את המילה חידש אליעזר בן-יהודה במאמר בעיתונו "האור" שהתפרסם בבכ' בכסלו תרנ"ג, על פי המופיע בתלמוד בארמית: ”טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתייה מאה” (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', גמרא א'), לפי פירושו: "אשרי השומע ואודש, לאמור ולא אכפת לו, תחלופנה עליו מאה רעות", וכן: ”סבא סבא אכול ואדיש” (תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, דף כ', פרק ב', הלכה א', גמרא ז'), לפי פירושו: "זקן, אכול ולא יכפת לך דבר". על בסיס אלה הציע: "ונעשה מזה שם תואר אדיש על משקל חָסִיד, נָדִיב, ושם המקרה אדישות, על משקל נדיבות, חסידות".
