (כלומר העשירי בחודש אב), כיוון שלפי המסורת חורבן בית שני ועיקר שריפת המקדש נערך ביום זה. דחיית התאריך לי' באב גרמה לכך שיום זה נחווה כחורבן כפול בעיני הציבור הדתי הלאומי
  2. ^ ‫אטילה שומפלבי ודיאנה בחור-ניר, תבוסת שרון: 59.5% - נגד ההתנתקות, 39.7% - בעד, באתר ynet‏, 2 במאי 2004‬
  3. ^ אלי לנדאו, מקורבו של שרון, אמר על כך לאחר משאל מתפקדי הליכוד: "שרון יודע שלתוכניתו יש רוב בעם. אני לא חושב שיחליף את התוכנית. הערכתי היא שהוא יעמוד מאחורי תוכניתו בדרך זאת או אחרת"
  4. ^ ‫אלוף בן, נתן גוטמן, "מכתב בוש": ישראל לא תחזור לקו הירוק, הפליטים לא ישובו לישראל, באתר הארץ, 15 באפריל 2004‬
  5. ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון - עקרונות מרכזיים, משרד ראש הממשלה - אגף התקשורת, נמצא באתר הרשות לקידום מעמד האישה
  6. ^ 6.0 6.1 מכתב הנשיא בוש, באתר ynet‏, 15 באפריל 2004.
  7. ^ ארי שביטיועצו הבכיר של שרון: יזמנו את ההתנתקות כדי להקפיא את התהליך המדיני לזמן בלתי מוגבל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2004‬
  8. ^ בעד יוזמת ז'נבה ובעד פינוי התנחלויות - 08/04/2004, אתר שלום עכשיו
  9. ^ דורון שפר, הדילמה של תנועות השמאל: לתמוך או להתנגד, באתר ynet‏, 23 באוקטובר 2004
  10. ^ לפי ynet אבי פרחן (5 ביולי 2005) [1]: "כעת אולי מובן מדוע גם אישי שמאל מובהקים מתנגדים לעקירת גוש יישובי אלי סיני. עמי אילון, ראש השב"כ לשעבר וכיום איש מפלגת העבודה, אמר: "הנסיגה מדוגית, ניסנית ואלי סיני היא טעות קשה; אין לה הצדקה דמוגרפית או ביטחונית, והמחיר שהיא עלולה לגבות מאיתנו איננו מוצדק". עוזי דיין כינה זאת "טעות כפולה": מבחינה ביטחונית - קירוב טילי הקסאם לאשקלון שלא לצורך, ומבחינה מדינית - יצירת תקדים מסוכן של נסיגה חד-צדדית לקווי 67', וחיזוק התביעה הפלסטינית לעשות כן בכל השטח. ערב הבחירות האחרונות, בביקור באלי סיני, הצהיר גם עמרם מצנע שאין לוותר על הגוש הזה"
  11. ^ כנ"ל
  12. ^ רביב דרוקר ועפר שלח, "בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה", 2005
  13. ^ יוסי שריד | השוואת שווא, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2010‬
  14. ^ הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון / גדי בלום, ניר חפץ, עמ' 21
  15. ^ אהוד אשרימשחק מלים, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2004‬
  16. ^ פסק הדין של בית המשפט העליון
  17. ^ אחיה ראב"ד, אלפים ליוו את הרוגי הפיגוע בדרכם האחרונה, באתר ynet‏, 5 באוגוסט 2005.
  18. ^ ירון דרוקמן ואחיה ראב"ד, שפרעם: פעיל ימין קיצוני ירה ורצח 4 באוטובוס, באתר ynet‏, 4 באוגוסט 2005.
  19. ^ אפרת פורשר, ויזגן הורשע ברצח 4 פלסטינים, באתר nrg‏, 11 בספטמבר 2006
  20. ^ ‫‫אפרת וייס, מת מפצעיו הצעיר שהצית עצמו בגלל ההתנתקות, באתר ynet‏, 6 בספטמבר 2005‬
  21. ^ אפרים יער תמר הרמןשנה אחרי, ההתנתקות נתפשת כטעות, באתר הארץ, 10 ביולי 2006‬
  22. ^ ‫יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg‏, 26 ביולי 2007‬
  23. ^ אריק בנדר, "פינוי ציר פילדלפי - בלתי סביר", באתר nrg‏, 4 בינואר 2005
  24. ^ טל רוזנר, בג"ץ קבע: גם הפינוי וגם הפיצוי - חוקיים, באתר ynet‏, 9 ביוני 2005
  25. ^ ראו דעת המיעוט בפסק הדין של בית המשפט העליון
  26. ^ אמיר בוחבוט, הריסות הבתים יוטמנו במצרים, באתר nrg‏, 4 באוגוסט 2005.
  27. ^ ראש הממשלה סייר בנגב המערבי, אתר משרד ראש הממשלה, 17 במאי 2005
  28. ^ אפרת וייס, שא נור וחנן גרינברג, יצהר: מתנחלים הציתו מצלמות ומכ"מים צבאיים, באתר ynet‏, 23 באוגוסט 2005
  29. ^ חלוץ שיבח את המנהיגות הרוחנית בשא-נור, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005.
