תנועה (פיזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תנועה היא מושג מרכזי בפיזיקה, שמשמעותו שינוי במיקום של גוף במהלך הזמן, כפי שהמיקום נמדד על ידי צופה במערכת ייחוס מסוימת.

[עריכה] מהותה של התנועה

מהותה של התנועה העסיקה כבר את היוונים הקדמונים, כפי שניתן לראות בפרדוקסים של זנון, מהמאה החמישית לפני הספירה, ובמטאפיזיקה של אריסטו, מהמאה הרביעית לפני הספירה, שהתנועה (במשמעות הרחבה של מושג זה) מהווה מושג מרכזי בה.

ביסוס פורמלי למושג התנועה ניתן רק בשלהי המאה ה-17, באמצעות חוקי התנועה של ניוטון. עד לסוף המאה ה-19 היוו חוקי ניוטון את הבסיס למכניקה הקלאסית. חישובים המבוססים על חוקי ניוטון היו מדויקים מאוד, עד לרגע שבו הגיעו הפיזיקאים ליכולת לערוך ניסויים בתנועה במהירות גבוהה.

במהירויות גבוהות, חוקי התנועה של ניוטון חדלו לספק תוצאות מדויקות. לפתרון בעיה זו פיתח אלברט איינשטיין את תורת היחסות. בעוד שחוקי ניוטון הניחו ערכים מוחלטים של מרחב וזמן, תורת היחסות הניחה שאלה מושגים יחסיים, התלויים במערכת הייחוס. תורת היחסות מספקת תוצאות מדויקות יותר, אך לצרכים מעשיים, שבהם מדובר במהירויות נמוכות, פשוט יותר להשתמש בחוקי ניוטון, שרמת הדיוק שלהם מספיקה לצרכים אלה.

תנועה מוגדרת במונחי מרחב וזמן, ולכן מרחב וזמן יחסיים מובילים לתנועה יחסית.

[עריכה] צילום התנועה

היכולת לשמר דמות של עצמים סטטיים התקיימה משחר ההיסטוריה באמצעות הציור, ולאחר מכן באמצעות הצילום. בשלהי המאה ה-19 נוספה יכולת לצלם את התנועה, עם המצאת הראינוע. פיתוח יכולת צילום במהירות גבוהה מאוד נתנה אפשרות להבחין בפרטים של תנועה מהירה, כגון מעוף קליע של רובה או ריצה של סוס, שקשה להבחין בהם ללא מכשור זה.