מרד קאוטוקיינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ציור של הכפר קאוטוקיינו ב-1799, מאת אנדרס פרדריק חולדברנד (שו')

מרד קאוטוקיינו (בנורווגית: Kautokeino-opprøret, בסאמית צפונית: Guovdageainnu stuimmit) היה מרד סאמי במחוז הכנסייתי קאוטוקיינו (כיום במטרופולין קאוטוקיינו) שפרץ ב-8.11.1852 כאשר קבוצה של סאמים תקפה נציגי ממשל נורווגים. המורדים הרגו את הסוחר והשוטר המקומיים, הציתו את ביתו של הסוחר, והצליפו בכומר הקהילתי ובבני ביתם של הכומר והסוחר.

המרד דוכא על ידי סאמים אחרים, כאשר שני מורדים נהרגו בקרב, ושניים ממנהיגי המרד הוצאו להורג בעריפה מאוחר יותר. המרד היה מאורע היסטורי יחידני, ומאז לא אירעו מקרים בהם התנגשות בין הסאמים לממשל הנורווגי הובילו לשפיכות דמים או לעימותים אלימים. בעקבות המרד הגיעה תקופה של היטמעות סאמים באוכלוסייה הנורווגית.

סרטו של נילס גאופ (נו')) "מרד קאוטוקיינו" (2008) עוסק באירועי המרד. אמו של נילס גאופ עצמו היא נינתה של קירסטן אנדרסדאטר ספיין, ממשתתפות המרד.[1] [2]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מספר גורמים שהביאו לפרוץ המרד: כלכליים, דתיים, אישיים וחברתיים.

מן הבחינה הכלכלית, הסאמים רועי האיילים (אנ') היו נתונים בלחץ עקב ההתיישבות הנורווגית ויצירת חוות חקלאיות שהקשו את הגישה לשטחי המרעה. עם סגירת הגבול לדוכסות הגדולה של פינלנד ב-1852, איבדו הסאמים הנורווגים גישה לשטחי מרעה החורף המסורתיים שלהם, שהיו בצד הפיני של הגבול. הדבר יצר חוסר ודאות כלכלי אצל רועי האיילים הסאמים.

מן הצד החברתי, המסחר באלכוהול יצר בעיות קשות של אלכוהוליזם בקרב הסאמים שפגעו בתרבות ובמרקם החברתי, כך שכל גורם שהפיץ אלכוהול נתפס כהרסני וגורמים המתנגדים לאלכוהול נתפסו כחיוביים. מעבר לכך, הסאמים היו עניים מן התושבים הנורווגים האחרים באזור, ונחשבו נחותים חברתית בעיני הנורווגים. הצד החברתי נתפס בתור הסיבה העיקרית למרד בעיני בית המשפט העליון עם שפיטת המורדים, והמרד אף נצבע שם בצבעים של הפיכת מעמדות, אולם אין שום אינדיקציה לכך שהייתה כוונה מעמדית כלשהי למנהיגי המרד" ונראה שמדובר בפרשנות שהושפעה מהאופנות הפוליטיות באירופה באותה תקופה.[3]

מן הבחינה הדתית, תנועת ההתחיות הלסטאדיאנית שקיבלה תפוצה בקרב הסאמים באותה תקופה יצרה אצלם התעוררות. ההטפות של לארס לוי לסטאדיוס (אנ'), אליהן נחשפו נוסעים מקאוטוקיינו ששהו בקרסואנדו בחורף 1948, התחברו היטב ובמכוון לתרבות הסאמית. הלסטאדיאנים דרשו התמסרות מוחלטת לחזרה בתשובה, וידויים פומביים תוך בכי וזעקות (שנחשבו לאקסטטיות בקרב הלותרנים), והימנעות מאלכוהול. דרישה אחרונה זו סייעה להתמודדות הסאמית עם האלכוהוליזם, בעוד הכנסיה הנורווגית (אנ') הלותרנית נתפסה כקרובה לתעשיית האלכוהול שהייתה בבעלות המדינה. קבוצות לסטאדיניות קיצוניות, כמו זו שביצעה את המרד, הוסיפו מימד אקסטטי ללסטאדיאניזם, התייחסו לעצמם כ"בני האלוהים" וראו בעצמם קדושים המשתווים לאל ופועלים בשם האל נגד כופרם וחוטאים שאינם שותפים לאמונתם. הממסד הלותרני ראה באמונות אלו זו כפירה מוחלטת, והכמרים מטעמו, וראשון להם הכומר סטוקפלת, הגיבו בהוקעה והקאה של הלסטדיאנים מן הקהילות אותם ניהלו, בתקווה לדחוק אותם לחזרה למוטב. התגובה הייתה הפוכה: הקיצוניים הלסטאדיאנים שנודעו בתור "הרוחניים" או "המתעוררים" רק הקצינו את אמונותיהם ואת הקרע בינם לבין הממסד.

מן הבחינה האישית, התפרצויות אלימות קודמות, כמו ההתפרעות בסקיירוויי, יצרו יריבוות אישיות בין משתתפים בהתפרעות למשתתפים בדיכוייה ובענישת מנהיגיה. כך ראה הכומר ווסלף מנפגעי המרד, יריבות בינו לבין אסלק הטה ממנהיגי המרד[4]אולם מלבד ווסלף עצמו אין עדות ליריבות כזו, בניגוד ליריבות אישית ברורה של הטה ומורדים אחרים מול השוטר בוכט.[3]

גורמים שונים לאורך ההיסטוריה העלו גם סיבות ששירתו את צורכיהם, כמו אי שפיות והיעדר יכולת רוחנית, וווסלף אף העלה טיעון על בסיס אופי הסאמים כגזע[5], אולם אלו הלכו כלעומת שבאו.[3]

תנועת הזעקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיוון הרוחני אליו הקצינו לסטאדיאנים בקאוטוקיינו נובעת מהרקע של הנצרות באזור, ובפרט מ"תנועת הזעקות", זרם של נצרות פייטית שקיבל תפוצה בקרב הסאמים בקאטוקיינו ובפינמרק בכלל בסביבות 1760-1770, כ-80 שנה לפני המרד. הזעקות בשמה של התנועה התייחסו ל"דרשות יום הדין" שלה שהיו נפוצות בקאוטוקיינו, בה קראו תומכי התנועה, סאמים נוודים ברובם, לחזרה בתשובה תוך שהם בטראנס. לתנועה היו מאפיינים אקסטטיים חזקים כגון התעלפויות, עוויתות וחזיונות דומים לאלו של המכשפים הסאמיים, ונראה שהתנועה למעשה ספגה לתוכה מאפיינים של השאמאניזם הסאמי שהיה נתון לדיכוי מספר עשורים קודם לכן. ייתכן גם שהתעוררותם של המאפיינים השאמאניים הייתה מקושרת להתעוררות סאמית אתנית, מאחר שמטיפי תנועת הזעקות היו בעצמם סאמים פשוטים שבקריאותיהם פנו גם נגד הכמרים, ולפיכך פנו גם נגד הממסד מתוך הדת הממסדית עצמה.[6]