  30. ^ דוברת צה"ל: הרבנים בצפון השומרון מנעו את האלימות, באתר וואלה!, 23 באוגוסט 2005
  31. ^ כתבי ynet, כפר דרום: המתבצרים שפכו חומר חומצי על חיילים, באתר ynet‏, 18 באוגוסט 2005
  32. ^ כתבי NRG מעריב, 74 נפצעו בפינוי בית הכנסת בכפר דרום; 160 מסתננים נעצרו, באתר nrg‏, 18 באוגוסט 2005
  33. ^ 33.0 33.1 עידן יוסף, "השלכת הסודה הקאוסטית - עלילת דם", באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 23 באוגוסט 2005
  34. ^ 5 מפנים עדיין מאושפזים בסורוקה
  35. ^ טל ימין-וולבוביץ', החומר שהושלך על כוחות הפינוי בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר nrg‏, 22 באוגוסט 2005
  36. ^ החומר שהשליכו המתבצרים בכפר דרום: סודה קאוסטית, באתר ynet‏, 22 באוגוסט 2005
  37. ^ עדות בכנסת: לא הייתה חומצה בכפר דרום
  38. ^ גדעון אלוןח"כ איתן למזוז: בטל עשרות אישומים נגד מתנחלים, באתר הארץ, 20 בינואר 2006
  39. ^ "זו עלילת דם נגד מאות אנשי ימין", באתר ערוץ 7, 22 בינואר 2006
  40. ^ טל רוזנר וחנן גרינברג, בג"ץ התיר להרוס את בתי הכנסת ברצועה, באתר ynet‏, 8 בספטמבר 2005
  41. ^ ‫כתבי ynet וסוכנויות הידיעות, מהר מהצפוי: הפלסטינים הציתו את בתי הכנסת, באתר ynet‏, 11 בספטמבר 2005‬
  42. ^ עלי ואקד, הרשות איבדה שליטה: אלפים בוזזים בהתנחלויות, באתר ynet‏, 12 בספטמבר 2005
  43. ^ רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012.
  44. ^ רק 35% מעקורי גוש קטיף הגיעו לבתי הקבע, באתר ערוץ 7, 26 ביולי 2012.
  45. ^ ‫תומר זרחין, ועדת חקירה ממלכתית תבדוק את הטיפול במפוני גוש קטיף, באתר הארץ, 30 ביולי 2008‬
  46. ^ אמנון מרנדה, הכנסת הקימה ועדה לחקירת הטיפול במפונים, באתר ynet‏, 30 ביולי 2008
  47. ^ ‫אמיר שילה, דו"ח מצא: המדינה כשלה, רוב המפונים בקרוואנים, באתר ynet‏, 15 ביוני 2010‬
  48. ^ רונן מדזיני, חבר הוועדה: הפינוי - הפגיעה הקשה בתולדותינו, באתר ynet‏, 15 ביוני 2010.
  49. ^ פתחי חאמאד: ההתנתקות מעזה סייעה להסתרת שליט, גל ברגר, באתר רשת ב', 25 באוקטובר 2011
  50. ^ טענות התומכים בתוכנית לפני אישורה קובץ וידאו
  51. ^ ‫יוסי זילברמן, ‏פרס: "ההתנתקות הייתה צריכה להיעשות אחרת", באתר ‏mako‏‏, ‏18 בפברואר 2009‏‬
  52. ^ ‫ניר יהב, פרס רומז: ההתנתקות הייתה כישלון, באתר וואלה!, 28 באוקטובר 2008‬
  53. ^ ‫ברק רביד, ראש הממשלה בנימין נתניהו: לא נחזור על הטעות של ההתנתקות, באתר הארץ, 9 באוגוסט 2009‬
  54. ^ ‫מזל מועלם, אלוף בן, נדב שרגאי, לבני: ישראל הייתה צריכה להידבר עם גורמים מתונים ברשות הפלסטינית לפני ההתנתקות, באתר הארץ, 4 בינואר 2007‬
  55. ^ ‫טנא סמואל וחגי הוברמן, ‏שלום: ההתנתקות הייתה טעות, באתר ערוץ 7, 26 בנובמבר 2006‬
  56. ^ ‫חדשות, בן אליעזר: ההתנתקות הייתה טעות גדולה מאד, באתר נענע 10, 8 בנובמבר 2007‬
  57. ^ ארי שביטאיילנד: ההתנתקות - החמצה היסטורית, ההתכנסות לא תביא ליציבות, באתר הארץ, 4 ביוני 2006‬
  58. ^ עוזי דיין: ההתנתקות מרצועת עזה הייתה טעות, באתר וואלה!, 20 ביולי 2010‬
  59. ^ האלוף גרשון הכהן: ההתנתקות הייתה פשע, באתר ערוץ 7, 24 באוגוסט 2006‬
  60. ^ ספרו "התפכחות"
  61. ^ ירעם נתניהושליפות עם אברי גלעד, באתר nrg‏, 23 בינואר 2007‬
  62. ^ ‫יואב קרן, שליש מהתומכים: ההתנתקות הייתה טעות, באתר nrg‏, 26 ביולי 2007‬
  63. ^ מפת ההתנתקות, באתר nrg מעריב
  64. ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006 [2]
  65. ^ ירון דרוקמן, דו"ח המבקר: ההתנתקות עלתה כפול מהמשוער, באתר ynet‏, 9 במאי 2007.
  66. ^ ‫צבי זרחיה, עלות תוכנית ההתנתקות תגיע לכ-7 מיליארד שקל, באתר הארץ, 8 בפברואר 2005‬
  67. ^ דף הספר


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: המחאה החברתית | מבצע עמוד ענן | מבצע צוק איתן


Flag of Israel.svg