יהדות תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהודי תימני בירושלים, סוף המאה ה-19
כתובה מתימן

יהדות תימן היא קהילה יהודית עתיקת יומין. על פי החלוקה המכנסת את מרבית קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, הבלקן, פרס והמזרח התיכון כ"ספרדים", יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית היישוב היהודי בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של יהדות תימן היא עתיקת יומין. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. לפי מסורת יהודי תימן הם מיוחסים לשבט יהודה, והם מונים את שנות גלותם לתימן מחורבן בית ראשון‏[1], ומכריזים זאת בכל שנה בתשעה באב על פי סידורים בני מאות שנים (תכלאל). ב-16 בספטמבר 1970 נתגלתה וצולמה על ידי ד"ר וולטר ו' מילר כתובת מימי בית שני על כ"ד משמרות הכהנים, במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ-15 ק"מ מזרחית לצנעא). הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע, כאשר כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד. משמעות הכתובת היא כי בזמן בית המקדש השני הייתה קהילה יהודית בתימן עם כהנים מיוחסים‏[2]. התייר הפרושי, שליח ירושלים, הרב יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה-19 כותב כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת מניין השטרות, כלומר לפני למעלה מ-2,300 שנה כבר הייתה קהילה יהודית גדולה בתימן. יש המניחים כי התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפני הספירה למאה ה-3 לאחר הספירה. כמו כן, ידוע כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל.[דרוש מקור]

עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה נוצרית שהוביל מנהיג ממלכת אקסום החבשית באמצע המאה ה-4.

לא רחוק מחיפה ישנם קברים של יהודים מחמיר מהמאה ה-3. ישנם חוקרים הסבורים כי הגופות הובאו לקבורה ממושבה יהודית בחלק הדרומי של חצי האי ערב.‏‏[3]

תקופת ממלכת חמיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן ממלכת חמיר, כבר ישבו יהודים רבים בתימן, ואף נחשבו לבני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלק מהשבטים הערבים שהתגוררו בקרבת יהודים, הושפעו מהאחרונים וחלקם ספגו השפעות מונותיאיסטיות מסוימות. במאה ה-6, במיוחד בתקופת שלטונו של יוסף ד'ו נואס, השפעה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה ראתה את עצמה האצולה ובית המלוכה החמירית. הם הגדירו את אמונתם במונחים מונותיאיסטים. כך למשל, כינו את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינויו של האל על ידי יהודים ונוצרים. הממלכה החמירית לא הייתה באמת יהודית כיוון שסוג המונותיאיזם שהציגה לא היה אלא ביטוי לעצמאות שלה. בנוסף, סוג מונותיאיזם זה היה נפוץ בעיקר בקרב האצולה‏[4]. שמעה של ממלכת חמיר יצא למרחוק, והגיע עד לארץ ישראל. הנוצרים סברו שיש כאן מהלך השתלטות של היהודים על העולם וביקשו להפיל את הממלכה. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בעת קרב נגד צבא אקסום. החבשים טבחו בחימיארים ללא רחם, ומי שחפץ לחיות הוכרח להתנצר, בכך נתחסלה ממלכת חמיר. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם נהפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבושם של הפרסים (בשנת 575), נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל. אם כי לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה לרעה בחיי היהודים.

שלטון האסלאם והאימפריה הע'ותמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165, גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", בה היו דברי עידוד וחיזוק "לעם היהודי אשר בתימן". בשנת 1174, נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם.

בשנת 1545, נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששרה בין הטורקים לתושבי המקום. בשנת 1618, גזר המושל הטורקי של אז, גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.

לאחר יציאתם של העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה, אם כי לאחר מכן, המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676 - 1681) גזר גזירות שמד וגלות כדי לטהר את תימן מיהודיה. הוא אף ציווה להרוס את כל בתי הכנסת. כדי "לטהר" את יהודי תימן, הוא גזר את גלות מוזע, בה כל יהודי תימן גלו אל מוזע שבשפלת תהאמה. הגזירה בוטלה רק לאחר שנתיים, אך בזמן זה מתו רבים מיהודי תימן, וספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או אבדו. לאחר שנתבטלה הגזירה, חזרו יהודי תימן לקהילותיהם הקודמות, וניסו לבסס מחדש את יהדותם, אם כי דבר זה היה קשה, ובמיוחד כאשר בתיהם לשעבר נתפסו על ידי מוסלמים.

בשנת 1872 נכבשה תימן שוב על ידי העות'מאנים. הפיתוח הטכנולוגי - טלגרף, שירות דואר, דרכים - הקל על זרימה של רעיונות, מכתבים, עיתונים וספרים בעברית, בין תימן ושאר חלקי העולם היהודי.

חלק מיהודי תימן ישבו ברבעים נפרדים, מוקפים חומה, בעריה הגדולות של תימן. שאר היהודים היו פזורים ביותר מ-1,000 כפרים ועיירות. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן, הם שמרו על דבקותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר והצטיינו בצורפות (בעיקר הגברים) ובריקמה (בעיקר הנשים).

גזירה חריפה שהייתה ידועה ומפורסמת בתימן, היא "גזירת היתומים", ולפיה כל ילד או ילדה יתומים חייבים להתאסלם. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב דבר זה עלה בידם, אם כי הדבר גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן, ולמאסר של יהודים רבים שעסקו בהברחת היתומים. אחת הדרכים להתחמק מגזירת ההתאסלמות הייתה לחתן את הילדים בגיל צעיר. במקרה זה, על פי הגזירה המוסלמית הילדים נחשבו בגירים ולא יוכרחו להתאסלם.

כתובה מתימן

זרמים ביהדות תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-16 גדלה השפעת קבלת האר"י בתימן. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרדס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). השפעת הקבלה מובחנת גם בשירתם של יהודי תימן. עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכרים מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי.

השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו על ידי תושבי תימן האחרים (מדתות שונות). בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג, כאשר בא לתימן כדי להטיף על טובת השבתאות.

