שושלת מינג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png
Hanzi (traditional).svg
בערך זה מופיע גופן מזרח אסייתי.

כדי שתוכלו לראות את הכתוב בערך זה בצורה תקינה, תצטרכו להתקין גופן מזרח אסייתי במחשבכם. אם אינכם יודעים כיצד לעשות זאת, לחצו כאן לקבלת עזרה.

הקיסר הונג וו (שלט בין 1368 – 1398)

שושלת מינגסינית: 明朝 – מִינְג צ'אוֹ) הייתה שושלת קיסרים ששלטו בסין מ-1368 ועד 1644[1]. היא הייתה השושלת האחרונה של קיסרים סינים אתניים (בני האן). שושלת זו החליפה בשלטון את שושלת יואן של הקיסרים ממוצא מונגולי והוחלפה על ידי שושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו (תושבי מנצ'וריה). סין תחת שלטון שושלת מינג הייתה קרויה "אימפריית מינג הגדולה" (大明國, דה מינג גוּוֹ), ושלטה על אזורים נרחבים: בצפונה שלטה בקוריאה, ואזורים במונגוליה ובטורקסטן של ימינו היו אזורי חסות שלה, עליהם הוטלו מיסים, ובדרומה שלטה על וייטנאם ובורמה של ימינו. שטחה של האימפריה בשיאה היה השטח הגדול ביותר שעליו שלטו קיסרים ילידי סין אי־פעם.

תחת שלטון שושלת מינג נהנתה סין מ-300 שנים של יציבות. בשרות האימפריה הוקמו צבא גדול שכלל כמיליון חיילים, וצי שכלל כמה מאות אוניות והיה הגדול בעולם בתקופתו. הממשל בתקופת שושלת מינג חידש מנהגים מהמורשת של בני האן: בתחום הממשל חודשה שיטת הבחינות הקיסריות, שהיוו תנאי לקבלת תפקיד בשרות המדינה. בתחום הדת חזר הקונפוציוניזם (וליתר דיוק, הנאו־קופוציוניזם) להיות דת המדינה הרשמית. בתחום החינוך הוקמו מחדש אקדמיות פרטיות רבות ללימודים קלאסיים (书院 שוּיואן) - מוסדות שנסגרו בתקופת יואן, והן היוו מקור לפריחת הספרות, השירה והציור כפי שמעידות היצירות הרבות ששרדו עד ימינו. בנוסף, בתקופת מינג שוכללה שיטת הדפוס המבוססת על אותיות מיטלטלות עשויות עץ וספרים רבים הודפסו במספר עותקים רב. המסחר והתעשייה התפתחו ומגמת העיור התגברה. ההערכה היא כי בתחילת תקופת מינג חיו בסין פחות מ-60 מיליון נפש‏[2] ובראשית המאה ה-17 הגיע גודל אוכלוסיית סין ל-130-150 מיליון‏[3].

אין פלא לכן שבמאה ה-19, תקופת השקיעה של שושלת צ'ינג שבאה אחרי שושלת מינג, שבה החלה האוכלוסייה הסינית לרחוש איבה לשליטים המנג'ורים ה"זרים" שהתבטאה בסדרת מרידות כנגד הממשל, הופיעה בגלוי דרישה להשבת שושלת מינג לשלטון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודם להקמת שושלת מינג שלטה בסין שושלת יואן, ששליטיה ממוצא מונגולי היו מצאצאי קובלאי חאן. ההיסטוריונים מונים מספר סיבות לשקיעת שושלת יואן ולנפילתה לבסוף:

  • אפליה כלפי הסינים האתניים בני האן,
  • הצפת השוק בשטרי כסף שהביאה לגידול של אלף אחוז באינפלציה בזמן מלכותו של שונדי, הקיסר האחרון משושלת יואן,
  • המשבר החמור בחקלאות, ועליית הנהר הצהוב על גדותיו והצפות נרחבות כתוצאה מהזנחה של מפעלי ההשקיה. הממשל הורה להכריח מאות אלפי אזרחים להשתתף בבניית סכרים והגבהת גדות הנהר הצהוב ובתגובה פרצו משנת 1340 מרידות במקומות שונים בסין.

בראש אחת מחבורות המורדים עמד בן למשפחת אריסים ענייה ממזרח סין המרכזית בשם ג’וּ יוּאֶן ג’אנג (נולד ב-1328). ג’ו יואן ג’אנג למד בצעירותו במנזר בודהיסטי ונאלץ לעזוב את המנזר ולקבץ נדבות בשל מצוקה כלכלית. אחר כך הצטרף למורדים ובמהרה נעשה למנהיגם. ג’ו יואן ג’אנג נעזר באחווה סינית סודית של אינטלקטואלים המכונה "הלוטוס הלבן", ובהדרגה השיג עליונות על קבוצות המורדים האחרות ובסופו של דבר גם על הצבא של שושלת יואן. ב-1356 כבש ג’ו יואן-ג’אנג את נאנג'ינג ובהדרגה הרחיב את שליטתו על כל עמק הנהר יאנגצה. בשנת 1368 כבש צבאו של ג’ו יואן-ג’אנג את עיר הבירה של שושלת יואן, "חאנבליק" (בסינית דאדו, כיום בייג'ינג) והקיסר האחרון משושלת יואן נמלט צפונה למונגוליה. באותה שנה (1368) יסד ג’ו יואן ג’אנג בנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית") שושלת קיסרים חדשה בשם מינג (בסינית "המזהירה") ונטל לעצמו את התואר הקיסרי "הוֹנג ווּ" (洪武 - "לחימה נרחבת"). שישה עשר קיסרי שושלת מינג היו בני משפחת ג'וּ.

התפשטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונג וו (שלט 1368-1398) נחשב לאחד הקיסרים החשובים והאוטוקרטיים ביותר בסין. הונג וו הנהיג רפורמות מרחיקות לכת בסדרי הממשל, בחקיקה, בצבא, בחקלאות ובמסחר. הונג וו הקים צבא חזק המאורגן בשיטה הצבאית הידועה כשיטת ויי-סוּ, שיטה שנועדה להבטיח את חוזקו של הצבא מצד אחד אבל למנוע קשרים אמיצים מדי בין המפקדים לחיילים, שיובילו למרידה, מצד שני. צבאו הכניע את מדינת יון-נאן, השתלט על מנצ'וריה וגרש את המונגולים הרחק צפונה. קוריאה הפכה לבת ברית והעלתה לו מס, כמו גם נאות המדבר של טורקסטן.

כבר בתחילת שלטונו הכין קיסר מינג הראשון, הונג וו, הוראות שישמשו כהנחיות לדורות הבאים. הוראות אלה כללו את התובנה שהמדינות המצויות מצפונה של סין הן מסוכנות ומהוות איום למשטר מינג ולעומתן המדינות המצויות מדרום לסין אינן מהוות איום. יתר על כן, הוא קבע כי היות שהמדינות בדרום אינן מהוות איום - אין להתקיפן. ועדיין, למרות או אף בשל הנחיות אלו, סבלו המשטרים במדינות מדרום לסין משאיפות התפשטות של שושלת מינג במהלך המאה הבאה. בסופו של דבר החלישו ההסתבכויות הצבאיות הנמשכות בדרום את משטר מינג בלא שהראו תועלות מוחשיות.

הונג וו הפגין סלידה ממסחר, תולדה מהיותו מאמין בתורת קונפוציוס, ותמך ביצירת קהילות חקלאיות אוטרקיות. עם הקמת שושלת מינג הופקעה הבעלות על שטחי קרקע גדולים שהתרכזה בידיים מעטות ושהתפתחה בשושלת סונג המאוחרת ובתקופת יואן. אחוזות גדולות הוחרמו על ידי הממשל, חולקו ליחידות קטנות והושכרו. עבדות פרטית נאסרה. עקב כך, בזמן מותו של קיסר מינג השלישי, יונג לה, הייתה עיקר החקלאות הסינית בידיהם של איכרים עצמאים בעלי אדמה.

