לאה גולדברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאה גולדברג
Leah Goldberg 1946 edited.jpg
תאריך לידה 29 במאי 1911
תאריך פטירה 15 בינואר 1970
עיסוק משוררת, סופרת, מתרגמת מבקרת ספרות וחוקרת ספרות
לאום יהודי
תחום כתיבה שירה וספרות למבוגרים ולילדים, מחזות, תרגום, ביקורת ספרות, חקר הספרות
פרסים פרס ישראל לספרות (1970)
הבית ברח' ארנון 15, בתל-אביב, בו התגוררה לאה גולדברג עם אמה
תחילת קורות חייה של לאה גולדברג, בכתב ידה, כפי שהוגשו ב-30 במאי 1956 לאוניברסיטה העברית
פרטים אישיים שמילאה לאה גולדברג בכתב ידה, בשאלון של אגודת הסופרים, בשנת 1964. נמצא במכון גנזים ובאתר המכון.
פסיפס של לאה גולדברג ורחל המשוררת בבית הפסיפסים ביפו

לאה גולדברג (29 במאי 1911, קניגסברג/קובנה[1]‏ – 15 בינואר 1970, ישראל) היא מגדולות המשוררים העבריים בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970. פרופסור לספרות משווה באוניברסיטה העברית בירושלים.

תוכן עניינים

[עריכה] תולדות חייה

לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבמחוז פרוסיה המזרחית של גרמניה[1] (כיום קלינינגרד, רוסיה). אביה אברהם, מומחה לכלכלה, ייסד את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בשנות חייה הראשונות התגוררה המשפחה בקובנה. במהלך מלחמת העולם הראשונה נאלצו לברוח למחוז סרטוב, עמוק בתוך שטחה של רוסיה. כששבו לליטא בתום המלחמה עינו חיילים ליטאים מהצבא הלבן את אביה, שהואשם בקומוניזם, במשך כעשרה ימים; כתוצאה מכך סבל האב מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (תסמונת בתר חבלתית), שהפכה למחלת נפש.


גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות באוניברסיטאות קובנה, ברלין ובון. את הדוקטורט שלה כתבה על הניב השומרוני באוניברסיטה בבון, בהדרכת פאול קאלה.‏[2] בתום לימודיה חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בעיר ראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פֶּתח".

עם הגעתה לארץ ב-1935 בסיועו של אברהם שלונסקי חברה לאה גולדברג לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן", ובו התפרסמו, בין היתר, השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים" (שלימים הלחין שלמה יידוב).

אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב. היא גרה עם אמה, ברחוב ארנון 15 בתל אביב. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין". בשיריה ביטאה גם את הקרע מהארץ שבה נולדה:

אִתכם אני נשתלתי פעמיים
אִתכם אני גדלתי, אורנים
אך שורשיי - בשני נופים שונים
– אילנות

במהלך תקופה זו כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". היא ערכה את "אורות קטנים" - עיתון לילדי התפוצות, פרסמה שירים וחיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורת בית ספר וכעורכת ספרי ילדים בספרית פועלים. בשנת 1949 זכתה בפרס רופין.

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר ומושפע מאהבתה למשורר אברהם בן יצחק (סונה), אליו גם כתבה את "הנה פניך בהילת סירוב". בהמשך התקבלה להוראה כפרופסור באוניברסיטה העברית, והקימה בה את החוג לספרות השוואתית.

גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

לאה גולדברג, שהייתה מעשנת כבדה, נפטרה ב-15 בינואר 1970 מסרטן הריאה. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 13 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אמהּ של לאה גולדברג".

ב-10 באפריל 2011 נבחרה לאה גולדברג ביחד עם שאול טשרניחובסקי, נתן אלתרמן ורחל המשוררת להתנוסס על גבי השטרות החדשים של מדינת ישראל. גולדברג נבחרה להופיע על שטר 100 השקלים החדשים.

