נצרות קתולית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערכים בנצרות
נצרות
P christ2.png
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האל האבישורוח הקודש

נצרות קתוליתיוונית [καθολικος] - כללי, כוללני), או נצרות רומית-קתולית, להבדיל מקבוצות אחרות המתקראות "קתולית" - הקהילה הגדולה בנצרות אשר מרכזה בקריית הוותיקן ובראשה עומד האפיפיור. מורכבת מהכנסייה המערבית-לטינית, הנוהגת לפי המסורת המערבית, ומ-22 כנסיות אוטונומיות, הנוהגות לפי המסורת המזרחית. מספר הנוצרים הקתוליים בעולם מוערך בכ-1.1 מיליארד מאמינים.

מבנה הכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזיליקת פטרוס הקדוש בקריית הוותיקן ברומא, מרכזה ההיררכי והרוחני של הנצרות הרומית-קתולית

בראש המערכת ההייררכית של הקהילה הקתולית עומד האפיפיור, הנחשב לממשיך דרכו וליורשו הרוחני של השליח פטרוס הקדוש, הבישוף הראשון של רומא. סמכותו מוחלטת לא רק באמונה ומוסר אלא גם בענייני משמעת וניהול הכנסייה; הדוגמה הקתולית גורסת כי במקרים בהם האפיפיור מדבר בענייני דוגמה, ומכריז על כך, הוא אינו יכול לטעות. בפועל, אף אפיפיור לא טען שעשה זאת מאז 1950. אפיפיור מוחלף לאחר מות האפיפיור הנוכחי או התפטרותו, לאחר שמועצת החשמנים, גוף מייעץ לאפיפיור, מתכנסת ובוחרת אפיפיור חדש (קונקלווה).

מתחת לאפיפיור ולחשמנים נמצאים בישופים, העומדים בראש מחוזות כנסייתיים (דיוקסיות); חלק מהבישופים נקראים בתארים שונים במקצת, כגון "פרימאס", "ארכיבישוף" ו"מיטרופוליטן", בעיקר מסיבות טקסיות והיסטוריות. בישופים ממונים לתפקיד על ידי בישופים אחרים על ידי סמיכת ידיים, ועל-פי המסורת הנוצרית ישנה שרשרת הסמכה לבישופות הנמשכת עד לשליחים - כלומר, הבישופים הם יורשיהם הרוחניים של השליחים, מייסדי הכנסייה.

מתחת לבישופים פועלים כמרים ודיאקונים. בנוסף לכך, לאפיפיור מצייתים מספר מסדרי נזירים.

מלבד הכנסייה הלטינית, שהיא הכנסייה העיקרית בקהילה הקתולית, בקהילה חברות עוד 22 כנסיות אוטונומיות, שלהן אמונות זהות לאלה של הכנסייה הלטינית, אך בניגוד לה, הן נוהגות לפי המסורת המזרחית; בראשן עומדים פטריארכים. בעיקרן כנסיות אלה הן "בנות-זוג" קתוליות של זרמים כנסייתיים מזרחיים - אורתודוקסים, אוריינטלים ואשורים.

תאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תאולוגיה נוצרית, אני מאמין (תפילה נוצרית)

הכנסייה הקתולית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (hypostaces). האל האב הנצחי הוא המקור של האלוהות, וממנו נובעים הבן (ישו) ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, שכולן הינן מאותה מהות. כמו כן, האל, בדומה לאל בשאר הדתות המונותאיסטיות, הוא כל-יכול, כל-יודע ונמצא בכל מקום בו-בזמן.

הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה הקתולית היא דיופיזיטיות, דהיינו שישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות, אלוהית ואנושית; כמו כן, הקתולים מאמינים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לאורתודוקסים, המאמינים כי רוח הקודש נובעת רק מהאל-האב ללא קשר לבן, הקתולים מאמינים כי רוח הקודש נובעת הן מהאל-האב והן מהבן (ראו פסוקית ומהבן).