תחת הונג וו הפך הקונפוציוניזם שוב לדת המדינה ותחת שלטונו נטלה שוב האצולה המשכילה הקונפוציאנית, שנדחקה לשוליים במשך כמאה שנים בזמן שושלת יואן, את התפקיד הבכיר של ניהול האימפריה.

פסל של הקיסר יונג־לה (שלט בשנים 1402 – 1424) במאוזוליאום שלו

לאחר שלושים שנות שלטון הכתיר הונג וו את נכדו, ג'וּ יון־ון, בנו של בנו הבכור של הונג וו, כיורשו בשלטון. הנכד שלט כקיסר ג'יאן־ון 4 שנים (1398-1402) בלבד, משום שכבר בעת שעלה לשלטון כפר דודו, ג'וּ די, בזכותו לכתר והריב הפך למרד גלוי. ג'וּ די היה טקטיקן מעולה וכוחותיו גברו על כוחות הקיסר וכבשו את נאנג'ינג הבירה. ג'יאן־ון ואשתו מתו ככל הנראה בשרפה שהוצתה בארמונם וג'וּ די הוכתר כקיסר השלישי של שושלת מינג בשם הקיסר יוֹנג־לֶה (永乐 – "אושר נצחי").

הקיסר יונג־לה (שלט בשנים 1402 – 1424) ונחשב גם הוא כאחד הקיסרים הגדולים ביותר של שושלת מינג. תחילת שלטונו לא בשרה טובות. הוא הוציא להורג את כל השרים שהיו נאמנים לקיסר הראשון והעבירו את נאמנותם ליורשו החוקי, כמו גם את כל בני ביתם. אבל יונג־לה הוכיח כשרון כמינהלן וכמצביא. הוא דאג לנקות ולהרחיב את התעלה הגדולה של סין ובכך אפשר העברת סחורות בין הצפון לדרום. הוא דאג לייבש שטחים למטרות חקלאות בדלתה של היאנגצה. בשנת 1421 העביר יונג־לה את בירת הקיסרות מנאנג'ינג לחאנבליק, בירת שושלת יואן לשעבר, ושינה את שמה לבייג'ינג (מילולית "הבירה צפונית"). בעיר נבנה קומפלקס ארמונות נרחב (העיר האסורה) ומקדשים מפוארים.

המונגולים אומנם הובסו בתקופת אביו, אך הם המשיכו להוות איום ולכן ניהל יונג־לה חמישה מסעות צבאיים גדולים כנגדם. חלקם הצליחו, חלקם נכשלו, אבל המונגולים לא היוו עוד איום על סין. יונג־לה הרחיב את האימפריה בכובשו את אנאם (וייטנאם של היום) בשנת 1407.

מפת האימפריה הסינית בתקופת יונג לה

המבצע הבולט ביותר שהתרחש בתקופתו של יונג־לה היה ארגון המשלחות הימיות בפיקודו של האדמירל גֶ'נג הֶה שחצו את האוקיינוס ההודי וביקרו באיים ובערים שלחוף דרום מזרח אסיה. גֶ'נג הֶה, סריס מוסלמי, הוביל שבע משלחות החל מ-1405 ועד 1433, שש מתוכן בחסות הקיסר יונג־לה. הוא ביקר בהודו, במפרץ הפרסי, בעדן והרחיק עד כף התקווה הטובה שבאפריקה. קיימת תאוריה שנויה במחלוקת הטוענת כי גֶ'נג הֶה הגיע עד לאמריקה, אוסטרליה ואנטארקטיקה בין השנים 1421-1423. מינויו של גֶ'נג הֶה ב-1403 כמוביל כוח משימה ימי היה ניצחון של הסוחרים על ממסד האליטות המשכילות הקונפוציאניות, שעבורן היו הסוחרים בחזקת טפילים החיים על חשבון היצרנים. מטרת הסוחרים הייתה להרחיב את המסחר ולהימנע מהגישה המרקנטיליסטית שהייתה אופיינית לחשיבה הקונפוציאנית.

משלחת המחקר הראשונה ב-1405 כללה 317 ספינות ו-28,000 איש, משלחת המחקר הימית הגדולה בהיסטוריה עד לאותו תקופה. הספינות כפולות הסיפון של גֶ'נג הֶה נשאו עד כ-500 חיילים, אבל גם מטעני יצוא, בעיקר משי וחרסינה וחזרו עם סחורות יקרות כדוגמת תבלינים ועצים טרופיים.

ייתכן שהמניע הכלכלי למבצעים גדולים אלה היה חשוב, וברבות מהספינות היו תאים פרטיים גדולים עבור הסוחרים. אבל המטרה העיקרית הייתה כנראה מדינית: להפוך מדינות נוספות למדינות חסות של סין ולציין בכך את העליונות של האימפריה הסינית. אבל בניגוד למסעות המחקר האירופאיים של סוף המאה ה-15, לא הייתה כוונת מטרת מסעות המחקר של גֶ'נג הֶה, על אף הכוח הצבאי הניכר שנלווה אליהם, להרחיב את הריבונות הסינית מעבר לים. וכאחד מהסממנים של התחרות בין האליטות הפכו מסעות אלה שנויים במחלוקת פוליטית.

עם מותו של יונג־לה ב-1424 השתרעה האימפריה הסינית מוייטנאם בדרום ועד מונגוליה בצפון, ממנצ'וריה במזרח ועד טורקסטן במערב.

ממסעות מחקר להתבדלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זו הדוגמה היחידה ששרדה בעולם לרהיט מצופה לכה מבית החרושת "מפעל המטע" (בית־המלאכה הקיסרי לעבודת לכה) שהוקם בבייג'ינג בתחילת שושלת מינג. שולחן זה המקושט בדרקונים ועופות חול עמד בארמון הקיסרי. נבנה בתקופת שלטונו של הקיסר שואנדה משושלת מינג (14261435). כיום מוצג במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון

הקיסר יונג לה, כמו אביו, יחס חשיבות גדולה להחזקת צבא גדול והצליח בשורת מערכות צבאיות להרחיב את גבולות הקיסרות ולהרתיע אויבים פוטנציאליים מלתקוף את סין. יורשיו לעומתו יחסו חשיבות מעטה לענייני החוץ ודבר זה הוביל להתדרדרות הצבא והחל תהליך ארוך של שקיעה ואיבוד הנכסים הטריטוריאליים. כבר ב-1428 בימי מלכותו של קיסר מינג החמישי, שואנדה (שלט 1425-1435), נאלצו הסינים לפנות את וייטנאם לאחר תבוסת הצבא ששלחו לדכא מרד שפרץ שם. מאפיינים נוספים של תקופה זו היו שנאת זרים, שמרנות ונטייה להתבדלות. כחלק מן ההתבדלות הופסקו המסעות הגדולים.

במסעות גֶ'נג הֶה תמכו עמיתיו הסריסים ששרתו בחצר המלוכה, אך הפקידים המשכילים הקונפוציאנים התנגדו להם נמרצות. במאבק הכוח הבסיסי בין האצולה הפקידותית לבין החצרנים-סריסים, ניצחו הראשונים וגישתם המסתגרת והקסנופובית הכתיבה נסיגה מפיתוח הסחר והמסעות. הסיבה העיקרית לניצחונם הייתה שמסחר אין מנהלים באמצעות ממשלות ואדמירלים או סוחרים בחסד הקיסר, אלא באמצעות סוחרים סתם. התנגדותם הייתה כה גדולה עד שניסו למחוק כל זכר למסעות הימיים ברשומות הקיסריות הרשמיות. במאה ה-15 פורק הצי הגדול בצו מלכותי, בניית אוניות נאסרה ותעשיית הברזל התדרדרה בהדרגה.