[עריכה] יצירתה

[עריכה] שירתה

בראש יצירתה הספרותית של גולדברג עומדת שירתה. שירתה של גולדברג, כאופייני לזמנה, נמלצת פחות מזו של בני הדור הקודם, כגון ביאליק וטשרניחובסקי, ומודרניסטית במובהק. גולדברג הושפעה כאלתרמן מהסימבוליזם הרוסי, אבל בניגוד לשירתו של נתן אלתרמן העמוסה במטפורות, שאינן תמיד קלות לפענוח, ובמצלולים רבים, גולדברג התרחקה מהקוטב הצורני-חושני לעבר שירה הגותית יותר שאופיינה בבהירות התכנים. גולדברג לא כתבה שירה לאומית או "מגויסת" לצורכי מפעל הציונות אלא עסקה בנושאים אישיים ואוניברסליים. ייחודה כמשוררת והמעמד הנכבד לה זכתה יצירתה היה בעיקר בשל היכולת המלוטשת להסביר נושאים אישיים, אינטימיים ואינדיבידואלים, ולהעביר אותם אל תחושת הכלל, בלי שתהיה מעורבות או מעמסה של מטענים פוליטיים וחברתיים.

נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי או האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד פעמיים של מראות שנקלעו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל". להלן מתוך מחזור שירי "העץ":

ראיתי עץ כורע על נהר,
איתן ושבע ימים וידוע- סער
אדיר מרגוע ושקול מיער
איכה סגד לזרם הנמהר!
– העץ, א'


גולדברג לא נישאה ולא הייתה לאם. בשירתה מוצגת בדידות גדולה לצד ניסיונות נואשים להשיג אהבה. בנעוריה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה, אך אהבותיה היו נכזבות כולן. המשורר אברהם בן-יצחק (סונה) היה אהבת חייה – ועליו כתבה: "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה". להלן ציטוט מהשיר "אחרי עשרים שנה" המוקדש ספק לאב ספק לאהוב:

שני אנשים, אכן, שני אנשים זרים
משני עברי התהום של הרס ואימה
אפילו על קברי מתינו היקרים
לא עוד נאמר היום אותה תפילה עצמה
– אחרי עשרים שנה


מהדהדות כאן גם השורות:

השפלתי המבט
ובידי עודה מוטלת יד
שבדברים שבירים השכילה געת
והיא כבדה ונוכריה לעד
– שירי אהבה מספר עתיק, ה'


נושא נוסף המלווה את שיריה של גולדברג הוא מורשת חייה באירופה, אותה הותירה מאחור בעלייתה ארצה. דוגמאות לכך קיימות בספריה, כמו "שיר בכפרים", המכיל שירי עם ממולדתה אותם תרגמה לעברית, וכן גם ספרה "מביתי הישן". שירים אלו כוללים עולם ציורי כפרי ואירופי, השזור באינספור תיאורים לעולם אשר על אף געגועיה של המשוררת, אינו יכול להתקיים במציאות הארץ- ישראלית. חלק נוסף מאותה המורשת, הינו זכר השואה. גולדברג, אשר מורשת חייה באירופה נעלמה כליל במלחמת העולם השנייה, יחד עם חברים ומכרים רבים שנספו, ביטאה בשיריה את קולו של דור שלם אשר נותר מצולק בחייו בעקבות אותו אסון. רבים משיריה מבטאים תחושת אשם כבדה על הישארותה בחיים מנגד לטבח, וכן רדיפה של חבריה המתים בהזיותיה ובחלומותיה (מחזור השירים "בלהות" מתוך "ברק בבוקר"). משירים אלו עולה תחושה אישית- קולקטיבית של רצון עז להגאל מאותן תחושות האשם, אך ללא כל יכולת לממש זאת. מוטיב האמונה חוזר הרבה בשירים אלה והרצון להאחז בה על מנת להיגאל מהאשם. אמנם, איך אפשר להתחיל להאחז באיזשהו קצה של אמונה לאחר שמתרחש אסון בקנה מידה שכזה?
להלן מתור השיר "למי שאינו מאמין", מתוך הספר "עם הלילה הזה".

