תוכנית ההתנתקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית ההתנתקות

המאבק על תוכנית ההתנתקות

ההחלטה על תוכנית ההתנתקות המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות

חוק פינוי-פיצוי מנהלת סל"ע אתר הקרווילות בניצן

ביצוע ההתנתקות

ביצוע תוכנית ההתנתקות שיקום המפונים המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון

ההתנחלויות שפונו

חבל עזה (גוש קטיף והתוחמת הצפונית) נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה קטיף | רפיח ים | שירת הים שליו | תל קטיפא | בדולח בני עצמון | גדיד | גן אור גני טל | כפר ים | כרם עצמונה מורג | נצרים | אלי סיני דוגית | כפר דרום | ניסנית צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור

רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

"תוכנית ההתנתקות" הוא השם שנתנה ממשלת ישראל לתוכנית שבוצעה על ידה בקיץ 2005 ובה פינתה ישראל באופן חד צדדי את ההתנחלויות הישראליות ואת מחנות צה"ל מרצועת עזה וכן ארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון. משמעות התוכנית ברצועת עזה הייתה נסיגה מוחלטת של כוחות צה"ל לגבולות המדויקים של הקו הירוק (לרבות פינוי התושבים והצבא). משמעות התוכנית בשומרון הייתה פינוי ארבע ההתנחלויות, מבלי לערוך שינויים בתחומי אזורי יהודה ושומרון (אזור A, אזור B ואזור C) והגדרת השליטה בהם. את התוכנית יזם והוביל ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון.

ביצועה של התוכנית נקבע ליום ה-15 באוגוסט 2005 (י' באב ה'תשס"ה). תאריך הפינוי נדחה עד לאחר ימי בין המצרים לפי בקשת הרב הראשי לישראל. החלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים. צה"ל השלים את יציאתו מרצועת עזה ב-11 בספטמבר 2005. למחרת היום נערכו ברצועה ובהתנחלויות החרבות שבה חגיגות פלסטיניות המוניות. בצפון השומרון הסתיימה התוכנית בפינוי מחנה דותן על ידי צה"ל ב־22 בספטמבר. עם סיום ביצוע התוכנית החל תהליך ארוך של שיקום המפונים, אשר לא הסתיים עד היום.

תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת עזה, ועמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו - אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, ובסופו של דבר אושר החוק ליישום התוכנית בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים. שרון סירב להעמיד את התוכנית למשאל עם אולם העמידה למשאל בין מתפקדי הליכוד. לאחר שנדחתה בידי מתפקדי הליכוד, המשיך שרון ביישום התוכנית, בהסתמכו על סקרים שהראו תמיכה בה^[1].

התכנון המקורי היה פינוי הרצועה ללא כל משא ומתן עם הפלסטינים, אולם לאחר מותו של יאסר ערפאת וחילופי ההנהגה ברשות הפלסטינית בעת עלייתו של מחמוד עבאס לשלטון, נעשה מאמץ לתאם את התוכנית עם הפלסטינים.

תוכן עניינים 1 רקע 2 עיקרי תוכנית ההתנתקות המתוקנת 3 טיעונים בעד ונגד התוכנית 3.1 טיעונים בעד התוכנית 3.2 טיעונים נגד התוכנית 4 המחאה נגד תוכנית ההתנתקות 5 כרונולוגיה (עד אישור התוכנית) 6 כרונולוגיית ההכנות ליישום התוכנית 6.1 מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי 6.2 תוכנית ניצנים 6.3 בג"ץ חוק פינוי-פיצוי 6.4 בתי המתנחלים שפונו 6.5 מבני דת 6.6 אתר הקרווילות ליד ניצן 6.7 סגירת הגוש 7 כרונולוגיית ההתנתקות עצמה 7.1 מעגלי הפינוי 7.2 אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון 7.3 פינוי האזרחים 7.4 פינוי מבני הדת 7.5 פינוי התשתיות והצבא 7.6 סיום פינוי צפון השומרון 8 אחרי ההתנתקות 8.1 שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון 8.2 רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות 8.3 יישובי עוטף עזה אחרי ההתנתקות 8.4 הבחירות לכנסת השבע עשרה 8.5 הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון 9 נתונים 9.1 מספר המפונים 9.1.1 רצועת עזה 9.1.2 צפון השומרון 9.2 מספר מפנים 9.3 עלות כספית 10 הערות שוליים 11 ראו גם 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים 13.1 מסמכי תוכנית ההתנתקות וחוק פינוי-פיצוי 13.2 אתרי חדשות בנושא ההתנתקות 13.3 ידיעות, כתבות ומאמרים 13.4 אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות

[עריכה] רקע

ההתנתקות באה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה, גל של טרור נגד ישראל ועימות נמוך עצימות בשטחי יהודה, שומרון ועזה. כבר ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה דאז, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, התנגד לתוכנית וטען כי "דין נצרים כדין תל אביב". בבחירות שנערכו בשנת 2003 כלל מצנע את רעיון הנסיגה מעזה במצע הבחירות של מפלגת העבודה. אחרי שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, שרון פנה למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו בנסיגה חלקית מגוש קטיף, אך שרון סירב לכך.

בתקופה זו התעצמו האלימות והטרור ברצועת עזה ואף גלשו אל תוך ישראל, בדמות ירי תלול מסלול של רקטות קסאם, פיגוע התאבדות בנמל אשדוד וניסיונות חדירה ליישובי עוטף עזה. באותה תקופה גדל מספר סרבני השמאל בצה"ל ומנגד אנשי שמאל בהנהגת יוסי ביילין הציגו את יוזמת ז'נבה, הסכם שלום עם הפלסטינים שבו משתמעת חלוקת ירושלים והסכמה לשיבה סמלית. לטענת דב וייסגלס, תוכנית ההתנתקות באה בתגובה לתופעות אלה, במטרה לסכלן. מנגד, נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, נפתחו תיקי חקירה במשטרה באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות. בימין טענו ששרון החליט על פינוי התנחלויות כדי לרצות את האליטה במערכות התקשורת, אכיפת החוק והמשפט, המזוהות לטענת הימין עם השמאל, כדי שהללו ימנעו מנקיטת צעדים חוקיים נגדו כדי לא לסכל פינוי ההתנחלויות.