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב (hyperdulia) בכנסייה הקתולית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעתים בשם תאוטוקוס (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה הקתולית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או מעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה הקתולית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורת הקדושה. הכנסייה הקתולית רואה בתנ"ך הנוצרי את המקור החשוב ביותר למסורת זו, שכן לשיטתה, התנ"ך הנוצרי נכתב בהשראת רוח הקודש. עם זאת, היא גורסת כי אין להסתמך על התנ"ך הנוצרי לבדו, וכי הדרך היחידה להבינו כהלכה היא לאור מסורת הפירושים הנוצרית. מקורות נוספים למסורת הם החלטותיהן של ועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות. כמו כן, הכנסייה הקתולית שמה דגש מיוחד על הכנסייה כגוף שנוסד על ידי ישו בעצמו והחף מטעות עקב השגחתה של רוח הקודש.

בניגוד לאורתודוקסים, הקתולים גורסים כי האפיפיור הוא עליון על שאר הפטריארכים לא רק בכבוד שיש לחלוק לו כיורשו של פטרוס הקדוש, אלא גם במהות, וכי ממלכת השמיים תכבד את ההחלטות שמקבל האפיפיור על האדמה; כי בנוסף על הגיהנום וגן העדן קיים גם כור המצרף, שבו ממרקים את נשמות החוטאים לפני שתוכלנה להיכנס לגן העדן; וכי גם מריה הבתולה, אמו של ישו, נולדה בהריון טהור (conceptio immaculata), שאינו נגוע בחטא הקדמון.

ארבעת עיקרי האמונה: הכנסייה הקתולית היא אחת (ואין בלתה), קדושה (כי מכילה את רוח הקודש), קתולית (כללית במרחב ובזמן) ואפוסטולית (שושלת השליחים נמשכת מתלמידי ישו ועד האפיפיור הנוכחי)

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ימי הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופוליס, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות. לתקופה זו שייך גם השימוש המוקדם ביותר במונח "הכנסייה הקתולית": הוא נזכר לראשונה באגרת שכתב איגנטיוס הקדוש בישוף אנטיוכיה לנוצרים בסמירנה בשנת 107.

קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי את רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית יש להפסיק. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם גודל הקהילה הנוצרית באו גם מחלוקות: היו כמה הייררכים רבי מעלה בכנסייה אשר הטיפו לגרסאות שונות של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הן המינויות.

אחרי ועידת ניקיאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת כלקדון, מלחמת האיקונין

בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה את מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה, שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם מונופיזיטיות, אף שחסידיה מעדיפים את השם מיאפיזיטיות (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.

קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק האיקונוקלאזם, שראשיתו בכך שקיסר האימפריה הביזנטית לאו השלישי כפה על פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע, כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.

הפילוג הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילוג הכנסייה הנוצרית

החל מתקופה מסוימת, החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית ומהבן (filioque), במאה ה 9, והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.

בשנת 1054 הכנסייה התפצלה סופית לכנסייה הקתולית ולכנסייה האורתודוקסית, כאשר שליחי האפיפיור לקונסטנטינופוליס גינו כמה ממנהגי האורתודוקסית והכריזו עליהם אנאתמה (חרם חמור), ופטריארך קונסטנטינופוליס הכריז בתגובה אנאתמה על האפיפיור וכל תומכיו (במילים אחרות, על כל הנצרות המערבית). משנה זו הקהילה הקתולית נחשבת לקהילה נפרדת בתוך הנצרות. נסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204), שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית, הדבר הפך לבלתי-אפשרי למעשה.

