ועדת לנדוי

ועדת לנדוי הייתה ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה בעקבות חקירתו, עינויו והאשמתו בריגול על לא עוול בכפו של קצין צה"ל מן העדה הצ'רקסית, סגן עיזאת נאפסו. לאחר החלטת הממשלה כי העניין דורש בירור, ב-31 במאי 1987 הוחלט על כינון ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את עניין שיטות החקירה של השב"כ בנושאי פעילות חבלנית.

מטרת הוועדה הייתה לקבוע את הנהלים ושיטות החקירה בהתאם למצב הביטחוני המתנהל בפועל. דו"ח הוועדה פורסם בנובמבר 1987 וחייב שינויים מהותיים באשר להתנהלותן של חקירות עצירים ערבים, והיה שנוי במחלוקת באשר להשלכות היישומיות בעתיד.

מאורעות שקדמו לוועדה

עד פרוץ פרשת השב"כ פעל הגוף כמעט ללא ביקורת ציבורית, גם לא מצד העיתונות. מעמדו של השב"כ נסדק במידה מסוימת לאחר פרשת קו 300 בשנת 1984.

פרשת סגן עיזאת נאפסו הובילה להקמת ועדת לנדוי. פרשה זו הייתה מיוחדת בכך שנאפסו היה בן לעדה קטנה, הצ'רקסים, שאנשיה משרתים באופן קבוע בצה"ל. נאפסו שירת גם הוא כקצין בצבא. נאפסו שירת ביחידת אד"ל, אזור דרום לבנון, שעסקה ביצירת קשרים עם האוכלוסייה המקומית במטרה להשיג שליטה במקום. אחד מתפקידיו של נאפסו היה להיפגש עם מודיעים מהצד השני. אחד מהמודיעים שעימו היה נפגש הוא אבו קאסם. כשלוש שנים לאחר שירותו ביחידה, נישא נאפסו וביקש לפרוש. בזמן חופשת השחרור שלו מצה"ל נאסף על ידי כמה אנשי שב"כ לבית מלון בחיפה ושם החלו החקירות נגדו. אבו קאסם טען כי נאפסו נפגש עם מפקד אש"ף בלבנון והעביר לו מזוודות מלאות בחומרי חבלה תמורת כסף. הוא הואשם בריגול ובבגידה בישראל. במהלך המשפט שהתנהל נגדו נטען שוב ושוב כי החוקרים העבירו לתביעה חומר סלקטיבי וכי ההודאה של נאפסו הייתה כתוצאה של כפייה ועינויים מתמשכים. עורך דינו של נאפסו הגיש ערעור אשר נדחה, ונגזרו עליו 18 שנות מאסר בפועל. רק לאחר 7 וחצי שנות מאסר, הוכחה חפותו.

מקרה זה מכיל את עיקרי הסיבות שהוקמה ועדת לנדוי - לא ניתן היה לטשטש עוד את העובדות שנחשפו ב‏‏פרשת נאפסו: שיטת החקירות של השב"כ שכללה הפעלת לחץ פיסי ופסיכולוגי כדי להשיג הודאה של החשוד, הצגת ראיות סלקטיביות, ושימוש באלימות.

חברי הוועדה

• משה לנדוי - בין תפקידיו המשפטיים: נשיא בית המשפט העליון, כיהן כאב בית הדין המיוחד ששפט למוות את אדולף אייכמן, כמו כן היה חבר ב"ועדת אגרנט" שחקרה את מחדל מלחמת יום הכיפורים. נבחר לכהן כיושב ראש הוועדה.
• יעקב מלץ - שופט בבית המשפט המחוזי בתל אביב ולאחר מכן בבית המשפט העליון.
• יצחק חופי - אלוף במילואים ששימש כראש המוסד.

מרכז הוועדה היה השופט אלון גילון שכיהן כסגן רשם בית המשפט העליון.

פעילות הוועדה

משהוקמה הוועדה, הוחלט על ידי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי עקב רגישות הפרשה, נושאי החקירה או דיוניה מחויבים בסודיות. כפועל יוצא, הוועדה בעלת אוטונומיה באשר לפרסום הדו"ח שלה. מטרתה, בנוסף לבחינת שיטות החקירה של השב"כ בנושאי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), היא לעמוד על טיב העדויות הניתנות בבתי המשפט בקשר לחקירות אלו. היה מצופה מהועדה לפתור את הדילמה בין הצורך למידור מוחלט של שיטות החקירה לבין החובה לאמירת אמת בהופעה בבית משפט. בסמכויותיה, להמליץ ולהציע מהם הנהלים שעל פיהם יפעלו בעתיד בחקירות השב"כ ובנושאי פח"ע.

לוועדה ניתן תקציב על סך 500,000 ש"ח. ממנו ניצלה כ- 350,000 ואת היתרה החזירה למשרד האוצר.

התקיימו 43 ישיבות, במהלכן נשמעו 42 עדים במגוון התפקידים במערכת הביטחון, הכנסת והממשלה. הוועדה עיינה בחומר כתוב שנשלח אליה מרצון וגם על פי בקשה, אספה חומר משפטי ואף עודדה יוזמה מהציבור. חברי הוועדה ראו עצמם כמדריכים ומכוונים של השירות הכללי לשמירת החוק, בד בבד עם מילוי התפקיד ושמירה על הביטחון. בשל רגישות הנושא הוגבלו אמצעי התקשורת על דיווחים בהתקדמויות בעבודתה של הוועדה.

דו"ח הוועדה בדק את תנאי העבודה הפיזיים במתקני חקירות, את המצב הנפשי בו נמצאים החוקרים, והתנהלות החקירות עצמן כלפי העצורים. הדו"ח שפורסם כלל שני חלקים: הראשון פורסם ברבים ואילו השני נשאר סודי מטעמי ביטחון המדינה.

תחילתו של הפרק הראשון היא בסקירת פרשת נאפסו. לאחר מכן ישנו דיון במכלול הבעיות בהן נתקל השב"כ במאבק נגד פח"ע ותיאור הנוהג של מתן עדויות שקר במשפטי זוטא. בפרק השלישי ישנו עיסוק באחריות הפלילית של החוקרים על התנהלותם בזמן חקירה ובקבילותן של הודאות שניתנו תחת הפעלת אמצעי לחץ. הפרק הרביעי והאחרון כלל מסקנות והמלצות בדרכי החקירה המותרות.

לחלק השני צורפו מסמכים שונים המתעדים את כוח האדם בשירות אל מול הנחקרים, מספרי הפיגועים, הרוגים ופצועים (יהודים וערבים), מספר האנשים בשירות מן המגזר הערבי, כמויות של חומרי לחימה שנתפסו, חוליות מחבלים שנתפסו, וטבלה השוואתית על מספר הנחקרים שהודו בחקירות ואלו שהועמדו לדין. בנוסף, כולל החלק השני סקירה של שיטות החקירה שהיו נהוגות בשירות ואת מספר הפעמים שאושר שימוש פיסי בחקירות.

מתועד גם דיון במקרים בהם הייתה חריגה מן האמצעים שהשימוש בהם הותר וכיצד טופלו מקרים אלו.

הוועדה גם דנה במתן עדויות שקר במשפט זוטא. זהו משפט בו ההודאה של החשוד היא חומר הראיה העיקרי. מטבע הדברים, נאשם יכפור באשמתו ויטען כי ההודאה הוצאה ממנו בדרכים לא כשרות, וניהול המשפט מתרכז בהוכחת קבילות ההודאה.

מדברי נשיא בית המשפט העליון מ‏‏ בפסק הדין שניתן בערעור בתיק נאפסו: "מול מסקנה זו נתברר לנו מדברי בא-כוחה המלומד של המדינה כי חוקרי השב"כ חרגו מן המותר והוסיפו חטא על פשע בכך שבהעידם בבית הדין הצבאי המיוחד על חקירתו של המערער שיקרו בהכחישם את עיקר טענותיו של המערער בקשר לשיטות חקירה" (1987).

מסקנות הוועדה

עיקרי המסקנות:

1. אין לדווח דיווח כוזב, לא בתוך הארגון ולא כלפי הרשויות.
2. החקירה היא מטבעה תהליך המפעיל לחץ, והוא יופעל על פי קני מידה שנקבעו מראש.
3. השב"כ חייב בדיווח מלא על פעולות החקירה מתחילתה ועד סופה.

הוועדה טוענת כי נקודת המוצא של פעילות השב"כ שגויה, שכן מטרת העל היא איסוף מידע למניעת פגיעה, ולא אסיפת ראיות לשם העמדה לדין. נקבע כי הדרגים הגבוהים בשירות לא נקטו במספיק פעולות כדי למנוע עבירות על החוק, והתעלמו מהן. נקבע כי יש להגביל את ה"שטח האפור" מבחינת שיטה ותוכן, ואכן ניתנו הנחיות לחוקרים, הקובעות את גבולות המותר והאסור.

נקבע כי ישראל, כמדינה דמוקרטית, מחויבת לשמירה על ערכים, ביניהם כבוד האדם ובאופן בסיסי יותר, ערכים מוסריים. יחד עם זאת, הנקודה החשובה והמרכזית ב‏‏מסקנותיה של הוועדה היא כי אף על פי כי שחלק משיטות השב"כ אינן חוקיות ופסולות, יש לאשר לשב"כ להשתמש בלחץ פסיכולוגי לא אלים וכן בתחבולות ובהטעיה בזמן חקירות. במקרה ואמצעים אלו לא משיגים את המטרה אפשר להפעיל "מידה מתונה של לחץ פיסי". נקבע כי חקירה שעומדת בתנאים אלה תהיה קבילה בבית הדין.

בנוסף קבעה הוועדה כי על משרד מבקר המדינה האחריות לבדוק את יחידת החקירות בשב"כ.

באשר להעמדתם לדין של החוקרים גילתה הוועדה כמעט סלחנות, ולמרות שגינתה את העבירות המיוחסות להם - תקיפה וסחיטה באיומים, החליטה לא לנקוט נגדם בהליכים משפטיים בטענה כי הדבר יגרום לנזק גדול למעמד השירות‏‏. הוועדה תלתה את האשמה בדרגים הגבוהים בשירות שהיו מודעים לשיטת מתן עדות שקר. אחד מראשי השירות שהופיע בפני הוועדה אף סיפר כי תמך וחיזק את השיטה תוך כדי אמונה שאין אלטרנטיבה אחרת.

הדיון הציבורי

ב-8 בנובמבר 1987 החליטה הממשלה, ברוב של 19 שרים, לאמץ את דו"ח הוועדה על כל המלצותיו. ראש השב"כ טען כי ההמלצות כולן ייושמו והחקירות מתנהלות על פי הנהלים החדשים שנקבעו.

פרסום הדו"ח גרר תגובות חיוביות, אך גם לא מעט תגובות שליליות וביקורתיות. המחאה הציבורית נגד המסקנות התמקדה בטענה כי על השב"כ לבצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר האפשרית. לשם כך, חברי כנסת קראו לעגן בחוק שימוש באמצעים פיזיים ופסיכולוגיים בחקירות.

זמן קצר לאחר פרסום דו"ח הוועדה פרצה האינתיפאדה הראשונה. בתחומי הקו הירוק ובשטחים נרשמה פעילות חבלנית רבה ונהרגו אזרחים ישראלים רבים. לשב"כ היה חלק לא מבוטל במניעת פיגועים ובמציאת אחראים להם - סיכול פעילות עוינת. עם זאת, מספר הנחקרים עלה בצורה קיצונית ומערך החוקרים פעל באילוצים קשים, משמע, חרגו מההנחיות שקבעה ועדת לנדוי. הסעיפים בדו"ח אשר דיברו על דיווח כוזב נשכחו גם הם לא מעט פעמים, הן בדיווח בתוך הארגון ובדיווח לגופים מחוצה לו. עקב המצב הביטחוני מאז קום המדינה ועד היום, גם לאחר קום ועדת חקירה בנושא, נוצרה השלמה במערכת עם החריגות ממסגרת החוק בעת חקירת חשודים. מאז פרסום הדו"ח הוקצו לחוקרים משאבים ביחס ליעדי הביצוע, וכל שינוי בהם מחייב היערכות מחדש והתאמה לתנאי החקירות.

