צידוקי המנהגים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צידוקי המנהגיםסינית מסורתית: 風俗通義, בסינית מפושטת: 风俗通义, בפין-יין: fēngsú tōngyì), הוא ספר סיני שנכתב בשנת 195 לספירה בתקופת שושלת האן המזרחית בידי יינג שאו[1]. היצירה דומה לרצף מאמרים על לוח השנה ומתארת תופעות שונות בעלות עניין למלומדי התקופה, כגון מנהגים, אמונות בעל טבעי וכלי נגינה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

יִינְג שָׁאו היה דודו של המשורר יינג צ'אנג. הוא אהב לקרוא, הרבה לאסוף שמועות, והתמצא במיוחד במקרים הנוגעים למוסדות שושלת האן. את הספר "צידוקי המנהגים" כתב בסביבות שנת 190 לספירה, כאשר מרד המצנפות הצהובות יצר מהומות והקטין את האוכלוסייה. על פי ההקדמה לספר, יִינְג שָׁאו חשש מתוצאותיו ההרסניות של המרד, ולפיכך כתב את הספר כדי "להבהיר את הלך הרוח ולתקן את המנהגים", ובכך התכוון לאפשר לאנשים לחזור לתלם ולדרך הישר אחרי המהומות.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר מתמקד בחקירת המנהגים, השמועות, והכינויים בדורות קודמים, והוא מבקר ומתקן מנהגים, אמונות טפלות, אנקדוטות ואמירות מוזרות שנפוצו בעם בתקופת שושלת האן המזרחית כמו גם האן המערבית. ספר סווי מסווג אותו כשייך ל"אסכולות מעורבות".

בגרסת הספר כיום ישנם עשרה פרקים, כל פרק במגילה משלו, עם כותרת משלו, ומובאות מן הספרות בסוף הפרק. בסוף המובאות מצוין הנושא ואליו מצורף ניתוח של הכותב.

הצורה בה נבחנות האנקדוטות דומה לזו הננקטת ב"מכלול דברי הטעם מן הנמר הלבן", וכמו "מאזן דיונים"[2] הוא מזהה שגיאות ומתקן מנהגים. למשל, בפרק "נכון ושגוי", בקטע על "סונְג ג'וּ'ן[3] פוקד על הנמרים לחצות את הנהר", ראשית הוא מצטט את הגרסה העממית המספרת על כך שבמחוז מסוים היו נמרים רבים, ולאחר שסונְג ג'וּ'ן מונה למושל והקים שלטון מתוקן, חצו הנמרים את הנהר והפסיקו להטריד את התושבים. יִינְג שָׁאו מטיל ספק בדברים הללו, טוען שאין לכך עדים, ואז ממשיך ומפריך זאת בטענה שאם סונְג ג'וּ'ן אכן הפיץ סביבו מוסריות עילאית, היו צריכים הנמרים לקחת איתם את זקניהם וילדיהם, ולא רק לברוח רחוק ככל האפשר. דוגמה נוספת ניתן למצוא בקטע על דונְגְפָאנְג שְׁווֹ, שעל פי האמונה העממית היה גלגול של רוח כוכב נגה ושל מגוון דמויות מרכזיות, וביניהן אף לאו דזה, ולכן היה רב ערך לייצוב השלטון. בביקורתו על כך מצטט יִינְג שָׁאו את ספר האן בו מוצהר במפורש כי דונְגְפָאנְג שְׁווֹ היה אדם רגיל, שלא התערב בענייני ממשל, ושזכה לתהילה ולחיבת הקיסר רק משום שהיה משעשע ושנון. בניתוח המקרה מגדיל יִינְג שָׁאו אף לטעון כי חסידיו של דונְגְפָאנְג שְׁווֹ פשוט נוהים אחרי דבריו חסרי הפשר, ולדברים שכאלו אין כל קשר לשלטון או להצלחתו.

הספר משמר בתוכו לא מעט חומר בענייני תווים, כלי נגינה, על טבעי, אתרים גאוגרפיים, ומקורם של שמות משפחה. הוא נחשב מקור מרכזי לחקירת אורחות החיים בתקופת שושלות האן המערבית והמזרחית, ו"קטלוג ארבעת האוצרות (סי')" אף מציין כי הוא מקור מחקר שווה באיכותו ל"מאזן דיונים", ומשבח את סגנונו הברור והנהיר.

סגנון הכתיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנונו של הספר מקנה לו ערך ספרותי כסמן מקדים של סיפורת פנטזיה. כמה סיפורים בו העוסקים בעל טבעי ובבני אדם מראים ניצני דמיון לסיפורים המוזרים של שושלות ווי וג'ין, שהתפתחו רק במאות השנים שאחריו, והשפה שלו דומה לזו שניתן לראות בספרים המאוחרים יותר "יער הדברים"[4] ו"דברים חדשים על אמרי התקופה"[5].

מהדורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר היו במקור 30 פרקים, אם כי בספר סווי משנת 636 מוזכרת מגילה נוספת. 30 המגילות מוזכרות גם בספר טאנג החדש מן המאה ה-11. עד המאה ה-13 כבר אבדו חלקים רבים ממנו, ובבדיקה של המלומד המפורסם סוּ סונְג[6] הוא כבר נרשם כבעל 10 מגילות, וכך תואר גם בקטלוג הספרות הנערצת[7] וב"פירוט הנושאים של תיעוד הספרים מחדרון הישירות"[8]. על אף שהיצירה שבידיו הייתה חלקית, סוּ סונְג כן הצליח לתעד את שמות עשרים הפרקים החסרים, אם כי לא את הסדר שלהם, וכך הגיעו אלו גם לימינו.

בתחילת המאה ה-13 הוציא דִינְג פֿוּ[9] מהדורה שהתבססה על שלוש מהדורות שונות, אשר לטענתו, רק כשנחשף לכולן נעשה הטקסט קריא. המהדורה אבדה, אך המאמר המסכם של הדִינְג פֿוּ שמור כיום בספריית אוניברסיטת בייג'ינג. המהדורה המוקדמת ביותר הידועה כיום הודפסה בסביבות שנת 1300, בתקופת שושלת יואן, והתבססה על המהדורה של דִינְג פֿוּ. מהדורה זו נמצאת כיום בספריית בייג'ינג. בתקופת שושלת מינג הודפסה מחדש המהדורה מתקופת יואן, בידי יָאו זְ'ווֹ[10]. הספר נכלל בשבעה אוספים שונים, ביניהם "כלל הספרים של ארבעת האוצרות", בדרך כלל בגרסת המהדורה של דִינְג פֿוּ. בשנת 1980 פרסם ווּ שׁוּפִּינְג[11] פרשנות לספר, ושנה לאחר מכן פרסם גם וָאנְג לִיצִ'י[12] פרשנות משלו.

הפרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקור היו ביצירה 30 פרקים, אולם היצירה אבדה ברובה עד ימי שושלת סונג הצפונית. בסביבות שנת 1080 לספירה קיבץ סוּ סונְג[13] מקטעים מן היצירה, והצליח לשחזר 10 פרקים. אלו הפרקים המוכרים כיום:

שם הפרק תעתיק תרגום
皇霸 Huangba קיסרות והגמוניה
正失 Zhengshi נכון ושגוי
愆禮 Yanli טקסים מוגזמים
過譽 Guoyu תשבחות מיותרות
十反 Shifan עשרת ההפכים
聲音 Shengyin צלילים וקולות
窮通 Qiongtong היקף מתיש
祀典 Sidian הלכות וזבח
怪神 Guaishen מוזרויות ואלים
山澤 Shanze הרים ואגמים

בנוסף לאלו קיימים בספרות ציטוטים גם מן הפרקים שאבדו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צידוקי המנהגים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 應劭
  2. ^ 論衡
  3. ^ 宋均
  4. ^ 語林
  5. ^ 世說新語
  6. ^ 蘇頌
  7. ^ 崇文總目
  8. ^ 直斋书录解题
  9. ^ 丁黼
  10. ^ 姚若
  11. ^ 吳樹平
  12. ^ 王利器
  13. ^ 蘇頌