משתמש:OrHersh/האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי
המשפט הבינלאומי מחיל איסור על עינויים, אשר הוגדרו באמנה נגד עינויים (UNCAT) כמעשה באמצעותו נגרם לאדם באופן מכוון כאב או סבל חמור, פיזי או מנטלי, במטרה להוציא ממנו או מאדם שלישי הודאה, לסחוט מידע או להענישו על מעשה שביצע או חשוד בביצועו.[1] ההגדרה מבחינה בין עינויים לבין צורה אחרת של יחס או עונש אכזרי, בלתי אנושי ומשפיל. התנאים להגדרת יחס מסוים כעינוי הינם: גרימת כאב או סבל חמור; מבוצע על ידי או בהסכמת רשויות המדינה; נעשה למטרה מסוימת, כמו סחיטת מידע או ענישה.[2]
מקורות האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות המשפט הבינלאומי מוגדרים בסעיף 38 לחוקת בית הדין הבינלאומי לצדק. בסעיף זה אמנות בינלאומיות הוכרו כמקור הסתמכות במשפט הבינלאומי[3] ואכן, ניתן לראות שהמקורות לאיסור על עינויים במשפט הבינלאומי מצויים באמנות שונות. כמו כן, ניתן למצוא איסור על עינויים גם בהצהרות של מדינות, למשל הצהרת טוקיו של ההסתדרות הרפואית העולמית (WMA) אוסרת השתתפות רופאים בחקירות ובעינויים ומרחיבה את מושג העינויים.[4]
המקור הראשון בו אוזכר האיסור על עינויים הוא "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם" משנת 1948, לפיה אדם לא יהיה נתון לעינויים או ליחס או עונש בלתי אנושי, אכזרי או משפיל.[5] בדומה לה, גם האמנה האירופית לזכויות אדם (ECHR) אוסרת על עינויים או יחס בלתי אנושי.[6] לצדן, גם האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR) קובעת בסעיף 7 איסור דומה.[7]
בשנת 1987 נוסחה האמנה נגד עינויים (UNCAT) העוסקת באופן ספציפי באיסור על עינויים. כאמור, סעיף 1 מגדיר מהו עינוי. סעיף 2 לאמנה קובע שעל מדינה חברה לפעול ולחוקק חוקים תחת המשפט הפלילי הנהוג בה על מנת למנוע עינויים בשטחה. . בנוסף נקבע שעינוי לא יהיה מוצדק, גם בעתות של מצב חירום, מלחמה או נסיבות חריגות אחרות. סעיף 3 לאמנה קובע איסור על מדינה לגרש אדם או להחזירו לשטח של מדינה בה יש חשש מהותי יהיה נתון לסכנת עינויים.[8]
אמנה בינלאומית נוספת בה אפשר למצוא איסור על עינויים היא אמנת רומא.[9] סעיף 7 לאמנה קובע מהם "פשעים נגד האנושות" ומכליל עינויים תחת סעיף זה. כמו כן, בסעיף זה עינויים מוגדרים כפגיעה מכוונת ע"י גרימת כאב או סבל חמורים, בין אם פגיעה פיזית ובין אם פגיעה נפשית, על אדם הנתון למשמורת או לשליטתו של מבצע הפשע. ישנה הדגשה, שבמסגרת עינויים לא יכללו כאב או סבל הנובעים מעונשים חוקיים.
מקור נוסף, לו מחויבות מדינות דרום אמריקה ומרכז אמריקה הוא האמנה הבין-אמריקאית למניעת עינויים. אמנה זאת מגדירה עינויים באופן רחב. סעיף 2 לאמנה קובע כי עינויים הם גרימה מכוונת של כאב או סבל, פיזי או נפשי, לצורך חקירה פלילית, אמצעי הפחדה או ענישה או לכל מטרה אחרת. בנוסף, גם שימוש בשיטות שונות שיש בהן למחוק אישיותו של אדם או לפגוע ביכולותיו הנפשיות או הגופניות יחשבו לעינוי.[10] לאור האמור לעיל, ניתן לראות כי האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי הוא רחב, מצוי במקורות רבים וחל על מדינות רבות.
מעמד האיסור על עינויים במשפט הבינלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמנות הבינלאומיות אוסרות על עינויים באופן מוחלט ובלתי מותנה[11] ואכן, במרבית מדינות המערב, עינויים אסורים בחוק. למשל בארה"ב הוטל איסור בחוק על "עונש אכזרי ובלתי רגיל".[12] עם-זאת, ההסכמה על האיסור בדין הבינלאומי כדין שאינו כפוף לדבר נתונה במחלוקת. התפיסה המנחה את התומכים במוחלטות האיסור היא ההנחה שעינויים מהווים את הפגיעה החמורה ביותר בכבוד האדם ובאוטונומיה. מנגד, טוענים המתנגדים שיתכן ומוות או הותרת נכות לצמיתות מהווים עונש גרוע יותר.[13]
מבחינה תיאורטית, בוחנים את מוחלטות האיסור בהדגמת מקרה "הפצצה המתקתקת", בו עינוי עציר יאפשר נטרול פצצה שהוטמנה ע"י טרוריסטים. במקרה זה, ההצדקה לעינוים היא תועלתנית, כלומר הסבל והנזק שיגרמו לאחד כתוצאה מהעינוי נועד להצלת חיי רבים אחרים, ולכן העינוי במקרה זה מוצדק. הגינוי מגיע מהזרם הדאונטולוגי, שמתמקד במוסריות הפעולה ולא במוסריות התוצאה, על כן, הדאונטולוג יטען שגם במקרה של הצלת חיי אדם, אין זה ראוי להשתמש בעינויים.[14]
הבעיה והחשש המרכזיים בתרחיש "הפצצה המתקתקת" כחריג לאיסור על עינויים, נובעים מכך שהכרה במקרה עלולה להוות פרצה לשימוש בעינויים. הסיכוי להתרחשותו של התרחיש המדויק הוא קלוש, שכן בדרך כלל, האדם העצור אולי יוכל לשפוך אור על פרטים מסוימים, אך כנראה לא יהיה בעל המידע המלא ולא יוכל לספק את כלל הפרטים, כמו מיקומה המדויק של הפצצה, מועד הפעלתה המדויק או ידע כיצד לנטרלה. על כן, עולים קולות של חשש שמא היתר חריג לשימוש בעינויים יהפוך למעין דבר שבשגרה.[15] דוגמה להרחבת החריג הינה ארצות הברית, מדינה אשר נתפסת ע"י רבים כמנהיגת העולם החופשי והנאור. ארה"ב מחד גיסא מטילה איסור על עונש אכזרי, אך מאידך גיסא, בעקבות אירועי "אסון התאומים" ולאחר כניסתה לעיראק, הפרה את האיסור הגורף על עינויים הקבוע בחוקה שלה ומושרש בתרבות האמריקאית. בשל אירועי הטרור הקשים שחוו, התירו מנהיגי ארצות הברית החרגות של מצבים מסוימים בהם עינוי יחשב כמוצדק, באמצעות התבססות על מונח "הפצצה המתקתקת" ועל ידי המונח "הגנת צורך"- מקרה בו הנסיבות מצדיקות שיטות חקירה המהוות הפרה של האיסור הבינלאומי על עינויים ועונש אכזרי או בלתי אנושי.[16]
כאמור, הדיון סביב מוחלטות האיסור על עינויים והחרגתו במקרים מסוימים טרם הוכרע ואינו חד משמעי בקרב מדינות העולם. עם זאת דבר ברור הוא שהחובה שלא לענות גוברת באופן מוחלט על אינטרס עצמי ושיקולי נוחות, וברור שאין להתיר שימוש בעינויים כדבר שבשגרה.
אמצעי אכיפה בינלאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לצורך אכיפת האיסור על עינויים במשב"ל פועלים מספר גופים. בין הגופים הללו ניתן למנות את "ועדת האו"ם נגד עינויים" שהוקמה לצורך אכיפת אמנת ה-UNCAT. הוועדה מורכבת ממומחים עצמאיים שמפקחים על יישום האמנה בקרב המדינות החברות. בנוסף, המדינות מחויבות בהגשת דוחות שוטפים לוועדה בנוגע ליישום הזכויות.[17] נוסף על כך, בשנת 1985 יוסד הדו"ח המיוחד של האו"ם לעינויים ועונשים בלתי אנושיים ואכזריים. הדו"ח בוחן את הפרקטיקה הנוהגת במדינות החברות ומאפשר לוועדה שימוש בפרוצדורת "הפעולה הדחופה", באמצעותה יכולה הוועדה להורות על מדינה חברה לוודא שאדם ספציפי או קבוצה מסוימת לא נתונים ליחס בלתי אנושי.[18]
גוף נוסף אשר דרכו ניתן לאכוף את האיסור הוא בית הדין האירופי לזכויות אדם (ECtHR). לבית הדין סמכות שיפוט על מדינות ויחידים, בעקבות תביעות על הפרת האמנה האירופית לזכויות אדם.[19] דוגמה לפסק דין בנושא עינויים בו דן ה-ECtHR הוא Gäfgen v. Germany ,[20] אשר עסק בחקירת אדם שנחשד בחטיפת ילד. החשוד שינה את גרסאותיו ומחשש לחיי הילד, קצין משטרה הורה לאיים עליו שאם לא ישתף פעולה יהיה נתון לעינויים. החשוד הודה, סיפר למשטרה היכן הטמין את הגופה ושאר ראיות. הוא הורשע בחטיפה וברצח. השוטרים שאיימו עליו הועמדו לדין, אך ההליך נגדם הסתיים בקנסות על תנאי. התובע פנה ל-ECtHR בגין הפרת האיסור על עינויים ובגין הפרת זכותו למשפט הוגן. ביה"ד קבע שהופרה הזכות המנויה בסעיף 3 לאמנה האירופאית בדבר זכויות אדם, זכותו של אדם שלא להיות נתון לעינויים. כמו כן, הדגיש ביהמ"ש את מעמדו הבלתי מעורער של הסעיף.