המלחמה במונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עציץ בעל שלוש רגלים זה מתקופת שושלת מינג מוצג בסמית'סוניאן בוושינגטון הבירה

לאחר כמה דורות בהם הצליחו הסינים להרחיק את האיום המונגולי מגבולם, החלו המונגולים לרכוש עוצמה מחדש. החל בשנת 1445 הפכו האוירטים (המונגולים המערביים, כיום הם מכונים קאלמיקים) תחת מנהיגם החדש, אסן חאן, לאיום צבאי של ממש. בעצת הסריס ונג־ג'ן, שהיה יועצו, הוביל קיסר מינג השישי, ג'נג־טונג, מסע עונשין צבאי כנגד האווירטים. המשלחת הפכה לתבוסה, הצבא הסיני הושמד בקרב מבצר טומו והקיסר עצמו נלקח בשבי (1449). אסן חאן תבע כופר גדול תמורת שחרור הקיסר ובתגובה העלו הסינים לשלטון את אחיו של הקיסר כקיסר ג'יאן־טאי (שלט 1449-1457). שנה מאוחר יותר, משהוברר למונגולים כי לא יקבלו שום כופר בגין הקיסר לשעבר השבוי בידיהם, הם שחררו אותו והוא חזר לבייג'ינג. ג'נג־טונג השב מגלותו לא ויתר על שלטונו וכנראה גרם למות אחיינו, יורש העצר, בהרעלה וגם למותו של אחיו ג'יאן־טאי. מיד לאחר מכן חזר ג'נג טונג לשלטון כקיסר טיאן־שון ("ציות שמימי", שלט 1457-1464). הוא לא הכיר באחיו כקיסר והורה שלא לקוברו ב"קברי שושלת מינג" (היחיד מבין 14 הקיסרים של שושלת מינג החל מיונג־לה שאיננו קבור שם).

שקיעת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מסוף המאה ה-15 החלה תקופה של קיפאון ושקיעה של הממשל בסין. רוב קיסרי מינג פרשו מהחיים הציבוריים והשלטון בפועל היה בידיהם של פקידי הממשל ולעתים בידיהם של הסריסים. העניינים הסתבכו עקב סכסוך בין השרים, אירוע ששיחק לטובת הסריסים. מצב עניינים אומלל זה נמשך עד לסוף השושלת.

יורשיו של ג'נג־טונג נטו יותר ויותר להסתגר בארמון ולהעביר את ניהול האימפריה לסריסים. במיוחד זכור לשמצה קיסר מינג העשירי, ג'נג־דה (שלט 1505-1521), שהתעניין בנשים בלבד, ביקר תכופות בבתי בושת, הקים הרמונות בסמוך לעיר האסורה וסירב לטפל בענייני המדינה. הסריס לו ג'ין, שהיה ידוע בשחיתותו, ניהל את הממשל במקומו עד שהוצא להורג כשנתגלה שקשר להפיל את הקיסר ולהכתיר את אחיינו במקומו.

יורשו של ג'נג־דה, אחיינו, הקיסר ג'יא־ג'ינג (שלט 1521-1567), היה מכור למין כדודו וסירב לחלוטין לעסוק בניהול האימפריה כשהוא מעביר את הסמכות לסריסיו. בתקופת שלטונו הארוכה (45 שנים - התקופה השנייה באורכה בין קיסרי מינג) כמעט ונפלה הבירה עצמה לידי המונגולים. אלטן חאן, מנהיג המונגולים המזרחיים, הטיל מצור על בייג'ינג והקיסר נאלץ לתת זכויות מסחר מיוחדות לממלכה שאלטן חאן עמד בראשה על מנת להסיר את המצור. פשיטות המונגולים כנגד סין פסקו רק משעה שהמונגולים קיבלו על עצמם את הבודהיזם בנוסח טיבטלמאיזם).

ב1556, בעת תקופת שלטונו של ג'יא־ג'ינג התחוללה רעידת האדמה בשאאנשי, שהייתה ככל הנראה רעידת האדמה הקטלנית ביותר בהיסטוריה ונהרגו בעטייה כ-800,000 איש.

במשך תקופת שלטונו הקצרה בת שש השנים ניסה קיסר מינג ה-12, לונג־צ'ינג, לטפל בבעיות שהוריש לו אביו. הוא אישר את חידוש הסחר הימי וניסה להתמודד עם בעיה חדשה, פשיטות הפירטים היפנים. הפירטים פעלו לאורך כל החוף שהיווה חזית כל כך רחבה, שלא היה בידי הממשלה היכולת להגן עליה.

מפת האימפריה הסינית ב-1580

בנו של לונג־צ'ינג עלה לשלטון כקיסר מינג ה-13, ואן-לי (שלט מ-1572 עד 1620). בעשר השנים הראשונות מתוך 48 שנות שלטונו (תקופת השלטון הארוכה ביותר בתולדות שושלת מינג) נעזר ואן-לי במדינאי ג'אנג ג'ו־ג'נְג שהיה מינהלן מוכשר ודאג לשמור על אוצר המדינה. ממותו של ג'אנג החלה שקיעה מתמשכת בכלכלה ובמינהל בסין. כקודמיו סירב ואן-לי לעסוק בענייני המדינה, לא הסכים לראות את שריו או לקרוא את הדוחות שכתבו. גם הקיסר וגם סריסי החצר שדדו את אוצר המדינה (בין השאר בנה לעצמו וואן-לי את אחד הקברות המפוארים ביותר בין "קברי שושלת מינג"). כדי לממן את הוצאותיו הגדיל הקיסר את עול המסים והתוצאה הייתה רעב שהתפשט מצפון סין עד לדרומה. בין השנים 1592-1598 ניסו היפנים בהנהגתו של טויוטומי הידיושי להשתלט על קוריאה, בת בריתה של סין, כשמטרתם המוצהרת היא כיבוש סין. הצבא הסיני הביס את היפנים בפיונגיאנג, אך הובס בסיאול. את קוריאה הצילו הקוריאנים עצמם, בעיקר בסדרת קרבות ימיים בהם הביסו את הצי היפני. מלחמה זו דלדלה עוד יותר את משאביה הכספיים של האימפריה הסינית.

עד לשנת 1610 איבדה למעשה שושלת מינג שליטה על צפון מזרח סין. שבטי היורצ'ן שבעבר שלטו על צפון סין כשושלת ג'ין הרחיבו במהירות את כוחם דרומה עד מעבר שאנשי, כלומר מול החומה הסינית הגדולה.

שקיעת השושלת נמשכה עם קיסר מינג ה-15, טיאן־צ'י (שלט 1620-1627). הקיסר שכנראה סבל מליקויי למידה היה אנאלפבית. כקודמיו העביר טיאן־צ'י את כל הטיפול בענייני המדינה ל"מזכיר הגדול", הסריס וֵי ג'וּנְג־שְיֶן (魏忠賢 1568-1627), אחד האנשים הידועים לשמצה ביותר בתולדות סין, שהיה למעשה רודן סין. תנועה שבבסיסה עמדו הפקידים המלומדים של אקדמיית דונגלין התריעה כנגד השחיתות שפשתה בשלטון בראשות וֵי ג'וּנְג־שְיֶן ואנשיה שילמו על כך בחייהם.

אחיו של טיאן־צ'י עלה לשלטון כקיסר ה-16 והאחרון של שושלת מינג, הקיסר צ'ונג־ג'ן (שלט 1627-1644). בניגוד לקודמיו ניסה קיסר זה לשלוט באימפריה בעצמו. כצעד ראשון הוא פיטר את וֵי ג'וּנְג־שְיֶן. הקיסר צ'ונג־ג'ן היה חשדן כלפי מקורביו, פיתח סממנים של מחלת הרדיפה והוציא להורג כל אדם שחשד כי הוא עלול למרוד בו, כולל פקידים ומצביאים מוכשרים. הרעב הנמשך, המצב הכלכלי הירוד וחולשתו המופגנת של הקיסר גרמו לשורה של מרידות, בייחוד בשאנשי.