לבי ישן את שנתו
ואני ישנה.
חלומי כבד- שתיקה
ומתי מהלכים בשנתי
כבתוך מצודה עתיקה.
איך אתעורר משנתי
ואין בלבי אמונה
ואתה אינך מבקש דבר?
– למי שאינו מאמין, א'


[עריכה] יצירתה לילדים

לאה גולדברג חיברה יצירות רבות לילדים: היא כתבה ספרי ילדים, שבין המפורסמים שבהם ניתן למנות את דירה להשכיר, המפוזר מכפר אז"ר, איה פלוטו, מה עושות האילות, דב-דבוני בן דבים מצחצח נעלים ונסים ונפלאות. בנוסף היא כתבה שירי ילדים, אשר רבים מהם התפרסמו ואף זכו ללחן. דורות של ילדים התחנכו על שיריה ופזמוניה, ובהם "הדוב הצהוב", "שיר ההפלגה", "ברווזים", "מדוע הילד צחק בחלום" ו"פזמון ליקינטון" .

[עריכה] רומן הביכורים

"והוא האור" הוא רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שיצא לאור ב-1946. גולדברג מתארת בו את מחלת הנפש של אביה. יצירה זו מונחת בתשתית יצירתה והיא שופכת אור רב על יסודות נפשה ועל אישיותה.

הספר פותח ברצח אב סמלי. הגיבורה נורה פוגשת יהודי החוזר ושואל אותה במפגיע על אודות הייחוס המשפחתי שלה. נורה, שאינה מעוניינת להסגיר את העובדה כי אביה מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, מנסה להתחמק משאלותיו של היהודי הסקרן, אך הדבר אינו עולה בידה, ולבסוף היא פולטת בזעם:
"אין לי אב! אבי מת! השמעת, מת!..."
נורה "הורגת" את אביה ומנסה להתנתק מעברהּ. היא אינה מצליחה כמובן, ופניו של החולי הנפשי ממשיכות להציץ אליה ולהתגלות לה בדרכים שונות. נורה אומרת לבסוף: "כל העולם כולו חולה רוח" (עמ' 211), וב"משירי הבן האובד": "לעולם לא יסלח אביך/ לא סליחות הוא אגר בלב".

[עריכה] יומניה האישיים

יומניה האישיים של גולדברג התפרסמו בשנת 2005. הפרסום עמד בסתירה לקנאות שבה התייחסה לפרטיותה, והעניין עורר ויכוח ציבורי. להלן שורות אחדות מהיומן המסכמות את כמיהתה העצומה לאהבה, את הייאוש מהסיכוי להשיגהּ ואת ההשלמה שהיא מחוץ לטווח השגתה:

Cquote2.svg הכול התרכז מסביב לשם אחד, אחד ומיוחד. כל התקוות, כל המאוויים, כל הכספונות והרצונות מכוּונים לנקודה אחת, לנקודה אשר מזהרת מרחוק, קוראת, רומזת, ואשר אי-אפשר לגשת אליה. זה אתה. אתה האהוב שלי. שלוש שנים ארוכות, שנות ייסורים, שנות שממה וייאוש, שנות אהבה, ודבר לא נשתנה. שום דבר. רק החומה הגבוהה, הבצורה והחזקה, איך לגשת? מה לעשות? לאה, אל תדברי שטויות. הלא את יודעת כי איש עוד לא עלה על כותלי זכוכית חלקים. את לא גיבורה. כבר מזמן צריך היה לחדול מרעיון זה ולדעת שמלפניך אין דבר. הוא חלום נפלא, אשר תמיד אתך. אפשר לאהוב ולכתוב ולהיות בודדה. לא יותר. Cquote1.svg