מאבק האינווסטיטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קתדרלת נוטרדאם שבפריז, אחת העתיקות והמפורסמות בעולם הקתולי. בנייתה החלה במאה ה-12

עד למאה ה-11 השלטון החילוני היה למעשה עליון על הכנסייה: השלטונות החילוניים היו אלה שמינו את הבישופים בארצותיהם, ופעמים רבות הם העניקו את התפקידים היוקרתיים (מחוז כנסייתי היה מקור נאה להכנסות באותם ימים) למרבה במחיר. המצב הזה זכה לתמיכת הכנסייה (בדמות האפיפיור) משום שגם האפיפיורים מונו על ידי קיסר הקיסרות הרומית הקדושה והיו לכן תלויים בו. באמצע המאה ה-11 הכנסייה החליטה לשנות מצב זה, שהיה לרעתה. קבוצה של בכירים כנסייתיים ניצלה את העובדה שעל כס הקיסרות עלה הינוקא היינריך הרביעי, ובשנת 1059 כינסה כנס כנסייתי שבו נקבע כי האפיפיור לא ימונה על ידי הקיסר, אלא ייבחר על ידי מועצת החשמנים (וכך הדבר קורה עד עצם היום הזה). בכך האפיפיורות יצאה משליטת הקיסר, והכנסייה הייתה מוכנה להטות את מאזן הכוחות לטובתה.

האפיפיורות נכנסה לעימות גלוי עם הקיסרות בשנת 1075, בימיו של האפיפיור גרגוריוס השביעי. האפיפיור קבע בבולה Dictatus Papae, שמכיוון שהכנסייה נוסדה על ידי האל ומקור סמכותה ממנו, לה הסמכות הבלעדית על הכמורה (ובכלל זה מינוי והדחה של כמרים), וחיזק את הכרזתו בכך שהדיח כמה כמרים גרמניים. כיוון שהכרזה זו נטלה מהקיסר הן סמכות מרכזית והן מקור להיכנסות, היינריך הרביעי יצא חוצץ נגדה ונגד יוזמה, ואף כינס בוורמס כנס כנסייתי להדחת האפיפיור. גרגוריוס הגיב לכך על ידי החרמתו של היינריך, הדחתו מכס הקיסרות, וחשוב מכל - ביטול נדרי הנאמנות של הוואסאלים שלו כלפיו. אלה האחרונים עטו על ההזדמנות לצבור עושר ועוצמה והתמרדו; היינריך הרביעי, שבעיניו דיכוי התקוממות רבתי זו היה חשוב יותר, נכנע לדרישת האפיפיור והשפיל את עצמו מולו בעיירה האיטלקית קנוסה. רק לאחר כניעה זו האיפיפור ביטל את החרם, אך הדבר היה רק הפוגה קצרה והמשבר התלקח מחדש כעבור זמן קצר.

מאבק האינווסטיטורה נמשך כמה עשורים נוספים על-פי אסטרטגיה דומה (האפיפיור נלחם מול קיסר סורר על ידי נסיון לעורר מרד בגרמניה), והגיע לסיומו עם חתימת הסכם וורמס ב-23 בספטמבר 1122. לפי הסכם זה, האפיפיור מינה את הבישופים לבדו (אף שלקיסר הייתה יכולת השפעה לא-פורמלית על המינוי), ורק לאחר מכן הם נשבעו אמונים לקיסר כוואסאלים שלו, לשם השלמת ההליך הפורמלי בלבד.

גלות אביניון והפילוג המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלהי המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, התפתחה מחלוקת חדשה בין האפיפיורות לשלטונות החילוניים, האפיפיור בוניפקיוס השמיני ופיליפ הרביעי מלך צרפת. פיליפ רצה להטיל מס על רכוש כנסייתי וטען כי לשלטונות החילוניים ישנה סמכות על ההייררכים הכנסייתיים השוכנים בתחומם; בוניפקיוס, מנגד, טען בעקבות גרגוריוס השביעי, כי הכנסייה והאפיפיור עליונים על כל המלכים באשר הם. המאבק הגיע לשיאו בשנת 1303, שבה פיליפ האשים את האפיפיור בכפירה (זה האחרון תכנן בתגובה לכך להדיח את כל הכמורה הצרפתית) ומשלחת של חיילים צרפתים עצרה אותו בסיוע יריביו הפוליטיים; אף שהאפיפיור שוחרר כעבור ימים מספר על ידי האוכלוסייה המקומית, הדבר היווה מכה קשה הן לו באופן אישי והן למוסד האפיפיורות כולו.

הקרע המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקרע המערבי
מפה המראה את התמיכה באפיפיוריות אביניון (אדום) ורומא (כחול) בזמן הקרע המערבי

בין השנים 1378-1417 סערה הכנסייה הרומית-קתולית, לא סביב סוגיות תאולוגיות אלא על רקע פוליטי, סערה זו הובילה לקרע בכנסייה ולפילוג שנמשך 40 שנה. הפילוג נבע משובו המוקדם של כס האפיפיור מאביניון לרומא בימי האפיפיור גרגוריוס האחד עשר בשנת 1378, חזרה ששמה קץ לאפיפיוריות אביניון (העיר אליה הועבר מושב האפיפיור על ידי האפיפיור קלמנס החמישי בשנת 1309), אחרי מותו של גרגוריוס באותה השנה, התחוללו מהומות ברומא שכוונתן הייתה להבטיח כי יבחר אפיפיור איטלקי. הקרדינלים שחששו מזעם ההמון בחרו באורבנוס השישי, אורבנוס התגלה כעריץ ונוטה להתקפי זעם, לאחר שראו מה עלה מבחירתם התחרטו הקרדינלים ובחרו אפיפיור נוסף קלמנס השביעי. קיומם של שני אפיפיורים מתחרים יצרו סערה בכנסייה, בעבר כבר היו מקרים של שני אפיפיור, אך מעולם לא מונו שניים בידי בחירי הכנסייה האמונים על תהליך בחירת האפיפיור. עתה נאלצו המנהיגים השונים של מדינות אירופה לבחור באחד הצדדים הניצים ולדחות את המתחרה. צרפת, אראגון, דוכסות בורגונדיה, קסטיליה ולאון, דוכסות סבויה, נאפולי וסקוטלנד בחרו להזדהות עם קלמנס שקבע את מושבו באביניון. אנגליה, צפון איטליה, סקנדינביה, הונגריה, אירלנד, פולין ומרכז אירופה הנמצא תחת שלטון הקיסרות הרומית הקדושה תמכו באורבנוס אשר ברומא. הקרע היה עמוק כל כך והטיעונים הפוליטיים עמוקים כל כך עד שאפילו קדושי הכנסייה נאלצו לבחור צד להזדהות עימו. המחלוקת העמיקה במועצת פיזה שהתכנסה בשנת 1409 במטרה לפתור את המחלוקות, אך הדיונים בה הובילו רק לידי בחירת אפיפיור שלישי והעמקת המחלוקת.

הקרע הגיע לידי סיום בועידת קונסטנץ שהתכנסה בשנת 1417, הועידה הדיחה את יוחנן העשרים ושלושה ואת בנדיקטוס השלושה עשר וקיבלה את התפטרותו של גרגורריוס השנים עשר (שהתפטר שנתיים קודם לכן) ומינתה אפיפיור חדש ומוסכם, מרינוס החמישי. האפיפיורים היושבים ברומא הוכרו כאפיפיורים הלגיטימיים והוכרז כי מעתה והלאה אין לאף מועצה כוח מעל האפיפיור המכהן וכי רק האפיפיור עצמו יכול לסיים את תפקידו.

הרפורמציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרפורמציה

במאות ה-15 וה-16 החלו להישמע באירופה יותר ויותר קולות הן כנגד כמה מסורות נוצריות (ובראשן עליונות האפיפיור) והן - ובעיקר - כנגד הסתאבות הממסד הכנסייתי, אשר הגיעה לשיאה עם מכירת כתבי מחילה על חטאים (אינדולגנציות). קולות אלה הפכו לתנועת הרפורמציה, אשר סחפה את כל אירופה וייסדה את צורותיה השונות של הנצרות הפרוטסטנטית. כנגד זאת, פתחה הכנסייה הקתולית ברפורמציה הנגדית אשר התבטאה בחידוד דוקטרינלי שנעשה בוועידת טרנטו, הידוק פיקוח האינקוויזיציה והקמת המסדר הישועי, אשר הוקם כדי להגן על האמונה הקתולית. השלכה נוספת של חלוקת אירופה בין הקתולים לפרוטסטנטים הייתה מלחמות דת ארוכות ועקובות מדם, אשר הגיעו לשיאן - וגם לקיצן - עם מלחמת שלושים השנה, שבסופה הושג הסכם פשרה, שעיקרו "השליט במקום יקבע את דת המקום".

המאה ה-17 עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת הוותיקן הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלותו של האפיפיור פיוס התשיעי ניעורו תקוות לליברליזציה בכנסייה. ואולם, פיוס, שאכן החל את דרכו כאפיפיור ליברלי, התאכזב מדרך זו ונעשה למוביל הקו השמרני. קו זה בא לידי ביטוי בשנת 1864 באנציקליקה המכונה "קוואנטה קורה" הקובעת פסלותן של אידאולוגיות מודרניות וקורא למאמיני הכנסייה להתגונן מפניהן. ידוע במיוחד "סילבוס הטעויות" , שהופיע כנספח לקוואנטה קורה, ובו מנויות הדוקטרינות הפסולות מבחינת הכנסייה. ביטוי נוסף לקו השמרני והתקיף של פיוס בא לידי ביטוי בוועידת הוותיקן הראשונה, שזומנה ב-1869, כונסה ב-1870 וארכה כמה שנים. בוועידה זו אימצה הכנסייה את הדוגמה (dogma) בדבר האלטעות של האפיפיור, לפיה האפיפיור איננו טועה כאשר הוא מורה מכסאו (ex cathedra) בענייני אמונה ומוסר באופן המחייב את כלל הכנסייה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלטעות

ועידת הוותיקן השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועידת הוותיקן השנייה

במהלך שנות החמישים של המאה העשרים, התאולוגיה הקתולית ולימודי הקודש התחילו להתרחק מהסכולסטיקה החדשה ומהפירוש המילולי של כתבי הקודש שהיו תגובת הכנסייה למודרניזציה מועידת הוותיקן הראשונה ועד למאה העשרים. בקרב הכנסייה החלו להשמע קולות שקראו לשלב את התאולוגיה הכנסייתית יחד עם ההתייחסות המודרנית לאדם והשינויים בכל תחומי החיים. בעקבות זאת כונסה ועידת הוותיקן השנייה בהוראת האפיפיור יוחנן העשרים ושלושה בשנת 1962 ונחתמה תחת האפיפיור פאולוס השישי בשנת 1965. בין החלטות הוועידה ניתן למנות את הקריאה להשתתפות פעילה יותר של המאמינים בפולחן הדתי, הדגשה רבה יותר של כתבי הקודש, הצהרת ה"נוסטרה אטאטה", שכוללת קריאה לפלורליזם כלפי הדתות האחרות, וכן הצהרה הדוחה את הטענה כי היהודים כיום אחראים למותו של ישו, וקוראת להימנע משנאה, רדיפות וגילויי אנטישמיות כלפי יהודים.

הפולחן בכנסייה הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקרמנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סקרמנט

הקהילה הקתולית, כמו הקהילה האורתודוקסית, מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, שהן חלק מהותי מהגאולה של המאמין, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואין והסמכה לכמורה.

  • הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה הקתולית, והמנקה אותו מהחטא הקדמון ושאר החטאים שהוא חטא קודם לה. במהלך הטקס מוזלפים על הנטבל מים (אם הטבילה היא לפי בהנוהג הרומי) או שכל גופו נטבל באגן הטבילה שלוש פעמים (לפי הנוהג המזרחי), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש.
  • האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה הקתולית על ידי כך משיחתו בשמן הקודש (במערב - על ידי בישוף, במזרח - יכול גם על ידי כומר), אשר מכלילה אותו תחת השגחתה של רוח הקודש; משנמשח, רשאי האדם ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון. בניגוד לקהילה האורתודוקסית, שבה טקס האישוש מבוצע לרוב מיד לאחר הטבילה, בקהילה הקתולית נהוג לדחותו עד אשר מושאו יכול להבין את חשיבותו ומהותו.
  • סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה הקתולית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה הקתולית, הופכים לגופו ודמו של ישו בתהליך הקרוי טרנסובסטנציאציה. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו.
  • הווידוי נועד עבור נוצרי קתולי אשר חטא וחזר בו, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקודם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, שרק לאחר ביצועו החטא מבוטל לחלוטין. הכומר עצמו חייב לשמור את כל מה שנאמר במהלך הווידוי בסוד מוחלט; הפרה של כלל זה כוללת את החרמתו המיידית, שאותה יכול לבטל רק האפיפיור.
  • המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). ניתנה בעבר בעיקר לאנשים על ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע "על כל נוצרי בוגר שחש בה צורך עקב מחלה או זקנה".

תפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכנסייה הקתולית וכן בכל הכנסיות הנוצריות התפילה הידועה והמוכרת ביותר היא "תפילת האדון" שידועה כאבינו שבשמיים, תפילה נוספת שידועה היא תפילת "שלום לך מרים" שנכתבה במאה ה-,13 עם זאת הקתולים משתמשים בהרבה תפילות שלקוחות מהברית הישנה, במיוחד מספר [תהלים] שבו על פי הטענה הנוצרית יש עדות קדומה לבואו של ישו. תפילות נוספות שמוכרות הן תפילת שמעון ובנדיקטוס (תפילת זכאריה), והקראדו (תפילת אני מאמין), שגם הוא נאמר כתפילה ונוצרים חוזרים אליו בכל יום ראשון.

איקונין[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיקונין הוא חלק חשוב מהפולחן הרומי קתולי, והתפתח עוד בראשית בכנסייה. מטרתו הקדומה של האיקונין שמסמל את ישו, מרים אמו, וקדושים ואירועים תנ"כיים, היתה להקל על אלו שאינם מבינים את הכתוב בכתבי הקודש בהמחשה של האירועים בתמונות או בפסלים בכנסיות. הדבר היה חשוב כל כך לכנסייה הקתולית שהיא הייתה המתנגדת הראשית "למלחמת התמונות" בקיסרות הבזנטית ולצו המלכותי של ליאו ה-3 שאסר על פולחן האיקונין. חשוב לזכור שבכנסייה הקתולית המאמינים אינם עובדים לפסלים ולתמונות אלא מכבדים אותם. בימי הרפורמציה, פרוטסטנטים רבים השחיתו והרסו מבני אומנות רבים ודתיים שנראו בגדר עבודת אלילים ובמיוחד פסלים ותמונות של אפיפיורים.

חגים ומועדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי החג של הכנסייה הקתולית (Sollemnitas) הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אימו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים גם אם הם חלים ביום ראשון.

1 בינוארחג מרים, אם האלוהים לכבוד מרים, אם ישו, יולדת האל (תיאוטוקוס). נחוג ביום השמיני ללידת ישו (יום ברית המילה) בכנסיות האורתודוקסיות חוגגים עדיין ביום זה את יום המילה של ישו.

6 בינוארחג ההתגלות.

19 במרץ – חגו של יוסף הקדוש, בן זוגה של הבתולה מריה, מוזז ל-20 במרץ אם נופל ביום ראשון, ומוזז ל-18 במרץ אם נופל על יום ראשון של הדקלים או על השבוע הקדוש.

25 במרץחג הבשורה, מוזז ל-26 במרץ אם נופל על יום ראשון. אבל מוזז ליום שני שאחרי הפסחא אם נופל על יום ראשון של הדקלים, או על השבוע הקדוש.

יום אחד לפני "יום רביעי של האפר" מצוין ברחבי העולם הנוצרי "יום שלישי השמן", הלא הוא המרדי גרא. באותה תקופה נחגגים קרנבלים שונים בדרום אמריקה וקרנבל המסכות בוונציה.

יום רביעי של האפר – היום הראשון מתוך תקופת אבל של 40 ימים, המכונה לנט, חל 40 יום לפני חג הפסחא, כך שהוא תמיד נחגג ביום רביעי, בין ה-4 בפברואר, לבין ה-10 במרץ.

יום שישי הטוב - יום שישי שלפני יום ראשון של חג הפסחא.

יום שבת הקדוש שלפני יום ראשון בו חל חג הפסחא, מסיים את הלֶנט.

