פס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פס
فاس
Fes.Dar el-Makhzen.jpg
הארמון הנשיאותי דר אל מחזן בעיר פס
מדינה / טריטוריה מרוקו
מחוז פס - בולמן
גובה 579 מטרים
תאריך ייסוד 789 לספירה
אוכלוסייה
 ‑ בעיר

1,958,782‏  (נכון ל-2010)
קואורדינטות 34°02′39″N 05°00′7″W
מראה כללי ומינרט אופייני
מזרקת פס בשדרות חסן השני
ארמון בפס

פ‏ס (או פאס, فـاس בערבית, Fès בצרפתית) היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה. בפס חיים כ-2 מיליון תושבים, רבים מהם משכילים. מיקומה הגאוגרפי של פס הוא במרכז מרוקו, מה שהולם את שליטתה בעמדות הכוח במדינה.

פס כיום היא איחוד של שלוש ערים. פס אל באלי (פס העתיקה), שנוסדה על ידי אידריס ה-2 בשנת 789 לספירה על גדות הנהר פס. כעבור חמש מאות שנים הוסיפו הסולטאנים המריניים מאפייני אדריכלות ספרדיים מורים רבים לעיר העתיקה, ובנו את פס אל ג'דיד (פס החדשה) מחוץ לחומות. במהלך המאה ה-20 בנו הצרפתים את פס המודרנית (ויל נובל) כ-2 ק"מ מערבה משם.

לאורך השנים הייתה בפס קהילה יהודית, ונודעה לה חשיבות כיוון שישבו בה הוגים ופוסקים גדולים כגון רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יצחק אלפסי (הרי"ף) וגדול ההוגים ומגבשי ההלכה, הרמב"ם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תולדות העיר מתחילות זמן קצר אחרי שהערבים פלשו בסערה לצפון אפריקה אחרי מותו של הנביא מוחמד. עד היום נחשבת העיר פס לאחת הערים הקדושות לאסלאם. פס היא העתיקה מבין ארבע הערים המלכותיות של מרוקו, והיא נחשבת כמעוז דתי מצד אחד וכמרכז לימודי מתקדם מאידך. פס הייתה בירת מרוקו בתקופות שונות וארוכות ותושבי העיר רואים בה עדיין את בירתה התרבותית של מרוקו.

לשם "פס" יש שני הסברים: לפי האגדה, כשהחלו הבנאים לחפור את היסודות הראשונים, נמצא מכוש (פס בערבית) ומכאן שמה. אגדה אחרת מספרת כי בזמן מדידת העיר הגיעה קבוצת מבקרים פרסים שכונו שבט פארס ומפולת סלעים קברה את כולם תחתיה, והעיר נקראה פס לזכרם.

בתחילת המאה ה-9 הגיעו לעיר 2000 משפחות מתוניס שהיגרו כדי למצוא מקום שליו לחיות בו. הם התקבלו בברכה ושוכנו על הגדה השמאלית של הנהר. רובע זה נקרא עד היום פס אל קירוואן (המלומדים). נבנו שני מסגדים גדולים - א-שייח וא-שרפה, שהפכו למרכזים תאולוגיים העוסקים במדע פילוסופיה ורפואה. האפיפיור סילבסטר השני למד בפס מתמטיקה והביא את המתמטיקה הערבית ואת השיטה העשרונית לאירופה. נבנו עשרות בתי מרחץ, פונדקים, טחנות קמח, חנויות ומרחצאות. העיר שגשגה.

במאה ה-10 תקף השבט הברברי זנטה וכבש את פס. בתקופה זו, שני אחים מפלג אחר התיישבו בשני חלקי העיר ונלחמו ביניהם. תקופה זו נרשמה בהיסטוריה כתקופה של 70 שנות אלימות ושפיכות דמים.

במאה ה-11 המוראביטון בהנהגת יוסף אבן תאשפין משבט הסנהג'ה מכריז על עצמו כסולטאן מרוקו וקובע את הבירה במרקש. בתקופה זו העיר מתפתחת ונבנים בתי מדרש, פונדקים, מזרקות וחומה. בנוסף, נבנה סכר על נחל פס ומערכת הובלת מים לבתי העיר. החומה המפרידה בין חלקי העיר נהרסת, ונבנה גשר על נחל פס.