במהלך השנים התפצל נוסח התפילה שלהם לשני מנהגים מרכזיים:

  • ה"שאמי" - שנוסח התפילה שלהם דומה לנוסח הספרדים, ולפיכך נקראו "שאמי": בלאד א-שאם בערבית - ארץ שאם - היא סוריה וארץ ישראל.
  • ה"בלדי" - שנוסח התפילה שלהם מקומי ("בלדי" - מקומי בערבית), ומקובל לחשוב שהוא קדום מנוסח השאמי. נוסח הבלדי זהה כמעט לחלוטין לנוסח התפילה המופיע בכתבי היד הטובים של הרמב"ם (שבעיקרם הם כתבי יד תימניים)[דרוש מקור]. לפי מסורת תימן, מקובל שהרמב"ם קיבל נוסח זה מהם ואימצו כנוסח הקנוני בספרו משנה תורה. המחקר נחלק בשאלת קיומו של נוסח קדום כזה וייתכן כי מדובר בתהליך הפוך, לפיו חלקים נרחבים מנוסח זה אומצו בהשפעת הרמב"ם. מכל מקום, כל החוקרים בדעה שהנוסח ה"בלדי" קדום בכמה מאות שנים לפחות מה"שאמי". במהלך השנים, נוסח הבלדי עצמו כמעט ולא השתנה, אך נוספו לו קטעים רבים מסידורי ספרד ומהשפעות הקבלה.

מבחינת פסיקת ההלכה, בזרם השאמי הנטייה הייתה להסתמך יותר על השולחן ערוך ובזרם הבלדי על הרמב"ם בעיקר בקשר למנהגים והלכות בתחום "אורח חיים", אך בכל מקרה הן זרם הבלדי והן השאמי קיבלו בעיקרון את סמכות הישיבה המרכזית בצנעא ובפרט את בית הדין בצנעא כפוסקת בכל דבר ועניין. בית דין זה היה הסמכות לכל יהודי תימן והוא פסק בדרך כלל על פי הרמב"ם אלא אם כן היה מדובר בדין שלא הזכירו הרמב"ם בחיבורו שרק אז פסקו על פי השולחן ערוך.

לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים[דרוש מקור], התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. מאוחר יותר הקים שם הרב יחיא קאפח את תנועת דור דעה ("דרדעים"), תנועה שדגלה בגישה רציונליסטית ברוחו של הרמב"ם והתנגדה לקבלה ולמיסטיקה. ה"דרדעים" סברו שעל יהודי תימן ללכת בשיטת הרמב"ם. לפיכך הם השמיטו מהתכלאל הבלדי תוספות רבות שנוספו לו בהשפעת הקבלה וסידורי ספרד, וביקשו לחזור לנוסח המקורי של הרמב"ם.

הציונות והעלייה לארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"בחור צעיר" (1906-1918) תצלום של צעיר יהודי תימני מאת אפרים משה ליליאן
חתימם של הרב שלום אלשיך ומנהיגים נוספים של קהילת יהדות תימן בירושלים במכתב תודה לארתור רופין מאת "ועד כולל התימנים" בירושלים, ט"ז בשבט תרס"ט 7 בפברואר 1909

קבוצה גדולה מבני יהדות תימן עלתה לארץ ישראל בשנים 1882-1881. עלייה זו נקראה עליית אעלה בתמר (פסוק משיר השירים ז ט; "בתמר" - שיכול אותיות של שנת תרמ"ב, 1882), וקדמה בכמה חודשים לעליית ביל"ו. ליהודי תימן היה חלק חשוב בבניין הארץ. עד שנת 1914 חיו 5,000 מבני תימן בארץ ישראל, כ-8% מכלל יהודי תימן. ביחס לשאר הגלויות, יהדות תימן עלתה בקצב המהיר ביותר לארץ. החל מהעלייה הראשונה הצטרף חלק מבני העדה להתיישבות, ומאוחר יותר גם לארגוני המחתרות. התייר והחוקר הנוצרי לורנס אוליפאנט שתיעד את החיים בארץ ישראל בין השנים 1883-7 כתב עליהם כך: "באחד הימים אחרי הצהריים, פגשתי כמה מהם ליד הכותל המערבי ונתרשמתי ביותר מהבעת פניהם העדינה והרכה. הם מפורסמים כבקיאים בלימודי הדת שלהם וכאדוקים מבלי להיות צבועים, דבר שהוא למעלה ממה שאפשר לומר על יהודי ארץ ישראל בכללם".[דרוש מקור]

הרב אברהם יצחק הכהן קוק הביע במכתבו לאביו שמחה על עליית יהודי תימן: "פה במושבה נוסף ב"ה דבר לטובה, על ידי הד הקול של קיבוץ גלויות לאה"ק שבא לארץ תימן באו רבים מאחב"י היושבים שם... והם אנשים מסתפקים במועט מאד, רובם ככולם בני תורה, כמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל, וכולם חרדים ויראי ה' מאד... ומה טוב שאלה ימלאו את המקום של הפסולת דמסיטרא דע"ר הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם א"א שתהיה להם אחיזה בא"י... והתימנים הללו... מתפללים בכל יום ג' פעמים בציבור בכוונה... ושקדנים בתורה, ביראת שמים תמימה ואין פרץ ומריבות בשכונתם... כן ירבה וכן יפרוץ ויאספו אספת נדחי צאן פזורה".[דרוש מקור]

בשנת 1918 יהודי תימן היוו כ-7% מכלל היהודים בארץ ישראל. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה. ב-1947 נערכו פרעות ביהודי עדן שבתימן ועשרות יהודים נרצחו ונפצעו‏[5]בעקבותיהם החלו היהודים לעזוב את עדן ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1948, טרם הקמת המדינה, כבר היו בארץ 35,000 יהודים תימנים שהיוו כ-40% מכלל בני העדה (מבין עדות ישראל, זהו האחוז הגבוה ביותר). כ-5,000 יהודים נוספים ניסו לעלות לארץ, אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" שבעדן. בתקופה שלפני קום המדינה התנגדו שלטונות תימן לעליית יהודים לארץ ישראל. לאחר הקמתה של מדינת ישראל שינו את עמדתם והתירו ליהודים לעלות. ההיסטוריון יהודה רצהבי כתב: "שמע נצחונות צה"ל הגיע גם לתימן, ועד כמה שלא יהיה הדבר מוזר בעינינו, ראו מוסלמי תימן המאמינים, אצבע אלוקים בנצחונותיהם של היהודים. כבודם של היהודים עלה בעינהם, והם יראו לנגוע ביהודים לרעה : אלוקים הוא שגירשם מארצם, והשליט עליהם את אומות העולם - אמרו בליבם - ואלוקים הוא שהתפייס עמם והחזיר להם את ארצם. וכך עדים היינו לתופעה מוזרה, שאותם השליטים המוסלמים עצמם, שרדפו והשפילו את היהודים עד לנצחונה של ישראל, ואסרו עליהם לצאת מתימן לארץ ישראל, נהפך ליבם וכל החפץ לעלות אין מונע בעדו"[6]

במקביל פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, ולכן החלה ממשלת ישראל ב"מבצע על כנפי נשרים" (נקרא גם "מרבד הקסמים"), שבמסגרתו הועלו לישראל כ-50,000 יהודים. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו כמה אלפי יהודים נוספים.