המצב בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
חתימת ישראל על אמנות בינלאומיות אינה מחייבת אותה על-פי המשפט הישראלי הפנימי, כל זמן שלא אומצו בחקיקת הכנסת. מבחינה משפטית פורמלית, תומכת ישראל באיסור על עינויים, שכן אישררה ב-1991 את אמנת האו"ם נגד עינויים. עם-זאת, האמנה אושררה תוך החרגות מסוימות ועמדתה של המדינה באה לידי ביטוי גם בדו״ח "ועדת לנדוי", שאישר שימוש ב״לחץ פיסי מתון״ על נחקר, בנסיבות שמידע הנמצא בידיו יביא להצלת חיי אדם באופן מיידי ("פצצה מתקתקת"). לא פעם טענות המועלות כנגד ישראל בגין עינויים, נהדפות בטענה שהמעשה המתואר הוחרג על-ידה. עמדת דו״ח לנדוי גררה ביקורת אודות השימוש שהמדינה עושה בהגנת "הצורך"[21] כדי לפטור את אנשי השב״כ מאחריות פלילית.[22]
נקודת המפנה במשפט הישראלי הגיעה בבג"ץ הוועד הציבורי נגד עינויים.[23] העתירה הוגשה לבג"ץ ע"י ארגוני זכויות-אדם, שלטענת השימוש באמצעי החקירה הפיזיים עולים לכדי עינויים. עוד נטען על ידם כי לשב"כ העדר סמכות לשימוש באמצעים אלה בחוק. מנגד, טענה המדינה שהשב"כ פועל מכוח סמכותה הכללית של הממשלה וכדי להציל חיי אדם. השאלה המשפטית לה נדרש בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, הייתה: האם לשב"כ סמכויות לפגוע בכבוד האדם ובשלמות הגוף במסגרת חקירותיו?
בית המשפט קבע שלחוקרי השב"כ סמכות כשל שוטרים, ולפיה הם מורשים לבצע חקירה כאשר מדובר בעבירה נגד בטחון המדינה. על-כן בסמכות השב"כ להשתמש בחקירה רק באמצעים הנתונים גם בידי המשטרה. אמנם, ישנו היתר לחקירה שמטרתה "גרימת חוסר נוחות" כאשר צרכי החקירה דורשים זאת, אך חל איסור על שימוש ב"אמצעי חקירה פיזיים" כאשר הם מהווים יחס אכזרי או בלתי אנושי ומשפיל כלפי הנחקר. באשר להרחבת סמכויות השב"כ, קבע בית-המשפט כי זו צריכה להינתן לשב"כ על-ידי הרשות המחוקקת בחקיקה ראשית מפורשת. אף על פי כן, גם בסמכויות שנובעות מחקיקה ראשית, יחולו מגבלות מסוימות: מהלך החקירה לא יכלול שימוש בעינויים או ביחס אכזרי ולא אנושי כלפי הנחקר. יש לציין שהכנסת מעולם לא חוקקה את החוק כפי שהוצא על ידי בית המשפט בעניין זה.
מתוך כך, גם במקרה של "פצצה מתקתקת", וכחלק ממנה ניתן להעלות את עצימות החקירה, אך חל איסור מוחלט על שימוש "באמצעים ברוטליים ובלתי אנושיים" שהיו מקובלים עד לפסיקה, כגון: טלטול הנחקר, הושבתו בתנוחה מכאיבה, כיסוי ראש בשק ומניעת שינה לזמן ארוך.[24] חריגה מכלל זה כאמור תחשוף את החוקר לאחריות פלילית. בכך, על אף שחמק מלהגדיר את המעשים הנידונים כ"עינויים", הצליח בית המשפט להגיע לפסיקה שמתיישבת באופן מסוים עם הדין הבינלאומי.
ראו גם:[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם
קריאה נוספת:[עריכת קוד מקור | עריכה]
Myaerfeld, J. (2008). In Defense of the Absolute Prohibition of Torture. Public Affairs Quarterly. 22 (2). Retrieved from: http://www.pegc.us/archive/Journals/mayerfeld_torture_22_PAQ_109.pdf
Cassese, A, Gaeta, P and Zappala, S. (2008). The Human Dimension of International Law: Selected Papers of Antonio Cassese. (Part II: Our Common Rights). Published: Oxford Scholarship. Retrieved from: http://www.oxfordscholarship.com/view/10.1093/acprof:oso/9780199232918.001.0001/acprof-9780199232918
Giffard, C. Tepina, P. (2015). The Torture Handbook: How to Documents and Respond to Allegations of Torture Within the International system for the protection of Human Rights. Colchester, UK: University of Essex. Retrieved from: https://www1.essex.ac.uk/hrc/documents/practice/torture-reporting-handbook-second-edition.pdf
פנינה להב, (1990). “חבית ללא חישוקים: השפעת הלחימה בטרור על התרבות המשפטית בישראל" , מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים 33, עמ' 19-50, האוניברסיטה הפתוחה. http://www.bu.edu/lawlibrary/facultypublications/PDFs/Lahav/BarrelWithoutHoops-Hebrew.pdf
קישורים חיצוניים:[עריכת קוד מקור | עריכה]
The Legal Prohibition Against Torture: – HUMAN RIGHTS WATCH https://www.hrw.org/news/2003/03/11/legal-prohibition-against-torture
COMMITTEE AGAINST TORTURE – UNITED NATIONS HUMAN RIGHTS, Office of the High Commissioner: http://www.ohchr.org/en/hrbodies/cat/pages/catindex.aspx
דוחות תקופתיים של מדינת ישראל ביחס לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים: http://www.justice.gov.il/Units/InternationalAgreements/IA/Amanot/CAT/Pages/default.aspx
האמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים בתרגום לעברית – מתוך אתר משרד המשפטים: http://www.justice.gov.il/Units/InternationalAgreements/Documents/CAT.pdf
הערות שוליים:[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Convention against Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment (entered into force 26 June 1987), article 1.
- ^ Foley, C. (2003). Combating torture: a manual for judges and prosecutors. Human Rights Centre, University of Essex. (PP. 1.8).
- ^ בן- נפתלי, א', שני, י'. (2006). המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום. רעננה: רמות. עמ' 364.
- ^ WMA Declaration of Tokyo- Guidelines for Physicians Concerning Torture and Other Cruel, Inhuman or Degrading Treatment or Punishment in Relation to Detention and Imprisonment (entered into force October 1975).
- ^ Universal Declaration of Human Rights (entered into force 10 December 1948), article 5.
- ^ European Convention of Human Rights (entered into force 3 september 1953), article 3.
- ^ International Covenant on Civil and Political Rights (entered into force 23 March 1976), article 7.
- ^ UNCAT, לעיל ה"ש 1. סעיפים 1-3.
- ^ Rome Statute of the International Criminal Court (entered into force 1 July 2002). Article 7.
- ^ Inter-American Convention to Prevent and Punish Torture (entered into force 28 February 1987). Article 2
- ^ סטטמן, ד'. (1995). שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לענות. משפט וממשל ד', 161. עמ' 165.
- ^ Luban, D. (2005). Liberalism, Torture and Ticking Bomb. Virginia Law Review, vol.91. from introduction-page, 1495
- ^ Greer, S. (2015). Is the Prohibition against Torture, Cruel, Inhuman and Degrading Treatment Really ‘Absolute’ in International Human Rights Law? Human Rights Law Review, Volume 15, Issue 1, 1 March 2015, Pages 101–137. Published: 29 January 2005
- ^ סטטמן, לעיל ה"ש 10. עמ' 170-174.
- ^ סטטמן, ה"ש 10. שם.
- ^ Luban, D. (2005). Liberalism, Torture and Ticking Bomb. Virginia Law Review, vol.91. from pages: 1449, 1454
- ^ UN Committee Against Torture, retrieved from: http://www.refworld.org/publisher,CAT,,CUB,,,0.htm
- ^ , Foley. pp 1.30-1.31. ראה לעיל ה"ש 2.
- ^ European Court of Human Rights. Retrieved from: http://www.ijrcenter.org/european-court-of-human-rights/#History
- ^ ECtHR, GÄFGEN v. GERMANY. App no 22978/05 (1/12/2008).
- ^ ס' 34יא לחוק העונשין, תשל"ז-1977
- ^ עודד גבעון, ״שימוש באלימות בחקירות השב״כ או אלמנט המיידיות בהגנת הצורך", תשמ׳׳ט 93, עמוד 96
- ^ בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, 824-848.
- ^ ליין, י'. (2007). בתכלית האיסור- עינוי עצירים פלסטינים והתעללות בהם על ידי כוחות הביטחון הישראלי. בצלם, המוקד להגנת הפרט.