חוקת קונפדרציית המדינות של אמריקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חוקת קונפדרציית המדינות של אמריקה היא החוקה שאומצה ב-11 במרץ 1861 על ידי קונפדרציית המדינות של אמריקה והייתה בתוקף עד תום מלחמת האזרחים האמריקנית. קדמה לה חוקה זמנית, ששררה בין 8 בפברואר ל-11 במרץ 1861.

חוקת הקונפדרציה זהה ברובה הגדול לחוקת ארצות הברית. עיקר ההבדל בין שני המסמכים מתבטא בדגש ששמה החוקה הקונפדרטיבית על זכויות המדינות הבודדות ובכך שהיא תומכת במפורש במוסד העבדות ומבצרת את קיומו. מעבר להבדלים חדים אלה, ישנם מספר הבדלים בולטים פחות אך ראויים לציון, משום שהם שופכים אור על מהות הסכסוך בין מדינות הדרום לשאר האיחוד. ניתוח ההבדלים מראה שהמחלוקת המהותית והעמוקה בין הצדדים הניצים במלחמת האזרחים נסובה סביב סוגיות כלכליות ומידת הכח שראוי לתת לממשלה הפדרלית - ולאו דווקא סביב נושא העבדות שתפס את מרבית הכותרות.

תמצית השינויים ביחס לחוקת ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • החוקה הקונפדרטיבית מגנה במפורש על הזכות לבעלות על עבדים שחורים, בכל מדינה וטריטוריה של הקונפדרציה.
  • נאסר יבוא של עבדים חדשים, בדומה לחוקת ארצות הברית (החל מ-1808). מספר מניעים עמדו מאחורי איסור זה, ביניהם הרצון למצוא חן בעיני המעצמות האירופיות ובריטניה בראשן, כמו גם הרצון למשוך את וירג'יניה ומרילנד, שעוד לא הצטרפו לקונפדרציה, ושבהן פעל סחר עבדים פנימי בהיקף נרחב.
  • נשיא הקונפדרציה נבחר לכהונה בודדת בת שש שנים. חוקת ארצות הברית לא הגבילה בזמנו את מספר הכהונות של הנשיא, בנות ארבע שנים כל אחת, אולם באופן מסורתי לא היה נהוג לרוץ לכהונה שלישית.
  • בסמכותו של הנשיא להטיל וטו על סעיפים בודדים של הקצבות מתוך חוק, ולא רק על חוקים שלמים.
  • כלל 12 התיקונים הראשונים, הלא הם מגילת הזכויות, נכללים בחוקה הקונפדרטיבית גופא.
  • מספר שינויים טכניים ובכללם מספור הפסקאות בתוך פרקי החוקה, שימוש מודרני יותר באותיות גדולות, והחלפת מופעי הביטוי "ארצות הברית" ב"ארצות הקונפדרציה".
  • המבוא לחוקה הקונפדרטיבית הוסיף את הביטוי "כל מדינה בתוקף ריבונותה ואופייה העצמאי", לאחר הפתיח "אנו, בני ארצות הברית". במקום "איחוד שלם יותר" נאמר "ממשל פדרלי קבוע". כמו כן התווסף הביטוי הדתי "בקריאה לחסדו ולהכוונתו של האל הכול יכול".
  • אחד מהשינויים המהותיים ביותר, הוא ההשמטה של סמכות הקונגרס להטיל מסים על מנת לספק רווחה כללית (General Welfare) למדינות. הביטוי הזה שימש (ועדיין משמש היום) כהצדקה של כל מיני הוצאות של הממשל הפדרלי, כמעט ללא הגבלה. מייסדי הקונפדרציה ראו לנכון להגביל את גביית המסים של הממשל הפדרלי למה שדרוש להגנתן המשותפת של המדינות, להחזר חובות הממשל ולניהול הממשל עצמו.
  • נשללה זכות ההצבעה ממי שאינו אזרח המדינות.
  • לבתי המחוקקים של המדינות השונות ניתנה הזכות, שאין לה מקבילה בחוקת ארצות הברית, להדיח את נושאי המשרות הפדרליות במדינותיהם.
  • הליך קל יותר של העברת תיקונים לחוקה, ברוב של שני שלישים במקום שלושה רבעים.
  • החוקה הקונפדרטיבית תומכת בפירוש בסחר חופשי, אוסרת על הממשל הפדרלי לתת תמריצים ליצוא (bounty) או להטיל מכסים כדי להגן על תעשיות ספציפיות.
  • הקצאות הקונגרס חייבות להיות חתומות לסכום כסף מדויק, כדי למנוע את המצב המוכר של עלויות בלתי צפויות שמאושרות מראש ללא פיקוח.
  • נאסר על הקונגרס להקצות כספים ל"שיפורים פנימיים", שם קוד ידוע לכספים שהועברו לשימושם הפרטי של אזורים מסוימים. כל הוצאה של הממשל הפדרלי נדרשה להיות לטובת הכלל, במקום קבוצת לחץ כזו או אחרת.
  • נאסר על הקונגרס לחוקק חוקי "כלבו", אלא כל חוק חייב לעסוק בנושא ספציפי אחד המצוין בכותרתו.

זכות הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בולט בהיעדרו בחוקה הקונפדרטיבית, הוא אזכור מפורש של הזכות של כל מדינה לפרוש מהאיחוד (secession) כרצונה. בעקבות הוויכוח המשפטי החריף בין הדרום לצפון, האם מותר או אסור למדינה לפרוש מארצות הברית (דבר שלא הוזכר בחוקה המקורית לכאן או לכאן), ניתן היה לצפות שתומכי זכות הפרישה יפתרו את העניין אחת ולתמיד על ידי תמיכה מפורשת בזכות זו, כפי שנהגו בעניין העבדות.

ההסבר המקובל לכך שמנסחי החוקה הקונפדרטיבית נמנעו מלהכניס את זכות הפרישה, היא חוסר הרצון שלהם להחליש את העמדה שנקטו כאשר פרשו מהאיחוד ב-1860-1861. לו היו מוסיפים סעיף המאשר את זכות הפרישה, היו שומטים את הקרקע תחת רגליהם ומודים כביכול שהזכות לא הייתה קיימת קודם לכן, כפי שטענו אנשי הצפון.

בכל זאת ניתן לראות בביטוי שהוסיפו לפתיח: "כל מדינה בתוקף ריבונותה ואופייה העצמאי", מעין אישור מרומז של הזכות של כל מדינה לפרוש מהקונפדרציה, מכח אותה ריבונות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]