[עריכה] עיקרי תוכנית ההתנתקות המתוקנת

• ישראל תפנה את אזרחיה ואת מתקניה הצבאיים מרצועת עזה (בעיקר גוש קטיף וכן התנחלויות מבודדות כגון נצרים ואף התנחלויות לא מבודדות בצפון הרצועה (ניסנית, אלי סיני ודוגית, ששימשו חיץ בין הרצועה לבין אשקלון) ותחזור במדויק לקווי 1967 ברצועה.
• ישראל תפנה ארבע התנחלויות בצפון השומרון (גנים, כדים, חומש ושא-נור) ומתקנים צבאיים קבועים באזור.
• לישראל תהיה שליטה ביטחונית מלאה באוויר ובים, אך יותר לפלסטינים לפתוח את נמלי הים והאוויר ברצועה.
• התכנון המקורי היה שמבנים דתיים כגון בתי כנסת, מקוואות ובתי קברות יפורקו ויועברו בשלמותם אל היישובים החדשים שיוקמו למפונים. לגבי הבתים הפרטיים התקבלה לבסוף ההחלטה להחריבם. ראו בהמשך: בתי המתנחלים שיפונו.
• חוק פינוי-פיצוי: פיצוי ושיקום המתנחלים שיפונו.
• השארת גושי ההתנחלויות הגדולים ביהודה ושומרון בידי ישראל, בכל הסכם קבע עתידי. שרון טען שתוכנית ההתנתקות השיגה את תמיכת ארצות הברית בכך, אולם יש המפקפקים בכך.

כחלק מהתחלת היישום, ראש הממשלה מינה את יונתן בשיא מהקיבוץ הדתי שדה אליהו לעמוד בראש מנהלת ההתנתקות. בהמשך בשיא פרש מהתפקיד וח"כ עמירה דותן מלאה את מקומו.

[עריכה] טיעונים בעד ונגד התוכנית

בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות - בעיקר משמאל אך גם מן המרכז ומן הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופיה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים.

[עריכה] טיעונים בעד התוכנית

• שיקול אסטרטגי: השיקול הדמוגרפי - התנתקות מרצועת עזה פירושה התנתקות מ 1.3 מיליון פלסטינים היושבים בצפיפות ועוני רב. המשך הנוכחות בעזה מהווה סכנה לקיומה של ישראל כדמוקרטיה יהודית: כל עוד לא ניתנות לאותם פלסטינים זכויות אזרחיות, קיימת בעייתיות רבה בהגדרת המדינה כ"דמוקרטית"; לעומת זאת, אם תינתן להם זכות בחירה, שהיא זכות יסוד בדמוקרטיה, הצביון היהודי של ישראל יהא בסכנה קיומית.

• שיקול מעשי: מבחינה מעשית אי אפשר להגן על ביטחונם של 9,000 ישראלים החיים בלב רצועת עזה. לא ראוי שמדינה תתן תנאי מחיה מסוכנים לאזרחים, אף אם הם חפצים בכך, ובוודאי שאין לסכן חיים של חיילים בגלל אמונתם הדתית והלאומית של המתיישבים שם.

• שיקול מדיני: אריאל שרון ומקורביו טענו שמגמת התוכנית היא לשפר את מצבה המדיני של ישראל בעולם, אף שאין ביטחון שהתוכנית תביא לשיפור במצב הביטחוני. לדבריהם, כאשר ישראל תיסוג לגבול שמוסכם על הקהילה הבינלאומית, יפחת הלחץ על ישראל. כמו כן מצביעים התומכים על דברי נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, וטוענים שהם מבטאים הכרה חסרת תקדים בזכותה של ישראל לשלוט בגושי ההתיישבות ביהודה ושומרון. לדבריהם, התקבלה הבטחה מארצות הברית שישראל לא תידרש לפנות יישובים שאינם מבודדים וגיבוי לשלילתה את "זכות השיבה". [3]

• תקווה לתקדים: בחוגי השמאל, אף שהובעה הסתייגות מנסיגה שאינה מלווה בהסכם, שוררת תקווה שהנסיגה ופינוי היישובים מעזה יהוו תקדים למה שיתרחש בעתיד ביהודה ושומרון.

• הצידוק הפורמלי: ההחלטה עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, ובג"ץ. ככזו, יש לתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תומך בתוכנית. לגבי הטענה של משאל עם, טוענים אנשי השמאל שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.

• שיקול מוסרי: אין לישראל כל סיבה להחזיק ברצועת עזה המכילה למעלה ממיליון פלסטינים. החזקת עזה אינה משרתת מטרה אסטרטגית או ביטחונית כלשהי ומהווה מעשה של כיבוש, שהוא מושחת מטבעו, פוגע בערכיה של מדינת ישראל, ואף משחית את צה"ל האוכף את הכיבוש.

• התמודדות עם ההיבט המוסרי של פינוי כפוי: המתנחלים בעזה ידעו היטב שישיבתם שם שנויה במחלוקת עזה. יתר על כן, לטענת תומכי התוכנית - ובניגוד לטענת תושבי המקום עצמם (בבית המשפט העליון) - הם ידעו כי המשך ישיבתם שם אינו מובטח לעד. בכל מקרה, פינויים אינו מהווה טרנספר, משום שהם מועברים ממקום למקום בתוך שטח הנמצא בשליטתה של אותה מדינה, ובמקרים חריגים רשאיות מדינות לפנות אנשים מבתיהם תמורת פיצוי ודיור חלופי למען טובת הכלל. אדרבה, למצדדי התוכנית נדמה כי אכיפת הכרעת הכנסת והממשלה על המתנחלים נחוצה עקרונית לאור תחושת המצדדים כי מדיניות ההתנחלות מראשיתה התבססה על רצונם של יוזמי ההתנחלויות לכפות על מדינת ישראל הכרעות טריטוריאליות מכח העובדות בשטח. המדינה חייבת להתנגד לעקרון כזה של 'התנחלות'.

