חוקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוקה היא מסמך מחייב המגדיר את עקרונות היסוד של המשטר במדינה ואת זכויות אזרחיה.

חוקה חייבת מהגדרתה לכלול את הוראות היסוד בדבר מבנה המשטר והשלטון, סמכויות החקיקה, צורת בחירת השלטון וכיוצא באלו. רוב החוקות עוסקות גם בנושא זכויות האדם הבסיסיות המובטחות לתושבי המדינה; אך חלק זה אינו הכרחי להגדרת החוקה ככזו (חוקת ארצות הברית, למשל, אינה עוסקת כלל בנושאים אלו; רק התיקונים לה עוסקים בהם).

לחוקה מעמד מעל לחוק, ולרוב אין תוקף לחוק העומד בסתירה לחוקה. החוקה מטבעה יציבה יחסית, אם כי גם בה נעשים שינויים במהלך השנים. בדרך כלל נדרש רוב מיוחד לאישור שינוי בחוקה, ולעתים מאושר שינוי כזה בדרך של משאל עם.

במדינות דמוקרטיות נחשבת החוקה לאמנה חברתית בין תושבי המדינה, והממשלה יונקת את כוחה מהעם, תוך שכוח זה מוגבל על ידי זכויות האדם שנקבעו בחוקה.

החוקה הוותיקה ביותר כיום, והמהווה מודל לחוקה של מדינות אחרות, היא חוקת ארצות הברית, משנת 1789. לאחריה נוצרו החוקה הפולנית ב-1791 והחוקה הצרפתית ב-1792.

בניגוד לכל המדינות, שבהן החוקה היא מסמך כתוב (או מסמכים כתובים), "חוקת" בריטניה היא אוסף עקרונות בלתי כתובים שהתגבשו במשך השנים, והידועים בכינוי "מוסכמות חוקתיות". אכן, חלק (קטן) ממוסכמות חוקתיות אלו התגבשו ברבות השנים במסמכים שונים, כמו המגנה קרטה וממעשי חקיקה אחדים של הפרלמנט - אבל גם מסמכים אלו, מבחינת צורתם הפורמלית, אינם שונים מאקטים אחרים של המלך או של הפרלמנט. רק המוסכמה החוקתית הלא-כתובה נותנת להם מעמד בכורה.

[עריכה] חוקה בישראל

בהתאם לאמור במגילת העצמאות, נבחרה הכנסת הראשונה כאספה מכוננת שהייתה אמורה לכונן חוקה למדינה,לאחר המאבק על החוקה שהתנהל בשנותיה הראשונות של המדינה, החליטה הכנסת ב- 13 ביוני 1950 שלא לכונן חוקה מיידית, אלא לחוקק חוקי יסוד שיצטרפו לכדי חוקה בבוא הזמן, כהצעתו של ח"כ יזהר הררי: "הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה" ^[1]
. הנימוק העיקרי לכך היה שמדינת ישראל מצויה בתהליך של שינוי וגיבוש, ואלה אינם מתיישבים עם נוקשותה של החוקה. ייתכן שזו הייתה טעות, מאחר שעד היום ניטשים ויכוחים מרים על זכויות האדם בישראל, בעיקר בנושאי דת וזכויות הפרט.

"פשרת הררי" נתמכה על ידי סיעות מפא"י, המפלגה הפרוגרסיבית, הספרדים וויצ"ו. בקבלת נוסח הפשרה קיבלה עליה הכנסת להיות רשות מחוקקת, במובן זה שהיא מחוקקת חוקים רגילים וכמו כן ראתה את עצמה כרשות מכוננת אשר תפקידה הוא לקבל חוקה בעתיד. "פשרת הררי" לא קבעה מסמרות בנושא מעמד החוקה והיוותה למעשה פשרה פוליטית בכך ששמרה מחד על העיקרון כי הכנסת מוסמכת לחוקק חוקה וכי בעתיד אכן תחוקק אותה, ומאידך דחתה מעשה זה לעתיד הבלתי מוגדר.

נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, קבע שחוקי היסוד הם בגדר חוקה למדינה, וזו הייתה הגישה המקובלת במשך כל כהונתו בתפקיד זה. עם המתנגדים לגישה זו נמנה עמיתו, שופט בית המשפט העליון, מישאל חשין.

על עבודתה של ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לכינון חוקה מלאה אמר אהרן ברק:

"המצב כיום איננו משביע רצון. החוקה שלנו כיום היא חוקה נכה וקשה ומלאת חורים. אני שמח שהוועדה יושבת על המדוכה, אבל יש לי אוזן מוזיקלית, וכמה דברים ששמעתי פה הערב הכניסו בי בעתה. חוקה גרועה היא גרועה יותר מהמצב היום. אם הפשרות והאיזונים שיתבקשו במסגרת החוקה משמעותם טקסט יפה בלי ביקורת שיפוטית או עם ביקורת שיפוטית על ידי גוף פוליטי - זה יהיה אסון והמצב כיום עדיף, עם כל המגבלות שבו. חשוב שכל הדיבורים לא יולידו חלילה טקסט שיהיה בכייה לדורות". (דברים שנאמרו בכנס השנתי של העמותה למשפט ציבורי, נובמבר 2003)

בפני ועדת החוקה של הכנסת השש עשרה הונחו שתי הצעות לחוקה: הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה והצעת המכון לאסטרטגיה ציונית. ההבדל המרכזי בין ההצעות הוא הדגשת המכון לאסטרטגיה ציונית את היותה של מדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי תוך שמירה על אופיה הדמוקרטי של המדינה ועל העקרונות המובאים במגילת העצמאות.

בשנים האחרונות פורסמו הצעות חוקה לישראל גם על ידי ארגונים המייצגים את המיעוט הערבי בישראל, כמו למשל הצעת "החוקה הדמוקרטית" שפרסם ארגון עדאלה, הצעות שבבסיסן קביעה חוקתית לפיה ישראל תהא מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב תרבותית, במקום העקרון החוקתי הקיים של מדינה יהודית ודמוקרטית.