האירופאים מגיעים לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינים של תקופת מינג היו בטוחים בעליונותם התרבותית על פני שאר העמים ה"ברבריים" ולכן התייחסו בסלחנות כלפי האירופאים "הנחותים" שהגיעו לסין. ראשונים הגיעו לסין של תקופת שושלת מינג הפורטוגזים. כשהפורטוגזים הגיעו קודם לכן להודו, הם מצאו בה רשתות סחר מפותחות שהובילו לסין. בשנת 1511 כבשו הפורטוגזים את מלאקה השולטת על המעבר בין האוקיינוס ההודי לים סין הדרומי, ובשנת 1513 הגיעו הפורטוגזים הראשונים על ספינה שכורה ממלאקה לאי בשפך נהר הפנינה מדרום לגואנגדונג (קנטון). סוחרים פורטוגזים הגיעו לחוף סין כנראה ב-1517, אך הסינים שכבר נטו לבדלנות גרשו אותם ב-1521. הפורטוגזים ניסו להקים מושבות באיים שמול החוף הסיני כדוגמת שאנגצ'ואן, וב-1553 הקימו את המושבה המשגשגת מקאו בתמורה לתשלומי שכירות לסינים. מקאו עתידה הייתה להישאר בידיהם כ-450 שנה. ממקאו יצאו מיסיונרים לסין. חלקם אף הצליחו להגיע לבייג'ינג הבירה ונחלו הצלחות ראשונות בניסיונות לשכנע תושבים מקומיים להמיר את דתם לנצרות.

גם המעצמות האירופאיות האחרות החלו בניסיונות לקשור קשרי סחר עם סין. הספרדים שלחו מבסיסם בפיליפינים משלחת כלכלית לגואנגדונג בשנת 1575 ללא תוצאות. גם ההולנדים שהשתלטו על טאיוואן ב-1624 והאנגלים לא הצליחו לחדור את חומת הבדלנות הסינית.

נפילת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך נפילת שושלת מינג היה ממושך, שורשיו המוקדמים ב-1600 כאשר התעצם כוחם של המאנצ'ו תחת נורהאצ'י. בשל ארטילריה עדיפה הצליח צבא מינג להדוף את ההתקפות הנשנות של המאנצ'ו, בייחוד ב-1623 וב-1628. אבל צבא מינג לא הצליח להשתלט מחדש על מנצ'וריה. משנת 1629 ואילך הלך ונחלש כוחם של קיסרי מינג בשל צרוף של מרידות פנימיות וההטרדה הנמשכת של המאנצ'ו בצפון סין, שעברו לטקטיקות של פשיטות במטרה להימנע ממפגש ישיר עם צבאות מינג בשדה הקרב.

מכיוון שלא היו מסוגלים לתקוף את סין ישירות העדיפו המאנצ'ו להמתין ותוך כדי כך הם שיפרו את יכולתם הארטילרית ויצרו קשרים עם בני ברית. בני המאנצ'ו גייסו פקידי ממשלה של מינג כיועציהם האסטרטגיים. ב-1633 הם השלימו את כיבוש מונגוליה הפנימית. הישג זה אפשר להם להגדיל את צבאם על ידי צרוף לוחמים מונגוליים לדגלם, כמו כן הייתה מונגוליה הפנימית נתיב פלישה אפשרי נוסף ללב קיסרות המינג.

ב-1636 היה שליט המאנצ'ו, הואנג טאיג'י בטוח בעצמו מספיק על מנת להכריז על הקמת שושלת קיסרים בשם שושלת צ'ינג. טקס ההכתרה היה בארמון בעיר מוּקְדֶן (כיום שניאנג) שנפלה לידי המאנצ'ו בשל בגידה ב-1621, והוא נטל לעצמו את התואר הקיסרי צ'ונגדה. בסוף 1637 הביס צבא מאנצ'ו שמנה 100,000 חיילים את קוריאה, בת הברית המסורתית של קיסרות סין. קוריאה נכבשה ושליטיה הודיעו על התכחשותם לשושלת מינג.

במקביל פרץ מרד במערב המדינה והתחזק לאחר שבראשו התייצב לי דזה-צ'נג שהיה יליד שאנשי. לי דזה-צ'נג הביס את צבא האימפריה שנשלח נגדו והכריז על עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. ב-26 במאי 1644 נפלה בייג'ינג כמעט ללא התנגדות לידי צבא המורדים הסינים בפיקודו של לי דזה-צ'נג, שכן רוב הצבא היה בצפון מזרח מול צבאות המאנצ'ו. הקיסר האחרון של שושלת מינג, צ'ונג־ג'ן, מכותר בעיר האסורה, החליט להפיל פור שיקבע את גורלו. הפור קבע כי האימפריה אבודה ולכן התאבד צ'ונג־ג'ן בתלייה.

זו הייתה הזדמנות שהמאנצ'ו חיכו לה. הם חצו את החומה הגדולה לאחר שמפקד צבא הגבול של מינג וו סאן-גוי פתח את השערים ב"מעבר שאנהאי" והניסו בכוחות משותפים את ה"קיסר" לי מבייג'ינג, לאחר ששלט בה 40 יום בלבד. למרות אובדן בייג'ינג (שאת חולשתה כבירה קיסרית כבר צפה הונג וו) ומות הקיסר, לא נהרס כוחם של בני המינג לחלוטין. נאנג'ינג, פוג'יין, גואנגדונג, שאנשי ויונאן המשיכו להיות מעוזים של המינג להתנגדות לשלטון החדש. עם זאת, אובדן השלטון המרכזי גרם להופעתם של מספר טוענים לכתר מינג שלא היו מסוגלים לעבוד יחדיו. כל מוקדי התומכים בשושלת הישנה הוכנעו בסופו של דבר אחד אחרי השני על ידי צבא צ'ינג, עד לשנת 1662 שבה אבדה התקווה האחרונה לשובה של שושלת מינג לשלטון עם מותו של הנסיך הטוען לכתר מינג ג'וּ יואולנג.

כלכלה בתקופת שושלת מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהפכה החקלאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריונים מעריכים את הקיסר הונג וו כשליט אכזר אבל מוכשר. מתחילת שלטונו הוא הורה לחלק אדמה לאיכרים העניים. נראה כי זו הייתה מדיניותו - להעדיף את העניים, להם הוא ניסה לסייע לכלכל את עצמם ובני משפחותיהם. למשל, ב-1370 ניתנה הוראה כי אדמה במחוזות הונאן ואנחווי תחולק לאיכרים צעירים שהגיעו לבגרות. על מנת למנוע החרמה או רכישה של אדמות אלו על ידי בעלי אחוזות חסרי מצפון, הוצהר כי לא ניתן להעביר את הבעלות על האדמה.

בערך במחצית תקופת שלטונו של הונג וו פורסם צו המכריז כי אלו שעיבדו אדמות שהיו קודם שוממות יוכלו להחזיק בהן כרכושם הפרטי וכי לא יוטלו עליהם מסים. תגובת העם הייתה נלהבת. ב-1393 גדל השטח המעובד בסין לשיא שאליו לא הגיעה אף שושלת אחרת. הממשל אף עודד את האיכרים לגדל סוגי גידולים חדשים כגון כותנה, בוטנים, תירס ובטטה במקומות בהם לא ניתן היה לגדל אורז.

אחד ההיבטים החשובים ביותר של פיתוח החקלאות היה שימור מים. הקיסר הונג וו שם דגש מיוחד על פיתוח אמצעי השקיה במשקי החקלאות בכל האימפריה, וב-1394 נשלחו מספר סטודנטים מאוניברסיטת קאו-טסו-שיאן לכל המחוזות על מנת לעזור בפיתוח שיטות השקיה. במסגרת מיזמים אלו נחפרו 40,987 בריכות השקיה וסכרים.

בשל מוצאו ממשפחת איכרים ידע הקיסר הונג וו היטב עד כמה סבלו האיכרים מנחת זרועם של האצילים והעשירים. רבים מהאחרונים, שעשו שימוש בהשפעתם על בתי המשפט, לא רק שפלשו לאדמות של איכרים אלא גם שחדו פקידים זוטרים שיטילו את מלוא המס על האיכרים הקטנים להם הרעו. כדי למנוע מקרים אלה של ניצול לרעה הקים הקיסר הונג וו שתי מערכות חשובות מאד: "רשומות צהובות" ו"רשומות קשקשי הדגים" ששימשו להבטיח הן את הכנסות המדינה ממסים על קרקע והן את היכולות של העם ליהנות מרכושם.