השלטונות השוודיים, ששלטו בקאוטוקיינו במאה ה-18, התנגדו בתוקף לכל תנועה פייטית, ומאז 1741 החילו חוק שאסר על התכנסויות דתיות בבתי תפילה ללא אישור של הכומר הלותרני המקומי, ואסר על הדיוטות (ובכללם מטיפי תנות הזעקות) לשאת דרשות, חוק שבוטל רק ב-1842. עם הגעת הפייטיזם לקאוטוקיינו ב-1774 שלח לשם הממסד השוודי את הכומר הנורווגי (ממוצא איסלנדי) אולף יוספסון יורט להחזיר את הפולחן למסלולו. יורט, בנאמנות מוחלטת לשלטונות, התנגד לשפת הדיבור הסאמית, החרים כל ספרות סאמית שמצא, כפה בכוח ובמכות של מוטות סקי ומקלות תרבות נורווגית על התושבים, וכמובן התנגד לתנועת הזעקות. כך פעל במשך שבע שנותיו בקאוטוקיינו, ואף זכה על כך ב-1786 במדליית ההצטיינות הדנית Pro Meritis. ואולם אצל הסאמים הדבר יצר תגובת נגד של חוסר אמון ברשויות ובכנסייה הרשמית עד כדי הפגנות נגד הכומר וקריאות בגנותו.[7]

ההמרה ללסטאדיאניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1847 שלח הכומר לסטאדיוס מטיפים אל קאוטוקיינו. המטיפים מצאו שם קרקע פורייה לאמונתם: שיירים מתנועת הזעקות של 1770, השאירו אצל הסאמים בקאוטוקיינו אמונה בתחיה אישית. מאטיס יאקובסן הטה, ממובילי ההתפרעות בסקיירוויי, הומר ללסטדיאניות בידי אותם מטיפים, בעוד מורדים אחרים שמוכרים ממשפט מרד קאוטוקיינו, כמו אנדרס פדרסן בר ולארס יאקובסן הטה ביקרו בקרסואנדו ב-1848 שם פגשו את לסטאדיוס עצמו ושם המירו את אמונתם.

שיירי תנועת הצעקות סחפו את הלסטאדיאניזם בקאוטוקיינו הרחק מהתורה המקורית. אלן סקום ובעלה מאתיס האטה והאחים לארס ואסלאק הטה התבלטו במיוחד בהזדהות שלהם כאלוהים וכמשיח. בזכרונותיו של המורד אנדרס בר גם מוזכר עילפון שנתפס כמוות וטענות לחזרה לחיים והיוולדות מחדש כישויות אלוהיות. [8]

הכמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכומר סטוקפלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכומר נילס יואכים כריסטיאן ויבה סטוקפלת, 1866-1787

הכומר נילס ויבה סטוקפלת (נו'), אז בן 64, הגיע לקאוטוקיינו ב-21.10.1851 בעצת הבישוף הלותרני של אוסלו, בתפקיד הכומר הקהילתי, שלא היה מאויש אז. סטוקפלת היה מומחה ותומך ידוע בתרבות ובשפה הסאמית. הוא גם היה מוכר ומכובד בקרב הסאמים כמי שפיתח כתב, מילון וספרי לימוד לשפה הסאמית. למעשה הברית החדשה בשפה הסאמית שחילקו המטיפים הלסטאדיאניים הייתה בתרגומו של סטוקפלת וזכתה לקריאה נלהבת מצד סאמים מכל שכבות הגיל בקאוטוקיינו, בעוד סטוקפלת מחמיא לסאמים ביומנו ומציין כי אוריינות זו מקורה בחינוך טוב של ההורים הסאמים ולא במוסד חינוך רשמי. לפיכך קיווה הבישוף שסטוקפלת יוכל לאחות את הקרע בין הכנסייה הלותרנית הרשמית לבדלנים הרוחניים.[3][9] לסטאדיוס, מצד שני, ראה טעם לפגם בדרך הגעתו של סטוקפלת ואף טען "הוא לא הודיע לאיש על בואו, אלא הגיע לקאוטוקיינו כמו גנב בלילה."[8]

עם הגעתו של סטוקפלת התבדו התקוות: בניגוד לתושבים הסאמים שגילו אמפתיה למתפרעים, נבהל סטוקפלת' מהתפיסות הנוצריות האקסטטיות של המתפרעים ושל הקהילה בכלל, ונטה להתפרץ עליהם. באחת הפעמים בה נכנסו חברי קהילה לאקסטזה רוחנית, סטוקפלת אף הכה אותם במקל ובידיו בניסיון כושל להחזיר אותם לעשתונות ולהשליט סדר, ולבסוף נאלץ לקרוא למשטרה[3].

בניגוד לטענותיו של לסטאדיוס לאחר המרד כי לימוד הדת לסאמים נעשה בנורווגית במקום בסאמית, הרי שסטוקפלת כן לימד בסאמית, והסאמים הגיעו אליו ביוזמתם כדי לברר נושאים אמוניים. אולם סטוקפלת היה מאבד את שלוותו אל מול קשיי הלימוד, ואף היה עובר בין התלמידים ומכה אותם באוזנם עם ספר של הברית החדשה, כפי שסיפרו המורדים במשפט. כך שהלימוד בסאמית של סטוקפלת רק עודד את תחושת ההדרה ואת המרידה.[8]

בהמשך ניהל סתוקפלת שיחות רבות עם רוחניים כדי לקרב אותם בדרכי נועם, אך השפעתו לא החזיקה יותר מימים ספורים. למעשה הוא עצמו החל להיות מטרה לביקורים מאיימים וניסיונות לסחוט ממנו הצהרות על צדקת הצד האכסטטי, ניסיונות שהדף בנחישות. אחד מאותם ניסיונות בוצע על ידי רסמוס ספיין, האחים אולה ומונס סומבי ויון יוהנסן הטה שנכנסו לחדרו של סטוקפלת. הוא נלחץ וקרא לסוחר רות ולעוזרו בוכט לעזרה. לאחר מכן שלח בקשה לשוטר לעצור את הארבעה שנכנסט לחדרו, בתוספת אסלאק ומאתיס הטה ולהעביר אותם לאלטה.

בשלב מסוים ספג סטוקפלת ביקורת ולעג משלוש נשים, מאז הפסיק לנהל שיחות אישיות עם ה"רוחניים", וראה בהם כופרים ומתכחשים.[10]

הגינויים, הנידוי והאלימות שנהג סטוקפלת כלפי ה"רוחניים" הגדילו את הקיטוב וגרמו לאוכלוסייה המקומית לראות את הכנסייה באור שלילי[11].

לבסוף הוחלף סטוקפלת באביב 1852 על ידי הכומר ווסלף[3], ועזב את המקום מספר חודשים לפני פרוץ מרד קאוטוקינו[12] , אך הספיק ללבות את הבעיה במישרין בתקופה בה נהג כלפי הרוחניים ביד קשה ובעקיפין כשהביא להחלפת השוטר המקומי.

