צנעא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צנעא (ערבית صنعاء - "צַנְעַאא'") היא בירת תימן, ומרכזו של מחוז צנעא. בשנת 2005 התגוררו בעיר 1,937,451 תושבים. העיר שוכנת על רמה בגובה של 2,200 מטר בלב הרי א-סרואת ( جبال السروات). מיקומה אסטרטגי במקום בו הרמה נעשית צרה, בצילם של מספר הרים, שהחשובים שבהם הם ג'בל נוקום (2,892 מטר) ממזרח וג'בל איבאן (3,194 מטר) מדרום.

העיר היא מרכזו של השלטון בתימן, אך מרכזה הכלכלי והפיננסי של המדינה עדיין שוכן בעדן. כלכלת העיר נסמכת על שירותים, מסחר ותעשיית טקסטיל, והיא משמשת כמרכז לעורף החקלאי שסביבה. בעיר פועלת אוניברסיטה שנוסדה בשנת 1970, ושדה התעופה הבינלאומי של העיר ממוקם צפונית לה. מרכזה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1986, והיא נבחרה לכהן כבירת התרבות הערבית בשנת 2004.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 1.1 התקופה הפרה-מוסלמית 1.2 התקופה המוסלמית 2 העיר העתיקה 3 יהודי צנעא 4 ראו גם 5 קישורים חיצוניים 6 הערות שוליים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] התקופה הפרה-מוסלמית

צנעא היא אחת הערים העתיקות ביותר בתימן, והיישוב בה החל במאה ה-2 או במאה ה-1 לפנה"ס, כאשר קמה בה מצודת ספר במערבה של ממלכת הסבאים. שרידי המצודה המכונה כיום "קאסר אלקליס" שוכנים בצידה המזרחי של העיר, וכיוון התפתחותה לאורך השנים היה מערבה. המצודה ניצלה את מיקומה האסטרטגי של צנעא החולש על נתיב הסחר המוביל מים סוף במערב, אל מר'יב (مأرب), בירת הממלכה שבמזרח; ועל אחד מעורקיה של דרך הבשמים שהובילה מדרום לצפון. מצודה זו שמשמעות שמה בערבית דרומית עתיקה הוא "מבוצרת היטב" העניקה לצנעא את שמה. העיר נכבשה על ידי ממלכת חמיר בתקופת פריחתה הראשונה, אך ממלכת סבא שבה והשתלטה עליה. במאה ה-3 קם בצנעא ארמון מלכותי, שכונה "ר'ומדאן", ולעיר היה מעמד של בירה שנייה לצידה של מר'יב. צורתו של הארמון היתה כשל ריבוע והוא נישא לגובה של שבע או עשר קומות. לפי דיווחי היסטוריונים מוקדמים, כל אחד מקירותיו היה עשוי מאבן בצבע אחר - אדומה, ירוקה, שחורה ולבנה - ובארבע פינותיו ניצבו ארבעה פסלי אריות עשויים ארד.

עם תחילת התפשטותה של ממלכת חמיר השנייה בסוף המאה ה-3 וכיבושה את העיר בשנית, ירדה חשיבותה של צנעא כמרכז שלטוני. החל בתחילת המאה ה-4 נסוגו הדתות הפוליתאיסטיות בתימן מפניהן של דתות מונתאיסטיות, וצנעא היתה למרכז יהודי. הנצרות חדרה גם היא לאזור לאחר הגעתה של משלחת מסיונרית נוצרית ששלח הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס בשנת 342. עם זאת היהדות שמרה על מעמדה ומלכי תימן נותרו יהודים משך מאתיים שנים נוספות. עוד קיימות עדויות לקיומה של כת מונותאיסטית ערבית פרה-מוסלמית.