פרשה נוספת שגרמה לליבוי המחאה נגד ועדת לנדוי ולעידוד הצורך בחקיקה, הוא מקרה המוות של עוואד חמדן. במהלך חקירת האירוע השעה ראש השב"כ שלושה חוקרים ששיקרו לגבי נסיבות מותו בזמן החקירה. סיבת המוות שנקבעה לבסוף היא חנק. איש השב"כ שהואשם בגרימת מוות ברשלנות, זוכה מחמת הספק. ההיתר שנתנה ועדת לנדוי ל"הפעלת לחץ פיסי מתון" הפך להיות המשפט הזכור ביותר של הוועדה.

בעקבות היחשפות של יותר ויותר פרשות של התעללות בעצירים, קמו תנועות שמטרתן לשמור על זכויות האדם בשטחים. תנועות אלו קוראות למצוא דרכים חלופיות, בדומה למדינות דמוקרטיות אחרות שעשו כך. לטענתן, על מדינת ישראל לחוק חוק שאוסר עינויים ואלימות בחקירות, בטענה שהשב"כ משתמש בעינויים וכי ועדת לנדוי אישרה אותם למעשה, ושללא חוק יימשכו העינויים.

באשר לפן הפוליטי בפרשת השב"כ, יש בפרשה כדי להאיר את צורות הגיבוי שמעניקות רשויות השלטון אחת לשנייה והיעדר ההפרדה בין האינטרס האישי לציבורי.

פרשת השב"כ ניפצה את בועת השירותיות של השירות ואת המוניטין שצבר.

תוצאות בטווח הרחוק

מקרים רבים של התעללות בפלסטינים תושבי השטחים הגיעו לבתי המשפט בשנים שאחרי פרסום דו"ח הוועדה, אולם כמעט כל העונשים שנגזרו על אנשי השב"כ היו לרוב קלים - מאסר על תנאי או מאסר בפועל למספר שבועות. פרוץ האינתיפאדה הראשונה כמעט והשכיח את פרשת השב"כ. העיסוק בה בכלי התקשורת והאלימות מהצד הפלסטיני הפכו את הפרשה לכמעט לגיטימית בעיני הציבור ומערכת השלטון. בטווח הרחוק נראה כי פעולות הפח"ע דווקא היטיבו עם תדמיתו של השב"כ. אולם, בשנת 1999 דן בג"ץ שוב בנושא שיטות החקירה בשב"כ ופסק כי שיטות חקירה הכוללות שימוש בכוח אסורות. בשנת 2000 פרסם משרד מבקר המדינה דו"ח העוקב אחרי מערך החקירות בשב"כ משנת 1988 ועד 2000. הדוח קבע כי האמצעים שהתירה ועדת לנדוי ככשרים לשימוש בזמן חקירות צריכים להיבדק באופן תדיר על ידי ועדת השרים. בדו"ח נלקח בחשבון כי המציאות מאז ועדת לנדוי השתנתה וההחרפה במצב פעילות הפח"ע דורשת הרחבת ההיתרים כדי להשיג תוצאות אפקטיביות. בנוסף ממליץ הדו"ח לתעד בכתב את מהלך החקירות ולאפשר שקיפות מלאה לכל גוף שירצה מידע, זו האלטרנטיבה היחידה לעקוב אחר ה‏‏תנהלות החקירות.

בשנת 2002 נחקק לבסוף חוק שירות הביטחון הכללי, שבסעיפיו מפורטים נהלי פעילות השב"כ. החוק החדש אינו כולל סעיף המתיר לחוקרים שימוש בלחץ פיסי.

ראו גם

• שירות הביטחון הכללי

לקריאה נוספת

• (ל.מ). (1987). ועדת החקירה לעניין שיטות החקירה של שירות הביטחון הכללי בנושא פעילות חבלנית עוינת - דין וחשבון, ירושלים
• (ל.מ). (2000). תמצית מדוח הביקורת בנושא מערך החקירות בשירות הביטחון הכללי לשנים 1992-1988, ירושלים, מבקר המדינה
• חקיקה המתירה לחץ פיסי ונפשי בחקירות השב"כ , בצלם, נייר עמדה, 2000
• רחום, א. (1990). פרשת השב"כ.ירושלים, הוצאת כרמל

קישורים חיצוניים

• [1], קרן ענבר
• כתבה בפורטל נענע