הגנות במשפט הפלילי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אחריות פלילית מוטלת על אדם בשל מעשה פלילי (=Actus Reus), החובר למחשבה פלילית (=Mens Rea), אשר בנסיבות מסוימות, ותוצאה מוגדרת, נחשבים לעבירה פלילית בעיני החברה ומוגדרים כך בקוד הפלילי (על 'האחריות הפלילית' ראו המשפט הפלילי). ואולם, בכל חברה מוכרים סייגים הגנות וחריגים לעבירות בקודקס הפלילי, שהמשותף להן היא כי על אף שהדין מכיר בכך שנעברה עבירה, קיים פטור מהרשעה בדין, מחמת נסיבות או הצדקות או ערכים שרואה החברה כחשובים יותר.

כשרות משפטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיבושה של עבירה פלילית מותנה בין השאר, שהמבצע הינו בעל כשרות משפטית לשאת בחובות וזכויות. כאשר אדם נעדר כשרות משפטית הוא אינו בר-עונשין. חוק העונשין, כמו חוקים פלילים אחרים, מניח, כהנחת יסוד, שאדם בגיר, בוגר בדעתו, בכוחו להתנהג בהתאם לכללים חברתיים, ובעל כושר להבין את משמעות מעשיו. ללא סגולות אלו אצל העושה – הדרושות לגיבוש דעתו על מנת שייחשב למבצע עבירה פלילית – אין הוא נחשב בר-עונשין כלל. הדרישה המזערית להטלת אחריות פלילית על אדם הינה, שבעת שעשה מעשה פלילי הבין את האלטרנטיבות העומדות לו, והבין את משמעות בחירת נתיב פעולתו הפלילי. בהיעדר אלה אין אדם חייב כלל בפלילים, אף אם עשה מעשה עברייני.

קטינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מדינות העולם קובעות מגבלת גיל, קטינות, בה אין אדם נושא באחריות פלילית, אף אם ביצע עבירה.
בישראל, (סעיף 34ו') חוק העונשין קובע כי לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה מתחת לגיל 12. משמע, הדין מחזיק בגישה פרטנליסטית, וקובע כי מתחת לגיל זה רואה הוא אדם כקטין, וכמי שאינו מסוגל עדיין לתפוס את המשמעות האנטי-חברתית של העבירה ולעתים אף את מלוא המשמעות הפיזית של התנהגותו. בין השנים 1978-89 הועלה סף גיל הקטינות ל-13. הטיפול בקטין בישראל נעשה לפי חוק הנוער טיפול והשגחה, המתיר לבית המשפט לתת הוראות הדרושות לטיפול והשגחה על קטין, חינוכו ושיקומו.

הגנת העדר שליטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסת קבעה דוקטרינת הגנה של 'העדר שליטה', לפיה אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה מקום שלא היה בידו לבחור בין אלטרנטיבות של: עשייתו להימנעות ממנו, וזאת מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות באותו מעשה. והכוונה למעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה (סעיף 34ז' לחוק העונשין). במילים אחרות, 'העדר שליטה' הוא מצב של אדם שפוי בדעתו, אך חסר יכולת לבחור בין קווי התנהגות אפשריים, ובתוך כך הוא מבצע את התנהגות פלילית, ואין לו את היכולת לשנות את התנהגותו זו. המשמעות שנותן המחוקק ל'העדר שליטה' הוא למעשה מצב של 'העדר רציה ללא העדר שפיות', וכי אז חל פטור מאחריות פלילית.

דוגמאות ל'היעדר שליטה'
  • מקרים בהם אין לעושה יכולת בחירה עקב כח חיצוני עדיף (מכה באבן, רוח חזקה וכו') אשר כפה עליו את העשיה (ברנס נ' בידר).
  • אוטומטיזם שפוי – מעשה פלילי בלתי רצוני שאדם מבצע במצב של חוסר הכרה עקב נסיבות שהביאוהו לאי שליטה על תנועותיו, כגון רפלקסים בלתי נשלטים, מקרי הלם, היפנוזה, קומה דיאבטיס, תגובות גופו של אדם לגירויים חיצוניים. במקרים כאלו העושה פטור מאחריות פלילית.
  • היפנוזה – מקובל לראות את האדם שנמצא תחת היפנוזה בהיעדר שליטה. הוא כמכשיר בידי המהפנט.
  • סהרוריות.

