טיוטה:פסק דין שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסק דין רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ,[1] המדובר בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון בתאריך 8 בינואר 2020, במסגרת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.[2] בפסק דין זה ניתנה החלטה תקדימית בתחום דיני הנזיקין ובפרט בתחום לשון הרע. בית המשפט העליון הכריע לראשונה בשאלה האם לחיצה על כפתור לייק בפייסבוק או שיתוף באתר נחשבים כ"פרסום" כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, ועל כן עלולים להוות לשון הרע. בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בפוסט (אינטרנט) המכיל לשון הרע, לחיצה על כפתור הלייק לא תחשב כפעולת פרסום לאור לשון החוק, ועל כן האדם שלוחץ על כפתור הלייק לא יכול להיחשב כמי שפרסם לשון הרע. לעומתו כל אדם שיבחר לשתף את הפוסט, הרי ששיתוף התוכן עלול להוות פרסום חדש ובכך עלול להיות בבחינת פרסום לשון הרע.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מוגדר המונח לשון הרע בדרך הבאה:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" – לקות פיזית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית.".[3]

על פי החוק, פרסום לשון הרע יכול להיעשות במספר דרכים אפשריות והן: בעל פה, בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.[4]

לאור סעיפים אלה, השאלה המרכזית שנדונה בפסק דין זה הייתה האם שיתוף תוכן שהוא בבחינת לשון הרע או לחיצה על כפתור הלייק יכולות להיות אף הן פעולות נוספות המקיימות לשון הרע, מלבד לשון הרע שנעשתה על ידי המפרסם המקורי. היו מספר פסקי דין בישראל בערכאות נמוכות שדנו בשאלות אלה, אולם

עובדות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

התובעת, ניידלי תקשורת בע"מ מוציאה לאור עיתון שבועי בשם "המקומון רמת גן גבעתיים", הגישה תביעה כספית כנגד הנתבעים – יואל וגלית שאול לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע.

בשנת 2014 פרסם אלמוני ברשת החברתית הנפוצה Facebook פרסומים שונים, שהנתבעים נחשפו אליהם; על אחד מהפרסומים לחצו על כפתור ה- Like ("לייק") ועל פרסום אחר לחצו על כפתור Share- ("שיתוף"); כתוצאה מפעולות אלה הפרסומים הראשונים הועברו בתפוצה נוספת שאליה נחשפו 'חבריהם' של הנתבעים בפייסבוק.[3]

בהנחה שהפרסומים הראשונים מהווים לשון הרע כנגד התובעת, השאלה העומדת לדיון במסגרת פסק דין זה היא האם יש לראות בנתבעים כמי שפרסמו לשון הרע כנגד התובעת בעצם הלחיצה על כפתור הלייק או באמצעות לחיצה על כפתור השיתוף.[4]

טענות של התובע- נידיילי תקשורת בע"מ: טוענת שהנתבעים פרסמו והפיצו את הפוסטים על ידי פעולותיהם בפייסבוק לכן הם חייבים לה פיצויים מתוך עילת לשון הרע מדיני הנזיקין.[5]

טענות של הנתבעים – יואל וגלית שאול: טוענים שרק הפוסטים העיקריים מהווים עילה לתביעת לשון הרע ופעולותיהם בפייסבוק אינם מהוות פרסום.[6]

החלטת בית המשפט השלום בתל אביב – יפו:[7][עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:

בנסיבות עולה, כי הפרסומים, הן הראשון והן השני מהווים לשון הרע, יש לבחון - עתה האם עצם השיתוף או עשיית לייק מהווים מעשה לשון הרע.[8]

אם תתקבל פרשנות כי הלייק או השיתוף מהווה עוולה בלשון הרע, כי אז אנו מצמצמים או מגבילים את חופש הביטוי של היחיד, האדם המשתמש בפייסבוק.[9]

החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו:[10][עריכת קוד מקור | עריכה]

ערעור בזכות על החלטת בית משפט השלום. חברת ניידלי תקשורת בע"מ הגישה ערעור על החלטת בית המשפט השלום.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:

המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע כולל דרכי הבעה שונות. המחוקק ראה גם בפרסום משני של לשון הרע כעוולה, הגם שמצא לנכון לראות בפרסום שכזה כמצדיק לעיתים פיצוי נמוך יותר וכך גם בהתייחס להיבטים הפליליים בשינויים המחויבים. יש להבחין בין פעולת ה"חיבוב" לבין פעולת ה"שיתוף" בפייסבוק. ביחס לאחרונה מדובר על פעולה אקטיבית שתגרום לחשיפת יתר של הפוסט וכאשר עצם פעולת השיתוף נועדה לשם כך, על כן יש לראות בפעולה זו כפרסום לכל דבר. להבדיל, ביחס לפעולת החיבוב מדובר על "פרסום" חוזר למי שכבר נחשף לאותו פוסט או אף יצר אותו, לכן יש לראות בפעולת חיבוב כפעולה אשר אינה עונה על רכיב הפרסום ביחס ללשון הרע. במקרה דנן, יש לקבל את הערעור בנוגע להגדרת שיתוף כפרסום לעניין החוק ולדחות את הערעור בנוגע לפעולת החיבוב. בהתאם, המשיבים, יחד ולחוד, ישלמו למערערת פיצוי בגין שיתוף הפרסום הראשון.[11]

הכרעת בית המשפט העליון:[12][עריכת קוד מקור | עריכה]

יואל וגלית שאול ערערו ברשות לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי.

הרכב השופטים: השופטת ד' ברק-ארז / השופטת י' וילנר / השופט מ' מזוז.

דעת רוב: בית המשפט העליון דחה את הערעור ופסק לפי חוות דעתה המקיפה של השופטת ד' ברק-ארז ופסק:כי יש לראות בפעולת השיתוף (Share) ברשתות חברתיות (בשונה מ-לייק) כ"פרסום" הבא בגדרי חוק איסור לשון הרע, ואשר עשוי להקים עילת תביעה נגד משתמש המשתף תוכן עוולתי; במקביל, ביהמ"ש קובע שורה של מנגנונים שנועדו להגן על חופש הביטוי ברשתות החברתיות מפני הגבלות יתרות, הנובעות מהכרה זו.[13][עריכת קוד מקור | עריכה]

לא הייתה דעת מיעוט, השופטת י' וילנר והשופט מ' מזוז הסכימו עם חוות דעת השופטת ד' ברק-ארז.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[3] פסקה 1 לפסק דין של השלום.

[4] פסקה 2 לפסק דין של השלום.

[5] פסקאות 3–7 לפסק דין של השלום.

[6] פסקאות 3–7 לפסק הדין של השלום.

[7] ת"א 19430-03-14 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח'

[8] פסקאות 81–89 לפסק דין של השלום.

[9] פסקאות 81–89 לפסק דין של השלום.

[10] ע"א 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' שאול ואח'

[11] פסקאות 83–89 לפסק דין של המחוזי.

[12] רע"א 1239/19 יואל שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ

[13] פסקאות 75–78 לפסק דין של העליון.