להונג וו היה צבא חזק המבוסס על השיטה הצבאית הידועה כשיטת וי-סו. שיטת וי-סו הייתה בתחילת שושלת מינג הצלחה גדולה. בשלב מסוים מנה צבא הקיסר כמיליון חיילים והקיסר הונג וו, שהיה מודע לקושי לספק מזון למספר כה גבוה של אנשים, אימץ את שיטת ההתנחלויות הצבאיות. בזמן שלום קיבל כל חייל ארבעים עד חמישים מואו (יחידת שטח סינית) של אדמה. בעלי האמצעים רכשו בעצמם את הציוד החקלאי הנדרש, האחרים קיבלו אותו מהממשלה. בצורה זו היה לאימפריה צבא גדול מבלי להכביד על האוכלוסייה בכלכלתו.

כ-70% מהחיילים שהוצבו לאורך הגבולות עסקו בחקלאות, בעוד שהאחרים הועסקו כשומרים. בתוך האימפריה נדרשו רק 20% לשמור על הערים והאחרים עסקו בחקלאות. כך, מיליון חיילים בצבא מינג היו מסוגלים לגדל כ-2,500 טון של גרגרי תבואה שלא רק שכלכלו מספר גדול של חיילים אלא גם שילמו את משכורות הקצינים.

המסחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונג וו היה קונפוציאני, והתורה הקונפוציאנית סולדת ממעמד הסוחרים משום שלכאורה הם חיים על גבם של המעמדות היצרניים. אבל הדעות הקדומות שהיו להונג וו כנגד מעמד הסוחרים לא גרמו להקטנת מספרם. להפך, המסחר היה גדול יותר בהיקפו מאשר במאות הקודמות והמשיך לגדול כשהתעשיות המתפתחות היו זקוקות לשיתוף הפעולה של הסוחרים. קרקע דלה במחוזות מסוימים והגידול באוכלוסייה היו הכוחות העיקריים שדחפו רבים לעסוק במסחר. ספר ושמו "טו פיין הסין שו" מתאר בפרוטרוט את הפעילויות של הסוחרים בתקופה זו.

בסופו של דבר גרמה מדיניות איסור המסחר של הונג וו רק למנוע מהממשלה את מיסוי הסוחרים הפרטים. הונג וו המשיך לנהל סחר מוגבל עם סוחרים עבור מוצרים חיוניים כדוגמת מלח. לדוגמה, הממשלה חתמה חוזים עם הסוחרים להובלת גרגרי תבואה לגבולות. בתמורה חילקה הממשלה כרטיסי מלח לסוחרים שיכלו למכור אותם. עסקאות אלה היו רווחיות מאוד לסוחרים.

המסחר עם ארצות חוץ נאסר בשלב מסוים ולכן התנהל בחשאי. הממשל לא הצליח למנוע אותו משום שלא ניתן היה לשמור על כל החופים באופן סביר ומשום שהפקידים המקומיים ומשפחות האצולה המלומדות במחוזות החוף שיתפו פעולה עם הסוחרים בבניית ספינות ובמסחר. ההברחות היו מיפן ומדרום מזרח אסיה והן התגברו לאחר שאותרו מרבצי כסף ביפן בתחילת 1500. מכיוון שהמתכת כסף הייתה צורת התשלום העיקרית בסין, היו אנשים רבים מוכנים ליטול את הסיכון שבשייט ליפן או לדרום מזרח אסיה על מנת למכור מוצרים בתמורה לכסף מיפן או להזמין סוחרים יפנים לבוא לחוף הסיני ולסחור בנמלים חשאיים. ניסיונות שושלת מינג לעצור "פירטיות" זו הייתה הגורם למלחמות ווקאו ב-1550 וב-1560. לאחר שהמסחר הפרטי עם דרום מזרח אסיה קיבל תוקף חוקי שוב ב-1567, נפסק השוק השחור בסחר בכסף. הסחר עם יפן היה עדיין אסור, אבל הסוחרים יכלו לקנות כסף יפני בדרום מזרח אסיה. מקור נוסף של כסף שהממשל הסיני הרשה לסחור בו היה השוק במנילה בירת פיליפינים שהיו אז בשלטון ספרד. למנילה החלו להגיע כמויות גדולות של כסף שמקורו בפרו שגם היא הייתה אז בשלטון ספרדי. מטבעות המכילים כסף שהחליפו את שטרות הנייר הפכו הילך נפוץ יותר, תופעה שעזרה לקדם את המסחר.

מפעלי בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

”נתיב הנשמות", קברי שושלת מינג מצפון לבייג'ינג

בתקופת שושלת מינג, בייחוד בתקופת קיסר מינג השלישי, יונג לה, בוצעו כמה מפעלי בנייה גדולים שחלקם קיימים עד היום:

  • העיר האסורה – הקיסר יונג לה החליט להעביר את בירת האימפריה מנאנג'ינג (בסינית "הבירה הדרומית") לבייג'ינג ("הבירה הצפונית") שהייתה בעבר הבירה של שושלת יואן. כמקום מושב הקיסר נבנה קומפלקס בניינים מוקף חומה על שטח של 780 דונם שכלל 17 ארמונות ו-800 בניינים ובהם מעל ל-8,000 חדרים. העיר האסורה נבנתה במשך 14 שנה החל ב-1406, ושימשה כמקום מושבם של ארבעה עשר קיסרי שושלת מינג ועשרה קיסרי שושלת צי'נג. המקום הוא כיום אתר מורשת עולמית.
  • מקדש השמים – המקדש, הכולל כמה מבנים ופארק גדול, הוא המקדש המרשים ביותר כיום בבייג'ינג. הוא נבנה בשנת 1420 בתקופת שלטונו של הקיסר יונג לה, וגם הוא הוכרז אתר מורשת עולמית.
  • קברי שושלת מינג – מפעל בנייה שהחל בו הקיסר יונג לה, וכיום קבורים בו 13 מקיסרי שושלת מינג. גם הוא אתר מורשת עולמית.
  • התעלה הגדולה של סין – את התעלה המחברת את דרום סין לצפונה החלו לחפור בתקופה המכונה תקופת האביב והסתיו שקדמה בלמעלה מאלף שנים לתקופת שושלת מינג. התעלה הורחבה והוארכה עם השנים, אבל לפני תקופת מינג הוזנחה התעלה, וחלקים ממנה נסתמו בבוץ. הקיסר יונג לה הורה לבנותה מחדש, והיא שמשה נתיב שיט ומסחר מרכזי בסין והיא פעילה עד היום.
  • החומה הסינית – שושלת מינג לא הייתה הראשונה להקים את מערכת הביצורים המכונה החומה הסינית הגדולה. החל בכך צ'ין שה-חואנג מייסד שושלת צ'ין, והמשיכו בכך קיסרים מהשושלות הבאות, אבל החומה הנוכחית היא כולה פרי מאמץ בנייה אדיר של שושלת מינג. את החומה החלו הקיסרים הסינים לבנות זמן קצר לאחר ניצחונו של ג'ו יואן ג'אנג, קיסר מינג הראשון, על המונגולים. שנים רבות מאוחר יותר, עקב תבוסת צבא מינג בקרב מבצר טומו ופשיטות של מונגולים בראשות מנהיג חדש, אלטן ח'אן, ששם מצור על בייג'ינג ב-1550, אימצו קיסרי סין את הרעיון של חומה ענקית ובלתי חדירה כאסטרטגיה להתמודדות עם פרשי הצפון. החומה, שעלות בנייתה הייתה גבוהה מאד, הוקמה בתוואי הגבולות החדשים של שושלת מינג. תוך שהם מכירים בעובדת שלטונם של המונגולים על מדבר אורדוס, דרומית לנהר הצהוב, בנו הסינים את החומה לאורך מה שכיום הוא גבולם הצפוני של המחוזות שאנשי ושאאנשי. החומה ביטלה את הצורך במסעות צבאיים כנגד המונגולים במשך 80 השנים האחרונות של שושלת מינג ובנייתה נמשכה ממש עד סוף השושלת (1644). החומה הגדולה היא כיום אתר מורשת עולמית.

