ליובו מילוש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליובו מילוש
לידה 25 בפברואר 1919
שאמאץ, ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה להורג 20 באוגוסט 1948 (בגיל 29)
זאגרב, הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה המדינה העצמאית של קרואטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ליובומיר מילושקרואטית: Ljubomir Miloš;‏ 1919, הרצגובינה - 1948) או, כפי שנקרא בידי שותפיו ופקודיו, מילוש ליובו, היה חבר בכיר בשירותי הביטחון העממיים של האוסטאשה (UNS, Ustaska narodna sluzba) ומפקד או סגן-מפקד במחנה הריכוז וההשמדה יאסנובאץ. הוא נודע לשמצה בשל אכזריותו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילוש פיקד על המחנות הראשונים במתחם יאסנובאץ, קראפייה וברוצ'יצ'ה, וכן הופקד בידו הפיקוד על מחנה III עד שאיביצה מאטקוביץ' מונה למפקדו בינואר 1942. בין יוני לאוקטובר 1942, מילא מירוסלאב פיליפוביץ'-מאיסטורוביץ' את התפקיד, ומילוש המשיך במקומו עד הגעת איביצה ברקליאצ'יץ', במרץ 1943.

מילוש היה קתולי ונהג להתפלל מידי לילה. מנהיג מפלגת האיכרים הקרואטית ולאדקו מאצ'ק, שראה אותו בעבודתו, שאלו: "איך אתה יכול לשלב קתוליות בתפקיד שאתה ממלא במחנה?". מילוש נודע בכך שרצח אסירים בכל הזדמנות[1]. במקרה אחד רצח נער אסיר שגנב קלח תירס בכך שקשר אותו לעמוד כשהוא ערום באמצע החורף, ושפך עליו מים קרים שקפאו במגעם עם גופו[2]. הוא נהג להביט על האסירים העושים את צורכיהם בבורות שהותקנו לשם כך בשדות, והיה צופה בחלשים מביניהם נופלים למים המזוהמים וטובעים בהם[3]. את האסירים שהשתינו על שפת הבור עצמה, חיסל[4]. בדרך כלל הוא נהג לרכוב על סוס ותוך כדי כך היה יורה באסירים ורומס אותם[5]. העד שוורץ זוכר כי אכן היה מופיע במחנה לעיתים רכוב על סוס, וכן זוכר שהיה לו כלב-זאב, פוקסי[6]. שבו השתמש ככלב-תקיפה[7]. הוא חינך ילד צעיר בשם מאריאן, בן 13 לערך, מנוער האוסטאשה[8] ולימד אותו להכות ולרצוח. אגון ברגר תיאר זאת:

"חמישה כמרים אורתודוקסים הובלו... הורו להם לשיר מזמורים... אחד מהם, איש בן שמונים בערך... הוכה מיד בקתות רוביהם, אחד האוסטאשים, ילד כבן שתים עשרה, רכן מעל הזקן ושלף את פגיונו. כהרף עין, חתך את שתי אוזניו של הכומר. הוא פנה בעליצות לרעיו, וקרא: "אני אראה להם בבית אילו אוזניים יש לכומר שכזה". האוסטאשים תפשו את הארבעה הנותרים... מילוש שילח אש בזקנים שלהם. אז, לאחר עינויים נוראים אלו, הם רצחו אותם"[9].

מילוש התיימר להיות רופא ונהג לשלוח חיילי אוסטאשה כדי שיביאו יהודים למפקדתו שהוצגה כמרפאה לשם "טיפול רפואי כולל". כשבאו, היה שוחט אותם ומחלץ את קרביהם בסכין קצבים. במקרה אחר, מתאר מילאן פלומיאני:

"מיד עם הגעתנו למחנה, ליאסנובאץ, אוסטאשים היכונו בקתות רובים ולקחו אותנו למפעל הלבנים, היכן שליובו מילוש העמיד זה-מכבר שתי קבוצות נוספות, בזמן שאנו היינו לקבוצה שלישית מיוחדת. [ירקו] מאריצ'יץ' שאל את מילוש:" אל מי אכוון ראשית?" ומילוש השיבו:"היכן שיש יותר מהם", ושניהם כיוונו את נשקיהם האוטומטיים אל ארבעים האנשים משתי הקבוצות הראשונות וירו בכולם. אחר-כך הוא שאל את הראשון בקבוצתנו מדוע הוא ניצב כאן, וכאשר הלה השיב כי הוא אשם בהיוולדו סרבי, הוא ירה בו מיד. אזי בחר בלאופר, עורך דין מזאגרב, ושאלו מי הוא, וכאשר ענה, הוא קרא לו כך-"אני מחבב עורכי דין מאוד, גש הנה"- והרגו בו ברגע. אז גילה כי האיש השלישי היה דוקטור מזאגרב והורה לו לבדוק את שני האנשים הראשונים ולוודא את מותם. כאשר הרופא אישר כי הם מתים, הוא פנה לאדם הרביעי וכאשר גילה כי אף הוא רופא, הוא "מחל" לקבוצה כולה." (וועדת-החקר הממלכתית, עמ' 21)

מילוש נתפס כשניסה ללבות מרד נגד הפרטיזנים של טיטו, הועמד לדין והוצא להורג ב-1948.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ליובו מילוש בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ורו שוורץ, "במחנות המוות של יאסנובאץ", קובץ מחקרים כ"ה של יד-ושם, דוגמאות רבות בכל הספר, ראה בייחוד עמ' 300
  2. ^ Cadik Danon,"The smell of human flesh" כמוצג בזאת: http://www.srpska-mreza.com/History/ww2/book/Danon/Pillar.html
  3. ^ שם, http://www.srpska-mreza.com/History/ww2/book/Danon/index.html#doc, תחת הכותרת "talet"
  4. ^ ג'ורו שוורץ, עמ' 304
  5. ^ Aaron, Mark and Loftus, John (1998). Unholy Trinity: The Vatican, the Nazis, and the Swiss Banks. Macmillan, page 111.
  6. ^ שוורץ, עמ' 319
  7. ^ Secanja Jevreja na logor Jasenovac, עמ' 154: "אזי באו הלום הקצבים האוסטאשים: ליובו מילוש בא בליוויים של כלב-זאב והקצין פטר ברזיצה, שבא משמאל למבנה המסדר האנושי, והחל לשאול את האסירים שמקרוב-באו למקצועותיהם."
  8. ^ שוורץ, עמ' 322
  9. ^ http://www.serbianna.com/columns/savich/007.shtml עדות אגון ברגר