בשנת 525, בסוף מלכותו של מלך חמיר האחרון, יוסף ד'ו נואס, נכבשה צנעא על ידי ממלכת אקסום, אשר השליטה את הנצרות כדת המדינה. המושל האקסומי התגורר בצנעא, ובעיר קמה קתדרלה שנבנתה על ידי שני אדריכלים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ואשר שלח גם שיש ואבני פסיפס לשם כך. אגדה הופצה כי ישו שהה בעיר בעת גלותו במדבר, וכי הקתדרלה הוקמה במקום בו עצר להתפלל. אורכו של המבנה שניצב על משטח מורם, הגיע ל-80 מטר, רוחבו עמד על 25 מטר והוא נשא כיפת פסיפס בקוטר של 14.5 מטר. שלטון אקסום בעיר ארך 50 שנים בלבד, ובשנת 575 השתלטה עליה האימפריה הסאסאנית‏‏^[1]. הנציב הסאסאני קבע את מושבו בארמון ר'ודמאן, וקיימות עדויות לקיומו של פולחן זורואסטרי כלשהו בעיר. בשנת 628 התאסלם בדהאן, הנציב הסאסאני האחרון בצנעא, ובכך נפתח העידן המוסלמי בעיר.

[עריכה] התקופה המוסלמית

בדהאן נותר לשלוט בעיר, ככל הנראה בברכתו של מוחמד, ובתקופה זו החלה העיר משנה את מראה, ורובע חדש החל קם מצפון וממערב לעיר. המסגד הגדול הוקם סמוך ממערב לארמון ר'ומדאן, שנהרס זמן מה לאחר מכן, ככל הנראה במטרה למחוק את הבנינים המונומנטליים הקודמים בעיר. גורל דומה פקד גם את הקתדרלה. תחילה המשיכו הדתות האחרות להתקיים לצידו של האיסלאם, אך לאחר מכן הייתה העיר למוקד להפצתה של הדת החדשה, והופעל לחץ על תושביה להתאסלם. העיר נהנתה מתקופת שקט, אך כאשר עלי בן אבי טאלב מונה לח'ליף, צידדו תושביה במועאויה הראשון. עלי כבש את העיר בכוח, ולאחר מכן שלטו בצנעא מושלים שמונו על ידי הח'ליף, תחילה על ידי בית אומיה, והחל בשנת 750 על ידי בית עבאס. לפי ההיסטוריון אחמד אלרזי מנתה אוכלוסיית העיר כ-70,000 איש בתחילת המאה ה-9. בשנת 847 הגיעה שלטון הח'ליפות בעיר לסיומו, כאשר משפחת יופיריד המקומית השתלטה על העיר לאחר מצור, וביצרה אותה בחומה. שלטונם של בני יופיריד נמשך כ-150 שנים, עד שנת 1004. תקופתם היתה רצופת מאבקים שנמשכו גם לאחריהם, ובמהלכה צנחה אוכלוסיית העיר לשפל. אירועים אלה באו לסופם רק ב-1047, עת נכבשה צנעא על ידי בני משפחת סולאיחיד מזביד שנמנתה על הזרם הפאטמי. השליטים החדשים חיזקו את החומות וקבעו בהן שבעה שערים, שהחשובים שבהם היו שער ר'ומדאן בדרום (כיום "באב אל-ימן" מדרום למסגד הגדול), שער דמשק בצפון ושער אלסבאחה, שכונה לאחר מכן באב אלסבאב ונהרס ב-1966. עם זאת, לראשונה מזה מאות שנים איבדה העיר את מעמדה כבירה, כאשר בני סולאיחיד קבעו את מרכזם במקום אחר. השלטון בעיר המשיך ועבר בין שבטים שונים, אך למרות זאת נראה כי הסדר הציבורי ןהשקט נשמרו.

החל ב-1173 החל סיפוחה של תימן אל ממלכתו של צלאח א-דין. הוא שלח אליה את שני אחיו, זה אחר זה, ואחד מהם השתלט על העיר בשנת 1189, קבע בה את בירתו והקים לעצמו ארמון שכונה דאר אלסולטאן. אולם המאבקים על השליטה בעיר נמשכו, עד שב-1228 התבססה בה השושלת הרסולית. הרסולים שלטו במדינה ממעוזם בעיר תעיז אך צנעא שמרה על מעמדה המרכזי. תקופה זו התאפיינה במאבקים על השליטה בעיר בין הרסולים לבין השבטים הזיידים השיעים, ולבסוף ב-1323 הצליח האימאם הזיידי להשתלט על העיר.

בשנת 1515 נכנע מושל העיר למשלחת ששלחו הממלוכים המצרים אל תימן, והמדינה סופחה למדינה הממלוכית. אולם שנה בודדת לאחר מכן, נכבשה מצרים בידי האימפריה העות'מאנית, ומשהגיעה הידיעה אל מפקדי הצבא הממלוכי בעיר, הם הכירו בריבונות העות'מאנית בה ועזבו אותה. תושבי צנעא פנו לעזרת האימאם הזיידי, וזה נכנס אל העיר בראש כוחותיו ב-1517. ב-1527 היכתה בעיר מגפת דבר קשה שגבתה את חייהם של 11,000 איש‏‏^[2]. שלטונם של הזיידים בעיר החזיק מעמד רק עד 1547, מועד בו אחד משומרי העיר הסגירה לצבא העות'מאני. העות'מאנים בזזו את העיר והרגו 1200 איש, אולם הזיידים לא אמרו נואש, וב-1626 הטילו מצור על העיר שנמשך שלוש שנים. לבסוף נסוגו הטורקים מצנעא ובתוך שנים ספורות נוספות השתלטו הזיידים על כל תימן. האימאמים הזיידים החזיקו בעיר עד אמצע המאה ה-19. מספר אימאמים חלשים ששלטו במדינה זה אחר זה בראשית המאה ה-19, הביאו את העות'מאנים לכבוש את תימן בשנית. ב-1849 הוצב חיל מצב טורקי בעיר, אך תושביה התקוממו והרגו את החיילים העות'מאנים. המצב בעיר התדרדר לתוהו מוחלט, שהוחמר כתוצאה ממלחמות בין שבטיות, בצורת וממגיפת דבר, ולאחר עשרים שנים לערך, הזמינו תושבי העיר את העות'מאנים לשוב אליה ולהשליט בה סדר.

העות'מאנים אכן שבו לעיר ב-1872, אך מרגע זה נאלצו להתמודד עם שבטי ההרים שפתחו במלחמת גרילה נגדם. ב-1874 מנתה אוכלוסיית העיר כ-20,000 תושבים בלבד, חמישית מהם יהודים, אולם היא שבה והתאוששה והגיעה לכ-50,000 איש בתחילת המאה ה-20. ב-1904 שמו השבטים התימנים מצור על העיר, והדבר גרם לרעב ולמותה של כמחצית מהאוכלוסייה. ב-1905 שוב התדרדרה אוכלוסיית צנעא לכ-20,000 איש בלבד. הטורקים נסוגו אך שבו והשתלטו על העיר, ושוב הוטל עליה מצור של שבטי ההרים בשנת 1911. הפעם היה המצור קצר והסכם שלום נחתם בין הצדדים היריבים, ולפיו חולקה תימן לשתי ישויות - האחת שכללה את צנעא בשליטת העות'מאנים, והאחרת בשליטתם של הזיידים.

אולם סדר זה היה קצר מועד, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, מסר המושל העות'מאני את העיר לידי האימאם, אשר קבע בה את בירת תימן העצמאית. ב-1948 נרצח האימאם השליט, ובמאבק הירושה שפרץ לאחר מכן נגרמו לעיר ולבתיה נזקים כבדים. בתים הועלו באש והשווקים נבזזו, והאימאם החדש העביר את בירתו לתעיז, שהחזיקה בתואר עד שנת 1962. שלטונם של האימאמים הזיידים בתימן הגיע לסיומו ב-1962 עת הוכרזה הרפובליקה הערבית של תימן, שבירתה בצנעא. עם זאת מלחמת אזרחים שפרצה במדינה ונמשכה עד סוף 1969 הסבה נזקים נוספים לעיר ולמבניה. מאז שמרה העיר על מעמדה כבירה, גם לאחר איחודן של דרום תימן וצפון תימן לרפובליקה של תימן. בשנת 1972 התגלה במסגד בצנעא כתב יד של הקוראן המתוארך לשנים 645-690, והנחשב לעותק הקוראן העתיק בעולם.

[עריכה] העיר העתיקה

העיר העתיקה בצנעא
אתר מורשת עולמית
"באב אל-ימן" (שער תימן) בן אלף השנה, בצנעא העתיקה
מדינה	תימן
הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 4, 5, 6

האימאם מוחמד איבן אידריס אל-שפיעי (768-820), שביקר בעיר מספר פעמים אמר עליה כי:

	"חובה לראות את צנעא, יהא המסע ארוך כשיהא; אף ייתש כוחו של גמל חסון, ורגליו ילאו מדרך".

גם הנוסע הפרסי איבן-רוסטה, בן זמנו של אל-חמדני, כתב לאחר שנת 903:

	"צנעא היא העיר של תימן - אין ברמת תימן, ולא בתהאמה‏‏[3], ולא בחיג'אז, עיר גדולה או מאוכלסת ממנה...או שמוצאה כה נעלה...".‏‏[4]

העיר העתיקה של צנעא מוקפת חומה והיו קבועים בה שבעה שערים, חלקם הרוסים כיום, אל הידוע בהם, "באב אל-ימן" (שער תימן) שרד.

בשנת 1982 התגוררו ברובע העתיק כ-45,000 תושבים שחיו בצפיפות ובתנאים ירודים‏‏^[5]. עוד סבלה העיר העתיקה ממלחמת האזרחים שהתרחשה בתימן בין השנים 1962-1969, מתנועה כבדה של כלי רכב, מבנייה לא מתוכננת של מבנים חדשים, ומבעיות קשות של הצפות וניכוז לקוי שערערו את יסודות המבנים. בשנת 1984 הקימה ממשלת תימן את "הארגון הכללי לשימור צנעא העתיקה". למרות מצבה הקשה, הוכרזה העיר ההיסטורית כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו בשנת 1986, וזאת בזכות מאות המבנים המסורתיים שהשתמרו בה. הרובע שוחזר לבסוף בשנת 1995, פעולה שזכתה בפרס אגה חאן לאדריכלות (جائزة أغاخان للعمارة)‏‏^[6]. בין היתר רוצפו כמחצית מרחובותיו באבן בזלת שחורה ואבן גיר לבנה, מערכות אספקת המים והביוב שופצו, ובתים היסטוריים וחומות הבוץ של העיר שוחזרו.

המבנים ההיסטוריים בעיר, שחלקם נישא לגובה של עד תשע קומות, מצופים באדמה ומעוטרים בעיטורים לבנים המדגישים את הפתחים בקירותיהם ומסמנים את המעברים בין הקומות. הם בנויים בצורה מסורתית מאבן, מלבנים או מלבנות בוץ, או משילובם של כל אלה. קומת הקרקע משמשת לאחסון ולמגורי חיות בית, ולעתים אין קבועים בה חלונות. גרם מדרגות מוליך אל הקומות העליונות, שבהן שוכנים אולם משותף מרכזי, דיוואן המשמש באופן בלעדי להתכנסות המשפחה ולאירועים חגיגיים, וחדרי המגורים שמספרם עשוי להגיע עד שישים. בקומה העליונה נמצא חדר המכונה "מפראג'" ומיועד לפגישות הגברים בשעות אחרי הצהרים. על הגג שוכן פעמים רבות מיכל לאחסנה ולאספקה של מים. המטבח, השירותים, ופעמים רבות גם באר, שוכנים בחצרות הבתים.

על האתרים הידועים בעיר נימנים המסגד הגדול, שער באב אל-ימן ושוק המלח.

[עריכה] יהודי צנעא

מסורת הייתה בידי יהודי צנעא שהם שהקימו את העיר בג'בל נוקום המשקיף עליה (בשרידים ארכאולוגיים שם נמצאו כתובות יהודיות). יהודי תימן כינו את העיר גם בשם "אוּזָל" (בעיקר בשירים), בהתאם למנהגם לתרגם את הפסוק "ואת הדורם ואת אוזל ואת דקלה"‏‏^[7], כמיוחס לסעדיה גאון - "ודמאר וצנעא וצעדה"‏‏ - שלוש ערים ידועות בתימן, בהם היו ריכוזים יהודיים משמעותיים^[8]. אולם ראוי לציין שהכינוי "אוזל" או "אזאל" רווח גם בקרב לא יהודים. בין אם דבר זה נכון ובין אם לאו, יהודים התגוררו בעיר כבר בתחילת המאה ה-4 ויתכן שאף לפני כן. צנעא היתה מרכז יהודי בתקופת שלטונה של ממלכת חמיר, והיהדות היתה דתם של מלכיה. במיוחד ידוע המלך ‏יוסף ד'ו נואס, שליטה האחרון של ממלכת חמיר בתחילת המאה ה-6, אשר היה יהודי קנאי. לפי אלרזי ניצב בית הכנסת היהודי לאחר כיבוש העיר על ידי אקסום בסמוך לקתדרלה, ויהודים המשיכו והתגוררו בעיר משך כל ימי הביניים ולאחריהם, ולמעשה עד לעלייה ההמונית לישראל החל בשנת 1949.

יהודי צנעא היו בעיקר אמנים ובעלי מלאכה, ולא עסקו בדרך כלל במסחר. כרבע עד שליש מהם נחשבו אמידים במונחים המקומיים, וחלקם היו בעלי ממון והחזיקו בבעלותם רכוש לא רק ברובע היהודי, אלא ברחבי העיר ומחוץ לה. מאחר והיהודים היו משוחררים מנאמנות שבטית, החשיבו אותם האימאמים, בדרך כלל, לנאמנים, ואף פנו אליהם פעמים רבות בבקשות מימון ותמיכה. לכן, בדרך כלל היה היחס ליהודים בצנעא הוגן, אך מידי פעם סבלו מגזרות שונות, כמו בתקופת חוסר השקט באמצע המאה ה-13. ב-1679 גורשו יהודי צנעא מהעיר ורכושם הוחרם. הם הורשו לשוב אליה לאחר מספר שנים, אך נאסר עליהם להתגורר בעיר העתיקה, וכך קם הרובע היהודי. הרובע נודע בשם "קעל אליהוד", ושכנו בו 14 בתי כנסת ושוק משלו. גם ב-1761 התנקל אחד מהאימאמים ליהודים, ובמצוותו נהרסו כל בתי הכנסת ונאסר על בתי יהודים להנשא לגובה של יותר מתשעה מטרים. בתי הכנסת נבנו לאחר מכן מחדש, אולם בתי היהודים נותרו נמוכים. דיווחים מהמאות ה-19 וה-20 ציינו כי יהודי העיר מנו כחמישית מהאוכלוסייה, היינו בין 4,000 ל-12,000 איש בהתאם לתקופה.

הקהילה היהודית בצנעא חוסלה עם עלייתם של יהודי תימן לישראל בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וברחבי המדינה כולה מתגוררים כיום כ-300 יהודים בלבד. בבתי הרובע היהודי שנחשבו ליוקרתיים ביחס לבתי העיר העתיקה הגבוהים והצפופים, התיישבו מוסלמים, ובשנת 1982 התגוררו ברובע היהודי של העיר כ-3,000 איש‏‏^[9].

[עריכה] ראו גם

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• יהדות תימן
• הגייה צנענית

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צנעא

• The old walled city of San'a, Ronald Lewcock, Unesco, ISBN 92-3-102362-4 (אנגלית)
• ההיסטוריה של תימן באתר "אנציקלופדית האומות" (אנגלית)
• אודות העיר העתיקה ובתיה

[עריכה] הערות שוליים