למעשה הניתוח של האנתרופולוגית נלייט זורחדראחר מציב את הביקורת החריפה של הכומר של סקיירווי, קוואלס, ושל סטוקפלת' ואת הסטיגמה והפירוד שיצרה בתור הסיבה שהביאה להתגבשות הקבוצה הקיצונית ובתור הסיבה העיקרית להתפרצות המרד.[13]

הכומר ווסלף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישוף טרומסה (הולוגלנד) דניאל ברמר יול (אנ'), שבביקורו בקאוטוקיינו התרשם לטובה מן הלהיטות הסאמית לקריאת ספרי הקודש, ובעצמו למד סאמית, פעל נמרצות להגדרת קאוטוקיינו כקהילה עצמאית בעלת כומר משלה. משהצליח, מינה לתפקיד הכומר המקומי את פרדריק ולדמאר ווסלף (אנ') בן ה22.[9] בדומה לסטוקפלת ויול, הכומר ווסלף לא היה חסר רקע לגבי הסאמים. הוא למד סאמית לפני הגעתו לקאוטוקיינו, ואת נאום ההשבעה שלו נשא בסאמית ב-12.4.1852 כשלצידו סטוקפלת.

ווסלף קיבל תדרוכים מיול לגבי הקהילה, אולם לא הייתה לו היכרות אישית עם דרכי הביטוי הרוחניות ועם החוויה הרוחנית בתרבות הסאמית, ולכן הגיע ללא כל ניסיון מעשי לקהילה שכבר הייתה בתסיסה ברורה לאחר שהותו של סטוקפלת. כתוצאה מכך ווסלף סירב מספר פעמים לשתף חברי קהילה בטקס האוכריסטיה בטענה שלא הבינו שהם צריכים מחילה לחטאיהם, וההתכנסויות שניהל הופרעו לעיתים קרובות על ידי הרוחניים.[9]

בכל מקרה המרד התקיים כאשר ווסלף שהה רק חודשים ספורים בקאוטוקיינו, כך שהשפעתו על פריצת המרד לא הייתה משמעותית יחסית. אולם באותם חודשים בית הכומר נבנה מחדש, ובינתיים הוא התגורר במבנה במתחם של הסוחר רות.[9] זו הייתה הסיבה המרכזית שבגינה נקלע לאירועי המרד.

הסוחר רות והשוטר בוכט[עריכת קוד מקור | עריכה]

קארל יוהאן רות (נו'), הסוחר המקומי שהגיע משוודיה, היה הראשון שקיבל רישיון להפעלת פונדק וחנות בקאוטוקיינו. המסחר באלכוהול בו עסק והאלכוהוליזם שהתפשט בקרב הסאמים יצרו להם חובות אצל רות, והוא לעיתים היה גובה אותם בהחרמה ושחיטה של איילים מעדרי הסאמים, מה שהכניס את החייבים לקשיים כלכליים גדולים אף יותר.[11]

עם הגעתו של רות, הגיע איתו שוודי נוסף, לארס יוהאן בוכט (נו'), כעוזר לפעילות המסחר. בוכט עבד ארבע שנים קודם לכן כשוטר מקומי בשוודיה, אך הודח בשל רשלנות במילוי תפקידו. מאז הספיק לשמש בפינלנד בפעילות אנטי-לסטאדיאנית. הכומר סטוקפלת', ראה בהגעתו הזדמנות, ופנה לשלטונות בבקשה להדיח את השוטר המקומי אולה איסקסן הטה (נו') שתמך ברוחניים, ואולי גם השתייך אליהם, והציע למנות במקומו את בוכט. בקשתו התקבלה חלקית ב-8.12.1851, ובזמן מרד קאוטוקיינו שימש בוכט בממלא מקום השוטר המקומי.

בוכט התגורר בביתו של רות, ועם כניסתו לתפקיד השיטור עסק במשך כמה חודשים בהבאת מתפרעי סקיירוויי לדין. במסגרת זו נתפס כרודף את אלן סקום, וגם עסק בגביית הוצאות המשפט מן הנאשמים. פעילות זו הפכה אותו לאחד ממוקדי המתקפה העיקריים במרד קאוטוקיינו.[3]

ההתפרעות בסקיירוויי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזור כנסיית סקיירוי בסוף המאה ה-19

אצל הרוחניים נוצרה קיצוניות דתית עד כדי תלונות של הלותרנים על הפרעה לטקסיהם בכנסייה ופעילות מאיימת. ב-6.7.1851 נסעו אסלאק הטה, אלן סקום ואחרים לטקס קונפירמציה בכנסיית סקיירוויי (אנ'), שם היו אדמות המרעה הקיציות, בין השאר כדי לבחון את המצב שם מבחינה דתית. הכומר אנדראס קוולס (נו') מסקיירוויי טען שהטקס הופרע בצווחות קולניות על ידי אנשים מקאוטוקיינו שהיו בכזו אקסטזה שלא שעו לנזיפות ויצאו משליטה. הכומר בתגובה דאג שיוציאו את המפריעים מן הכנסייה וינעלו אותם בבקתה של הכנסייה. אסלטק הטה ואלן סקום נעצרו, אך שוחררו לאחר מכן, וחזרו על המעשה, כולל ויכוחים עזים עם המשתתפים בטקס. הכומר שוב נעל אותם בבקתה למשך הטקס.[3][10]. בשל ההפרעה השנייה דיווח קוואלס על המפריעים, ולחקירה זומנו בין השאר מאתיס ואסלאק הטה, אלן סקום, רסמוס רסמוסן ספיין, אסלאק פדרסן ריסט ואולה אסלאקסן סומבי. אף אחד מהם לא הגיע לחקירה שנקבעה באוגוסט, מאחר שכבר נדדו עם האיילים מאדמות הקיץ[10].

בתחילת נובמבר 1851 החלו המעצרים בעקבות ההתפרעויות. בתחילה נעצרו רסמוס רסמוסן ספיין, מאתיס הטה, אסלאק הטה, אולה סומבי ואסלאק ריסט. רק ריסט הצליח להשתחרר. בסוף נובמבר נעצרו באלטה גם מונס סומבי, יון יוהנסן הטה וסוונד תומאסן קוונאנגן.[10]

בזמן מאסרם של העצורים הובילו אלן סקום ולארס הטה את התסיסה. זה היה השלב בו הודח השוטר אולה איסקסן הטה, גם בטענה שהיה נודד עם עדריו ולכן לא תמיד נוכח אך גם בשל שיוכו לרוחניים, ובוכט מונה למלא את מקומו.