במאה ה-12, עם מות מייסד שושלת האלמוואחידון עבדאללה אבן טומארט, עולה תחתיו עבד אלמואמין, שהיה קנאי לדת ומצביא מוכשר בשדה הקרב, וכובש את ערי מרוקו, ובתוכן את פס. עבד אל מואמין בנה סכר עץ בערוץ הנחל וחסם זרימתו, וכשפתח את הסכר געשו המים ונחשול אדיר שטף את העיר וגרף את חומותיה, בתיה ואנשיה. טענתו הייתה שהוא מתעב את ראוותנות הבניה של המוראביטון עם הפיתוחים והעיטורים שקישטו המסגדים. את חומות העיר הרס בטענה שהן מיותרות, ואמר: "חומותיי הינן צדק החרב".

בתקופת מוחדון פס הייתה המרכז הדתי והרוחני של האימפריה האסלאמית הגדולה שכללה את צפון אפריקה וספרד.

במאה ה-13 העיר נכבשת על ידי בני מרין הסולטאן אבו יוסף יעקוב, בנו של מייסד השושלת. הוא מעתיק את בירתו לפס. אבו יוסף יעקב מייסד את פס אל ביידה ופס אלג'דידיה. בונה את ארמונו ובנייני המחאז'אן (המינהל) וכן את בתי החיילים והפקידים. המרינים יוצאים מפס למסעות כיבוש בספרד ומוקם בה מחנה למניעת מרד בפס אל באלי.

המאה ה-16 הסעדינים הגיע מנהיג מולאי אחמד מעמק הדרע (נאות מדבר בדרום מרוקו) דחק את שלטון הוואטסים, אנשי פס שלא קיבלו מרותו הוגלו למדבר והוא עבר לגור בתארודנת.

עבד אלמלכ בשלטון, השקט נשמר בפס 30 שנה. הסעדים פיארו ובנו את העיר בסגנון ספרדי מוסלמי. החידוש היחידי היה השימוש בשיש שיובא מאיטליה. הם שילמו עבורו בסוכר- ק"ג סוכר תמורת ק"ג שיש.

במאה ה-17 מולאי עבאס אחמד (המכונה אל דהבי - המוזהב) כבש את טימבוקטו, בזז את זהבה והעסיק את אנשי פס כעונש בהטבעת מטבעות זהב. הבירה בתקופת הסעדינים הייתה מרקש. לאחר מותו בניו החלו רבים על כסאו ופס הייתה שוב שרויה באנדרלמוסיה ומלחמת אחים.

תוך ייאוש פנו אל מולאי שריף ממשפחת השריפים שמלך בתאפילאלת, בעזרת בני שבטו כבש את פס, אך מהר מאוד גורש על ידי בני משפחתו.

אחריו הגיע מולאי ראשיד שנודע כרודן אכזר וייסד את השושלת העלווית חסנית פילאלית. הוא שיקם את פס וכפה על תושביה הקפדה על חוקי האסלאם.

יורשו, מולאי איסמעיל, חשד בתושבי פס ובחר במקנס כבירה. מאז ועד היום, קיימות תחרות ושנאה בין אוכלוסיות שתי הערים.

פס איבדה את גדולתה המדינית והתאולוגית בעולם המוסלמי, עד שהשליט העלוואי מולא עבדאללה החיה אותה במאה ה- 19.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הפרוטקטורט, בין השנים 1912-1956, בה הייתה פס תחת חסות צרפתית. המרשל ליאוטה הכריז על פס כאתר היסטורי שמור ומציל אותה מהריסותיה. ב-1916 ליאוטה התיישב ברבאט, והעביר איתו את מרכז השלטון. במקביל, בנה ליאוטה את הנובל ויל מדרום מערב לשתי הערים העתיקות. מאז מוחמד החמישי המשיכה שושלת המלוכה לראות ברבאט כבירתה. בתקופה זו נטשו רבים מבני המקום, ויהודים רבים עלו ארצה או היגרו לצרפת. היות שאנשי פס נחשבו למורדים פוטנציאליים בצרפתים, בתקופת החסות נבנו שתי מצודות על חורבות ישנות, מצפון ומדרום כשביניהן יושבת העיר.

אתרים בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה בפס
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
City of Fez.jpg
העיר פס
מדינה Flag of Morocco.svg מרוקו
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1981, לפי קריטריונים 2, 5

המדינה- פס אל באלי (פס העתיקה) היא אחת הגדולות מסוגה בעולם, ויש בה 9,400 רחובות וסמטאות. אין כניסה לכלי רכב, מלבד חמורים. בקצה המדינה נמצא "סוק אל-עטארין" (שוק התבלינים) שבו קשת גדולה המסמנת את הכניסה אל השוק, אפשר למצוא בנוסף לשלל התבלינים גם חפצי יבוא ומזכרות לתיירים.

בלבו של הרחוב נמצא דאר סעדה, בית פרטי מפואר של אחד מעשירי העיר במאה ה-19 שיש בו חנות שטיחים ומסעדה מצוינת. מותר ומומלץ להיכנס פנימה. בהמשך הרחוב מזרחה נמצא עוד בית שבו פועלת מסעדת ה"ארמון של פס" מגג המסעדה נשקפת תצפית על ה"מדינה".

באב בו ג'לוד- שער העורות - שער העיר, המרכזי שבשערי החומה המקיפה את העיר העתיקה. השער נבנה בשנת 1913 על ידי הצרפתים, בסגנון מסורתי, מעוטר באריחי קרמיקה כחולים וירוקים, כיוון שכחול הוא צבע העיר וירוק הוא צבע האסלאם. מפתח השער רואים את המינראט הירוק של מדרסת אבו אענאנייה והמינראט של מסגד סידי לזאז.

מדרסת אבו ענאנייה - המדרסה נבנתה ב-1355 על ידי השולטן המריני אבו עינאן. זו המדרסה האחרונה והמפוארת ביותר שנבנתה על ידי השולטן המריני, שהתפרסם בכך שהוליד 325 בנים ב-10 שנים, וכן בגלל שרשרת הוצאות להורג אכזריות ביותר. ה"עולמה", חכמי הדת של המסגד, לא מצאוהו ראוי לבנות מונומנט דתי חשוב, אך מתוך אמונה כי מעשים טובים שאדם עושה באחרית ימיו מכפרים על עברו הציעו לו לבנות את המדרסה רחוק ממסגד קיראווין על גבי המזבלה העירונית. הון עתק הושקע בבנייתה. כשנשאל אבו עינאן על המחיר, נטל את ספר החשבונות והשליכו לוואדי ואמר כי דבר יפה אינו נמדד בכסף.

רוב המדרסות נעלמו מן העולם המוסלמי בסוף ימי הביניים, אך בפס התקיימו עד שנות החמישים, ובחלקן מתגוררים תלמידי דת עד היום.

בית הרמב"ם - ביתו של הרמב"ם ניצב עד היום בעיר. בבית מתגוררת בבית משפחה מוסלמית אך אפשר להיכנס לביקור קצר. בכל היסטוריית התצלומים והציורים של בית הרמב"ם רואים את שעון המים שבו. שעון המים בנוי 13 דרגשי עץ ארז מגולפים ובתוכם היו משוקעות קערות פליז. השעון עוצב במאה ה-14 על ידי אומן מקומי. הסולטאן אבו עינאן, שרצה להזכיר את שעת התפילה קבע אותו בקיר מול המדרסה - הוא קיר ביתו של הרמב"ם.

מסגד קייראון - המסגד הגדול בצפון אפריקה עד הקמת מסגד חסן השני בקזבלנקה. המסגד נוסד בשנת 859 בידי פאטימה בת מוחמד פחרי עבור פליטים מתוניס. המסגד יכול להכיל 20,000 איש בו זמנית ויש לו 14 דלתות כניסה. בחלל המסגד יש 270 עמודים המחלקים אותו ל- 16 אולמות. בחצר המרוצפת שחור לבן יש העתק של ביתני "חצר האריות" בארמון אלהמברה שבגרנדה. ספריית האוניברסיטה שלו היא מהנרחבות בעולם האסלאם. הכניסה ללא מוסלמים אסורה.


היהודים בפס[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקום בו בחר מולאי אידריס ה-2 לבנות את פס, הוא מצא יהודים, נוצרים ופגאנים.

במאה ה-8 העיר מנתה 15,000 יהודים (יש גורסים 45,000).

בשנת 979, אחרי שהעיר נכבשה בידי גולוגין-יוסף הברברי משבט המע'רווה, הוגלו יהודי פס לאשיר שבאלג'יריה.‏[1]

במאה ה-11 ר' יצחק אלפסי התיישב בפס, ייסד בה ישיבה, ולימד בה תורה שנים רבות. במחצית המאה בעקבות כיבוש פס על ידי שבטים ברברים קנאים לאסלאם התרחש טבח ביהודי העיר שבמהלכו נרצחו כ-6,000 יהודים.