• בקרב מתנגדים לתוכנית, יש שהשלימו עמה, בטענה כי אחר שהתקבלה בידי הכנסת והושלמו ההכנות לקראת הוצאתה לפועל, ביטולה יציג את ישראל כמדינה לא יציבה ולא אמינה שאינה נשלטת בידי הרוב ויסכן את אחדות העם.

• גם מבחינה דתית - אם בכוחה של התוכנית להמעיט בהרוגים, הרי שעל פי ההשקפה של מספר רבנים פיקוח נפש דוחה את יישוב הארץ [4].

[עריכה] טיעונים נגד התוכנית

הטיעון הבסיסי נגד התוכנית הוא שכל הטיעונים בעדה מצדיקים למעשה רק יציאה של צה"ל מאזורים המאוכלסים בפלסטינים, בעוד שהתוכנית עצמה כוללת גם פינוי התנחלויות ישראליות. עם זאת, הועלו גם טיעונים עצמאיים נגד התוכנית:

• שיקולים אסטרטגיים:
  • הנסיגה תתפרש ככניעה של ישראל לטרור. בכך תיתן רוח גבית לטרור ותוכיח ש"ישראל מבינה רק כוח". ארגוני הטרור ישאבו עידוד מנסיגת ישראל מאזורים אלו, יראו בכך ניצחון לדרך הטרור ולאינתיפאדת אל אקצה וזה יביא אותם להגביר את התקפותיהם על ישראל. טיעון זה נתמך גם על ידי הרמטכ"ל דאז, משה יעלון.
  • כפי שנטען גם על ידי חלקים בשמאל, הנסיגה מעזה רק תחזק את הקיצונים בצד הפלסטיני ותביא לעליית החמאס. בימין אף הזהירו מהפכת רצועת עזה ל"חמאסטאן" בעקבות נסיגת צה"ל וחוסר יכולתה של הרש"פ לשלוט בשטחים שיפונו.

• שיקולים ביטחוניים:
  • אין לתת את גוש קטיף למחבלים שישתמשו בשטח זה על מנת להכין פיגועים ולשגר רקטות קאסם. מתנגדי ההתנתקות ציטטו את דברי ראשי השב"כ אבי דיכטר ויובל דיסקין שאין להוציא את צה"ל מצפון השומרון ומציר פילדלפי, שכן אז יהפכו אזורים אלה לאיום ביטחוני רציני של בסיס לטרור והפגזת ערי ישראל בנשק ארטילרי תלול-מסלול. פינוי יישובי התוחמת הצפונית יכניס גם את התשתיות האסטרטגיות של אשקלון לטווח איום הקסאמים. התוכניות לאפשר לפלסטינים לבנות נמל ימי ונמל תעופה, רק מחזקות חשש זה.

בטיעון זה נתלו המתנגדים בדבריו של הרמטכ"ל בעת אישור התוכנית, משה יעלון. יש בתוכנית הזו של נסיגה תחת אש כניעה לטרור. הפלסטינים יראו שהם משיגים את ההישגים הגדולים שלהם כולל בניית נמלים ועזיבת ישראל את ציר פילדלפי בדרך של טרור ולא הסכמים, וזה יביא אותם לתקוף את ישראל יותר.

• שיקולים מדיניים:
  • ההצמדות המדויקת לגבולות 1967 ברצועת עזה תתפרש כהכרה ישראלית בחוסר הלגיטמיות של החזקתה בשטח כלשהו שנכבש על ידה במלחמת ששת הימים.
  • גם בין אלו המסכימים לנסיגה מגוש קטיף והפרדת אוכלוסיות, יש תהיות לגבי שלוש ההתנחלויות הצפוניות הנושקות לגבול ישראל: אלי סיני, ניסנית ודוגית. פינוי התנחלויות אלה לא תרם כהוא זה להפרדת האוכלוסיות, אולם, הביא לקירוב בסיסי שיגור רקטות הקסאם לאשקלון.
  • שרון השתמש בהבנות בוש רק כמנוף להעביר את ההסכם בישראל. אולם, בוש לא הבטיח דבר, כפי שמתברר מתמליל נאומו, לפיו הוא מצפה שישראל תיסוג מרוב ההתנחלויות, כפי שמעידה דרישתו לעצור את הבנייה בהן לחלוטין. דבר שיש לו אישוש בדברי מזכירת המדינה, קונדוליזה רייס שמחתה על הבניה במעלה אדומים [5]. על שרון היה לקבל את הסכמת הציבור לפני הפניה אל בוש.
  • הימין המתון וגם חלקים מהשמאל טענו נגד אופיה החד-צדדי של התוכנית - שבה ישראל אינה דורשת כל תמורה פלסטינית לפינוי, עקב סירובה של ממשלת ישראל לדון עם הרשות הפלסטינית, נוצר מצב שבו לא הייתה יכולה לשאת ולתת על הנסיגה, ולא הייתה יכולה להגיע להסכם עם הרשות.

• שיקולים כלכליים:
  • דווח‏‏^[2] שעלות התוכנית גדולה מאוד. מדובר על הוצאה ישירה של כ 10 מיליארד ש"ח (עלות גיוס החיילים, הקמת ערים זמניות, התמודדות עם המתנגדים לפינוי ועם ניסיונות לביצוע טרור יהודי, פיצויים למפונים ועוד) והוצאות עקיפות גדולות לא פחות (אבדן שווקי יצוא, אבדן פרנסה ועוד). שרון עצמו הודיע שבתקציב של 4 מיליארד הוא מתכוון למגר את העוני, כאן מדובר על סכום גדול פי כמה.

• שיקולים היסטוריים לאומיים ודתיים:
  • רצועת עזה היא חלק מארץ ישראל ושייכת לעם ישראל. יהודים גרו ברצועה עד לפרעות תרפ"ט (1929). היישוב כפר דרום התקיים עוד לפני הקמת מדינת ישראל.
  • מבחינה דתית הוכרז על ידי רבנים מכל החוגים שקיים איסור כללי לפנות את יישובי רצועת עזה בשל מצוות יישוב הארץ, יש ביניהם רבים הטוענים שהפינוי יגרום לפיקוח נפש גדול יותר, וחלקם אף פסקו שחייבים לסרב לפקודה לפנותה.

• שיקולים מוסריים:
  • השיקול המוסרי העיקרי הוא כי פינוי כפוי של אנשים (רובם ילידי המקום - קטינים - ואף בוגרים בני דור שלישי ורביעי) מבתיהם החוקיים ומאדמתם שאותה רכשו כחוק (חלקם עוד לפני^[3] קום המדינה) או שבה נולדו - מהווה פגיעה חמורה בזכויות האדם המפונה ובכבודו.
  • אין זה מוסרי שאנשי שמאל או ימין, המתנגדים לפינוי של פלסטינים, תומכים בפינוי ישראלים ונוקטים גישה של איפה ואיפה בין טרנספר של פלסטינים לטרנספר של ישראלים.
  • על פי אנלוגיה שעשה דווקא יהונתן בשיא, ראש מנהלת ההתנתקות, השוואת הפינוי למעבר דירה מרצון כמוה כהשוואת אונס לנישואים רק משום שהפעולה דומה.
  • שרון נבחר על פי מצע הליכוד המהווה הבטחה לבוחריו. הוא הפר הבטחה זו ופעל גם בניגוד להצהרותיו הפוזיטיביות ערב הבחירות: "דין נצרים כדין תל אביב". יתר על כן, בניגוד ליריבו עמרם מצנע שנשא במסע הבחירות את המצע של הנסיגה החד-צדדית מעזה, נשא אז שרון לעומתו את ההכרזה הנגדית: "לא תהיה נסיגה חד צדדית", ובכך הביא (לטענת מתנגדי ההתנתקות) את בוחריו להסיק ערב הבחירות כי גם "ויתורים כואבים" (כלשונו של שרון) לא יכללו שום נסיגה חד צדדית, אפילו לא מנצרים. טענה זו הועלתה גם בפסק הדין על ההתנתקות על ידי שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי (שפסל את ההתנתקות) - במילים הקצרות הבאות: "שרון פנה עורף למצעו".
  • שרון פיטר שרי ממשלה שהתנגדו לו ומינה את רוב חברי סיעתו לתפקידי שרים וסגני שרים (ותפקידים אחרים). על ידי איומים בפיטורים ומתן הטבות לח"כים שהסכימו לתוכנית, הפעיל מערכת "שכר ועונש" למען השגת תמיכה בתוכניתו על פי שיקולים אישיים ולא על פי שיקולים ענייניים.
  • שרון הסכים לעריכת משאל בין מתפקדי הליכוד. הסכמה זו התפרשה ובצדק כהסכמה לפעול על פי תוצאותיו. ככל הנראה הוא הניח כי יזכה במשאל, אולם, לאחר שהפסיד, לא רק שפעל בניגוד לו, אלא סירב גם לערוך משאל עם בנושא.

• חשד לשחיתות כמניע לתוכנית:
  • בהעלאת תוכניתו הונע שרון מאינטרסים אישיים "עומק העקירה - כעומק החקירה", על מנת שייסגרו תיקים פליליים שנפתחו נגדו ונגד משפחתו. חלק מהתומכים בתוכנית אף הסכימו כי קיימת אפשרות כזו, אם כי לדעתם אין בכך לפגוע בנקודות החיוביות שבהתנתקות.
  • ביוני 2005 פרסמו העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח את הספר "בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפדה השנייה", ובו מביאים הכותבים, בין השאר, ראיונות ועדויות התומכות בתזה, לפיה ההחלטה על ההתנתקות אכן התקבלה מפאת חששו של ראש הממשלה מהגשת כתב אישום נגדו, ותוך מידור של הצמרת המדינית-ביטחונית ולא מתוך אמונה שלמה בצדקת דרכו.
  • גם שיטת הפיטורים כעונש והמינויים הרבים (שאינם דרושים עניינית) כפרס על התמיכה בתוכנית יכולה להיחשב כשיטה בלתי מוסרית.

• חשש לתקדים:
  • הנסיגה בעזה והפינוי הכפוי של אוכלוסייה עלולים להוות תקדים לחזרה מדויקת לתחומי הקו הירוק גם בגזרות אחרות ולפינוין של אוכלוסיות נוספות עד כדי טרנספר.

[עריכה] המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

ערך מורחב – המחאה נגד תוכנית ההתנתקות

המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת ב- יא בחשון תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה חסרת תקדים בעוצמתה בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם נווה דקלים (30,000), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה למעלה מ-200,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים.

לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לסרבנות נגד ההתנתקות (בסופו של דבר מספר הסרבנים עמד על כ-60 בערך). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף.

בנוסף, ביצעו שני בודדים פיגועי ירי כנגד ערבים על מנת לסכל את ההתנתקות, שגרמו לרצח של 4 ערבים-ישראלים ו-4 פלסטינים.

[עריכה] כרונולוגיה (עד אישור התוכנית)

ערך מורחב – ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

ההצעה הועלתה על ידי אריאל שרון לאחר כשלוש שנים בראשות הממשלה, בראיון עיתונאי לעיתון הארץ. טענות רבות נשמעו על ההצעה, כשהמתנגדים לה טענו שהיא נועדה על מנת לרצות את השמאל ולהסיח את דעתם של הציבור ושל אנשי הפרקליטות ממעורבותו הפלילית בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.

באפריל 2004, לאחר לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו מכתב, שפירש כהבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים [6]. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו, בין היתר, שלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. הן הפלסטינים והן מתנגדי הנסיגה הגיבו במורת רוח למכתב זה. לדברי המתנגדים, במסמך אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס.

ב-2 במאי הדיון הובא למשאל בין חברי הליכוד, ובו רעיונו של שרון - שנסתמך על סקרים שחזו פער של כעשרים אחוז לטובת תוכניתו - נדחה ברוב של כמעט 60%. שרון בתגובה ביצע שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. הדבר גרם לזעם רב בקרב חברי הליכוד ומתנגדי התוכנית.

ב-18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה, שבמהלכו נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין בצעד שנוי במחלוקת, שאף זכה לביקורת משופטי בג"ץ. בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו, שהפך לאחר מכן לאחד ממתנגדיה החריפים ביותר. עם זאת, נתניהו תבע באותה תקופה שבתמורה להתנתקות, תקיף גדר ההפרדה את גושי ההתיישבות ושציר פילדלפי יישמר בידי ישראל. גם ראש השב"כ אבי דיכטר כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית" [7].

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו ועשרות בתים נהרסו. הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון וחוות השקמים.

ב-26 באוקטובר 2004, אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהממשלה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה על הישארות בקואליציה. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות.

השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ.

התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו בהם, אף שארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון במטרה לרתק כוחות ביטחון רבים ככל האפשר ולמנוע מהם להתכונן ל"תוכנית הגירוש הגזעני" כדבריהם.

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.

[עריכה] כרונולוגיית ההכנות ליישום התוכנית

[עריכה] מנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי

ערכים מורחבים – מנהלת סל"ע, חוק יישום תוכנית ההתנתקות

כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים.

באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית. היו בציבור הדתי שאמרו באירוניה שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי.

[עריכה] תוכנית ניצנים

ב מרץ-אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. אריאל שרון תמך בתוכנית והורה למשרדי הממשלה לקצר הליכים על מנת לאפשר את יישובם ביישוב אחד גדול ליד ניצן או בארבעה יישובים בדרום חולות ניצנים. ארגוני הירוקים הביעו התנגדות עזה למהלך בטענה שהוא פוגע בשמורת הטבע הייחודית של חולות ניצנים.

[עריכה] בג"ץ חוק פינוי-פיצוי

ב־9 ביוני אישר בג"ץ את חוק פינוי פיצוי [8] תוך שהוא משנה מעט את תנאי החוק בצורה שהגדילה את הפיצוי למפונים. ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.

[עריכה] בתי המתנחלים שפונו

בנושא הבתים הפרטיים בהתנחלויות שפונו, לא התקבלה החלטה חד משמעית בישראל במסגרת התווית תוכנית ההתנתקות עד למועד מאוחר יחסית, והיו שינויים רבים עקב המצב בשטח ומשא ומתן עם הפלסטינים וגורמים בינלאומיים, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים.

כרונולוגיית ההחלטות:

• תחילה הוחלט להרוס את הבתים.
• מאוחר יותר בוטלה החלטה זו בגלל העלות היקרה של ההריסה ופינוי ההריסות וכן החשש מנזק תדמיתי כבד שיגרם לישראל.
• היו מספר מגעים על מכירת הבתים לגורמים בינלאומיים שישתמשו בהם לרווחת הפלסטינים.
• בפגישה עם קונדוליסה רייס ב־19 ביוני 2005, הוחלט עקב בקשה רשמית של הפלסטינים להרוס את הבתים אך הפלסטינים הם אלה שיגרסו את ההריסות וישתמשו בהם לבניית נמל הים של עזה ולשימושים נוספים. טמינת ההריסות תמומן על ידי ישראל וגורמים בינלאומיים.
• החלטה מה-19 ביוני הועמדה בספק עקב מחלוקות על המימון. שרים בממשלה קראו להשאיר את הריסת הבתים לפלסטינים כדי להקטין את הנזק התדמיתי לישראל.
• ב-4 באוגוסט סיכמו שאול מופז ומוחמד דחלאן שישראל תהרוס את בתי המתנחלים שיפונו ואילו ההריסות יטמנו בשטח מצרים. [9]

[עריכה] מבני דת

קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי הפלסטינים, אך רבנים רבים - לרבות הרבנות הראשית - התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו הפלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. מצגר שינה דעתו ולא נותר רב ידוע שיתמוך בהריסת המבנים. אך ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש.

החלטה זו עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב הציונות הדתית. דובר מועצת חבל עזה ערן שטרנברג אמר כי: "בית המשפט העליון, שהרים את ידו על יישובים פורחים ועל בתי הכנסת פוגע בזכויות העם היהודי ובקודשיו בצורה שלא הייתה מביישת אף בית משפט אנטישמי בעולם. דומה שטיטוס ונבוכדנאצר, מחריבי המקדש, לא היו יכולים לדמיין לעצמם יורשים טובים יותר" [10]. בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו נשרפו על ידי הפלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.

לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות.

[עריכה] אתר הקרווילות ליד ניצן

כחודש-חודשיים לפני ביצוע ההתנתקות הורה שרון על הקמה מהירה של שכונת קרווילות באתר ניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים. הקרווילה היא מעין קרוואן משודרג. הבניה המהירה התאפשרה הודות לסיוע מיוחד של משרד הביטחון.

תוכנית הקרווילות נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן.

משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות- רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת.

[עריכה] סגירת הגוש

סגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן.

ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד זכתה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות לביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי.

ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל 250,000 מפגינים ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל 100,000 מתפללים.

14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו מתיישבי עזה להישאר בבתיהם. עם כניסת ה-15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ה-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח.