ב-19.2.1852 החלו ההליכים המשפטיים בנוגע להתפרעות נגד שבעה סאמים. 16 סאמים נוספים נשפטו גם הם לאור האשמות של סטוקפלת על כך שהפרו את הסדר הציבורי בקאוטוקיינו. בסופו של המשפט נידונו 22 גברים ונשים לקנסות או מאסרים, ומנהיגי ההתפרעות נידונו למאסרים ארוכים: רסמוס רסמוסן ספיין (נו') קיבל שנתיים של עבודות פרך במהלכן מת בכלא בכריסטיאניה (אוסלו), אלן אסלאקסדטר סקום קיבלה שנה וחצי של עבודות פרך, ובעלה מאתיס יאקובסן הטה (נו') קיבל שמונה חודשי עבודות פרך. אסלאק הטה קיבל 20 יום מאסר, ואולה סומבי ואסלאק ריסט קיבלו 15 ימים בכלא. שלושתם זוכו מההתפרעות בסקיירווי, אך הורשעו על טענתם כי הם אלוהים וישו ועל ההתגרות בסטוקפלת.

רסמוס ספיין, מאתיס הטה ואלן סקום ערערו על עונשם לבית המשפט העליון, בשל העונש הקשה. אסלק הטה ואולה סומבי ערערו כדי לבחון את עמדתו של המלך לגבי אמונתם. המערערים המתינו לערעור בבית המעצר באלטה, מלבד אלן סקום שנשארה בקאוטוקיינו.

כאשר רוב הנידונים על תקרית סקיירווי שוחררו, ארבעת המערערים נאלצו לחכות במאסר עד 26.5.1852, אז דחה בית המשפט העליון את הערעור. ההודעה נשלחה לפקיד באלטה רק ב-10.6, ורק מאז נחשבו כמתחילים לרצות את עונשם, לאחר שהיו כבר כלואים כחמישה חודשים.[10]

ביוני 1852 שוחררו אולה סומבי ואסלאק ריסט מעונשי המאסר הקצרים שלהם, וביולי שוחרר גם אסלאק הטה. מאחר שרסמוס ספיין ומאתיס הטה נשארו בכלא לרצות את עונשם הארוך, החל אסלאק הטה להיתפס כמוביל הרוחנים, והקבוצה נעשתה מגובשת.[13]

בשלב זה, בשל דחיית הערעור בבית המשפט העליון נדרשה אלן סקום להיכנס למאסר שהוטל עליה. השוטר בוכט פנה לעצור אותה, אך היא חמקה ממנו.[10]

הסטורסיאידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1852, השנה בה נסגר הגבול ונחסמה הגישה לשטחי המרעה החורפיים בפינלנד, השתחרר אולה סומבי מן המאסר על ההתפרעות בסקיירווי, והחל לאסוף רוחניים לכדי "סטורסיאידה" - "סיאידה גדולה". סיאידה מסורתית היא קבוצת משפחות שרועות ביחד את עדריהן, אך בהתאספות הזו, בנוסף לקשרים משפחתיים בין רוב משתתפיה, המוקד העיקרי היה דתי, והמטרה המיידית הייתה למנוע את מעצרה של אלן סקום. אסלאק ריסט ולארס הטה הצטרפו במהרה לסטורסיאידה עם משפחותיהם, וכך גם אסלאק הטה עם שחרורו. כך שבין משתתפי הסטורסיאידה היו מורשעי ההתפרעויות ומשפחותיהם, משפחותיהם של אלו שעדיין היו כלואים, וכמה גברים שהצטרפו בחוסר רצון בעקבות נשותיהם, חלקם אף צורפו בכפייה. סך הכל כללה הסטורסיאידה שמונה משקי בית, ובהן סך של 35 מבוגרים.[10]

בסטורסיאידה התגבשה היררכיה עם מנהיגות ברורה שהתבססה על הזדהות שיטתית עם דמויות מקראיות, וביעבעה בה תחושה משותפת של קהילה שנענשה ונעשה לה עוול מצד הממסד. הסטורסיאידה איפשרה לחבריה לחזק אחד את השני בתחושה שהצדק איתם.[13]

נהג ההסעות המקומי יוהאנס מאתיסן הטה, דודו של אסלאק הטה.

בסוף אוקטובר הגיע לסטורסיאידה נהג ההסעות המקומי, יוהאנס מאתיסן הטה, הדוד של אסלאק ולארס הטה, בשליחות של השוטר בוכט. הוא ביקש מאלן סקום להתלוות אליו לקאוטוקיינו, אך היא סירבה וטענה שהיא חפה מפשע. כשיוהאנס טען שהיא בכל מקרה תיעצר בסופו של דבר, אולה סומבי ביטל כל אפשרות לכך, ואסלאק ריסט הודיע שמעצר שכזה יגרום למלחמה. אירוע זה גרם להגברת המתח מול השלטונות והצטרף למתח שיצרו הוצאות המשפט שנדרשו נידוני סקיירווי לשלם - הוצאות שהיו דורשות את מכירת כל האיילים שלהם והיו מביאות להתרוששותם.

עם התגברות המתח התרבו בסטורסיאידה שיחות על קרב התנגדות, אמירות על כך שיש להרוג את כל מי שיתנגד ולשרוף את ביתו, ומציאת תימוכין מכתבי בקודש לגישה זו. אסלאק הטה, מונס סומבי ולארס הטה הובילו את הגישה התוקפנית, בעוד הנשים בקבוצה שהצטרפו לגישה התוקפנית נטו פחות להרג ויותר להצלפה בזרדי ליבנה.

במהלך הסתיו נדדה הסטורסיאידה לאט לכיוון קאוטוקיינו. עם התגברות החשש שהשוטר יבוא לעצור את אלן סקום, החליט לבסוף אסלאק הטה לקחת יוזמה ולצאת עם אנשיו לכיוון קאוטוקיינו[10].

היציאה לקאוטוקיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7.11.1852 יצאו חברי הסטורסיאידה מהמחנה לכיוון קאוטוקיינו בקבוצה של 35 מבוגרים ו-22 ילדים מתחת לגיל 13, במטרה מוצהרת דתית של פעולה נגד ה"כופרים", בכוח הזרוע[3]. מאחר שחלק מהקבוצה לא היו רוחניים באמונתם וגם בין הרוחניים לא כולם תמכו בגישה התוקפנית, היציאה כקבוצה אחת הייתה כפויה.

באותו בוקר עשרת הסאמים שלא היו רוחניים רוכזו מחוץ לאוהלים, והנשים הרוחניות הצליפו בהם בענפי ליבנה, בעוד הם נדרשים לזעוק "עזור לי אדוני ישו". אחד מהמוצלפים היה אסלק סומבי, אביהם של מונס ואולה סומבי, שהיה מנהיג הסיאידה שעליה נבנתה הסטורדיאידה.

בצהריים של אותו יום כינס אסלאק הטה את חברי הסטורדיאידה והכריז כי הם כולם יצאו לקאוטוקיינו להילחם על אמונתם, להטיף, להרוג את כל מי שלא יצטרף לאמונתם, ולשרוף ולהשמיד את כל מה שנמצא בבעלות הכופרים. הוא ביקש מהנוכחים שיבואו מרצונם, והצהיר שמי שיסרב לבוא יספוג הצלפות, ייקשר ויילקח בכל מקרה. לקראת ערב יצאה הקבוצה כולה אל קאוטוקיינו במזחלות.