[עריכה] מספריה

לאה גולדברג, 1964
  • טבעות עשן (1935)
  • מכתבים מנסיעה מדומה (1937)
  • האורחת מכנרת (1939) – שיר בשבח הבננה העברית.
  • העיר והכפר (1939) – חרוזים למען תוצרת הארץ
  • שיבולת ירוקת העין (1940)
  • דן ודינה מטיילים בתל אביב (1940) – חרוזי תברואה.
  • שיר בכפרים (1942)
  • מביתי הישן (1942)
  • ידידי מרחוב ארנון (1943) – סיפורי יום-יום על תאומים שזרעו סוכריות, על חתול צמחוני, על כלבה שנגנבה ועוד.
  • והוא האור (1946)
  • בבקשה (1946)
  • הביבר העליז (1947) – חרוזים על גן-החיות ופלאיו.
  • על הפריחה (1948)
  • תריסר צברים (1949)
  • מה עושות האילות (1949) – ארבעים שירים על משחקי אור וצל, חלום ושעשוע, על כובע-קסמים ומפוחית-פלאים ועוד.
  • כך ישיר עולם צעיר (1950) – שירי זמר.
  • גן-החיות (1951) – שירי ביבר.
  • פגישה עם משורר (1952) – על אברהם בן יצחק ועל אהבתה לו
  • אהבת שמשון (1952)
  • נסים ונפלאות (1954) – ידידות מופלאה נרקמת בין הילד נסים, הקוף נפלאות וה"דודה של שום איש", היא המספרת.
  • ברק הבוקר (1955)
  • מלכת שבא הקטנה (1956. תורגם לאנגלית) – חבלי קליטתה של נערה עולה בחברת ילדים.
  • בעלת הארמון (1956)
  • איה פלוטו (1957) – הרפתקאותיו הליליות של כלב בקיבוץ.
  • מוקדם ומאוחר (1959)
  • מסעות מור החמור (1959) – עַ‏יִר יוצא לטיול ומגלה את העולם.
  • דירה להשכיר (1959) – משל מחורז.
  • צריף קטן (1959) – 36 שירים של דמיון ומציאות.
  • עם הלילה הזה (1964)
  • מעשה בצייר (1965) – שיר סיפורי על צייר ירושלמי.
  • הרפתקה במדבר (1966) – סיפור מצולם על ילדי קיבוץ היוצאים לחשוף עתיקות בחורבות עיר קדומה.
  • בנים, בנות, בובות (1968) – חרוזים לתצלומים של בובות "חיות" ופועלות.
  • ילקוט שירים (1970)
  • שלושה סיפורים (1971)
  • שארית החיים (1971)
  • מר גוזמאי הבדאי (1977. נדפס בהמשכים בדבר לילדים והופיע כספר אחרי מותה) – הרפתקאותיו המופלאות של גוזמאי עתיר-דמיון.
  • לפילה יש נזלת (1977)
  • מכתבים ויומן (1978)
  • וכולם חברים (1978) – חמישה סיפורים מחורזים.
  • מחזות (1979)
  • שמגר הנגר (1979) – מסע חלומי של ילד אל העיר שמעבר ענן ופגישתו עם נגר המכין צעצועים.
  • כתבים (1979)
  • זוטא (1981)
  • בואו, עננים (1982)
  • אורי כדורי (1984) – חרוזים וציורים מתוך דבר לילדים.
  • שירים (1986)
  • את תלכי בשדה (1989)
  • סיפורים (1996)
  • בארץ אהבתי (1997)
  • יומני לאה גולדברג (2005)
  • כובע קסמים (2006), הוצאת ספרית פועלים
  • אבידות (2010), הוצאת ספרית פועלים
  • מחזות גנוזים וידועים (2011)

[עריכה] תרגומים

[עריכה] הוקרה ליצירתה

על אף המעמד אליו הגיעה יצירתה, והמוניטין שזכתה לו עם השנים כאחת מגדולי המשוררים העבריים, ידעה גולדברג בחייה מעט מאוד הערכה או הוקרה ליצירתה. בשנת 1970, השנה בה הלכו לעולמם היא ושותפה לחבורת "יחדיו", נתן אלתרמן, הוספד אלתרמן בעיתונות כ"מצפון האומה" וכמוביל השירה העברית בעתו. גולדברג, מאידך, הוזכרה במילים מעטות כ"פרופסורית מוערכת אשר פרסמה מספר ספרי שירה לילדים ולמבוגרים, וכן הייתה למתרגמת וחוקרת מעולה".

זמן קצר לאחר מותה החלה להתעורר התעניינות ביצירתה, הן מחקרית והן כמשוררת ששיריה התקבלו באהדה רבה בעולם המוזיקה הישראלי. באותה השנה יצא אלבום הבכורה של צילה דגן אשר כלל ארבעה שירים של גולדברג אותם הלחין דני ליטני, בהם "ולא היה בינינו אלא זוהר" ו"נחל שלי". ליטני עצמו הוציא באותה השנה תקליט שדרים בו כלל הלחנה שלו לשירה של גולדברג "דלילה". בהמשך שנות השבעים זכו שירים רבים של גולדברג להלחנה, והפכו לאהובים ביותר בעולם המוזיקה הישראלי, בהם השירים "זה מכבר" (לחן: מתי כספי/ ביצוע: אושיק לוי), "את תלכי בשדה" (חיים ברקני/ חוה אלברשטיין), "מה יהיה בסופנו" (אשר ביטנסקי/נורית גלרון), וכן השיר "סליחות" (לחן: עודד לרר), עמו עלתה בשנת 1977 בפסטיבל הזמר יהודית רביץ הצעירה וזכתה לחשיפה רחבה.

בשנים הבאות זכו שיריה להלחנות נוספות בקרב הדור הצעיר של מוזיקאי ישראל, בין השאר, להקת "בלאגן" (שעם חבריה נמנו דן תורן, יובל מסנר ודנה ברגר) שכללו באלבומם את השיר "שלושה ימים", וכן הזמרת אחינועם ניני, שאלבומה השני כולל כמעט כולו שירים של גולדברג (מהמוכרים בהם השיר "הוא", או בשמו המוכר יותר "בואי כלה").

בשנת 2003 הוציאה חברת "נענע דיסק" את הפרויקט "שרות לאה גולדברג", ובו אמניות עכשויות מלחינות ומבצעות משיריה. בין המוזיקאיות שהשתתפו באלבום היו אהובה עוזרי, רונה קינן, הדרה לוין ארדי, יסמין אבן, קרני פוסטל, שרון רוטר ואפרת בן צור.

פסטיבל חיפה להצגות ילדים, המתקיים מידי שנה בתיאטרון חיפה, הוקדש בשנת 2011 ליצירתה.

בשנת 2011, יזמו חוקר הספרות גדעון טיקוצקי והקולנוען יאיר קדר את חגיגות מאה השנה להולדתה. במסגרתן ערכו ערבי לאה גולדברג ברחבי הארץ בשיתוף מרכז הספר והספריות, הוציאו לאור מארז מיוחד, שכלל את ספרו של טיקוצקי "כאור בשולי הענן", ואת סרטו של קדר "לאה גולדברג בחמישה בתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יזמו ערב הוקרה של התיאטרון הקאמרי, התזמורת הפילהרמונית, גלי צה"ל והטלוויזיה החינוכית, את הכנס האקדמי הבין אוניברסיטאי שהוקדש ליצירתה והקמת אתר אינטרנט בשיתוף הספרייה הלאומית.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • טוביה ריבנר, לאה גולדברג, מונוגרפיה, ספרית פועלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
  • א"ב יפה, פגישות עם לאה גולדברג, הוצאת צ'ריקובר, 1984.
  • רות קרטון-בלום וענת ויסמן (עורכות), פגישות עם משוררת.
  • יומני לאה גולדברג, בעריכת רחל ואריה אהרוני, הוצאת ספרית פועלים, 2005.
  • יפעת וייס וגדעון טיקוצקי , נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923, ספרית פועלים - הקיבוץ המאוחד, 2009.

[עריכה] מבחר מאמרים על יצירתה

בבית הספרים הלאומי מצויים מאמרי ביקורת ופרשנות רבים מאוד על יצירתה של גולדברג. להלן כמה מהם:

  • לאה מזור, "לאה גולדברג מדברת עם קהלת או חכמת הציפור המזמרת", על הפרק 19 (תשס"ג), עמ' 141-127.
  • חמוטל בר-יוסף, "על הפריחה" (לאה גולדברג, דנטה והסימבוליזם הרוסי), בתוך: פגישות עם משוררת, 2001

חמוטל בר-יוסף 'משקל ה"דול'ניק" ב"שיר בכפרים" של לאה גולדברג', בתוך: ספר יצחק בקון, בעריכת אהרון קומם, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1992 עמ' 116-99. חמוטל בר-יוסף, "לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי", ממרכזים למרכז: ספר נורית גוברין, בעריכת אבנר הולצמן, מכון כץ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל-אביב תשס"ה, עמ' 459-437.

