חוזת אלנפר
חַוְזַת אַלְנַפַר[1] (בעברית: מְצוֹר הָחוֹפֶן) הוא כינוי לרעב שפקד את העיר צנעא וסביבתה בשנים ה'תרס"ד–ה'תרס"ה (1904–1905), עקב מלחמות הטורקים עם הערבים המקומיים תושבי תימן בראשות האימאם יחיא חמיד אלדין. הרעב כילה כ-50% מאוכלוסיית העיר, יהודים וערבים, וגרם למעבר של רבים מיושבי צנעא לכפרים הסמוכים. לאחר ניצחון האימאם יחיא חזרו שארית היהודים לצנעא ושיקמו מחדש את הרובע היהודי.
רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת ה'תרל״ב (1872) כבשו הטורקים את צנעא בירת תימן, ופרשו את שלטונם גם על מקומות אחרים במרכז תימן. השנים ה'תרס"ד–ה'תרס"ה (1904–1905) היו שנות בצורת בתימן, והרעב הכביד מאוד על האוכלוסייה היהודית, במיוחד בצנעא הבירה. האימאם יחיא חמיד אלדין, שמשל בתימן במקומות שבהם לא הייתה לשלטון הטורקי אחיזה, קרא לשבטים למרוד בטורקים ולעלות עמו על צנעא, לצור עליה ולגרש את הטורקים ששלטו בה. מצור זה ידוע בשם חוזת אלנפר, ובמהלכו מתו מוסלמים רבים, והרבה מתושביה היהודים של צנעא. במצור זה עלה בידי האימאם יחיא לערער את שלטון הטורקים, ובאפריל 1905 הוא כבש את העיר. גם במקומות נוספים בתימן שהטורקים שלטו בהם הצליח האימאם לערער את שלטונם.
חותם תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוזת אלנפר הוא אירוע טרגי בהיסטוריה של יהודי תימן. ניתן לראות בו את אחד המאורעות הקשים ביותר שפקדו את יהודי תימן בגלותם, והיותר קשה שפקד אותם במאה העשרים, כפי שעולה מריבוי הרשימות, השירים והאזכורים של המאורע. לקהילה היהודית לא הייתה שום יד בהתרחשויות אבל התוצאות מבחינתה היו קשות ביותר, וסבלם של היהודים עלה בהרבה על זה של שאר התושבים. על קורות היהודים בצנעא בפרט ובתימן בכלל נכתבו רשימות אחדות ואף קינות[2]. אחת מהן הפכה לקינת עם, ויש שנהגו לשיר אותה אפילו בחתונות כדי לזכור את תקופת הרעב ולהכניע את הלבבות לאביהם שבשמים[3].
הכרוניקה החשובה ביותר על מאורעות התקופה, ׳אַשְׁכְּלוֹת מְרוֹרוֹת׳, נכתבה בידי ר׳ סלימאן בן יחיא חבשוש, והיא מתארת את המצור והרעב בעיקר במקום מגוריו צנעא[4]. רשימה נוספת על מאורעות התקופה כתב ר׳ סעיד ערוסי. גם הוא כקודמו התגורר בצנעא ותיאר בעיקר את הרעב והמצור בעיר[5]. בנוסף, שליח כי״ח לתימן, יום טוב צמח, כתב דו״ח מפורט בצרפתית[6].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה רצהבי, במצור ומצוק (לפרשת הרעב האחרון בשנים תרס״ג-תרס״ה, בתוך: יהודה רצהבי (ע), בואי תימן: מחקרים ותעודות בתרבות יהודי תימן, תשכ״ו, עמ' 67-102.
- אהרן גימאני, 'דופי הזמן' לר' סעיד בן מוסא על מאורעות שנת תרס‘ה, ציון, עח ב, 2013, עמ' 237–254, JSTOR 23568800
- שלמה דב גויטיין, מנחם בן ששון (ע), ׳ספר אשכלות מרורות׳, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח, תשמ״ג, עמ' 171-196
- אברהם אלמליח, י' ישעיהו וא' צדוק) (ע), מסע יום-טוב צמח לתימן, שבות תימן - קובץ, תשה, עמ' 259–317
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוזת אלנפר (מצור החופן), לקסיקון ליהדות תימן, באתר האגודה לטיפוח חברה ותרבות.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ "חַוזֵה" מובנה "מצור"; "נֲפַר" היא מידת יובש, ושיעורה כמלוא חופן. משמעות הביטוי היא מצור שבו נאסר להכניס לצנעא אף מידה קטנה של תבואה, שהיא כמלוא החופן, וגם שבעקבות מצור זה עלה מחירו של חופן תבואה לריאל, שהוא המטבע בעל הערך הגבוה ביותר בתימן.
- ^ ד"ר אורי מלמד, ׳קינות על מאורעות חוזת אלנפר׳, דברים בעקבות הספר, כלכלה וחינוך מודרני בתימן בעת החדשה (ערב עיון במכון בן צבי בשנת תשס״ה), בעריכת יוסף צוריאלי, ירושלים תשס״ה.
- ^ קינה זו פותחת במילים ׳אסאלך יא ברק אל ימאני׳, וחיבר אותה בשנת תרס״ה (1905) ר׳ יחיא בן סעיד בשירי מהיישוב ביר אלדרב שבמחוז רחבה.
- ^ שלמה דב גויטיין, ׳ספר אשכלות מרורות׳, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח, בעריכת מנחם בן ששון, ירושלים תשמ״ג, עמ׳ 171-196.
- ^ יהודה לוי נחום, ׳קטעים מספר דופי הזמן׳,ספר התעודה מחשיפת גנזי תימן, חולון תשנ״ו, עמ׳ שמב-שנז.
- ^ Yomtob Semach, Une mission de l'Alliance au Yemen, Paris 1910 [?].