הגנת אי-שפיות הדעת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגנת אי שפיות

הגנת 'אי-השפיות' קובעת, כי אדם, שבעת המעשה היה לא שפוי בדעתו – בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי – והיה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה (סעיף 34 ח' לחוק העונשין) – לא יישא אחריות בפלילים.

לשון אחר, מבצע עבירה, אשר תקינות רוחו לקויה, עד כדי כך שהוא פועל ללא הבנה גמורה של כללי מציאות הטבע או כללי מציאות החברה בה מעוגן מעשהו, והוא אינו מודע בזמן מעשה למהות התנהגותו או אינו מבין את הפסול במעשהו, ניטל כליל צביונו הפלילי של המעשה.

מכאן שלהקמת ההגנה על הנאשם להוכיח 3 תנאים:

  • שבעת המעשה היה לא שפוי, מחמת מחלה שפגעה ברוחו או ליקוי בכושרו השכלי;
  • שבעת המעשה היה חסר יכולת של ממש להבחין בין אלטרנטיבות;
  • שבעת מעשה הוא לא הבין את מעשהו, הפסול שבו,ואת היכולת להימנע ממנו;

להבדיל מהגנת 'העדר-השליטה' בה מצב הנאשם הוא של "שפוי בהיעדר רציה" – שיזוכה בדין, מצבו של נאשם בהגנת 'אי-שפיות הדעת' הוא של 'העדר רציה בהיעדר שפיות' ועל פי חוק חולי הנפש מבצע העבירה יאושפז בבית-חולים לחולי נפש.

הגנת השכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים אחרים, התייחס בדין להגנה מאחריות פלילית של ביצוע מעשה בשכרות, והבחין בין 3 מצבים:

  • שכרות כפויה – עשה אדם מעשה פלילי במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו – לא יישא אדם באחריות פלילית.
  • שכרות מדעת – עשה אדם מעשה פלילי במצב של שכרות, והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת – עשוי הוא לשאת באחריות פלילית – משום שרואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.
  • שכרות מכוונת – גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, יישא אדם באחריות פלילת למעשיו, מאחר שרואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.

החוק מבהיר כי "מצב של שכרות" – הוא לא רק מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, אלא גם סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. חשוב לציין כי 'שכרות' משמשת הגנה בפני האשמה פלילית רק אם בוצעה ללא מחשבה פלילית.

הגנה עצמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגנה המוכרת ביותר, שמעניק המחוקק הינה 'ההגנה העצמית', לפיה לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים (סעיף 34י לחוק העונשין).

לצורך כניסה תחת כנפי הגנה זו יש צורך בהתקיימות 3 תנאים מצטברים:

  • מיידיות: המעשה היה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין;
  • סכנה מוחשית: שנשקפה, מהתקיפה שלא כדין, סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו;
  • העדר התנהגות פסולה שקדמה לתקיפה מצד הנאשם שצופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים.

אדם אשר ביצע עבירה וחלים כל התנאים להגנה עצמית – יזוכה מאשמה.

סייג להגנה: על המתגונן הרוצה להנות מן ההגנה לנקוט באמצעי סביר, קרי הכי פחות מזיק שעומד לרשותו כדי למנוע את הנזק הצפוי מן ההתקפה. כאשר המתגונן יכול להדוף את ההתקפה באמצעות פגיעה קלה בתוקף אין זה סביר שיגרום לו נזק חמור.

הגנת הצורך[עריכת קוד מקור | עריכה]

'הגנת הצורך' גורסת כי לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו(סעיף 34 י"א לחוק העונשין).

ואלה התנאים לקיומה של ההגנה, שעל הנאשם להוכיח, על מנת שיופטר מאחריות פלילית:

  • נחיצות: שהמעשה היה דרוש באופן מיידי;
  • להגנת אינטרס מוגן: להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו;
  • מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה;
  • סבירות: ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו.

ב'הגנת הצורך' הסיטואציה הבסיסית היא של סכנה מוחשית של פגיעה חמורה, לבד מתקיפה בלתי חוקית המכוסה על ידי 'הגנה עצמית'. הדגש בהגנת הצורך היא שהינה מותרת מקום שנפגע אינטרס לגיטימי של אדם תמים, כשמצב הדברים יוצר נחיצות מיידית.

ההגנה מותנית באי קיום דרך אחרת לפעול, שהיא דרך סבירה, כגון פניה לשירותי הצלה וביטחון. אם הייתה דרך אחרת, סבירה, לא תעמוד הגנת הצורך.

הגנת הכורח[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הכורח פוטרת אדם מאחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו, תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך (סעיף 34 י"ב לחוק העונשין).

התנאים להגנת הכורח הם:

  • כפייה: המעשה שנצטווה הנאשם לעשותו תוך איום;
  • מיידיות: שנשקפה ממנו סכנה מוחשית;
  • האינטרס המוגן: של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו;
  • העדר ברירה: ושאנוס היה לעשותו עקב כך.

הגנה זו חלה על מבצע שעשה את המעשה הפלילי בתנאי כפיה, תוך שבירת כוח התנגדותו המנטלית, בכך שעמד – עובר למעשה ובשעתו – בדילמה קשה למלא אחרי הדרישה לעשותו או להסתכן במימוש האיום המוחשי עליו אם לא יענה לדרישה. בצימצום כה רב של חופש הבחירה, שאינו מאפשר אלא בחירה בין כניעה לדרישה לבין התמודדות עם המאיים והסתכנות במימוש האיום העשוי לפגוע באורח חמור במי שהאיום מופנה אליו – תחול ההגנה.

הגנת הצידוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הצידוק מערטלת את המעשה הפלילי מאי חוקיותו ומכשירה אותו אם נעשה על פי נורמה משפטית, ציות לצו של רשות מוסמכת, נורמה חברתית מקובלת ומקרים נוספים המנויים בסעיף 34 י"ג.

ואלה תנאי ההגנה – לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:

  • הוא היה חייב או מוסמך, לפי דין, לעשותו;
  • עשהו על-פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה, זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין;
  • במעשה הטעון לפי דין הסכמה, כאשר המעשה היה דרוש באופן מיידי לשם הצלת חיי אדם, שלמות גופו, או למניעת נזק חמור לבריאותו, ואם בנסיבות העניין לא היה בידו להשיג את ההסכמה;
  • עשהו באדם בהסכמה כדין, תוך פעולה או טיפול רפואיים, שתכליתם טובתו או טובת הזולת;
  • עשהו תוך פעילות ספורטיבית או משחק ספורט, שאינם אסורים לפי דין ואינם נוגדים את תקנת הציבור, ובהתאם לכללים הנהוגים בהם.

מדובר בהתנהגות המגבשת יסודות של עבירה פלילית אך יחד עם זאת בעלת ערך חיובי לחברה, שכן היא נעשית בנסיבות אשר בהם מעניקה החברה עדיפות לערך חברתי אחר על פני זה של העמדת העושה לדין. סייג להגנה הוא חוקים שלא מחילים את ההגנה (חוק עשיית דין בנאצים).

הגנת זוטי-דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת זוטי דברים הידועה במשפט הפלילי, הינה ממשפחת דוקטרינות "דברים של מה בכך" בנזיקין, ו"המעשה הפעוט" בדיני המקרקעין, שראציולנם השווה הוא כי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שהינם קלי-ערך.

ההגנה בחוק העונשין קובעת כי אדם לא יישא באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך (סעיף 34 י"ז לחוק העונשין).

לשון אחר, אדם פטור מאחרית פלילית במקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה והעושה עבר על החוק, אלא שבנסיבות העניין מדובר בעבירה קלת-ערך אשר אינה עולה כדי פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העבירה.

אין לומר או להבין כי הגנה זו מבטלת אותן עבירות שהמחוקק מלכתחילה קבע אותן כקלות-ערך, אלא יש לבחון את המעשה אותו ביצע העבריין ולקבוע באיזו רמה, בסקלת חומרת העבירה, הוא ממוקם. אם המעשה ממוקם מתחת לרמה המינימלית אנטי חברתית – תחול ההגנה.

טעות במצב דברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק העונשין קובע כי העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו (סעיף 34 י"ח לחוק). הכוונה היא שכאשר אדם עובר עבירה, מתוך טעות כנה לגבי מצב דברים עובדתי, רואים את מעשהו באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את המציאות המדומה שלו במקום המציאות האובייקטיבית האמיתית ועל פי המציאות המדומה הוא נותן את הדין. אם המציאות המדומה אינה מגבשת כל עבירה, או שהיא מגבשת עבירה, אך גם מקימה לה הגנה, יוצא אותו אדם פטור. אך אם המציאות המדומה מגלמת עבירה פלילית פלונית יחוב אותו אדם בגין אותה עבירה, וזאת אפילו שהמציאות האמיתית מגלמת עברה פלילית אלמונית. הכלל הנ"ל חל גם על עבירות שנדרש בהן יסוד נפשי של רשלנות, ובלבד שהטעות הייתה סבירה. הכלל הנ"ל אף חל על עבירה של אחריות קפידה בכפוף לכלליה.

טעות בדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הדין הפלילי אינו מכיר בטענה, שאדם דימה שמעשהו אינו אסור עקב טעות בדבר קיום איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור כהגנה פלילית. ואולם, החוק מוסיף וקובע כי הגנה בדבר טעות שבדין תחול מקום שהטעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, הייתה בלתי נמנעת באורח סביר (סעיף 34 י"ט לחוק העונשין). פרופ' שניאור זלמן פלר סבור כי תחום העבירות הפליליות ניתן לחלוקה לשני סוגים:

  • לכאלו שהינן רע שלעצמו, עבירות מטבע ברייתן (mala in se);
  • ולעבירות בגדר רע כי נאסר – העברות בשל האיסור החל עליהן (mala in prohibitia).
אשר לעבירות מן הסוג הראשון, המודעת ליחס החברה למהותן, גורמת לכך שאיש לא יעלה על דעתו שאינן אסורות על פי חוק (כגון: שוד, רצח, אינוס, זיוף כספים, מרמה, גניבה וכיוצא בזה). בעבירות כאלה לא ניתן לטעון כאילו פלוני לא ידע שהחוק הפלילי מגדיר מעשים כאלו כעבירות פליליות.

לגבי עבירות מסוג זה, החוק מזדהה עם התודעה המשפטית של הציבור, ובאמצעות תודעה זו מוחזק כל אדם בחברה כי המעשה הוא בלתי חוקי, לכן לא תעמוד לו טענה של טעות בדין.

אשר לסוג העבירה השנייה, אלה עבירות שיש להבטיח בגינן את שלום הציבור ויוצרים איסורים בתחומים שונים. ייתכן שלא תמיד ידע הציבור את כל ההסדרים הללו והעבירות הפליליות בגינן, אך אם אין מחלוקת שככל שאדם קרוב לתחומים אלה הוא נותן דעתו לכך שחייבים להיות הסדרים מיוחדים באותו תחום, ומוזהר שחלים כללים השוררים באותו תחום בצורה ממשית ביותר ולא ישמע בטענת טעות בדין. כך למשל, תמרורים ורמזורים ברחובות ובכבישים וכן שלטי אזהרה הפרט מחויב לכבדם משיש לו נגיעה בתחום פעילות. עבור הציבור שיש לו נגיעה לתחום הופכות עבירות מהסוג השני לכללי mala in se, אך נשארות בגדר mala prohibita לגבי מי שהתחום אינו נוגע לו.

הגנה מן הצדק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגנה מן הצדק

דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" התפתחה במשפט המקובל האנגלי, ובמשפט האמריקאי ואומץ בפסיקה הישראלית. "ההגנה מן הצדק" מאפשרת לבית המשפט לעכב הליך פלילי המתנהל לפניו או לזכות את הנאשם מטעמים שונים, שהצדק דורש זאת, כגון שנפל פגם קשה בהליך הפלילי, ואשר הופך את הרשעת הנאשם לבלתי הוגנת ובלתי צודקת.

מקור ההגנה במשפט האנגלי אשר קבע שלבית המשפט סמכות טבועה שלא לדון בהליכים אשר בהם שימוש לרעה בהליך הפלילי או הטרדה בלתי מוצדקת של הנאשם. ראשית ההגנה באנגליה היה בביטול כתב אישום עקב אי יכולת להרכיב חבר מושבעים אשר דעתם לא תהא משוחדת כנגד הנאשם, וכן במקרים של רדיפה קשה של הנאשם, התמשכות הליכים, עינוי דין ופרוצדורה קלוקלת.

הגנה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוקטרינת ההגנה התרבותית הקובעת כי ייתכנו מקרים אשר בהם מתמלאים כל יסודות העבירה, והנאשם עבר על החוק, אך יש לזכות או להפחית בעונשו של הנאשם מן הטעם שמעשהו בוצע על רקע תרבותו או ערכי הקבוצה אליה הוא שייך או מנהגיה. הסוגיה של הגנה תרבותית במשפט הפלילי התפתחה בעקבות התפתחות הגישה הרב תרבותית והדיון בהשלכותיה על תחומי משפט שונים. לאחרונה החלה ההגנה להתקבל על ידי בית המשפט במסגרת השיקולים לחומרת גזר דינו של הנאשם. ראוי לציין כי ההגנה איננה מעוגנת בחוק והיא ומקורה בספרות ופסיקת בית המשפט (ראה לעניין זה פסק דינו של השופט סאלים ג'ובראן בע"פ 10358/08 איסמעיל אזברגה נ' מדינת ישראל).

סייגים להגנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סייג להגנות העדר שליטה צורך וכורח – דוקטרינת התנהגות חופשית במקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחוקק קובע (סעיף 34י"ד לחוק העונשין) כי ההגנות של 'העדר שליטה' 'צורך' ו'כורח' לא יחולו מקום שחלה דוקטרינת התנהגות חופשית במקור(= ACTIO LIBERA IN CAUSE), דהיינו אם העושה היה מודע או אם אדם מן היישוב במקומו יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע, לפני היווצרות המצב שבו עשה את מעשהו, כי הוא עלול לעשותו במצב זה, ואם העמיד את עצמו בהתנהגות נשלטת ופסולה באותו מצב; ובלבד שענינו של המעשה שנעשה במצבי ה'צורך' ו'הכורח' לא היה הצלת אינטרס הזולת.
'דוקטרינת ההתנהגות החופשית במקור' מסייגת את הפטור מאחריות פלילית בהגנות של 'העדר שליטה' 'צורך' ו'כורח'. הראציונל הוא כי כאשר אדם מבצע התנהגות פלילית במצב היעדר שליטה, אבל כשהוא חזה מראש (או כאשר היה עליו לחזות מראש – רשלנות) כי הוא עלול לעשות את המעשה בהיעדר שליטה, ובכל זאת העמיד את עצמו בהתנהגות בלתי נשלטת, כי אז לא יחול תחול הגנת העדר שליטה.
מי שהכניס את עצמו למצב שבו יהיה נעדר שליטה, בין אם הכניסה למצב האמור לוותה במחשבה פלילית או ברשלנות, יהא הוא אחראי לעבירה.
במקרים אלו נבלעת פעולתו הבלתי נשלטת של הנאשם בהתנהגות הנשלטת שקדמה לה.

סייג להגנות צורך וכורח – החובה לעמוד בסכנה או באיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 34 י"ד לחוק העונשין מוסיף סייג להגנות של צורך וכורח שאומר כי הן לא יחולו כאשר הייתה מוטלת על האדם חובה על-פי דין או מכוח תפקידו לעמוד בסכנה או באיום.

סייג להגנות: הגנה עצמית, צורך וכורח[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 34 ט"ז לחוק העונשין – קובע דרישה: שעל המתגונן הרוצה להנות מן ההגנה לנקוט באמצעי סביר, קרי הכי פחות מזיק שעומד לרשותו כדי למנוע את הנזק הצפוי מן ההתקפה. כאשר המתגונן יכול להדוף את ההתקפה באמצעות פגיעה קלה בתוקף אין זה סביר שיגרום לו נזק חמור.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ש"ז פלר, "יסודות בדיני עונשין" (תשמ"ד, תשמ"ז, תשנ"ב)
  • יורם רבין, יניב ואקי דיני עונשין כרכים א-ב (מהדורה שנייה, 2010).
  • יובל לוי, אליעזר לדרמן, "עיקרים באחריות פלילית" (תשמ"א)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]