מלכי הדרקון
מלכי הדרקון (סינית מפושטת: 龙王, סינית מסורתית: 龍王, פין-יין: Lóngwáng) תופסים מקום חשוב במיתולוגיה הסינית והיפנית כאחד, נחשבים בכירים בפנתיאון. שליטתם במזג האוויר ממקמת אותם בעמדה של מתווכים בין האדם לבין האלים. בדרך כלל הם ממוקמים בקרקעית הים.
בסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלכי הדרקון במיתולוגיה הסינית הם שליטי ארבעת הימים המקיפים את היבשה המרכזית, כאשר החזק מביניהם הוא שליט הים המזרחי.
הם יכולים ללבוש צורה אנושית, והם מיוצגים בדמות של אדם בעל ראש דרקון או עוטה מצנפת דרקון. הייתה תקופה בה דמותם נטמעה במלכי הנאגה של הבודהיזם.
כל אחד ממלכי הדרקון חי בארמון תת-ימי שנודע בשם "ארמון בדולח"[1], שעליו שומרים שלל יצורים ימיים, ביניהם דגים, תמנונים, צבים, חסילונים, צלופחים, לובסטרים ועוד, ולמרותו נתון צבא שמפקדיו הם סרטנים או יצורים אחרים. מלכי הדרקון ידועים כמי שמסוגלים להשקיט את הים, אולם גם להוריד גשמים שגורמים לשיטפונות, אם כי כוחם בנושאי גשמים מוגבל: רק לקיסר הג'ייד לבדו יש את הסמכות לצוות על הורדת גשמים או מניעתם במדינה נתונה, ואם הם יפרו את פקודתו ראשם ייערף מיידית.
מלכי הדרקון מופיעים לעיתים קרובות ביצירות ספרותיות, וידועים בין השאר מן הספרים "רשומות המסע למזרח" (东游记), "הרומן ההיסטורי של הענקת האלוהות" (בחלק על לידתו של נג'ה) ו"המסע למערב". ב"מסע למערב" אלו שמותיהם:
המלך הדרקון של הים המזרחי: אָוגוָאנְג (敖廣)
המלך הדרקון של הים הדרומי: אָוצִ'ין (敖欽)
המלך הדרקון של הים המערבי: אָוז'וּן (敖閏)
המלך הדרקון של הים הצפוני: אָושׁוּן (敖順)[2]
לא מתקיים פולחן שוקק לארבעת מלכי הדרקון, על אף המקדשים הרבים שמוקדשים להם בסין. בדת העממית סוגדים למעשה למלכי דרקון מקומיים שמצויים בכל נתיב מים, ואפילו בכל באר. בצפון סין לכל באר יש מקדש זעיר ובו דמות של מלך דרקון בהופעתו כמנדרין בתלבושת מסורתית. הבעלים מגיש לו מנחה של שלושה מקלות קטורת בחמש עשרה בכל חודש. על פי הטקסט הדאואיסטי "קלאסיקת לחשי האל העמוק של המערה העליונה" (太上洞淵神咒經) ישנם 54 מלכי דרקון רגילים ו62 מלכי דרקון בכירים[3].
בתקופות בצורת נהוג גם כן לפנות אל מלכי הדרקון. במוקדים המרכזיים מארגנים לכבודם תהלוכה ברחובות העיר הכוללת דמות דרקון מלווה בנגנים ורקדנים, בעוד בכפרים הקטנים מסתפקים בהקרבת קורבן גדול. אם לאחר כמה ימים התפילה לא נענית, דמות הדרקון ננטשת על הכביש באור השמש, דבר הנתפס כגורם סבל לדרקון, במטרה שיבקש מקיסר הג'ייד רשות להוריד גשם. אם הגשם לא מאחר לבוא, עורכים מסיבה גדולה לכבודו.
מקרה נוסף בו פונים למלך דרקון הוא אם הגשם חזק מדי ויש חשש לשיטפון. במקרה כזה מלך הדרקון נדרש להפסיק את הגשם.
בעבר מקדשים רבים היו מוקדשים למלכי הדרקון בסין. מקדשים שכאלו נבנו בעיקר בבייג'ינג בימי שושלת יואן, והם לפעמים משמשים לפולחן קיסרי לקיסר טאידזונג מטאנג והלאה. ב-1863 בשלטונו של הקיסר טונגג'ה יצא צו שקבע כי הפקיד האחראי על דרכי המים יקיים פולחן סדיר למלך הדרקון של התעלות.
יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביפן שמונת מלכי הדרקון (האצ'ידאיריואו, 八大龍) מקושרים לכיוונים העיקריים והמשניים. לפיכך יש הכרה בחשיבותם הגדולה, וכתוצאה מכך הם גם נחשבים בעלי דם מלכותי.
בדרך כלל מלכי הדרקון מיוצגים על ידי דמות אחת, דמותו של מלך הדרקונים נאנדה (ナンダ竜王), שמוזכר בספרים רבים, ביניהם סוטרת הלוטוס. ישנם כמה מקדשים ביפן שמוקדשים למלכי הדרקון, וכמה מוקדי עליה לרגל, כגון אלו שבהר איקומה ליד נארה.
אף על פי שהם חיים בקרקעית של אגמים, נהרות ומערות, ארמונם ממוקם בקרקעית האוקיינוס. על פי המסורת, כוחם מצוי באבן חן בצורת כדור שהם נושאים באחת מכפותיהם.
הם מיוצגים לעיתים בצורת הדרקון ולעיתים בצורת האדם שלהם, ולעיתים אף בצורה המשלבת בין השניים, כאשר גוף החיה עוטה לבוש הדור של מכובד אנושי. הוא אוחז בידו אחת סל מלא באלמוגים, המסמל את אוצרות הים, בעוד רגליו נחות על עלה לוטוס הפוך שבעצמו נמצא על סלע.
על פי כמה מסורות קיימת אלוהות דרקון אחת בלבד האחראית על הגשמים, חיה בארמון תת-ימי, וקרויה ריוג'ין (竜神, "אל הדרקון") או "קאמי נו ריו" (かみのりゅう).
בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסיפור "שמונת בני האלמוות שחצו את הים" (八仙過海), בוחר כל אחד משמונת בני האלמוות דרך מופלאה לחצות את הים, והדבר מרגיז את המלך הדרקון אָוגוָאנְג. הוא לוכד את לָאן צָאיְחֶה, אך שבעת בני האלמוות האחרים מתנגדים לו והורגים את בנו. אָוגוָאנְג קורא לעזרתו את מלכי הדרקון האחרים, ויוצא לקרב. לבסוף הבודהיסטווה גְווָאן-יִין (או בודהא ואירוקאנה) שמה סוף לסכסוך.
"הרומן ההיסטורי של הענקת האלוהות" מספר על לידתו של נֶגָ'ה, ובהשראתו נוצר גם הסרט "ניצחונו של הנסיך נג'ה על מלך-הדרקון" אשר נֶגָ'ה הוא הדמות הראשית בו. בסיפור נאבק נג'ה במלך-הדרקון, שחוטא לתפקידו, מדכא את העם וכופה את רצונו. בעיקר ידוע החלק בו נג'ה הורג את אָובִּינְג, בנו של אָוגוָאנְג.
ב"מסע למערב" נידון לונְגְוָאנְג סָאנְג'וּ'ן, בנו של אָוז'וּן, למוות בשל נזקים שגרם לארמון אביו. הבודהיסאטווה גְווָאן-יִין עזר לו לצאת ולשמש התלמיד השני של הנזיר סָאנְדְזָאנְג, בדמות של סוס-דרקון.
מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- F. Guirand, J. Schmidt, Mythes et Mythologies, Larousse, 2006.
- B.H. Chamberlain, Mœurs et coutumes du Japon, Payot, Paris, 1931.
- B. Franck, Le panthéon bouddhique au Japon, Réunion des musées nationaux, Paris, 1991.
- J. Herbert, Aux sources du Japon : le shintô, Albin Michel, Paris, 1964.
ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Jacques Pimpaneau (1999). Chine: Mythes et dieux (בצרפתית). Philippe Picquier. ISBN 2-87730-450-7. 1 vol. : 357 p.
- Wu Cheng'en (1991). La Pérégrination vers l'Ouest (בצרפתית). Gallimard. ISBN 2-07-011203-9. 2 vol. : 1312 et 1200 p.
- Père Henri Doré, Gilles Faivre (1995). Recherches sur les superstitions en Chine (בצרפתית). You Feng. 7 vol., tomes VI à XII.
- Henri Maspéro (1985). la Chine antique (בצרפתית). Puf. ISBN 2-13-038664-4. 1 vol. : 526 p.
- Henri Maspéro (1971). Le Taoïsme et les religions chinoises (בצרפתית). Gallimard. ISBN 2-07-027907-3. 1 vol. : 662 p.
- Marcel Granet (1994). Danses et légendes de la Chine ancienne (בצרפתית). Puf. ISBN 2-13-046164-6. 1 vol. : 526 p.
- Jacques Garnier (2002). Fengshen Yanyi (封神演義) L'Investiture des dieux (בצרפתית). You Feng. ISBN 2-84279-108-8. 1 vol. : 944 p.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Shuǐ Jīng Gōng (水晶宫)
- ^ Wu Cheng'en, La Pérégrination vers l'Ouest (Bibliothèque de la Pléiade, 1991) Vol. 1, Livre III, Chap. XV, p.290
- ^ Article sur les rois-dragons Association taoiste Quanzhen de Hong-Kong