בדרך עצרו בכפר מורטאש (סמ') (גאלאניטו (נו')) בו התגוררו שתי משפחות, כ-14 קילומטרים דרומית מערבית לקאוטוקיינו, במטרה לנוח, לאכול, להטיף ולצרף את התושבים למסע. הם כינסו בכוח את התושבים באחד הבתים, הצליפו בהם בזרדי עץ ליבנה, ודרשו מהם לחזור בתשובה. אולם זוג צעיר מאחת המשפחות הצליח לברוח ולהסתתר, והנותרים היו תינוק אחד וכמה קשישים, כך שהמאמץ נכשל.

למחרת בבוקר המשיכו חברי הסטורסיאידה במסעם. מחוץ למורטאש הם פגשו שני סאמים, הצליפו בהם ולקחו אותם איתם לקאוטוקיינו.[10]

הקרב בקאוטוקיינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורדים לקאוטוקיינו כשהיום כבר עלה. בתחילה הלכו לביתו של נהג ההסעות יוהאנס מאתיסן הטה שביקר אותם מוקדם יותר, וניטרלו את המזחלות שלו בניתוק המושכות. שלושה גברים הקבוצה נשארו שם לטפל באיילים מאחר שלא היו מעוניינים לשהתתף בקרב. תשע נשים נשארו בביתו של מאתיסן כדי לטפל שם בילדיהן. אחד עשר גברים ואחת עשרה נשים מן הקבוצה המשיכו אל הסוחר של קאוטוקיינו.[10]

אל הסוחר הגיעו המורדים כשהם חמושים במקלות גדר ובסכינים[11]. הסוחר רות, שהיה אז בן 35, והשוטר בוכט, אז בן 39, הוזהרו מהקבוצה המתקרבת, אך לא התייחסו לעניין ברצינות ויצאו לפגוש אותם בחצר הבית של רות. ראשית הותקף השוטר בוכט על ידי אסלאק הטה, שנשך את אפו ודקר אותו בסכין בבית השחי, מורדים נוספים הכו אותו במקלות עד שנפל על הקרקע. הוא עדיין הצליח לקום וניסה להגיע לצריף המגורים, אך הם שוב תפסו אותו, ואסלאק הטה דקר אותו שוב בסכין, הפעם מתחת לכתפו.[10][14]

שאר חברי הקבוצה מנעו מהסוחר רות להגיע לעזרתו של בוכט, ואז החלו הנשים להכות גם את רות[12]. הם הכו אותו עד שאיבד את ההכרה. אז המשיכו להכות עד שמחצו את גולגולתו. לבסוף תקע תומאס איירה, בסיוע אולה סומבי, סכין בחזהו של רות.

בשלב זה הצליח בוכט לקום שוב, להיכנס לחדר האורחים של הבית ולנעול את עצמו שם. המורדים בתגובה פרצו פנימה והמשיכו בהתקפה. אסלאק הטה ניסה לנעוץ סכין בחזהו של בוכט. כשלא הצליח, קרא לאחיו, לארס הטה, לעזור לו. ביחד הצליחו לנעוץ את הסכין עד הקת ולהרוג את בוכט.[10][14] לפי גרסה אחרת נהרג בוכט ממכה שהנחית מונס סומבי[12].

חמישה עשר מבין מורדים השתתפו בהתקפה על בוכט ורות, בעוד האחרים צופים בהם באימה.[10]

הכומר ווסלף הגיע לביתו של רות לראות על מה המהומה, וגם הוא הותקף וספג הצלפות בזרדי ליבנה. לאחר מכן נלקח לביתו, שם כבר שברו כמה מן המורדים את החלונות ונכנסו דרכם. כשהגיע, כבר הספיקו המורדים להטיף לנשות הבית לחזור בתשובה, ובדיוק הצליפו בשתי המשרתות. אל הבית הוכנסו גם תושב סאמי מקאוטוקיינו, ונווד סאמי שנקלע לאזור. סך הכל הוחזקו בביתו של הכומר 20 מבוגרים ושמונה ילדים. רגליהם של כל הגברים ושתיים מהנשים נקשרו יחד, הם הושלכו לרצפה, ספגו הצלפות ישירות על העור, ונדרשו לחזור בתשובה. המורדים חסו רק על אשתו של רות ועל אשת הכומר, ששתיהן היו בהריון[10], אם כי אשתו של ווסלף שברה את ידה במהלך האירועים, כשניסתה להגן על ראשו של בעלה מן המכות.[9]

מן המבנים שהיו שייכים לרות נלקחו מצרכים, בגדים, ציוד מטבח ושאר סחורות, ואז המבנים הוצתו. גופתו של בוכט הושארה שם בוערת.[10]

דיכוי המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמט גונדרסן, 1802-1882, מנהיג הקבוצה הסאמית שפיזרה את המרד. התמונה צולמה כשהיה בן 80, שלושים שנה לאחר המרד.

במהלך ההתקפה ברחה מן המהומות קבוצה של סאמים תושבי קאוטוקיינו אל הכפר אווצ'י (נו'), כפר קטן קילומטר וחצי מזרחה לקאוטוקיינו בו היו שישה משקי בית סאמיים. באווצ'י התארגנו נמלטי קאוטוקיינו ותושבי הכפר בראשות המורה וזמר הכנסייה קלמט גונדרסן, ובשלוש אחר הצהריים הגיעו 20 מהם לקאוטוקיינו ופתחו בקרב מול 15 המורדים.

לבסוף גברו הסאמים מאווצ'י על המורדים. אסלאק הטה, מונס סומבי, אולה סומבי, אסלאק סומבי, מאריט ספיין ומאריט סארה איבדו את הכרתם במהלך הקרב. מאריט ספיין מעולם לא שבה להכרה, ומתה מספר ימים לאחר מכן.[10]

עם דיכוי המרד ננעלו המורדים במחסן של הכומר, בעוד הכומר ווסלף וכמה סאמים מתפללים ושרים בעדם.[15] חלק מהמורדים נמלטו אך נתפסו שוב לאחר מספר ימים, ולבסוף כולם הגיעו לכלא באלטה. באלטה מת אולה סומבי לאחר שנפצע בראשו, לא ברור אם במהלך הקרבות בקאוטוקיינו או בעת ניסיון בריחה.[10]

בן נינו של גונדרסן, שהוביל את הסאמים שדיכאו את המרד, מעיד כי השתמש במקל גדול בעת הקרב, ולאחריו קיבל מהמלך אוסקר הראשון את מדליית הכסף לצדק אזרחי ומאה קרונות נורווגיות כפרס. לדבריו גונדרסן זכה לכבוד מהקהילה לשארית חייו על חלקו בדיכוי המרד.[16]

ענישת המורדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לארס יאקובסן הטה, ממורדי קאוטוקיינו ואחיו של אחד ממנהיגי המורדים, שנים רבות לאחר המרד, בסביבות גיל 50.
משמאל, זמר הכנסייה מורטן קלמטסן כשהיה בסביבות גיל 70. בנעוריו השתתף בדיכוי מרד קאוטוקיינו, ומאוחר יותר אף נבחר לראשות מטרופולין קאוטוקיינו.