במאות ה-13 עד ה-15, תקופת המרינים, הוטב מצב היהודים. הם נהנו מחופש פעולה וזו הייתה תקופת פריחה כלכלית ורוחנית. עם שקיעת השושלת ותחיית הקנאות הדתית, ב- 1438, בגלל התעוררות דתית מוסלמית בעיר, אולצו היהודים לעבור ולהתגורר בשכונה מיוחדת, הראשונה מסוגה במרוקו, שנקראה "מלאח". השכונה קיבלה את שמה משום שהוקמה על ביצת מלח. ב- 1465 נערך טבח ביהודים, והקהילה התאוששה רק אחרי 1492, כשהחלו לבוא אליה מגורשי ספרד.

באמצע המאה ה- 17 הועברו לפס 1,300 משפחות יהודיות עשירות מהעיר דילה והם הביאו לשנוי באופייה הספרדי של הקהילה.

במאה ה-18 הרס המלך מולאי יזיד את בתי הכנסת והגלה את היהודים. כעבור שנתיים חזרו היהודים למלאח ההרוסה.

כשבועיים לאחר הקמת הפרוטקטורט הצרפתי (1912) פרצה מרידה בפס. הקהילה היהודית שמנתה 12,000 נפש הותקפה, ורכושה הועלה באש. כ- 60 יהודים נהרגו. השלטונות הצרפתיים החרימו את נשקם של היהודים.

היהודים בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהודים בפס, 1900
בית הקברות היהודי במלאח של פס

בימי שלטונן של צרפת וספרד הוענק ליהודים שוויון זכויות מלא והם היו פעילים בכל תחומי החיים. בשנת 1939 ישבו במרוקו כ-225,000 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי מרוקו מחוקיה המפלים של ממשלת וישי, אך הסולטאן מוחמד החמישי לא התיר לגרשם ולהסגירם לידי הנאצים.

ב- 1925 החלו היהודים להתגורר בחלק החדש של פס. במיפקד 1931 נימנו בפס 10,496 יהודים. רק היהודים העניים נשארו במלאח.

ב- 1935 פעלו בתי ספר של רשת מוסדות "תלמוד תורה אם הבנים", שביקשו להתחרות בבית הספר של חברת כל ישראל חברים ("אליאנס"), שנוסד בשנת 1883 והייתה כלפיו הסתייגות. במלאח היו בית ספר לבנים ובית ספר לבנות ובעיר החדשה היה בית ספר מעורב.

ב-1947 היו בקהילה 22,484 יהודים, מספר זה כולל את אלה שישבו בסביבות העיר.

בשנת 1948 היו במרוקו הצרפתית כ-238,000 יהודים, במרוקו הספרדית - כ-15,000, ובאזור החופשי טנג'יר - כ-12,000.

בשנים 1953-1948 עלו לישראל כ-30,000 מיהודי מרוקו, וב-1954/5 - כ-37,000. היהודים חששו שכאשר תהיה מרוקו למדינה עצמאית יתדרדר מצבם, אך לאחר שקיבלה את עצמאותה השתפר מצבם, ואילו העלייה לישראל הוגבלה.

ב- 1951, לאחר עלייה לישראל, נותרו 12,648. רוב היהודים עלו לישראל ומיעוטם היגרו לקנדה ולצרפת.

ב-1959 נאסר על יהודי מרוקו לעסוק בפעילות ציונית והיהודים סבלו מהתפרצויות של אנטישמיות. בתקופה זו עלו לישראל ב-1960-1956 כ-47,000 יהודים.

ב-1961, כשעלה חסן השני על כס המלוכה, חל שיפור ניכר במצבם של יהודי מרוקו והותרה עלייתם לישראל. ואולם התנגדות התושבים המוסלמים ליהודים גברה, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים.

אוכלוסיית יהודי מרוקו היא הגדולה שבאוכלוסיות היהודיות בארצות ערב; ב-1985 נאמד מספרה ב-20,000. רובם המכריע של היהודים שעזבו את מרוקו יושבים בישראל; רבים אחרים היגרו לצרפת. במרוקו פועלים כמה ארגונים יהודיים בינלאומיים - ארגון הג'וינט , כי"ח וחסידי חב"ד.


ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה בר-אשר, משה עמאר, שמעון שרביט (עורכים), פאס וערים אחרות במרוקו: אלף שנות יצירה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "הקהילה היהודית בפס, מרוקו", אתר בית התפוצות: http://www.bh.org.il/he/database-article.aspx?48704


Flag of Morocco
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית במרוקו

האתר הארכאולוגי ווליביליסהעיר ההיסטורית מקנסקסר איית בן חדוהמדינה באסואירההמדינה בפסהמדינה במרקשהמדינה בטטואןהעיר הפורטוגזית במזאגאן (אל-ג'דידה)רבאט: בירה מודרנית ועיר היסטורית