מאוחר יותר עלו טענות בדבר חטיפת ילדי תימן על ידי בעלי תפקידים רשמיים, בעיקר בבתי חולים, והעברתם למשפחות שאינן דתיות, דבר שגרם להקמת כמה ועדות בדיקה וחקירה. חלק מיהודי תימן ממשיכים להאשים את המדינה בהקשר זה.

בין השנים 1992 ל-1993 עזבו את תימן קצת למעלה מ-1000 מבני שארית הקהילה, חלקם לארצות הברית וחלקם לישראל.

הגירה בראשית המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 2000 לערך, גברו רדיפות היהודים שנותרו בתימן. הרדיפות גברו בשל מבצע עופרת יצוקה שהחל בסוף שנת 2008. אנשים מקרב חסידי סאטמר האנטי-ציוניים פועלים בקרב היהודים שם כדי לשכנעם להגר לארצות הברית ולא לישראל, תוך הפחדתם שאלו אשר יעלו לישראל לא יוכלו שם לשמור על דתם ומנהגיהם, וילדיהם יתדרדרו שם. בעקבות הרדיפות המשיכו קבוצות מיהודי תימן לעזוב ארץ זו, לישראל ולארצות הברית.

אלה אשר בחרו להגר לארצות הברית, בעידוד אנשי סאטמר, מונים כמאתיים איש והם שוכנו בשני רחובות בעיר מונסי שבמדינת ניו יורק. אנשי החסידות מסייעים בידם מבחינה כלכלית. בכתבה ב'ידיעות אחרונות' מצוטטים כמה מן הוותיקים שבהם, בעילום שם. לדבריהם, תלותם באנשי סאטמר כמעט מוחלטת, משום שאין ביכולתם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים יקרים, והם מחויבים לשלוח למוסדות של סאטמר. הם חוששים למתוח ביקורת פומבית כלפי אנשי החסידות, מחשש שילדיהם יוצאו משם וייוותרו ללא מוסד לימודים. ילדיהם אינם לומדים מקצועות חול ואפילו אנגלית. עוד הם אומרים שנאסר עליהם ללמוד נהיגה ובחלק מהמקרים מוחזקים דרכוניהם בידי אנשי החסידות כדי למנוע מהם לעלות לישראל. בנוסף, נטען שם כי החסידים אוספים עבורם סכומים גדולים אולם מעבירים אליהם חלק קטן מהם, בטענה שעליהם לכסות הוצאות‏[7].

בקיץ 2009 עזבו את תימן כמאה יהודים, בעקבות פעולה משותפת של משרד החוץ האמריקני וארגונים יהודיים בארצות הברית. לדברי הארגונים המסייעים להם, הם עצמם בחרו לבוא למונסי, משום שישנה שם כבר קהילה של יהודים יוצאי תימן. בפעולת הבאתם מעורבים אנשים הקשורים לזרמים אורתודוקסיים שונים וניתנת להם האפשרות לבחור חינוך לילדיהם מתוך מגוון רחב של בתי ספר בקהילה זו, המשתייכים לזרמים יהודיים שונים‏[8].

בשנת 2010 נשארו בתימן כ-150 עד 180 יהודים בערים צנעא וריידא‏[9]. למעלה מ-80% מהנשארים הם כבני 60 ומעלה.

חלוקת יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות תימן באופן כללי ניתן לזהות כמה פלגים שונים על פי אתרי התיישבותם בתימן.

מחוז צעדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי צפון תימן חיו בערים צעדה, ברט, חידאן ונג'ראן וכן בכפר אלהג'ר. הם התפללו בנוסח השאמי והיו שונים מיהודי צנעא ודמאר, בלבוש ובמנהגים. חכמי המחוז בדור האחרון היו הרב עובדיה יעבץ מצעדה, הרב יאיר זאהר מדאר שהתגורר בחידאן, הרב משה אלקאפח ועוד. בתקופת הגאונים נמנתה קהילת צעדה בין שש הקהילות אשר תרמו לישיבות בבבל. הסופר אברהם טביב (גולת תימן עמ' 34-35) מונה את צעדה וחידאן בין הקהילות אשר שלוחי בית דין צנעא לא הוצרכו להגיע אליהן כיוון שלא פסקו מהם ישיבות ומורי הוראה.

העיר צנעא[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייהם של היהודים בעיר הבירה צנעא היו בדרך כלל נוחים יותר מאלה של היושבים בכפרים. רוב המשפחות המפורסמות ביהדות תימן מוצאן מצנעא, כגון משפחות צאלִח (אצל בני העיר נהגה צַאלֻח), שמן, עִרַאקִי כהן, א (ל)שייך' הלוי, קורח, קארה, משרקי, עוזרי, צארום ובדיחי. בצנעא היו גם ישיבות בולטות כגון: אלמדרש, בית א (ל)שרעבי ובית א (ל)שייך'. בדור האחרון היו בה הרב חיים קורח, הרב שלום שמן, הרב יחיא יצחק הלוי, הרב יוסף שמן, הרב יחיא קאפח, הרב סעיד עוזרי והרב חיים כסאר. צנעא הייתה מוכרת כמרכז התורה בתימן. הרב שלום שבזי כתב בשירו "אהבת דוד": "זור צנעא... פיהא אחבר תפתיך בכל כלמה" (בעברית: "בקר בצנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל עניין"). יהודי העיר העריכו את עצמם, ולעתים התנשאו על שאר יהודי תימן, כגון שנשאו רק מבנות הקהילה בעיר. הם נהגו לומר את הפתגם "קשאם צנעא, ולא מארי אלבלאד", בעברית: "עדיף מוכר צנוניות בצנעא מן המארי בכפר"‏[10].