  • זיוה שמיר, "הסתכלות בדבורה" - דיוקן המשורר כאיש זקן, לאה גולדברג משלחת עוקץ במקטרגיה, בתוך: פגישות עם משוררת, 2001.
  • מנוחה גלבוע, על שלושה רבדים בשיר "דג הזהב" ועל זיקתו לכלל שירתה של לאה גולדברג, בתוך: מחקרים בספרות ילדים, תשמ"ה-1985.
  • אוריאל אופק, בין סופר ילדים לקוראיו, על לאה גולדברג, בתוך: הספרות, 27, 1978.
  • חיים שוהם, אורן ונוף - מודל רומנטי ומודל ציוני, עיון משווה בשיר של היינה ובשיר של לאה גולדברג ["ארן"], בתוך: עלי-שיח, 16, 1982.
  • מאיה אגמון-פרוכטמן, מסביב לנקודות : עיון בשיר הילדים בגישה תחבירית, על התחביר בשירי לאה גולדברג, בתוך: ספרות ילדים ונוער, 7, 1981.
  • יחיאל קדמי, על "אילנות" של לאה גולדברג, בתוך על המשמר, ערב פסח תשל"ח-1978.
  • גדעון טיקוצקי, "מחלוני וגם מחלונך": התכתבות דיאלקטית עם מוסכמות ספרותיות בשיר של לאה גולדברג, על אהבתה של תרזה די מון, בתוך: עלי-שיח, 53, 2005.
  • גדעון עפרת, האמת של השקרים הקטנים, על מחזותיה של גולדברג, הארץ, ינואר 1980.
  • שלומית קינל, צד האור של לאה גולדברג, מקור ראשון, יוני 2009.
  • שושנה שרירא, על "נסים ונפלאות" מאת לאה גולדברג "החינוך" חוברת א-ד 1958.
  • נוית בראל, "אבדות ומציאות" - רצנזיה על הרומן הגנוז "אבדות" מאת לאה גולדברג. בתוך: Time Out Tel Aviv. עמ' 160. 18.2.2010
  • אילנה נאמן, "ים בחלון: העזבון הדרמתי של לאה גולדברג", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לאה גולדברג
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לאה גולדברג

[עריכה] על אודותיה

[עריכה] מאמרים

[עריכה] מפרי עטה

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 על מקום הולדתה יש שתי עדויות שונות שלה עצמה, המופיעות בצילומי המסמכים בתחילת הערך. על-פי עדות אחת נולדה בקניגסברג, ועל-פי עדות אחרת נולדה בקובנה שבליטא, שהייתה באותה עת בשליטת רוסיה. גם מקורות אחרים, ובהם האנציקלופדיה העברית, קובעים כי נולדה בקובנה. הסיבה לציון שני המקומות נובעת מהעובדה שמשפחתה של גולדברג התגוררה בקובנה, אבל משום שאמה איבדה שני תינוקות בלידה קודם ללידתה של לאה, היא העדיפה לעבור לקראת הלידה לקניגסברג שבגרמניה, ששירותי הרפואה שלה היו טובים יותר. לאחר הולדתה של לאה חזרה האם לקובנה. את הסיבה לקיום שתי העדויות הסותרות שלה עצמה מבהירה חוקרת שירתה, פרופ' חמוטל בר יוסף: "לאה גולדברג נולדה בקניגסברג, שגם במאה העשרים הייתה עדיין מרכז חשוב של תרבות ההשכלה הגרמנית, אך קובנו (קאונאס בליטאית) הוא זיכרון הילדות הראשון שלה" (חמוטל בר יוסף, לאה גולדברג והשיר העממי הליטאי, ספר היובל לפרופ' נורית גוברין "ממרכזים למרכז", תל אביב תשס"ה, עמ' 439).
  2. ^ על גולדברג ועל קאהלה ראו: יפעת וייס, '"אִישׁ עִם חַיָּיו מִשְּׁנֵי עֶבְרֵי הַזְּמַן" – לאה גולדברג, פאול ארנסט קאהלה ותובנת החולין', יד ושם: קובץ מחקרים, ל"ז (1), תשס"ט, עמ' 111–143.

מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%9C%D7%90%D7%94_%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%92&oldid=11860822
כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא