סרן חי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סרן חי בפעולה

סרן חי הוא כינוי לסוג של סרן אשר משתמש בגלי ההינע המעבירים תנועה לגלגלים גם כדי לחבר את הגלגלים זה לזה ליצירת יחידה אחת. בניגוד אליו, סרן אשר מהווה רק מוט המחבר שני גלגלים ואינו מעביר אליהם תנועה מכונה "סרן מת".

סרן חי מכיל דיפרנציאל הנתון בחיפוי כדורי במרכזו בדרך כלל (מכונה "ביצה" בעגת המכונאים). מחיפוי זה יוצאים לשני הצדדים צינורות מתכת ובהם הציריות המחברות את תמסורת הדיפרנציאל לגלגלים. הדיפרנציאל מקבל את התנועה מהמנוע באמצעות גל הינע נוסף, אורכי בדרך כלל, המחובר אליו במפרק אונברסלי. כל הסרן מותקן על קפיצי עלה או סליל כדי להקנות שיכוך זעזועים.

על מנת לשלוט בתנועות האורכיות והרוחביות של הסרן משתמשים בזרועות עוקבות, עוקבות למחצה, מוטות פנהרד או חיבורי וואט. בכלי רכב ישנים יותר נהגו להשתמש בשיטת הוצ'קיס בה קפיצי עלה משמשים לשיכוך זעזועים כמו גם מיקום הסרן.

יתרונות הסרן החי הם פשטות, עלות נמוכה, משקל כלי רכב כולל נמוך יחסית ואי גזילת מקום מתא הנוסעים. משום שסרן זה פשוט וחסון יחסית, קל לייצר אותו מחומר עמיד או עבה, מה שמקנה לו קשיחות החשובה במיוחד ברכבי שטח.

חסרונותיו העיקריים של הסרן החי הם הניהוג והנוחות הלקויים. הגלגלים אינם יכולים לנוע בנפרד זה מזה בתגובה על מהמורות, ולמרות שסך משקל הסרן נמוך יותר מהאלטרנטיבות, מסת הדיפרנציאל וגלי ההינע היא משקל בלתי מוקפץ התורם לתנועות מרכב חדות בעת מעבר על מהמורות (משקל בלתי מוקפץ כולל את סך החלקים המחוברים מתחת למתלי הרכב - גלגל, צמיג, בלם ועוד). כאשר רכב עולה על מהמורה המסה הבלתי מוקפצת נעה לכיוון הרכב - כי הקפיץ מתכווץ. דבר זה פוגע בנוחות הנסיעה - ככל שהמסה הבלתי מוקפצת גדלה. בנוסף, כאשר הקפיץ מנסה להפתח שוב, הוא נפתח לאט יותר, כי הוא צריך להאיץ משקל רב יותר - דבר הפוגע בעקיבת הגלגל על פני הקרקע).

עד שנות השמונים התאפיינו מרבית המכוניות מתוצרת ארצות הברית בהנעה אחורית עם סרן חי. כיום משתמשים בו בעיקר למשאיות, טנדרים ורכבי שטח קשה. במכוניות נוסעים הסרן החי הוחלף ברובו במבנה של מיתלים עצמאיים.