מחוז צנעא (מרכז תימן)[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובם של יהודי תימן שכנו במחוז צנעא. באזור שבטי חַאשִדּ בולטים היישובים שִבַּאם, בַּיתּ עֲדַאקֵה, חג'ה, שגאדרה, אַלמַחוִיתּ, טוילה, עִמרַאן וקַריַתַּ אלקַאבִּל. בנפת חֲרַאז בולטים העיירה מֲנַאכֵהּ, הכפר גִּ'רוַאח והעיר חַימֵהּ. באזור שבטי אַרחַבּ מצפונית לצנעא בולטים הכפרים הִזַם, חַמדֵהּ ורַידֵּהּ. רבים מיהודי הכפרים במחוז עסקו במסחר וברוכלות ומיעוטם בצורפות, שהייתה נפוצה יותר אצל בני העיר צנעא. תרבות ומנהגי יהודי המחוז היו דומים לאלה של העיר צנעא, ובדומה להם גם הם מתחלקים לבלדי ולשאמי. השאמי של בני העיירות והכפרים נוטה לבלדי אף יותר מהשאמי של צנעא.

עיקר ההבדל בין בני העיר לבני הפריפריה הוא במנטליות. אצל הצנעאנים מפורסמת האימרה "מַאן רֲקַץ - נֲקַץ" (בעברית: "מי שרוקד - מתחסר"). לעומתם אצל בני הפריפריה מקובל הריקוד בשמחות ("רַקצֵהּ") והם רואים בו חלק מהתרבות היהודית.‏[11]

גדולי התורה מרבני מחוז צנעא חלקו לעתים על בית הדין שבצנעא וזכו לכבוד בצנעא. ביניהם בלטו רבי זכריה אלצ'אהרי מהעיר כוכבאן ורבי יחיא בשירי מהעיירה אלרחבה. בדור האחרון לישיבת היהודים בתימן בלטו שם רבי יוסף בן סעיד מהעיירה ג'רואח, הרב יחיא נחום מהעיירה שג'אדרה והרב ישראל עוזרי מהעיר בית עד'אקה.

מחוז ד'מאר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד'מאר היא אחת הערים הגדולות בתימן. יהודיה דומים ליהודי העיר צנעא במסורתם ובתרבותם. בד'מאר היו תלמידי חכמים גדולים, בהם הרב יחיא גריידי, הרב סלימאן מעוצ'ה גריידי, הרב שלמה מלאחי והרב לוי קשת. יהודי ד'מאר מפורסמים בחריפות לשונם. הדבר בא לידי ביטוי בפתגם העממי "זַבּטַתּ חֲמַאר וִלַא כִּלמַתּ צַאחִבּ דֲמַאר" (בעברית: "בעיטת החמור עדיפה על דיבור של איש דמאר"). הכפרים המפורסמים הסמוכים לעיר הם טַ'אף, בִּשֵאר ורֲצַאבַּהּ הנמצאים באזור גַּהְארַן. דרומית לדמאר, בעיר יֲרִים, הייתה קהילה יהודית גדולה. רב הקהילה סמוך לעלייה היה מארי חַיִּים אַלקַאפִח. עיר גדולה נוספת היא רדאע שבה הייתה בדור האחרון קהילה גדולה יותר מדמאר שנידלדלה מיהודיה.

מחוז שרעב[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי דרום תימן התגוררו בכפרים רבים בדרום ובעיר הגדולה תְּעֵז. כמו צנעא, גם נפת שרעב התפרסמה בעדת תימן כמקום תורה שבו ישיבות ורבנים. המפורסמים שבהם היו רבי שלום שבזי, רבי חיים סינואני, הרב מרדכי שרעבי, ויש אומרים שגם הרב שלום שרעבי מקורו שם.

יהודי המקום נהגו לגלח את שפמם אך להותיר את הזקן. לעומת פיאותיהם של יהודי מרכז תימן, שהיו מסולסלות, דקות וארוכות (אם כי היו שנהגו לקצוץ אותן כשהיו מגיעות לסוף הפנים), נהגו יהודי הדרום לגדל את פיאותיהם פרא.

שלא כמו אצל יהודי המרכז, המסורת השרעבית שווה למסורת עדות ספרד כמעט לגמרי. הם למדו קבלה ונהגו לפיה בפועל. גם אופן הגיית יהודי שרעב שונה ממרכז תימן והיא הושפעה מן המסורת הבבלית שיהודי שרעב עמדו בקשר עם גאוניה. כך לדוגמה: בעוד שאצל רוב יהדות תימן החולם נהגה כקמץ התימני אך עם פה פתוח, מה שמשנה את ביטויו (ולפי זה מובן מה שהוא מכונה אצל המדקדקים מלוא פום, כלומר פה מלא) אצל יהודי דרום תימן החולם נהגה כצירי על פי המסורת הבבלית. כך למשל בשירי הרב שלום שבזי ומשוררים נוספים משרעב חולם מתחרז עם צירי. אצל רוב יהודי תימן נהגית האות קו"ף כמו גימ"ל בעברית המודרנית והגימ"ל נהגית כמו האות J באנגלית. לעומתם, אצל השרעבים הגימ"ל נהגית כמו בעברית המודרנית.

דרומית לשרעב יש נפה גדולה הנקראת אלחוג'ריה שבה גם כן היו כפרים רבים. מזרחית לשרעב ישנו אזור הנקרא בלאד עמאר שגם בו היו הרבה כפרים ועיירות כמו העיר ד'לאע, קעטבה, הכפר סדה, גדס ועוד. גם יהודי מקומות אלו מזוהים בדרך כלל עם יהודי דרום תימן. יהודי דרום תימן היו עניים יותר מיהודי צנעא, כפי שמציין למשל יעקב ספיר ביחס לעיר תעיז.

קהילת העיר חבאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות חבאן

קהילת העיר חבאן אף שמנתה ב-1948 רק כ-450 נפש, שונה היא במלבוש, בניגון ובתרבות מכל קהילות תימן. העיר חבאן שוכנת במרחק רב יחסית מזרחית לקהילות תימן האחרות. בעוד שאצל כל קהילות תימן מקובל היה לגלח את שיער הראש (למעט הפיאות) באופן תכוף - הרי שהחבאנים, זקנים וצעירים, גידלו שיער ראשם עד לכתיפם. בנוסף בניגוד לאיסור נשיאת הנשק שהוטל על היהודים בכל קהילות תימן - יהודי חבאן נשאו לרוב את חרבותיהם למותניהם. כמו כן ניגוני התפילות שלהם (כגון פיוטי הימים הנוראים, בר-יוחאי ועוד) - שונים מכל שאר קהילות תימן. נוסח התפילה שלהם הוא הנוסח ה"שאמי" ומבטאם (כגון באותיות ג ו-ק והגיית החולם) זהה לזה שבמחוז שרעב. יהודי חבאן עלו לארץ במהלך מבצע "מרבד הקסמים" ורובם התיישבו במושב ברקת שבשפלה.

תורת תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי תימני 1934
משפחה חבאנית מדגימה את ליל-סדר פסח בביתה החדש בתל אביב, 1946

על פי המסורת של יהודי תימן, ראשית הגלות החלה עוד בסוף תקופת בית ראשון‏[12]. באורח חייהם של יהודי תימן נשתמרו מנהגים המעידים על השפעה מארץ ישראל בתקופה קדומה. למשל, תפירת התפילין ב"גידי הכסלים" ולא ב"גידי העקב"; הטמנת החיטים המיועדים למצות בעשבים ("טינון"); וכמה מנהגי אבלות. כמו כן נמצאים בסידור התפילה כמה נוסחים המבוססים על מנהג ארץ ישראלי קדום. למשל, שימור המנהג הקדום בקריאת התורה של "קטן קורא בתורה ומתרגם"‏[13]; העולה לתורה מברך וקורא; אמירת תרגום אונקלוס לאחר כל פסוק; בקדיש - "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה ויפרוק עמיה"; הכפלת התיבה "לעילא" בכל ימות השנה; שימור אמירת הקטע בתפילת העמידה של מוסף של שבת "למשה ציווית על הר סיני וכו'"; קריאת קריאת שמע בקול רם ובצוותא; ספר התורה בן 51 שורות בכל דף ולא 42 כבשאר גלויות ישראל. הדבר תואם את המדרש על גילוי ספר התורה בזמן יאשיהו, שגולל לעמוד שבראשו הפסוק "יולך ה' אתך ואת מלכך" (דברים כח, לו) רק בספרי תורה תימניים נמצא פסוק זה בראש הדף כפי שציינו חז"ל במדרש, אולם בספרי שאר קהילות ישראל נמצא פסוק זה באמצע הדף ; ישיבה היקפית בבית הכנסת (אם כי ישיבה היקפית בבית הכנסת השתמרה במרבית העדות הלא-אשכנזיות).

חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים. רב האיי גאון כותב בתשובה בלשון זו:" ואתם יודעים כי בארבע פינות נכנס בלבבם להחזיר התורה לישנה, שבח לה', ושולחים שלוחיהם מכל הארצות, מתימן ומזרח וכו' ואשכנז וצרפת וכו' ועומדים לפנינו בענייני שאלותיהם וספיקותיהם."‏[14].

בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים, יהודי תימן נקשרו לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כמעין "מרא דאתרא". יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם. באגרת תימן המפורסמת, מדגיש הרמב"ם את למדנותם של יהודי תימן, וכך הוא כותב: "וכל היום הוגים בתורת משה, הולכים בדרך הורה רב אשי". קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו. גם הרמב"ן באגרתו לחכמי צרפת כותב : "כי שמענו מפי מגידי אמת שבכל ארצות מלכות תימן, קהילות רבות עוסקות בתורה ובמצוות לשמן". עד הדור האחרון לגלות תימן הייתה ידיעת התורה נחלת הכלל, דבר שהפליא את הראי"ה קוק בתשובתו לאביו, שבה הוא כותב: "רובם ככולם בני תורה, וכמעט שלא נמצא ביניהם עם הארץ כלל". בצורה דומה התבטא גם הרב מרדכי אליהו: "ושם כידוע היו אנשים בעלי תורה וידיעה, ורובם ככולם כשרים ועוסקים בתורה ומצוות"‏[15].

כעיקרון, נקטו חכמי תימן להלכה ולמעשה את שיטת הגאונים. עם חיבור משנה תורה לרמב"ם, ומשום שבעיקרו הוא מבוסס על כתבי הגאונים קיבלוהו עליהם כפוסק עיקרי, תוך התאמות מעטות למסורת הגאונים שבידם. במהלך השנים גברה השפעת השולחן ערוך, בעיקר בזרם ה"שאמי" ובתחום של "אורח חיים", אך בדרך כלל, בעיקר בתחומי "חושן משפט" "יורה דעה" ו"אבן העזר" - נשמרה הפסיקה הרמב"מית.

בתקופת גזירותיו של המושל הטורקי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.

ספרותמדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. שימוש נרחב בחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים עשה רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".

מסורת יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגלל הבידוד היחסי של תימן משאר היהודים במשך שנים ארוכות, שימרה המסורת בתימן, בעיקר זו הבלדית, כמה מאפיינים ייחודיים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים. הדבר בא לידי ביטוי בכמה מנהגים שונים שמייחדים אותם (למשל היהודים הבלדים אינם מתפללים תפילת יחיד בתפילת מוסף אלא מתפללים בלחש במקביל לחזרת הש"ץ) ובגרסאות משלהם לכתבי יד, ניקוד מילים בעברית ובארמית ועוד. עם הבאת הדפוס האיטלקי לתימן, וביתר שאת עם העלייה לארץ והידוק הקשרים עם שאר היהודים, ניטשטשו מעט ההבדלים, אולם המסורת התימנית הייחודית ממשיכה להישמר בקהילות רבות בישראל, בהן בראש העין, בשכונת שעריה בפתח תקוה, בבית שמש, ובמושבים שנוסדו על ידי עולי תימן.

פולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאכלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבח התימני כולל מאכלים אופייניים ובהם:

  • סלוף: דומה לפיתה המוכרת בישראל. מרכיביו העיקריים זולים: מים, קמח, סולת ושמרים. את הסלוף מכינים על גבי טבון.
  • לחוח: עשוי ממרכיבים דומים לסלוף, על גבי מחבת המחוממת על אש גבוהה. בשל דלילות הבצק נוצרות על המחבת בועות אוויר שיוצרות מעין חורים. על כן מכונה הלחוח "פיתה עם חורים".
  • ג'חנון: בצק עלים מגולגל העשוי מקמח, מרגרינה, מלח וסוכר. נאפה במשך זמן רב, לרוב תריסר שעות. נהוג לאוכלו בשבת בבוקר, עם עגבנייה, ביצה קשה וסחוג.
  • שאווייה: תבשיל העשוי מצלי כבש או בקר. נאכל בדרך כלל בשבת, בחגים ובערב פסח. זהו תבשיל כבד הקשה לבליעה ולעיכול ולכן נהוג לשתות עמו משקאות חריפים (כגון ערק).
  • לסיס - תבשיל שעועית אדומה וביצה המבושל בדרך כלל מיום שישי ונאכל בשבת בבוקר.
  • מלאווח - הבצק דומה לבצק עלים. בעבר היה נאפה בטאבון ובארץ מטוגן במחבת.
  • קובנה - מאפה מבצק שמרים, דומה ללחם. נאפה במשך הלילה ונאכל בדרך כלל בשבת בבוקר.
  • סביה - (המכונה גם קורססך) מאפה של שכבות בצק מתוק הנאפה בתנור ונאכל בשבתות ובחגים.
  • מרק תימני - ובו בשר בקר או עוף וירקות כמו בצל, כרפס ופטרוזיליה. התבלין העיקרי הוא החוואיג' למרק. הטעם המיוחד מתקבל גם בגלל הבישול הארוך.
  • זום - תבשיל המורכב מגבינות, אשל, קמח סמנה ותבלינים. נאכל בין היתר בצאת יום הכיפורים. האוכלים זורקים לתוך התבשיל חתיכות לחם גסות.
  • סמנה - חמאה שמוסיפים למאפים ולזום. משמש גם כמטבל.
  • זלביה - לביבה תפוחה שאוכלים עם אבקת סוכר או עם חריף
  • חילבה - עשוי מגרגרי חילבה טחונים, פטרוזיליה ולימון. משמש כמטבל, ממרח או תוספת למרק.

תרופות טבעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב התרופות העממיות של יהודי תימן כוללות מרכיבים טבעיים וטריים:

  • לחילבה מיוחסות סגולות מגוונות, כמו הורדת הסוכר בדם וסיוע לאסטמה וטחורים. לחפיפת השיער איתו מיוחסת הסרת קשקשים.
  • גם לרימון על חלקיו השונים (הקליפה, הפרי ומיץ הרימונים) מייחסים יהודי תימן תכונות רפואיות רבות, בפרט ריפוי דלקות בדרכי השתן ומניעת מחלות כבד ושלשול.

כלכלת יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האמאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא היו מקבלים את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרותיו של האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות אלו של השבטים, הייתה פגיעה גם ביהודים. הפגיעה הזו החלה בשנת 1725 והייתה מועטה בזמנים ההם, אך מתחילת המאה ה-19 היא החלה להיות תופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו גם להידרדרות פוליטית.

לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים, עד לשנות ה-30 של המאה ה-18.

אך מאז, בהנהגתו של רבי שלום עראקי על האוכלוסייה היהודית, השתפר מצבם הכלכלי של היהודים מאוד, ומקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים.

מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהטורקים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבואם של הטורקים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי, בעיקר.

מסחר יהודי תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים בהתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל העיר עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוצה לתימן, דבר שיצר תמורה דמוגרפית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, דנפתחה להשפעותיה של תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן.

יהודי עדן ניצלו את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא הטורקי, והם לא נטו להתערב באוכולוסיה היהודית המקומית.

לא רק יהודי עדן עסקו בסחר חוץ, אלא גם יהודי צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, אך זאת רק משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי הטורקים. כתוצאה מכיבוש זה חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטתם של הטורקים.

כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהייתם של כוחות צבא טורקי גדול בתימן (שהביאו עמם מטורקיה מוצרי מזון שלא היו ידועים עד כה בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, איפה, גם ביצוא וגם ביבוא. מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה": "... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות.

הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל הטורקי ולצורך האוכלוסייה המקומית) וגם ביצוא. היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמלי חודידה ועדן ופריטיו העיקריים היו:

קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה ונתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש הטורקי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בחודידה אף בימי הטורקים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודידה.

בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. בכללי, גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצויין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הביטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקפו של המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן היה ייסוף בשער המטבע, והדבר שגרם לשפל חמור במסחר הפנים.

רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש הטורקי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש הטורקי בתימן. יש לציין, כי מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום ביחס גדול יותר.

הקהילה וסדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקהילה בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת יהודי תימן הוא הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעתים אך סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות צדק, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. חובה נוספת של הקהילה הייתה להכשיר בתי עלמין ואנשי "חברא קדישא".

הנהגת הקהילה חולקה לשניים:

  • הנשיא - היה ראש הקהל, והיה אחראי ליחסים שבין הקהילה לשלטונות (בעיקר על תשלומי המסים).
  • הרב או החכם - היה המנהיג הרוחני של הקהילה, והיה אחראי על ענייני המוסר, ההלכה והמשפט; הוא גם פיקח על הישיבות ותלמודי התורה, לימדו תורה בבתי הכנסת ושפטו בבתי הדין. הרב לא התפרנס מרבנותו, אלא עסק במקצוע נוסף.

נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. את הממונים הללו בחרו אנשים נוספים, אנשי המעמד, שהיוו בעצם אספה של נכבדי הקהילה. אספת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. כדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, נסחו אנשי המעמד באספתם תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם הסכמות, וזאת משום שברוב הקהילות היהודיות שהיו בתימן, התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעתים קנס, ולעתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם.

מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי אשר קנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים הם מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש.

שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן.

החינוך בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודי תימני בלבוש מסורתי

החינוך היהודי-תימני מיוחד בעצמו, גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו.

בתחילה, חינוך הבנים היה מסור בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה, ועול השעבוד למלכות שבאותם הימים, לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו, נפתחו ישיבות תלמודי התורה שנקראו "כניס" או "מדרש". בתלמוד התורה, לימד מלמד שהיה נקרא "מארי" (נהגה מורי, ובמלעיל), והוא זה שדאג לחינוכם של הילדים. כדי להבדיל בין מלמד התינוקות לבין הרב, היו מכנים את מלמד התינוקות "מארי אלעיאל" כלומר המורי של הילדים, אבל הרב נקרא "מורי" סתם.

מלמד התינוקות היה אחראי על לימודי התלמידים במדרש (הכניס), וקיבל אליו תלמידים שגילם הוא מגיל 3 ומעלה. קבוצה אחת הייתה לומדת קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. הקבוצה השנייה הייתה לומדת קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית הייתה לומדת את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרג'ום) וההפטרה. הלימודים התמקדו בגילאים אלו בעיקר בתנ"ך, אולם שלא במסגרת זו היה שומע הילד שעורי תורה בחברת המבוגרים. לאחר הפסקת צהריים, חזרו התלמידים ללימודם. יום הלימודים היה ארוך, משעות הבוקר ועד לשקיעת השמש, והם היו במשך כל השבוע, פרט ליום שישי.

לפי החינוך התימני, הילד, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה, היה צריך להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים אותם היה צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת שבוע והפטרות) ובשיעורי התורה. עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הולך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת על ידי הרב. כך רוכש לו הילד ידע במשנה והלכה (רמב"ם ושו"ע) ואגדה (עין יעקב, אגדות התלמוד) ואף בגמרא. לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר .שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה כדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

המורי (מלמד התינוקות) היה מקבל בדרך כלל את שכר הלימודים מאב התלמיד מדי שבוע, והשכר ניתן בתור צדקה, וזאת על מנת שלא "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". היו מקומות שבהם המורי היה מקבל את שכרו בתור ארוחות ואוכל, אותם הוא היה אוכל בתורנות בבתי התלמידים. רב הקהילה שנקרא כאמור לעיל "מורי", איננו מקבל משכורת כלל אלא היה מתפרנס ממעשה ידיו.

אף על פי שלא היה לרב בתימן את הזמן הפנוי שהיה לרב בארצות אחרות ללמוד (בהן הרב היה מתפרנס מהציבור וכל שעותיו פנויות ללימוד), רמת תלמודם של רבני תימן הייתה מן הגבוהות, ביטוי נאה לכך נתן הנוסע הירושלמי (יליד פולין) הרב יעקב ספיר שביקר בתימן בשנת 1859 בהגיעו לכפר עלום בתימן שנקרא "גרואח",

העיר המצערה הזאת לה רב גדול (בארצות האלה יקראו להרב מארי), הוא המורה הוא הדיין והדורש הוא השוחט והבודק, גם חזן ושמש, ומכל אלה אין לו מחית נפשו לשליש ולרביע, גם במצער צרכי חייהם ופרנסתם. על כן גם המארי מסובל תחת עול המלאכה והעבודה אם נקלה אם נכבד. הרב הזה מארי יוסף בן סעיד (סעדיה) יצ"ו מלא תורה יראה וחכמה ורוח דעת. בקי במקרא וביאוריו עד להפליא. בקי בתלמוד ברמב"ם ועד אחרונים כאחד המורים הגדולים בארצותינו וידיו רב לו בחכמת הקבלה בשנון גדול, הזוהר וכתבי האר"י למודים על לשונו בעליל כל עלה ועמוד, וכח זכרונו רב מאוד, וחובר חיבורים בקבלה ומפליא לעשות גם בקבלה מעשיות ואצטגנינות כמעשה הראשונים ... ויצא שמו בכל הארץ גם בעיני השרים ועבדי המלך. ועל כל אלה גדלה ענותנותו ואהבת בני אדם. עם פנים שוחקות מדברותיו נאוה... והוא כבן ארבעים שנה. מהלכו מנהגו ומלבושיו כמנהג המדינה, וזר הרואהו יחשבנו לאיכר או רועה צאן... הוא חרש ברזל לעשות כלי נשק אתים מחרשתים מקבות קרדומות מגרפות כל כלי האיכרים. לו חנות אצל ביתו בחור ההר כמו מערה... הוא יושב על האבנים מחזיק הברזל או העשת להבעיר באש ואביו עומד על המפוח, ואחיו עומד להכות במקבת על הסדן. גם בעשותם בעבודה הקשה הזאת מצאתים נדברים יחד בדברי תורה חכמה ומוסר. ופה בחנות יורה ידין ויועץ בכל דברי הקהלה... הפעם נכנסתי לחנותו מן הבוקר... ואיכר גוי אחד אץ עליו לכלות מלאכתו... והוא מכה במקבת על הסדן והאיכר נוגש עליו כלה מלאכתך!... מכאב לב ומשבר רוח עניתיו: אשריך מארי יוסף שפחמי אתה ואוי... להמתנהגים ברבנות

– יעקב ספיר, "אבן ספיר"

.

מעמד האישה היהודית בתימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגדי כלה תימניה ועל ראשה לולו-תשבוק, ישראל 1959

לפי עדותו של הרב יוסף קאפח[16], לאישה היהודית בתימן היה מעמד מכובד למדי, כמרכז התא המשפחתי. חינוך הבנים היה בידי האם בלבד. היא שחינכה לניקיון, לנימוסים, לסדר ולמשמעת והשפעתה עליהם ועל עיצוב דמותם הייתה גדולה. האב היה טרוד בעבודתו ונמצא על פי רוב במשך רוב היום מחוץ לביתו. עם זאת, השפעתה הייתה גדולה אף יותר על חינוך הבנות, משום שהבנים למדו בבית המדרש, ואילו הבנות לא ידעו קרוא וכתוב אלא קיבלו את כל הדרכתן בעל פה מאמן.

רק נשים מעטות ידעו קרוא וכתוב. רוב הנשים ידעו להתפלל רק תפילות קצרות בערבית ובעברית. עם זאת, האישה היהודייה בתימן הגיעה לרמת תרבות אישית טבעית גבוהה למדי. גם דביקותן הדתית הייתה עמוקה, ובזכות מסגרת החיים היהודית הגיעו לרמה מוסרית ותרבותית גבוהה.

יחסי הבעל והאישה היו של כבוד הדדי, כשותפים בבניין המשפחה על יסוד התורה, שעל כל אחד מהם למלא חלקו. לעתים נדירות ביותר נשמע שגבר הרים יד על אשתו, והדבר בחברה היהודית נחשב כחרפה גדולה.

לפי דברי הרב קאפח תפקידה של האישה היה בתוך ביתה. דאגת הפרנסה והבאת המצרכים אל הבית הייתה מוטלת על הגבר בלבד. נשים לא יצאו לעבוד או לערוך קניות מחוץ לבית. נשים שחפצו לסייע בפרנסה עסקו ברקמה בתוך ביתן וסחרו בתוצרת בינן לבין עצמן. בשעות אחר הצהריים נהגו נשים לצאת אל שכנותיהן ולעתים לעבוד שם בצוותא. אבשלום מזרחי‏[17] כותב כי כך היו פני הדברים בצנעא ובערים הגדולות, אולם בכפרים נהגו הנשים לצאת אל השדה ואל השוק. נשות הכפרים היו פתוחות יותר ולא התביישו לרקוד ולשיר בשמחות, ואף להשתתף בשיחת הגברים.

משפחות הכלה והחתן היו נושאות ונותנות על "מוהר הבתולין", סכום שהיה על החתן לשלם להורי הכלה.

האישה לא התערבה כלל בחיים הציבוריים באופן ישיר, כיוון שלא נחשב זה מכבודה להתעמת עם אנשי ציבור ועסקנים, אך השפעתה העקיפה באמצעות בעלה לא הייתה מעטה. הסבתא הייתה הדמות הנערצת במשפחה.

בשנת 1942 נפתח בצנעא בית ספר לבנות בהנהגת רבני העיר.

נישואי קטינים וקטינות היו נפוצים למדי בתימן, בין היתר כדי להגן עליהן מפני השלטונות שכפו על הרווקים היתומים, בעיקר במרכז הממלכה, את האסלאם. נישואים אלה גרמו לעתים לגירושין. חרם דרבנו גרשום לא נהג בתימן, והיו מקרים של גברים שנישאו ליותר מאישה אחת. עם זאת, לפי מחקר של משה גברא שהתבסס על ראיונות של עולים מתימן, בדור העלייה היה היקף התופעה נמוך ונבע בדרך כלל מרצון לקיים את מצוות "פרו ורבו" או לסייע לנשים עניות‏[18].

משפחות עתיקות ומפורסמות ביהדות תימן[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב יהדות תימן ישנן משפחות עתיקות יומין ובעלות ייחוס, כמו משפחת מגארי-כהן המיוחסת כמשפחת בני בניו של יהויריב הכהן. החוקר חיים חבשוש כתב כי עוד לפני הופעת האסלאם באו לתימן מארץ בבל כמה אנשים נכבדים ומיוחסים ואלו שמותיהם: ששון-הלוי, מרחבי, עוזרי, פתיחי, בשארי. להם נולדו צאצאים רבים ומשפחותיהם ידועות עד היום, בפרט צאצאי עוזרי וששון הלוי (משפחתו של יחיא יצחק הלוי). לטענת חבשוש, שמות חמישה יהודים קדמונים אלה מופיעים גם במסורת הערבית התימנית, בספר הנקרא "אלאצחאחי". משפחת צאלח של המהרי"ץ ידועה בייחוסה עד פרץ בן יהודה, כפי שנכתב על ספרים שהוקדשו לבית הכנסת "בית צאלח".

חלק ממשפחות אלו הצמיחו במשך דורות רבנים ומנהיגים רבים ליהדות תימן. בין המשפחות שהצמיחו רבנים רבים נמנות משפחות קורח ואלשיך הלוי. סבורים שמשפחת אלשיך היא מצאצאי ששון הלוי הנזכר לעיל. משפחה נוספת שהקימה רבנים ומנהיגים בתימן היא משפחת עראקי כהן, שכפי הנראה מקורה הוא בעיראק. המפורסם שבבניה הוא השר הרב שלום עראקי שהיה נשיא היהודים ומקורב למלכות. כונה "אלאוסטא", שפירושו ה"אדון" או ה"אומן".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות תימן בוויקישיתוף

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוניברסיטת תל אביב:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי התיארוך המקובל במחקר, חורבן בית ראשון התרחש בשנת 586/7 לפנה"ס. עם זאת, על פי המניין המסורתי של יהודי תימן הנסמך על מקורות חז"ל החורבן אירע בשנת 422 לפנה"ס
  2. ^ ראו: לוי נחום, ספר התעודה ליהודה, עמ' 21; וכן ב-"תרביץ", שנה מ"ב,ף חוברת ג-ד, תשל"ג.
  3. ^ Jewry The Jews of Yemen: Studies in Their History and Culture Book by Yosef Tobi; Brill, 1999. 304 pgs
  4. ^ שלמה דב גויטיין, התימנים: היסטוריה, סדרי חברה, חיי הרוח: מבחר מחקרים, (עורך: מנחם בן ששון), ירושלים: מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג 1983.
  5. ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון", ירושלים: הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 192.
  6. ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון", ירושלים: הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 188.
  7. ^ יניב חלילי, חטופי תימן, ידיעות אחרונות - המוסף לשבת, 2 באפריל 2010, עמ' 22-20.
  8. ^ 'Yemenite Jews won't be absorbed by Satmar'
  9. ^ בועז ביסמוט, "תוציאו אותנו מכאן", "ישראל היום" (ה-29 במארס, 2010)
  10. ^ אדם בן נון, כותב בשם מארי חיים צאלח שאין כוונת הפתגם לזלזל. ראו: זיכרון להולכים – מארי חיים צאלח (צדוק) זצ"ל, עמ' 27-28)
  11. ^ על ההבדלים התרבותיים בין יהודי צנעא ליהודי העיירות והכפרים ראו בהרחבה בעבודת הדוקטור של מנשה ענזי, יהודי צנעא בעידן של תמורות, דיון היסטורי במרחב הציבורי: מהכיבוש העת'מאני ועד עלייתם ארצה, 1950-1872 ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשע"ב
  12. ^ ראו למשל מהרי"ץ, תכלאל עץ חיים, חלק ב' דפים קי ע"ב - קיא ע"א
  13. ^ מגילה, ד, ו
  14. ^ הובא על ידי הרד"ל בספר קדמות הזוהר עמ' נ"ג
  15. ^ "דברי מרדכי - הספדים" על הרב יחיא אלשיך הלוי, עמוד ע"ג
  16. ^ הרב יוסף קפאח, ‏מעמד האישה בתימן, באתר דעת
  17. ^ פרופ' אבשלום מזרחי, ‏2000 בת תימן היהודייה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  18. ^ הרצאה של משה גברא


יהדות אסיה
אוזבקיסטןאזרבייג'ןאינדונזיהאיראןאפגניסטןארמניהבוכרהגאורגיהיהודי ההריםהודוהונג קונגטג'יקיסטןטורקיהיפןכורדיסטןלבנוןמיאנמרסוריהסיןסינגפורעיראקחצי האי ערבפקיסטןקוצ'יןקזחסטןקירגיזסטןקפריסיןרוסיהתימןצפון תימן)
ילדים יהודים עם המורה שלהם בסמרקנד