[עריכה] כרונולוגיית ההתנתקות עצמה

ערך מורחב – ביצוע תוכנית ההתנתקות

[עריכה] מעגלי הפינוי

ביצוע הפינוי הורכב מ 6 מעגלי כוחות:

• המעגל הראשון: המעגל שפינה את המתנחלים - החיילים והשוטרים שביצעו את הפינוי בפועל והקישו על דלתות בתי המתנחלים.
• המעגל השני: מעגל שתפקידו היה להגן ולתמוך על המעגל הראשון. הוא כלל יחידות התערבות מיוחדות (כולל הימ"מ, צלפים ויחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר) שהיו אמורים להיות מופעלים במקרי חירום (תקרית ירי, איום בהתאבדות, התבצרות וכו), תמיכה לוגיסטית למפנים, עתודות כוח אדם, כוחות הנדסה למקרה שיוחלט להרוס את הבתים.
• המעגל השלישי: אבטחה היקפית ליישובים מפני התקפות טרור פלסטיניות.
• המעגל הרביעי: מעגל אבטחה נוסף כנגד הטרור הפלסטיני, הכוחות נפרסו קרוב לריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ואזורים מיושבים על מנת למנוע ירי של רקטות קסאם ופצצות מרגמה בעת הפינוי.
• המעגל החמישי: חיילים שנפרסו מסביב לגדר המערכת של עזה. תפקידם העיקרי למנוע כניסת ישראלים לרצועה.
• המעגל השישי: חיילים ומחסומים שנפרסו באזור עוטף עזה. תפקידם היה לדאוג שעוטף עזה יהיה פנוי לתחבורה הרבה של הצבא והמשטרה בעת הפינוי.

[עריכה] אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשון

בשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות.

בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות.

אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהמתיישבים אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע.

[עריכה] פינוי האזרחים

בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים. (סקירת חלוקת צווי הפינוי). הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד ה-22 באוגוסט, בו פונה האחרון היישובים ברצועת עזה - נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצות והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. מספר אירועים שראוי לציינם היה התבצרות 1500 נערים ונערות בבתי הכנסת של נווה דקלים והתבצרותו של אריה יצחקי עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו רק באמצעות מנופים ומכולות. במהלך ההתבצרות נפגעו קל כ-10 מפנים מחומר שזרקו המפנים, וזהותו עדיין שנויה במחלוקת. [11] ככלל, הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים בתקשורת על הנחישות והרגישות בה בוצע הפינוי.

ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים [12]. הרמטכ"ל דן חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון. [13], [14]

ראו גם:

• הרמטכ"ל: השלמנו את הפינוי ברגישות ונחישות, חדשות וואלה

[עריכה] פינוי מבני הדת

ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם וישבו שבעה למשך יום.

ערך מורחב – פינוי בתי הכנסת במסגרת ההתנתקות

בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בית הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות.

[עריכה] פינוי התשתיות והצבא

לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון.

בצפון השומרון לא תפונה הנוכחית הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר.

ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עברה השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה [15].

[עריכה] סיום פינוי צפון השומרון

לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן על ידי צה"ל. בצפון השומרון פונו אמנם היישובים ומקצת בסיסי הצבא אולם צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.

[עריכה] אחרי ההתנתקות

[עריכה] שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

ערך מורחב – שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון

ביום 30.7.08 החליטה ועדת ביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף.

[עריכה] רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

ערך מורחב – רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות איסמעיל הנייה. ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008.

[עריכה] יישובי עוטף עזה אחרי ההתנתקות

לאחר תוכנית ההתנתקות, המשיכו הארגונים הפלסטיניים בשיגור הרקטות לעבר יישובי עוטף עזה, ואף הגבירו אותו. העיר שדרות הופצצה על בסיס יומי, וגם אשקלון ונתיבות נכנסו לטווח הירי וספגו מטחי רקטות. יישובים הקרובים לגדר המערכת כמו נתיב העשרה ועין השלושה ספגו גם ירי פצצות מרגמה וירי צלפים.

[עריכה] הבחירות לכנסת השבע עשרה

ערך מורחב – הבחירות לכנסת השבע עשרה

[עריכה] הנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון

לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, קריאת שמות הרחובות במושב הושעיה על שם יישובי גוש קטיף והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח-2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון.

[עריכה] נתונים

[עריכה] מספר המפונים

[עריכה] רצועת עזה

על פי השנתון הסטטיסטי לישראל^[4], התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.

צפון הרצועה

אלי סיני 350 נפש דוגית 70 נפש	ניסנית 300 משפחות

מרכז הרצועה

כפר דרום 400 נפש	נצרים 400 נפש

גוש קטיף

בדולח 220 נפש בני עצמון 500 נפש גדיד 60 משפחות גן אור 50 משפחות גני טל 65 משפחות כפר ים - 3 משפחות כרם עצמונה 20 נפש עצמונה 550 נפש מורג 29 משפחות	נוה דקלים 500 משפחות נצר חזני 400 נפש פאת שדה 110 נפש קטיף 330 נפש רפיח ים 25 משפחות שירת הים 16 משפחות שליו 10 משפחות תל קטיפא 15 משפחות

• מסתננים - כ 5000 איש (על פי הערכות צה"ל)

סה"כ: 8,600 תושבים, 5000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים.

[עריכה] צפון השומרון

• גנים 30 משפחות
• כדים 25 משפחות
• חומש 30 משפחות
• שא נור 15 משפחות

סה"כ: 680 תושבים ב-4 יישובים.

[עריכה] מספר מפנים

במבצע הפינוי השתתפו כ-42 אלף חיילים ושוטרים.

[עריכה] עלות כספית

אומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה (בדו"ח שפורסם במאי 2007) היא 9 מיליארד ש"ח. מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון.

בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים למתיישבים. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות. [16], [17].

הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך למעלה מ-400,000 ש"ח לאדם, ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (מעל גיל 14).

נתונים: מעריב ynet

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ אלי לנדאו, מקורבו של שרון, אמר על כך לאחר משאל מתפקדי הליכוד: "שרון יודע שלתוכניתו יש רוב בעם. אני לא חושב שיחליף את התוכנית. הערכתי היא שהוא יעמוד מאחורי תוכניתו בדרך זאת או אחרת" [1].
2. ^ ‏דו"ח מבקר המדינה דוח שנתי 58א - פרק רביעי - תוכנית ההתנתקות‏
3. ^ כמצוין בתחילת פסק הדין שהכשיר את ההתנתקות.
4. ^ השנתון הסטטיסטי לישראל 2006 [2]

[עריכה] ראו גם

• תוכנית ההתכנסות

[עריכה] לקריאה נוספת

• יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2003.
• יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע: הינתקות 2005 כמקרה מבחן, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2007.
• רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.
• נדיר צור, האיש שהתיר את הרצועה - אריאל שרון וסיפור ההינתקות הוצאת צבעונים, 2006
• קרן טמיר ויעקב בר-סימן-טוב, ההתנתקות מחבל עזה ומצפון השומרון - פינוי, פיצוי ולגיטימציה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 2007.
• ארי שביט, חלוקת הארץ- ישראלים חושבים על ההתנתקות, הוצאת כתר, 2005.
• ענת רוט, סוד הכוח: מועצת יש"ע ומאבקיה בגדר ההפרדה ובתוכנית ההתנתקות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2005.
• דוד ברודט ודניאל צידון, מחיר ההינתקות: השלכות כלכליות, י-ם: המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קיסריה ה-13, 2006.
• חיים משגב ואודי לבל (עורכים), בצל ההתנתקות: דיאלוג אסטרטגי במשבר, הוצאת כרמל, 2009.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: סיסמאות בפוליטיקה הישראלית
טקסט בוויקיטקסט: הציונות הדתית בעקבות תוכנית ההתנתקות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תוכנית ההתנתקות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היישובים היהודיים בגוש קטיף - 2005

• שנה לתוכנית ההתנתקות - "האמנם התנתקנו?", באתר "אומדיה"
• פרויקט תוכנית ההינתקות 2005 באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• תוכנית ההתנתקות, ב"וידאופדיה" - אנציקלופדיית הווידאו של חדשות 2 באינטרנט
• אתר "יד קטיף" - סרטים ותמונות מתקופת ההתנתקות.
• התוכנית דין וחשבון עם רינו צרור המסכמת את אירועי הפינוי. ראה קישור לצפייה (נפתח כקובץ מדיה).
• "מנותקים - כך סיקרו אמצעי התקשורת בישראל את ההתנתקות", קשב - המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, ינואר 2006.
• השפעת תוכנית ההתנתקות על "איום המדינה האחת", אתר ראות

[עריכה] מסמכי תוכנית ההתנתקות וחוק פינוי-פיצוי

• תוכנית ההתנתקות באתר משרד ראש הממשלה
• פרוטוקול דיון בהצעת חוק יישום ההתנתקות הצבעה בקריאה ראשונה
• תוכנית ההתנתקות באתר משרד החוץ
• חוק יישום תוכנית ההתנתקות ותיקון טעויות דפוס בחוק יישום תוכנית ההתנתקות, באתר הכנסת
• מכתב מתורגם של הנשיא בוש
• המכתב ששלח הנשיא בוש לאריאל שרון: לפי טענת שרון, המכתב - שניתן תמורת תוכנית ההתנתקות - מבטיח את גושיי התיישבות ביו"ש ושולל את "זכות השיבה".
• נאומו של אריאל שרון בכנסת, ערב ההתנתקות

[עריכה] אתרי חדשות בנושא ההתנתקות

• חדשות ההתנתקות - אתר nrg מבית מעריב
• ימי התנתקות - אתר ynet מבית ידיעות אחרונות
• צילומים וקטעי וידאו המתעדים את המאבק בין השוטרים למתיישבים
• צילומים וקטעי וידאו נוספים
• לקראת ההתנתקות - סיקור מיוחד, אתר הארץ
• חצי שנה לתוכנית ההתנתקות, ריכוז כתבות ומאמרים באתר nrg מעריב
• תומר זרחין, "שר המשפטים, דניאל פרידמן, חתם על המלצת חנינה למתנגדי ההתנתקות", באתר הארץ, 26.2.2009

[עריכה] ידיעות, כתבות ומאמרים

על תוכנית ההתנתקות:

• 'גשמי קיץ' סרטם של רם לנדס ומנשה רז ששודר בערוץ 10 - מצלמתם של לנדס ורז ליוותה שלושה קצינים בכירים בצה"ל, ברגעים הקשים והמלחיצים ביותר במהלך תקופת ההתנתקות: הרמטכ"ל דן חלוץ, מפקד אוגדת הפינוי תא"ל גרשון הכהן ואלוף פיקוד דרום לשעבר דן הראל.
• 'בומרנג': החקירה שהביאה לנסיגה - כתבה על ספרם של רביב דרוקר ועופר שלח המציג את התחקיר שערכו על המהלכים שקדמו להחלטה על תוכנית ההתנתקות, באתר "ערוץ 7"
• מסמך בנושא ההתמודדות עם הנסיגה הצפויה ברצועה - תרגום מסמך של החמאס בנושא התגובה להתנתקות, המרכז למורשת המודיעין
• "כך נולדה תוכנית ההתנתקות" ראיון עם עיבל גלעדי באתר "מעריב"
• סקירת היערכות כוחות הביטחון לביצוע הפינוי המתיישבים ברצועת עזה - רשימת הכוחות המשתתפים, מעגלי הפינוי וייעוד כל כוח (פורום צבא וביטחון בפרש)
• "התנתקות מן האמת ומן המציאות", מאמר מאת משה יעלון על הכשלים בקבלת ההחלטות על תוכנית ההתנתקות (24.2.2006, מעריב)
• דניאל אדלסון, שלוש שנים לתרדמת: שרון רצה לצאת מעזה לתמיד, ynet

על הפינוי עצמו:

• אנשי ציבור, מפנים ומפונים בוחרים את הרגע המרגש ביותר בתוכנית, אתר מעריב
• תיאור הריסת בתי גוש קטיף, אסתר זנדברג, הארץ

שונות:

• הזירה הלשונית - רוביק רוזנטל ב־nrg:
  • קייטנת מעשיהו, על שפת התיאור של התוכנית
  • השוואה לשונית בין התנתקות/הינתקות לבין עקירה

[עריכה] אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות

• אתר ההסברה נגד ההתנתקות
• מאמר: 20 טעויות בנימוקיהם של תומכי ההתנתקות
• אתר גוש קטיף
• תא כתום, סטודנטים נגד ההתנתקות
• אתר "הבית הלאומי", הארגון האחראי על רוב חסימות הכבישים
• שנית גמלא לא תיפול

היסטוריה של מדינת ישראל

הבחירות לכנסת | ביטחון | תעשייה | חינוך | כלכלה | משפטים | ערביי ישראל הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | מבצע קדש | ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | מלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | מלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | תוכנית הייצוב | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מחבר העמים | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה| מבצע עופרת יצוקה ראו גם: פורטל ישראל | היסטוריה של עם ישראל | היסטוריה של ארץ ישראל

הסכסוך הישראלי-פלסטיני
מלחמות	מלחמת העצמאות · מלחמת ששת הימים · מלחמת לבנון הראשונה
מבצעים בולטים	פעולת כראמה · מבצע זעם האל · מבצע יונתן · מבצע רגל עץ · מבצע תיבת נוח · מבצע חומת מגן · מבצע גשמי קיץ · מבצע עופרת יצוקה
פעולות טרור פלסטיניות	פעולות טרור בישראל · טבח הספורט במינכן · פיגוע כביש החוף · האינתיפאדה הראשונה · אינתיפאדת אל אקצה · פיגועי התאבדות בישראל
הכוחות בסכסוך	צה"ל · משטרת ישראל · השב"כ · המוסד · פת"ח · חמאס · אש"ף · הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני · ועדות ההתנגדות העממית · גדודי חללי אל אקצה
אירועים מדיניים	תוכנית האוטונומיה · ועידת מדריד · הסכמי אוסלו · הסכם ואי · פסגת קמפ דייוויד · מפת הדרכים · היוזמה הסעודית · תוכנית ההתנתקות · ועידת אנאפוליס
מושגים	בעיית הפליטים · אינתיפאדה · זכות השיבה · תהדיאה · שאהיד · סיכול ממוקד
אישים ישראלים	ראשי ממשלת ישראל · רמטכ"לי צה"ל · שרי הביטחון של ישראל · ראשי השב"כ · ראשי המוסד
אישים פלסטינים	יאסר ערפאת · אבו מאזן · אחמד יאסין · ח'אלד משעל · מוחמד דחלאן · ג'ורג' חבש · אסמאעיל הניה
רקע היסטורי	תוכנית החלוקה · הכרזת העצמאות · הנכבה · הקו הירוק · יהודה ושומרון · רצועת עזה · מזרח ירושלים

תוכניות, מהלכים מדיניים והסכמים ישראל - ערב
עשור שני של המאה ה־20	1917: הצהרת בלפור • 1919: ועידת השלום בפריז • הסכם ויצמן פייסל
שנות העשרים	1920: ועידת סן רמו • 1921: ועדת הייקראפט • 1922: הספר הלבן הראשון • 1929-1930: ועדת שאו
שנות השלושים	1930: ועדת סימפסון • הספר הלבן השני • 1936-1937: ועדת פיל • 1938: ועדת וודהד • 1939: ועידת השולחן העגול • הספר הלבן השלישי
שנות הארבעים	1946: ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית • תוכנית מוריסון גריידי • 1947: ועדת אונסקו"פ • תוכנית החלוקה • 1948: הכרזת העצמאות • החלטה 194 • תוכנית ברנדוט • 1949: הסכמי רודוס • ועידת לוזאן • 1949-1950: שיחות חשאיות ישראל-ירדן
שנות החמישים	1955: תוכנית אלפא
שנות השישים	1964: האמנה הפלסטינית • 1967: היוזמה הישראלית • החלטה 242 • ועידת חרטום • 1967-1968: שליחות גונאר יארינג • 1969: הסכם קהיר • תוכנית רוג'רס הראשונה
שנות השבעים	שנות ה-70: שיחות חשאיות ישראל-ירדן • 1970: תוכנית רוג'רס השנייה • 1971: תוכנית רוג'רס השלישית • 1972: תוכנית הפדרציה • 1973: החלטה 338 • החלטה 339 • ועידת ז'נבה • 1974: הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים • הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה • החלטה 350 • 1975: הסכם הביניים בין ישראל למצרים • 1978: החלטה 425 • הסכמי קמפ דייוויד • 1979: החלטה 446 • הסכם השלום בין ישראל למצרים • החלטה 452 • תוכנית האוטונומיה
שנות השמונים	שנות ה-80: שיחות חשאיות ישראל-ירדן • 1980: החלטה 478 • 1981: תוכנית פהד • החלטה 497 • 1982: תוכנית רייגן • 1983: הסכם ישראל-לבנון 1983 (הסכם 17 במאי) • עסקת ג'יבריל הראשונה • 1985: עסקת ג'יבריל השנייה • 1987: הסכם לונדון
שנות התשעים	1991: ועידת מדריד • 1993: הסכם אוסלו א' • 1994: הסכם קהיר • הסכם השלום בין ישראל לירדן • 1995: הסכם אוסלו ב' • 1996: הבנות ענבי זעם • 1997: הסכם חברון • 1998: הסכם החזרת גופת לוחם השייטת • הסכם ואי • 1999: ועידת שארם א-שייח'
עשור ראשון של המאה ה־21	2000: ועידת שפרדסטאון • ועידת קמפ דייוויד • מתווה קלינטון • 2001: ועידת טאבה • 2002: היוזמה הסעודית • מפת הדרכים • היוזמה הישראלית • 2002 ואילך • הקוורטט לענייני המזרח התיכון • 2003: המפקד הלאומי • הודנה • יוזמת ז'נבה • 2004: עסקת חילופי השבויים • 2005: פסגת שארם א-שייח' • תהדיאה • החלטה 1583 • תוכנית ההתנתקות • 2006: מסמך האסירים • החלטה 1701 • יוזמת השלום הצרפתית-איטלקית-ספרדית • 2007: ועידת אנאפוליס • 2008: שיחות ישראל-סוריה • תהדיאה • עסקת חילופי שבויים ישראל-חזבאללה