המינהל[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר האסורה, בייג'ינג. מרכז השלטון של שושלת מינג

קודקס מינג[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודקס (אוסף חוקים) מינג, שנכתב בתקופת הקיסר הונג וו, נחשב אחד ההישגים הגדולים של התקופה. כבר ב-1364 החל הקיסר לנסח טיוטה לאוסף חוקים הידוע כ-טא-מינג לוּ. הקיסר הונג וו היה מעורב עמוקות במיזם כולו ובהנחיותיו לשרים הורה כי קודקס החוקים יהיה מקיף וברור, על מנת שלא להשאיר "חורים" שיאפשרו לפקידות הזוטרה לפרש בצורה שגויה את החוקים על ידי משחקי מילים. קודקס שושלת מינג היה שיפור גדול על זה של שושלת טאנג ביחס לעבדים. תחת קודקס טאנג היחס לעבדים היה כאל חיות בית. על פי חוקת טאנג לא נענש אדם חופשי שהרג עבד. כלל זה לא היה נכון תחת שושלת מינג. החוק כלל הגנה על עבדים כמו על אנשים חופשיים, אידאל שמקורו בתקופת שלטונו של הקיסר גואנג וו משושלת האן במאה הראשונה לספירה. קודקס מינג שם דגש מיוחד על היחסים במשפחה. טא-מינג לוּ היה מבוסס על הרעיונות של קונפוציוס ונשאר אחד מאוספי החוקים החשובים על פי הם התנהל המשפט של סין עד לסוף המאה ה-19.

מבנה השלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונג וו היה אחד השליטים האוטוקרטיים ביותר בתולדות סין. צורת הממשל שהנהיג הונג וו עם עלייתו לשלטון, אשר התמידה עד סוף השושלת, הייתה ריכוזית מאד. על המינהל הכללי היו אחראים ששה משרדים, כמו בתקופה שקדמה לשושלת מינג, אבל אחרי 1380 היה הקיסר עצמו אחראי לתיאום ביניהם, שכן הקיסר הונג וו, ברצונו לרכז סמכות מוחלטת בידיו, ביטל את משרת ראש הממשלה. להחלטה זו היו השלכות מרחיקות לכת בתקופת יורשיו של הונג וו משום שבכך אבד הביטוח היחיד כנגד קיסרים חלשים וחסרי כושר. על מנת להבטיח שלא יוכל לפרוץ מרד כנגדו בצבא, פיצל הונג וו את הפיקוד על הצבא בין חמש ועדות צבאיות שהוא היה המתאם היחידי ביניהם. סין חולקה אדמיניסטרטיבית ל-13 מחוזות אותן ניהלו במקביל משרד מינהל מחוזי, ועדת בקורת מחוזית וועדה צבאית. המחוזות חולקו לפלכים ולנפות.

עם ביטול משרת ראש הממשלה נוצרה משרה חדשה - "המזכיר הבכיר הראשי" - שהחליפה את משרת ראש הממשלה שבוטלה. רי הואנג, פרופסור מאוניברסיטת סאטה, טוען כי המזכירים הראשיים, לכאורה חסרי־אונים, יכלו להפעיל השפעה חיובית ניכרת מאחורי הקלעים. בשל יוקרתם ואמון הציבור שממנו נהנו הם יכלו לפעול כמתווכים בין הקיסר והפקידים של משרדי השרים ובכך לפעול ככוח מייצב בחצר הקיסרות.

בראייה היסטורית נחשב הונג וו כקיסר חזק שהחל תקופה של חידוש ורענון שנמשכה הרבה מעבר לתקופת שלטונו, אך ריכוז הסמכות הוכח בסופו של דבר כמזיק תחת שליטים מוכשרים פחות.

גם הקיסר השלישי, יונג לה, היה מנהלן פעיל ומוכשר מאד, אבל הוא קיבע סדרה של תקדימים גרועים. ראשית, למרות שכבר הונג וו שימר כמה מנהגים מהתקופה המונגולית כדוגמת ענישה גופנית, למרות התנגדות האליטה המשכילה ועמידתם על שלטון המבוסס על מוסר, עלה יונג לה עליו בכך שהוציא להורג את בני המשפחה של יריביו הפוליטיים, וכשרצח אלפים באופן שרירותי. שנית, ממשלת המזכירים הראשיים כפי שעיצב אותה יונג לה התאפיינה בנוקשות מחשבתית. בתחילה פיקחו קיסרים מוכשרים על מועצה זו ואישרו את החלטותיה, אך בסופו של דבר הובילה ממשלת המזכירים הראשיים לשקיעתה של סין.

גורם משמעותי נוסף בשלטון היו הסריסים (宦官הואן־גואן). בתרבות הסינית התאפשר לסריס לשרת בארמון המלוכה בשל האמונה שכיוון שלא יוכל להקים שושלת הוא לא יהווה סכנה לשליט. הסריסים באו משכבות החברה הנמוכות. רובם היו חסרי השכלה ועקב כך לא דגלו בכללי המוסר הקונפוציאני. הונג וו ציין את התפקיד ההרסני של סריסי החצר בתקופת שושלת סונג, ולכן צמצם הונג וו את מספרם בצורה דראסטית, אסר עליהם לטפל במסמכים, דרש כי יישארו אנאלפביתים, וחיסל את אלה שהעירו על ענייני המדינה. למרות סלידתו העזה של הונג וו כלפי הסריסים שהובעה בלוחית שנקבעה בארמונו "לסריסים לא תהיה שום נגיעה במינהל", חידשו יורשיו את תפקידם הבלתי רשמי של הסריסים בתהליכי הממשל. הסריסים עסקו בחקירה, בגביית מסים, בניהול ואף בפיקוד צבאי. אחד הסריסים, וֵי ג'וּנְג־שְיֶן (魏忠賢 1568-1627) היה למעשה רודן סין. בסוף תקופת מינג היו בארמון כ-70,000 סריסים ומעמדם הפך פופולרי כל־כך עד שסירוס עצמי הוצא מחוץ לחוק.

המינהל הציבורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועמדים מתגודדים מסביב לקיר עליו מוצגות תוצאות מבחני הכניסה לשרות הציבורי, צ'יו יינג. (1540)

פקידים לשרות המדינה גויסו בתקופת שושלת מינג בשיטה שפותחה מאות שנים לפני כן וקובעה בתקופת מינג, שיטת הבחינות הקיסריות. הנבחנים היו מקבלים נושא מתוך ארבעת ספרי קונפוציוס או מתוך חמשת ספרי המופת ועל נושא זה היה הנבחן צריך להרצות בארבעה פרקים שכל אחד בן שני חלקים המכילים מספר שווה של מילים ומשפטים. בחינה זו, הקרויה "שמונה הרגליים", נערכה בערים הראשיות של המחוזות ונמשכה שלושה ימים בתנאים ספרטניים. רק כחמישה אחוזים מבין הניגשים הצליחו, ולעוברים הובטחה משרה בהתאם לציון שקבלו. שיטת בחינות זו שנמשכה בסין כ-1300 שנה הובילה לכך שידיעת קרוא וכתוב והשכלה נחשבו בסין לערכים עליונים, לאחידות תרבותית ולקונצנזוס בנושא ערכי המוסר. כמו כן תרמו לאפשרות התאורטית שכל גבר, לא משנה מוצאו, יוכל (אם יהיה חריף מחשבה וחרוץ מספיק) להגיע למשרות הרמות ביותר.

הפקידים המשכילים של שרות המדינה כונו "החצר החיצונית", כשהמזכירים הראשיים והסריסים סביב הקיסר היו מכונים "החצר הפנימית". הפקידים המשכילים התייחסו בבוז לסריסים שבאו משכבות החברה הנמוכות.