יום ראשון בשבוע החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי ה-21 במרץפסחא.

יום ראשון הראשון בשבוע החל אחרי הפסחא – סעודת הרחמים בה (לפי הקדושה מריה פאוסטינה קובלסקה) כל מי שמקבל את לחם הקודש (האוקריסט) ביום זה כחלק מהמיסה, מובטח לו שחטאיו ימחלו לו.

40 יום אחרי הפסחא (יום חמישי) – חג העלייה.

50 יום אחרי הפסחא (יום ראשון) – פנטקוסט.

יום ראשון הראשון שאחרי הפנטקוסט – חג השילוש הקדוש.

יום ראשון הראשון שלאחר חג השילוש הקדוש (שבועיים אחרי הפנטקוסט) – חג הלחם והיין הקדושים (קורפוס כריסטי). יש מקומות בהם החג נחוג לפי מסורת קדומה ביום חמישי הראשון שלאחר חג השילוש הקדוש (כלומר 3 ימים מוקדם יותר).

8 ימים אחרי הקורפוס כריסטי – חג הלב הקדוש. בדרך כלל מונים את הימים לפי המניין ההיסטורי של חג קורפוס כריסטי (שחל ביום חמישי) ולכן חג הלב הקדוש חל ביום שישי.

24 ביוני – לידת יוחנן המטביל.

29 ביוני – חגם של פטרוס ופאולוס.

15 באוגוסטחג עליית מרים.

1 בנובמבריום כל הקדושים.

2 בנובמבריום כל הנשמות.

יום ראשון האחרון לפני האדוונט – (אירוע התגלותו של ישו; תקופה של ארבעת ימי הראשון שלפני חג המולד שהיא תחילת תקופת הצפייה הקודמת את חג המולד) – חג ישו המלך. את החג קבע האפיפיור פיוס ה-11 ב-1925 ואז חגגו אותו ביום ראשון שלפני חג כל הקדושים. האפיפיור פאולוס השישי קבע את מועד החג למועדו הנוכחי.

8 בדצמברחג העיבור ללא חטא.

25 בדצמברחג המולד.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוכלוסייה הקתולית בעולם

לכנסייה הקתולית יש מאמינים ברוב מדינות העולם, וסך מאמיניה כ1.1 מיליארד איש. באירופה, הקתולים הם רוב באיטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, אוסטריה, פולין, הונגריה, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, קרואטיה, אירלנד, דרום גרמניה וכמה מהקנטונים של שווייץ. כמו כן הקתולים מהווים רוב מוצק בכל רחבי אמריקה הלטינית, בשל הפצת הקתוליות על ידי המיסיונרים והקונקיסטדורים הספרדים והפורטוגזים במהלך המאה ה-16. באפריקה הקתוליות נפוצה בעיקר במושבות-לשעבר שנשלטו בידי צרפת ופורטוגל, הקתוליות בעצמן; באסיה, רק בשתי מדינות יש רוב קתולי - הפיליפינים ומזרח טימור. בנוסף לכך, ישנן קהילות קתוליות גדולות בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה.

מספר הקתולים בעולם ממשיך לגדול, אם כי מרבית הגידול כיום נובע מריבוי טבעי ולא מהמרת דת. עיקר האוכלוסייה הקתולית נמצא כיום בדרום אמריקה, בפיליפינים ובארצות שונות במרכזה ובדרומה של אפריקה. בין השנים 1978 ל-2000 גדלה האוכלוסייה הקתולית ב-288 מיליון בני אדם בקירוב. במדינות אירופה שנחשבות באופן מסורתי כקתוליות, למשל בצרפת, יש אוכלוסייה גדלה והולכת של אנשים המצהירים כי הם חסרי-דת, וכן נוצר מיעוט מוסלמי גדול עקב הגירה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סופיה מנשה, הכנסייה הקתולית בימי הביניים: אידאולוגיה ופוליטיקה, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2006.
  • אביתר מרינברג, קתוליות עכשיו: מבוא להבנת הכנסייה הקתולית בת ימינו, הוצאת כרמל, תש"ע 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]