משפטם של 32 מן המורדים נפתח ב-29.1.1853 בבוסקופ, ונמשך ב-26.2.1853 בקאוטוקיינו. ב-6.8.1853 ניתן פסק הדין, אולם הוגש ערעור לבית המשפט העליון בנורווגיה.[10]

ב-14.2.1854 גזר בית המשפט העליון בנורווגיה עונש מוות על חמישה ממנהיגי המורדים, מאסר עולם על שמונה אחרים, עבודות פרך לתקופות של בין שנה ל-12 שנים על אחד עשר מורדים, ותקופות מאסר קצרות על ארבעה מורדים נוספים. מבין המורשעים שבע עשרה היו נשים ואחד עשר היו גברים. ארבעה נאשמים זוכו, ושלושה מתו בשנתיים שעברו עד המשפט או במהלך המשפט. שתי העריפות בוצעו בידי סמסון איסברג, המוציא להורג הרשמי של נורווגיה.

שלטונות נורווגיה החרימו 3000 איילים מעדרי משפחות הנאשמים, ומכרו אותם על תקן מימון הוצאות משפט.

לנידונים למוות מונה מטפל רוחני - גרסה נורווגית נוצרית רשמית של פסיכולוג ומוודה - על מנת שיכירו בחטאיהם ויזכו למחילה. לתפקיד מונה דווקא הכומר ווסלף, מקורבנות המרד. אמנם נמתחה ביקורת על המינוי, אולם ווסלף עצמו השתדל לסייע לעצורים. ועם זאת, ועם כל הרצון הטוב, ווסלף לא נחל הצלחה בנסיוןן "לעורר את מצפונם". אחד מהם אף טען כי"עוד לא היה כומר, אפילו ממעמקי הגיהנום, שיגרום לו להביא חרטה". לבסוף המליץ ווסלף לשלוח ארבעה מהם לטרומסה לטיפולם של מטפלים רוחניים מנוסים ממנו.[9]

ווסלף אף שלח ביחד עם הבישוף יול בקשה לחנינה לנידונים למוות[15]. ושלושה מן הנידונים למוות אכן זכו לחנינה מממלך שוודיה אוסקר הראשון בשל גילם הצעיר. עם זאת ווסלף נכח בהוצאה להורג של הטה וסומבי, ולא ביצע להם טקס מחילה נוצרי.[9]

בתחילה נכלאו המורדים בבית הכלא בטרונדהיים (נו')
ביולי 1856 הועברו הגברים לכלא במבצר אקרשוס (אנ')[17].

נידונים למוות בעריפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסלאק יאקובסן הטה (אנ'), בן 28 בזמן המרד. הוצא להורג בבוסקופ (נו') ב-14.10.1854 בגיל 30 באשמת רצח, הצתה ושוד.
  • מונס אסלאקסן סומבי (אנ'), בן 27 בזמן המרד. הוצא להורג בבוסקופ ב-14.10.1854 בגיל 29 באשמת השתתפות ברצח, השתתפות בהצתה, והשתתפות בשוד.
  • לארס יאקובסן הטה (אנ'), בן 18 בזמן המרד, אחיו של אסלאק הטה. הורשע ברצח, בהשתתפות בהצתה ובשוד. עונשו הומר לעבודות פרך לכל החיים, אך הוא קיבל חנינה לאחר 13 שנים ושוחרר ב-1867 בגיל 33. נפטר ב-1896 בגיל 62. עוד בכלא עסק בתרגום לסאמית של התנ"ך ושל מזמורים בעידוד הפרופסור ינס אנדראס פריס (אנ'), ולאחר ששוחרר הועסק כמתרגם של הכנסייה בקאוטוקיינו.[9]
  • אלן אסלאקסדטר סקום, בת 25 בזמן המרד. הורשעה בהשתתפות ברצח, בהשתתפות בהצתה ובהשתתפות בשוד. עונשה הומר למאסר עולם, אך היא קיבלה חנינה לאחר 13 שנים ושוחררה ב-1867 בגיל 40. נפטרה ב-1895 בגיל 68. אשתו של מאתיס יאקובסן הטה (נו') מנהיג המהומות בסקיירוויי, ואחיו הגדול של מנהיג המרד אסלאק יאקובסן הטה. מאתיס עצמו היה בכלא בטרומסה בזמן מרד קאוטוקיינו, ולכן לא השתתף בו.
  • הנריק אסלאקסן סקום (נו'), בן 19 בזמן המרד, אחיה של אלן אסלאקסדטר סקום. הורשע בהשתתפות ברצח ובגניבה בנסיבות מחמירות. עונשו הומר למאסר עולם, מת ב-1858 בגיל 24 בעודו בכלא בזמן פעילות שחייה[11].

נידונים למאסר עולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אסלאק פדרסן ריסט (נו'), בן 30 בזמן המרד. הורשע בהשתתפות ברצח. מת בכלא ב-1860 בסביבות גיל 38, לאחר 6 שנות מאסר. היה נשוי לבת דודתו של אסלאק הטה[18].
  • תומס אנדרסן איירה (נו'), בן 16 בזמן המרד. הורשע ברצח ובשוד. שוחרר בחנינה ב-1865 בסביבות גיל 29, לאחר 11 שנות מאסר.
  • אסלאק אולסן סומבי (נו'), בן 59 בזמן המרד. הורשע בהשתתפות ברצח. שוחרר בחנינה ב-1863 בגיל 70, לאחר 9 שנות מאסר. נפטר ב-1868 בגיל 75. אביו של מונס סומבי. אשתו אינגר מונסדאטר סירי (נו') עמדה לדין גם היא במשפט המרד, אולם זוכתה מאשמה בכל הערכאות.
  • אנדרס פדרסן בר (נו'), בן 27 בזמן המרד. הורשע בהשתתפות ברצח, בהצתה ובגניבה בנסיבות מחמירות. שוחרר בחנינה ב-1863 בגיל 38, לאחר 9 שנות מאסר. נפטר ב-1882 בגיל 57. כתב בכלא ביחד עם לארס הטה את הטקסט הקדום ביותר בסאמית שכתבו דוברי השפה.
  • אלן אנדרסדאטר ספיין (נו'), בת 50 בזמן המרד[19]. הורשעה בהשתתפות ברצח ובגניבה בנסיבות מחמירות. שוחררה בחנינה ב-1864 בגיל 62 לאחר 10 שנות מאסר. נפטרה ב-1871 בגיל 69. בת דודה של רסמוס רסמוסן ספיין ממנהיגי ההתפרעות בסקיירווי[20][21] ודודה של קירסטן אנדרסדאטר ספיין[22].
  • קירסטן אנדרסדאטר ספיין (נו') (לאחר נישואין: קירסטן אנדרסדאטר פולק (נו')), בת 37 בזמן המרד. הורשעה בהשתתפות ברצח. שוחררה בחנינה ב-1864 בגיל 49 לאחר 10 שנות מאסר. נפטרה ב-1899 בגיל 84. בת אחיה של אלן אנדרסדאטר ספיין[22], ובת דודה של אסלאק הטה מצד אימו[23].
  • אנה הנריקסדאטר סארה (נו'), בת 55 בזמן המרד. הורשעה בהשתתפות ברצח ובגניבה בנסיבות מחמירות. שוחררה בחנינה ב-1864 בגיל 67 לאחר 10 שנות מאסר. נפטרה ב-1870 בגיל 73. אמם של אלן אסלאקסדטר סקום והנריק אסלאקסן סקום.
  • מאריט יונסדאטר סארה (נו'), בת 22 בזמן המרד. הורשעה בשותפות ברצח. שוחררה בחנינה ב-1864 בגיל 34 לאחר 10 שנות מאסר. נפטרה ב-1901 בגיל 71. בתה של אלן אנדרסדאטר ספיין ובת דודה של אסלאק הטה מצד אמו[24].

נידונים ל-12 שנים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלן יאקובסדאטר הטה (נו') בת 16 בזמן המרד. הורשעה בהשתתפות ברצח ובגניבה בנסיבות מחמירות. נפטרה בכלא ב-1860 בגיל 23 לאחר 6 שנות מאסר. אחותו של אסלאק יאקובסן הטה.
  • בריט האנסדאטר גאופ (נו'), בת 16 בזמן המרד.הורשעה בהשתתפות ברצח ובגניבה בנסיבות מחמירות. שוחררה בחנינה ב-1864 בגיל 28 לאחר 10 שנות מאסר. נישאה ללארס יאקובסן הטה ב-29.3.1868, שנה לאחר שחרורו. נפטרה ב-1890 בגיל 53.
  • פדר אולסן קאוטוקיינו (נו'), בן 35 בזמן המרד. הורשע בהצתה ובגניבה בנסיבות מחמירות. נפטר בכלא ב-1859 בגיל 42 לאחר 5 שנות מאסר.

נידונים ל-6 שנים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אלן אנדרסדאטר אוטסי (נו') בת 17 בזמן המרד. הורשעה בגניבה בנסיבות מחמירות. שוחררה ב-1860 בגיל 25 לאחר ריצוי מלוא 6 שנות המאסר. עברה מאוחר יותר לקרסואנדו בשוודיה.

נידונים לשנתיים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מאריט אסלאקסדאטר סארה (נו') בת 60 בזמן המרד. שוחררה ב-1856 בגיל 62 לאחר ריצוי מלוא שתי שנות המאסר. נפטרה ב-1870 בגיל 78. אמה של קירסטן אנדרסדאטר ספיין[19] ודודה של אסלאק הטה מצד אמו[23].

נידונים לשנה בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נידונים לשמונה חודשים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

נידונים למספר ימים בכלא[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבורת הנידונים למוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבריהם של הטה וסומבי בקופיורד.

ראשיהם של אסלאק הטה ומונס סומבי הועברו לאוניברסיטת פרדריק המלכותית בכריסטיאניה (כיום אוניברסיטת אוסלו). הגולגולת של הטה נעלמה מאז. גולגולתו של סומבי הוצגה ב-1931 כחלק מתצוגה על האוסטאולוגיה (אנ') של הסאמים, כאשר שמו והשתייכותו הסאמית כתובים על עצם המצח.

ב-1985 דרש קרוב משפחה של סומבי לקבל לידיו את הגולגולת. המכון האנטומי באוניסרסיטת אוסלו סירב, טען שהיא רכוש המכון, שהמבקש אינו צאצא ישיר של מונס סומבי, ושמונס סומבי היה רוצח אכזרי שמנסים להפוך לקדוש מעונה. לבסוף, לאחר בקשה חוזרת של נשיא הפרלמנט הסאמי ב-1996, מסרה המחלקה לאנטומיה באוניברסיטת אוסלו את גולגולתו של סומבי למועצה למורשת התרבות הסאמית. הדבר עורר עניין מחודש בסיפור המרד בקרב סאמים.[30] ב-21.11.1997 הקימו מצבות לסומבי והטה בכנסיית קופיורד (אנ') באלטה שם נקברו גופותיהם ב-1854, וקברו שם את גולגולתו של סומבי.[3]

השלכות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקרה זיעזע את הרשויות הסאמיות והנורווגיות. הבישוף יול מטרומסה (הולגולנד) האשים את לארס לוי לסטאדיוס באחריות המוסרית למרד[5]. לסטאדיוס עצמו למד על מהות ההקצנה האמונית בקאוטוקיינו משיחות ב-1852 עם כמה מהקיצוניים שלא הובילו את המרד, והסיק שמדובר בהעתקה של ההשפלה של ישו אל הסאמים עצמם. שם ראה כשל של נורווגיה ושל הכמרים ביחס לסאמים ובבניית אמונתם הנוצרית שתוצאתה היווצרות כת קיצונית. בין השאר טען כי לימוד הדת בנורווגית ולא בסאמית פגע ביכולתם של הסאמים להבין את הדברים לעומקם.[31] כפי שתיאר ביומנו מ-1853. לסטאדיוס נפגע עמוקות מההאשמות של הבישוף יול, אולם לאחר בדיקה ציבורית קבע מלך שוודיה אוסקר הראשון כי אין ללסטאדיוס אחריות מוסרית או משפטית על ההקצנה של התנועה בקאוטוקיינו.[5] ועם זאת בתקשורת הנורווגית המודרנית השתרש הקישור בין המרד לבין הלסטאדיאניזם.[8]

בשטח הכומר ווסלף נשאר בתפקיד הכומר של קאוטוקיינו עד 1957 והתמודד כנציג הממסד הלותרני עם קשיי הקהילה לאחר המרד, אם כי מאז המרד סבל מכאבי ראש כרוניים.

המרד שיתק את ההתנגדות הסאמית לשלטונות הנורווגיים ולפעולותיהם, ופסק הדין החל תקופה של גישה תקיפה של השלטונות הנורווגים כלפי הסאמים, ושל קבלת השיוך הנורווגי מצד הסאמים עצמם. [32]

בראיה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף שהיו עוד כמה תגובות אלימות של הסאמים למדיניות הניצול של הממשלה הנורווגית, המרד נחשב למאורע חסר תקדים. התנגשויות אחרות בין האינטרסים הסאמיים לבין האוכלוסייה הנורווגית בכללה לא הובילו מעולם לאובדן חיי אדם.

במחקרים שחקרו בדיעבד את המרד, ניתן לראות שינוי בהצגת הסיבות למרד בהתאם לתקופה: סקירות מתקופת המרד קישרו אותו בהשפעת הכנסייה לתנועה הלסטאדיאנית, בהתאם לטענותיהם של ראשי המורדים עצמם בעת המשפט על מטרות דתיות. אמנם גם צפו נושא האלכוהול וקשרי הכנסייה, הסוחר והשוטר, אך אישיותו של אסלאק הטה והקיצוניות הדתית עדיין נשארו דומיננטיות, והאירוע נחשב נקודתי. בשנות ה-70 עלתה ההתייחסות לסגירת הגבול עם פינלנד, ולקולוניאליזם נורווגי, והתחזקה טענת האלכוהול וקשריו עם הכנסייה והשוטר, וכך ניתן לאירוע הקשר נסיבתי רחב יותר והוא הוצא מהגדרת המקרה החריג, אד שבשנות ה-80 וה90 כבר הוצגו המורדים כגיבורים שנאבקו מול הממסד הנורווגי. מחקרים מן המאה ה-21 השתמשו באותו הקשר סביבתי כדי להבין את תפיסת העולם של המורדים, ובכך קישרו בין התיאוריות של שנות ה-70-90 אל התפיסות שהמורדים עצמם הציגו כתפיסות דתיות.[5]

למעשה, עם התקדמות התפיסות של זכויות אדם גם השתנתה הגישה כלפי המרידה, שנראית כיום כהתפרצות של אוכלוסייה במצוקה במעטה של הצטדקות דתית.

עם חלוף הזמן התנהגותם של הסאמים אינה נחשבת עוד לחסרת הגיון, אבסורדית או בלתי מוסברת, אלא כמובנת, כן, ובדיעבד צפויה. כבר לא מאשימים את הסאמים בכך שמרדו, אלא בכך שהיו אסטרטגים גרועים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Nils Johansen Gaup". Geni.com. נבדק ב-2023-02-08.
  2. ^ "Amund Olsen Pulk". Geni.com. נבדק ב-2023-02-08.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Magga, Ole Henrik (2008-01-08). "Hva forårsaket opprøret?". klassekampen.no. אורכב מ-המקור ב-2008-01-13. נבדק ב-2023-02-06.
  4. ^ Kristiansen, Roald E. "The Kautokeino Rebellion 1852"..
  5. ^ 1 2 3 4 Førstemann Nilsen, Evelyn Tayco (2021). Aslak Hætta og De åndelige - Masteroppgave i europeisk kultur (PDF) (בנורווגית). Institutt for filosofi, idéhistorie, kunsthistorie og klassiske språk, UNIVERSITETET I OSLO.
  6. ^ Pulkkinen, Risto (2021-11-16). "Čuorvut-liike". saamelaisensyklopedia.fi (באנגלית). נבדק ב-2023-02-11.
  7. ^ Baardsen, Henry (2021-11-02). "Biskopen sendte prest Olav Hjort til Kautokeino i 1774 for å slå ned en uønsket lokal vekkelse". hbardsen.com. נבדק ב-2023-02-11.
  8. ^ 1 2 3 4 Baardsen, Henry (2021-11-05). "Kautokeino-vekkelsen på 1850-tallet og dens mange sekteriske trekk". hbardsen.com. נבדק ב-2023-02-11.
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 "Kautokeinofilmen og læstadianismen". 2008-04-08. אורכב מ-המקור ב-2021-04-20. נבדק ב-2023-02-19.
  10. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 Zorgdrager, Nellejet (1997), De rettferdiges strid, Kautokeino 1852: samisk motstand mot norsk kolonialisme, Samiske samlinger, 0581-4480 ; 18 (בנורווגית), Nesbru: Vett & Viten i samarbeid med Norsk Folkmuseum, ISBN 82-412-0300-4, 7296303
  11. ^ 1 2 3 4 "Henrettelsene av Aslak Hætta og Mons Somby". justismuseet.no. נבדק ב-2023-02-02.
  12. ^ 1 2 3 Ekman, E. J. (1894). Illustrerad missionshistoria efter nyaste källor (בנורווגית). תורגם ע"י אלמוני. Bergen: John Fredriksons Forlag. p. 60-61.
  13. ^ 1 2 3 Zorgdrager, Nellejet. "Utdrag fra "De rettferdiges strid. Kautokeino 1852"". אורכב מ-המקור ב-2014-06-05. נבדק ב-2023-02-09.
  14. ^ 1 2 Gripenstad, Georg (1990). Kautokeino 1852: några tidsdokument. Tornedalica, 0495-890X ; 48 (בשוודית). Luleå: Tornedalica. ISBN 91-7538-094-3. 7646852.
  15. ^ 1 2 "Sterkt å se oldefar" (בנורווגית). 2008-01-17. אורכב מ-המקור ב-2019-10-26. נבדק ב-2023-02-19.
  16. ^ "My Great Great Grandfather Clemet Gundersen photographed in Kautokeino by Sophus Tromholt in 1883. He was 80 years old!". reddit (באנגלית). 2019. נבדק ב-2023-02-13.
  17. ^ "Om de åtalade efter Kautokeinoupproret". Norska arkivverket. 2012-04-02. אורכב מ-המקור ב-2012-02-07.
  18. ^ 1 2 "Marit Andersdatter Spein". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  19. ^ 1 2 "Elen Andersdatter Spein". Geni.com. נבדק ב-2023-02-08.
  20. ^ "Rasmus Rasmussen Spein". Geni.com.
  21. ^ אלן אנדרסדאטר ספיין ילידת 1802. אין להתבלבל עם אחייניתה בעלת השם הזהה, ילידת 1819, אחותה של קירסטן אנדרסדאטר ספיין.
  22. ^ 1 2 "Kirsten Andersdatter Pulk". Geni.com. נבדק ב-2023-02-08.
  23. ^ 1 2 "Berit Aslaksdatter Sara". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  24. ^ "Jon Aslaksen Sara". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  25. ^ "Marit Thomasdatter Skum". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  26. ^ "Berit Aslaksdatter Sara". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  27. ^ "Gunhild Olsdatter Somby (Somby)". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  28. ^ "Johannes Mathisen Hætta". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  29. ^ "Elen Aslaksdatter Skum". Geni. נבדק ב-2023-02-15.
  30. ^ Zorgdrager, Nellejet. "Forordet til Nellejet Zorgdragers bok "De rettferdiges strid. Kautokeino 1852"" (בנורווגית). אורכב מ-המקור ב-2005-05-06.
  31. ^ Baardsen, Henry (2021-11-05). "Kautokeino-vekkelsen på 1850-tallet og dens mange sekteriske trekk". hbardsen.com. נבדק ב-2023-02-11.
  32. ^ Zorgdrager, Nellejet. "Utdrag fra "De rettferdiges strid. Kautokeino 1852"". אורכב מ-המקור ב-2014-05-06.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מרד_קאוטוקיינו&oldid=36868413"