משתמש:Avigail.Levi/טיוטה

האומץ לחולין היא מסה שפרסמה לאה גולדברג בחודש מרס 1938 בגיליון הראשון של כתב העת 'טורים' . גולדברג, שעד אותם ימים הוכרה כמשוררת וסופרת בתחילת דרכה, חתמה לראשונה בשמה המלא, ולא בשם העט "לוג" בו חתמה קודם לכן. במסה זו בקשה גולדברג להגיב על עניני דיומא ועוררה את תשומת לבם של האינטלקטואלים העבריים דאז, וכן בקשה לחשוף את מצבה התרבותי של אירופה בשנות השלושים ולהרתיע בפני איום קריסתה של המורשת ההומניסטית בה.

על המסה ומבנה המסה

"האומץ לחולין" כמסה וכהתפתחותו של מושג נחקרו רבות בקרב חוקרי הספרות העברית, ועבודת הלבורטוריה, עבודת החולין הקשה שדורש עולם הרוח מהקורא, שעל אודותיה והכרחיותה למען מציאת "השלמות" גולדברג כותבת, היא שנדרשת גם בעת קריאת המסה עצמה, היינו פירוקה לאין-סוף חלקים הבונים את אחדותה ותורמים להבנתה באספקטים שונים. גולדברג מפרקת את המסה לארבעה חלקים וכתיבתה הדיאלקטית, השוזרת צמדי ניגודים ואינטר-טקסטואליות לכל אורכה, היא שמחברת ביניהם. למסה, בעלת האופי הדיאספורי, ארבעה חלקים הקושרים בין הכללי, המסורת והתרבות האירופית כחלק ממסורת הספרות העברית, לפרטי, זיכרונה האישי מגרמניה לפני שעלתה ארצה, כשלראשונה, כאמור, היא כותבת ומפרסמת תחת שמה האמיתי. גולדברג מעמידה במסה את חובתו של האמן ואיש הרוח לעבודת החולין ומבקשת מקוראיה להפוך לבני בריתה כחלק מ'מערכת החולין'.

גולדברג פותחת את המסה בציטוט הפסוק הפותח את סיפור חייו של המוסיקוס קרייסלר, מתוך רומן השקפות החיים של החתול מור לארנסט תיאדור אמדיאוס הופמן, "רוח אדירה נושבת אדוני", ומיד קובעת כי "לפי מהותו יכול פסוק קצר זה לשמש פתיחתא מוסיקאלית לכל הזרם הרומנטי באמנות". בחלק זה גולדברג עוסקת בטיהור של התנועה הרומנטית, שבמשך דורות הצליחו להבאיש את שמה, ומציגה את היצירה הרומנטית כ"אור הנאצל מן הקרניים האולטרה-נפשיות של הזמן". גולדברג מראה כי גם עבור הרומנטיקנים יש מקום בעל חשיבות להופעתו של החולין וכי "היוצר האמיתי לעולם לא בורח מן מציאות זמנו". למול הרומנטיקה מציבה גולדברג את הריאליזם, שחוקרי ספרות בתקופתה ראו ביניהם דיכוטומיה מוחלטת, דווקא כזאת המתרחקת מן עבודת החולין, ובכך היא מקרבת לחיקה את הרומנטיקה.

בחלקה השני של המסה גולדברג מעמידה את "ההומו אוניברסאלה" למול טיפוסו של האדם המודרני, ה"הומו דיפרנציאלה" ומתארת כיצד עולם המדעים המדויקים, שמפרק כל ערך קטן עד אין-סוף ולכל חלקיק כזה ישנו ערך חשוב לכשעצמו, הגיע גם כן ליצירה הספרותית בהופעתו של "האדם הקטן" במרכז העלילה. תוך סקירה של יצירות ספרות, וללא תזכורת של יצירת ספרות עברית אחת, גולדברג מתארת את רוחה של הספרות האנליטית המציגה דרך עדשת המיקרוסקופ את האדם הפשוט, המנוגד ל"אישיות הגדולה", ומבקשת לבחון את השלימות כזו שיכולה להכיל את סך חלקיה. בכך מעמידה לקוראיה את תפקידם, הן של הקורא הפשוט והן של איש הרוח והיוצר, בעבודת החולין, אותה רואה כעבודת הלבורטוריה, המחייבת ריכוז ודיוק וללא כל חגיגה של אידיאלים, לעבר יצירת האדם החדש.

למול מצבה של אירופה באותם הימים, גולדברג מסיימת את חלקה השני של המסה בתנאי הראשון הדרוש לעבודת החולין: אומץ וסבלנות, אך מוסיפה, "אולם האנושות העייפה ממלחמות, מלחץ סוציאלי, ממהפכות, אינה מוכנה עדיין לעבודת רוח קשה זו". כך עוברת לחלקה השלישי של המסה הפותחת את החצי הפרטי שלה שנכתב בגוף ראשון ומעמיד את הזיכרון כגורם המחבר בין הכללי והפרטי. הזיכרון האישי של גולדברג מגרמניה של שנת 1932, מתאר את "העייפות ההמונית ממלאכת החולין של הרוח" והחיפוש, הכמיהה והדרישה סביבה ל"אישיות" שתבטל את ההומו דיפרנציאלה, המורכב ממספר רב של תכונות.

גם את חלקה האחרון של המסה פותחת גולדברג בזיכרון "אותו חורף בגרמניה" מהרצאתו של קרל יונג בה הוא דיבר על אותה ה"אישיות". הרצאתו של יונג מציגה מקרה בודד מני רבים של אנשי רוח שברחו ממציאות החולין ואת המחיר שהדבר גבה מהם. גולדברג מסיימת בקריאה ובאזהרה נוספת המשאירה את טעם המניפסט שישנו למסה ומעמידה את הניגוד בין עבודת החולין לחגיגת האידאלים, בקריאה לשותפיה "אשר יקר להם עד היום גורל האדם ועתידו, כל אלה שלא איבדו מתוך קוצר רוח את כושר המחשבה, ילכו אחריהם ויברכום ברכה אחת, ברכת תקופתנו: - אומץ לחולין!"

לקריאה נוספת

עוד על האומץ לחולין ועל התפתחותו של מושג ראו:

• גורדינסקי, נטליה. בשלושה נופים: יצירתה המוקדמת של לאה גולדברג. ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס - האוניברסיטה העברית. 2016. עמודים: 122-102.
• ויסמן, ענת. מהו 'אומץ לחולין'? לאה גולדברג וטעמו של מושג. בתוך: ביקרות ופרשנות: כתב עת בין תחומי לחקר ספרות ותרבות: חוברת 45. רמת גן: הוצאת בר אילן. 2017. עמודים: 167-132.