רשת הסוכנים החשאיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות של סוכנים חשאיים פרחו בתקופת שושלת מינג. הקיסר הראשון, הונג וו, שמוצאו היה ממשפחה דלה, רחש שנאה מיוחדת לפקידים מושחתים והיה ערני במיוחד לאפשרות של מרידות. מסיבות אלו הקים הונג וו את הארגון "קומייווי" שמטרתו הייתה לשמש כמשטרה חשאית ברחבי האימפריה ולהציע סוג של הגנה נוספת לקיסר. על אף שבמהלך ההיסטוריה של הארגון הוא זכה לכמה הצלחות, ידועים יותר אנשיו בברוטליות שהפעילו בטיפול בפשיעה יותר מאשר בהיותם כוח משטרה מצליח. למעשה, רבים מבין אלה שנאסרו היו חפים מפשע. אנשי הקומייווי הפיצו טרור בכל רחבי האימפריה, אך כוחם הידלדל כשהשפעת הסריסים בחצר המלכות התגברה. הסריסים הקימו שלושה ארגונים של סוכנים חשאיים שפעלו בשרותם. "המפעל המזרחי", "המפעל המערבי" ו"המפעל הפנימי". ארגונים אלה פעלו בברוטליות לא פחות מהקומייווי וייתכן שהיו אף גרועים ממנו, שכן הם היו יותר כלי שרת בידי הסריסים לחיסול יריביהם הפוליטיים מאשר כוח משטרתי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סצנה מתוך הספר "מסע למערב", קישוט מתוך פרוזדור בארמון הקיץ, בייג'ינג

שיטת הבחינות הקיסריות שהבטיחה משרה מכובדת לנבחנים שעברו אותן, יצרה ביקוש רב לרכישת ידע. את הידע סיפקו אנציקלופדיות ואוספים. האנציקלופדיה הידועה ביותר בתקופת מינג הייתה "יונג־לה דַה־דְיֶן" (האנציקלופדיה של תקופת יונג לה) - אנציקלופדיה בת 11,000 כרכים (מתוכם שרדו פחות מ-400). האנציקלופדיה, אותה חיברו 2,000 מלומדים, הקיפה את כל תחומי החיים בתקופת קיסר מינג השלישי יונג־לה.

בתקופת שושלת מינג הופיעו לראשונה גם סיפורים (סיפורת) באורך מלא. הסיפורים התפתחו הודות לשימוש בדפוס ותופעת מספרי הסיפורים המקצועיים. הללו נהגו להופיע בשווקים של סין ולבדר את הקהל בסיפורים ומעשיות היסטוריים, סנטימנטליים וארוטיים המלווים לעתים בביקורת מוסווית על המדינה והחברה. חלק מהסיפורים הודפסו ושימשו מודל לסופרים הגדולים של התקופה. ארבעת הספרים הידועים ביותר מתקופת מינג הם:

  • וו צ'אנג־אן, המסע למערב (西游记 שִׂי יוֹאוּ גִ'י) – אחד הספרים הידועים ביותר בתולדות הספרות בסין. הספר הוא מסע הרפתקאות שבו יוצאים נזיר בודהיסטי, בן-החול, קוף וחזרזיר למסע עלייה לרגל מסין להודו על מנת להביא כתבי קודש בודהיסטיים. ספר זה, שהומחז פעמים רבות ודמויותיו נמכרות כפסלונים בסין, תורגם לעברית והודפס תחת שלוש שמות שונים: "קוף", "הטאו של קוף" ו"המסע למערב (קוף)".
  • שי נאין, גדת המים (水浒传 שוּאֵי־הוּ ג'וּאֵן) – רומן הרפתקאות ב-70 פרקים בסגנון רובין הוד.
  • לו גואן־צ'ונג, הרומאנסה של שלוש הממלכות (三國演義 סאן־גוּאוֹ יֶן־אִי) סיפור היסטורי בן 120 פרקים על שלהי תקופת האן.
  • אלמוני, ג'ין פינג מי (金瓶梅 תורגם כ"פרח לוטוס הזהב") – סיפור פורנוגרפי על הרפתקאות האהבים של סוחר בתקופת שושלת סונג.

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחקנית בצ'ון קו המגלמת את דמותה של הו־סאניאנג

תרומתה העיקרית של תקופת שושלת מינג לתיאטרון הסיני הייתה סוג המחזה המוזיקלי המכונה צ'ון קו (崑曲). סוגה זו התפתחה מסוג הדרמה שמקורה בדרום סין המכונה שי־ון. מחזות הצ'ון קו נכתבו מלכתחילה עבור המופע או שהיו עיבודים של היצירות הקלאסיות הגדולות : "המסע למערב", "גדת המים" ו"הרומאנסה של שלוש הממלכות". מחזות אלו, שהיו ספרותיים ואלגנטיים יותר מצורות התיאטרון שקדמו להם, היו בעלי אורך ניכר של כ-50 עד 60 מערכות. למוזיקה במחזות אלו היה תפקיד חשוב ובסופו של דבר התפתחה מסוג מחזה זה ה"אופרה של בייג'ינג".

ציור[עריכת קוד מקור | עריכה]

סירות על האגם, צ'ן הונג־שו (1598 – 1652)

מתקופת מינג שרדו מספר רב של ציורים. בסוף המאה ה-16 אפשרה התפשטות הדפוס תפוצה נרחבת של ספרי לימוד לציירים, שהנחילו לכל אדם בעל יכולת את המידע כיצד לצייר נופים על פי מסורת החובבים. בתקופת שושלת מינג היו שתי אסכולות ציור עיקריות.

  • אסכולת גֶ'ה – הוקמה על ידי הצייר בן המאה ה-15, דאי ג'ין, והייתה מבוססת על אסכולת הציור הרשמית מתקופת סונג הדרומית: ציור נופים ובעלי חיים, שימוש בדיו והדגשת הדקורטיביות.
  • אסכולת ווּ- הוקמה כנראה על ידי הצייר הידוע ביותר מתקופת מינג, שֶן ג'ו (1427-1509). האידאל של אסכולה זו של ציירים חובבים הייתה עבודות אישיות, משיחות מכחול עזות ושימוש הדרגתי בצבע. בין התמונות הידועות של שֶן ג'ו ,"הליכה עם מקל", "משורר על פסגת הר" ו"הר לו הנשגב".

מחוץ לשתי אסכולות אלה ידועים גם הציירים צ'יו יִינְג (1522-1560) וטאנְג יִין (1470-1523) שציירו במגוון סגנונות, לוּ קי (1488-1505) שהביא לידי ביטוי גישה חדשה בציורי ציפורים ופרחים, ודונג צ'יצ'אנג (1555-1636), אחד מגדולי הציירים. דונג, תאורטיקן של האמנות, טען כי רק אדם משכיל ותרבותי מסוגל לצייר ציור שיש בו ערך, ציור שיבטא את האמת הפנימית על ידי הפשטה באמצעות תנופות מכחול שלמות, ולא על ידי ביטויים של סנטימנטליות או יופי.

קרמיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלחת מתקופת מינג, המוזיאון לאמנות המזרח ברלין

בקרמיקה הסינית חלו בתקופת מינג התפתחויות רבות, יחד עם שמירה על מסורות מתקופות קודמות. היו ברחבי סין משרפות חרסינה פרטיות וממלכתיות ובהן יצרו צלחות, קערות, ספלים ואגרטלים בשלוש שיטות עיקריות:

  • זיגוג בצבע אחד כדוגמת סֶלאדון (סוג של צבע ירקרק כחלחל), צהוב, אדום או ירוק.
  • עיטורים מתחת לזיגוג כשהשימוש הנפוץ ביותר הוא בצבע כחול קובלט שיוצר את האפקט הידוע של "החרסינה התכולה-לבנה" שאחר כך חיקו אותה יצרנים באסיה ומהמאה ה-17 גם באירופה.
  • עיטורים על הזיגוג, תחילה בשלושה צבעים ואחר כך בחמישה.

נושאי העיטורים היו צמחייה וטבע, סיפורים היסטוריים וסיפורי אגדות. מרכז ייצור החרסינה היה בעיר גִ'ינְג-דְה-גֶ'ן שבמחוז ג'יאנגשי, הנחשבת עד היום כיצרנית הטובה ביותר של פורצלן בסין.

דתות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דת המדינה בתקופת מינג הייתה שילוב בין הבודהיזם, הטאואיזם והקונפוציוניזם. בתקופת שושלת מינג היא כונתה "קונפוציוניזם" וכיום היא מכונה נאו־קונפוציוניזם. הבודהיזם והטאואיזם המשיכו להתקיים בצד הנאו־קונפוציוניזם, אך הם לא השפיעו כבעבר על התרבות והחברה בסין.

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

האסלאם, שקיבל מעמד מועדף בתקופת שושלת יואן המונגולית, המשיך לפרוח בסין. נאנג'ינג, הבירה הראשונה של שושלת מינג, הייתה מרכז של לימודי אסלאם. עם זאת, הגירת מוסלמים לתוך האימפריה הסינית שהואצה בתקופת יואן, הואטה בצורה דרסטית והקהילה המוסלמית בודדה משאר העולם המוסלמי. המוסלמים אמצו את הלבוש, השפה ואף השמות הסינים. גֶ'נג הֶה, מפקד המשלחות הימיות בתקופת הקיסר יונג־לה, היה מוסלמי.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטאו ריצ'י, מיסיונר ישועי שהחדיר את הנצרות הקתולית לסין. צויר בשנת מותו, 1610

המיסיונרים הקתוליים ראו באוכלוסייה הענקית של סין כר נרחב לפעילותם ועשו ניסיונות חוזרים ונשנים להיכנס למדינה. המיסיונר פרנסיסקו חאווייר היה הראשון שניסה לקבל אישור להיכנס לסין ובסופו של דבר חלה ומת ב-2 בדצמבר 1552 באי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין, בעודו ממתין לאישור המיוחל. הישועי מלכיור נונייז בארטו היה הראשון שהורשה להיכנס לסין לתקופה קצרה (1555) ואחריו הורשו נזירים דומיניקנים, אוגוסטינים ופרנציסקנים לשהות בסין זמן קצר בטרם גורשו.

30 שנים אחרי חאווייר הצליח מיסיונר ישועי אחר, האיטלקי מטאו ריצ'י, לקבל את אישור הכניסה המיוחל. תחילה למד במאקאו באופן אינטנסיבי את השפה הסינית, וב-1583 הוא התיישב בגואנגדונג. ריצ'י, שהיה בעל השכלה נרחבת במדעים, הצליח להרשים את המלומדים הסיניים במכשירים שהביא (כדוגמת שעונים) ובידיעותיו באסטרונומיה ובמתמטיקה. ריצ'י, שטרח ללמוד את ספרי המופת הסינים, תרגם ללטינית את ספרי קונפוציוס (היה זה ריצ'י שנתן לקונג־פו צ'ו את השם בו הוא מוכר כיום במערב). כמו כן תרגם לסינית את ספרי הגאומטריה של אוקלידס. לאחר שהידיעות אודותיו הגיעו לבירה, הורשה ריצ'י בסופו של דבר להגיע לבייג'ינג (1601 - תקופת שלטונו של הקיסר ואן־לי). בבייג'ינג הקים ריצ'י מיסיון שפעל גם לאחר מותו ב-1610. עד סוף תקופת מינג הוטבלו לנצרות כ-28,000 סינים. קהילה זו הייתה הגרעין שממנו קמה הקהילה בת 3 מיליון הקתולים של סין כיום, למרות התנכלות השלטון כלפיהם בחלק מהזמן, ופוגרומים שבצעו בהם מורדים סינים (כמו למשל במרד הבוקסרים).

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ראשית הקהילה היהודית בסין כמעט ואין מידע. ידוע בוודאות כי יהודים החלו להתיישב בסין בראשית המאה ה-8 בתקופת שושלת טאנג. אך כתובות החקוקות על אבני זיכרון בבית הכנסת של הקהילה היהודית עצמה טוענות כי היהודים החלו להתיישב בסין בתקופת שושלת האן (בין השנים 206 לפנה"ס ל-211 לספירה). מרקו פולו מספר כי בשנת 1286 היה ויכוח בחצר הכובש המונגולי בין אנשי דת יהודים, נוצרים ומוסלמים בניסיון להוכיח כל אחד את עליונות דתו.

לעומת הידיעות המעטות על ראשית הקהילה היהודית, יש מידע רב מתקופת שושלת מינג על הקהילה היהודית הראשית בעיר קאיפנג שבמחוז הנאן. רוב המידע הגיע ממחקרים של מיסיונרים ישועים. מטרתם הייתה לנצר את היהודים, אך תוך כדי כך ביקשו גם להתחקות אחר מקור הקהילה. בית הכנסת (禮拜寺 ליבאי סי) של קהילה זו דמה למקדש סיני והוקם (לפי אבני הזיכרון שנמצאו בו) ב-1163. עם השנים הצליחו בני הקהילה וחלקם אף השתלבו בממשל של תקופת מינג כפקידים, שופטים ואנשי צבא. הידוע ביניהם היה צ'או צ'אנג, שבמאה ה-15 היה בין מקורבי הקיסר. שמו מעיד על התבוללותם של היהודים עקב הניתוק משאר העולם היהודי. הסינים נהגו לכנות את היהודים "מנקרי גיד הנשה" (טיאו ג'ין ג'יאו) בעוד שהיהודים כינו עצמם "הכת המלמדת את כתבי הקודש" (ג'יאו ג'ינג ג'יאו). המיסיונר הישועי מטאו ריצ'י סיפר על מפגש בבייג'ינג ב-1605 עם יהודי סיני בשם אַי טיאן (艾田) שסיפר לו כי הוא, כמו שאר היהודים בקאיפנג, סוגד לאל אחד בלבד. הוא סיפר כי קשה לשמור על הדת היהודית בסין, שכן דיני הכשרות והטוהרה הקשו על היהודים להתמנות לפקידים. מעריכים כי בשיאה, לקראת סופה של שושלת מינג, מנתה הקהילה היהודית בקאיפנג כ-1000 איש.

התחלת שקיעת הקהילה החלה עם המרידות שבאו בסוף תקופת מינג. ב-1642 צר אחד המורדים על קאיפנג ומשלא הצליח להכניעה לאחר מצור של ששה חודשים, הטה את מימי הנהר הצהוב והעיר הוצפה לגמרי. רוב תושבי העיר נספו ובהם חלק גדול מהקהילה היהודית. בית הכנסת נהרס וספרי הקודש נסחפו במים הגואים.

קהילת קאיפנג קמה מחדש, אך זו כבר הייתה קהילה ענייה והיא לא שבה לפארה. לקראת סוף המאה ה-19 נעלמה קהילת קאיפנג כמעט כליל. הקהילה אמנם התבוללה כמעט לחלוטין, אבל בעשורים האחרונים יש התעניינות מסוימת בזהות היהודית אצל צאצאי הקהילה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צבי שיפרין, סין, היסטוריה; שושלת מינג, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 874-875.
  • אלי לנצמן וסטפן וילקנסון, סין, אמנות; ציור, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 918.
  • צ'ארלס האקר, סין עד 1850- היסטוריה קצרה, תרגום: ארי אבנר, הוצאת דביר, 1979.
  • מרי א. נאורס, תולדות סין; תרגום: ברוך קרופניק, תל אביב: י' שרברק, תש"ו.
  • יוסף נדבה,יהודי סין, נספח בספר "התקופות הגדולות בהיסטוריה של תרבויות העולם / סין הקדומה", הוצאת מעריב, 1982.
  • סין, היסטוריה; יהודים, האנציקלופדיה העברית, כרך כה, עמ' 898.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שושלת מינג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ התאריך המקובל לסופה של שושלת מינג הוא 1644, כאשר המאנצ'ו כבשו את בייג'ינג, בירת שושלת מינג. אך טוענים לכתר שהיו צאצאים של שושלת מינג (המכונים כיום בשם הקיבוצי "מינג הדרומי") התמידו במאבק כנגד המאנצ'ו עד 1662.
  2. ^ סין עד 1850, עמ' 144
  3. ^ האנציקלופדיה העברית כרך כה עמ' 874
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg