שביל סיסקיו
שביל סיסקיו (באנגלית: Siskiyou Trail) השתרע מהעמק המרכזי של מדינת קליפורניה לעמק וילאמט (אנ') במדינת אורגון בארצות הברית. כביש בין-מדינתי 5 של ימינו מקביל לדרך חלוצית זו. השביל התבסס במקור על שבילים להולכי רגל קיימים של עמים ילידים בארצות הברית שהתפתלו בעמקי הנהרות, שביל סיסקיו היה נתיב המסע המעשי הקצר ביותר בין יישובים מוקדמים בקליפורניה ובאורגון.
התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המבקרים האירופים או האמריקאים המוקדמים ביותר לאורך שביל סיסקיו היו כנראה ציידי פרוות ומניחי מלכודות הקשורים לחברת מפרץ הדסון, אשר בשנות ה-20 של המאה ה-18 החלו לשוט בנהרות דרום אורגון וצפון קליפורניה בחיפוש אחר פרוות ועורות בעלי חיים.
חברת מפרץ הדסון התבססה על הנהר קולומביה, ובנתה את פורט ונקובר, המטה האזורי שלה בשנת 1824. משלחות מטעם חברת מפרץ הדסון החלו לחקור דרומה לכיוון קליפורניה בשנת 1825. אלכסנדר מקלאוד הוביל משלחות מחקר וציד פרוות דרומה החל מ-1826, והגיע לנהר קלאמת ב-1827, ולנהר סקרמנטו בשנת 1828. בשנת 1829 הוא הוביל את משלחת ציד הפרוות הראשונה של חברת מפרץ הדסון לעמק סקרמנטו, מה שאפשר למשלחות מאוחרות יותר להגיע עד דרומה עד לפרנץ' קמפ (אנ') ליד סטוקטון של ימינו.
משלחות החקר וציד הפרוות של מקלאוד סללו בפועל את שביל סיסקיו, שקישר בין פורט ונקובר לעמק סקרמנטו. בהתחלה היה השביל ידוע בשמות כמו שביל הבריגדה של קליפורניה (California Brigade Trail) ושביל המשלחת הדרומית (Southern Party Trail).[1]
מקלאוד וחברים אחרים במשלחותיו דיווחו כי האינדיאנים מדרום לנהר אומפקווה, לאורך הנהרות קלאמת וסיוסלאו (אנ'), מעולם לא ראו לבנים לפני כן. אף על פי שקו הרוחב 42 (היום הגבול בין קליפורניה לאורגון) סימן את הגבול הצפוני של קליפורניה המקסיקנית (אנ'), המקסיקנים ידעו מעט על פנים הארץ וציידי הפרוות של חברת מפרץ הדסון נעו דרומה כרצונם.[1]
ציידי הפרוות של חברת מפרץ הדסון ואחרים שעשו שימוש מוקדם בשביל סיסקיו כוללים את פיטר אוגדן (אנ') ומישל לפרמבואז (אנ').
בשנת 1834 העביר צייד הפרוות והסוחר יואינג יאנג (אנ') עדר של סוסים ופרדות על שביל סיסקיו מהמיסיונים הספרדים בקליפורניה למכירה בהתיישבויות בריטיות ואמריקאיות באורגון. אף על פי שהניסיון הראשוני הזה נתקל בחשדנות על ידי פקידי חברת מפרץ הדסון באורגון, יאנג חזר לקליפורניה ב-1837, שם הוא רכש 700 ראשי בקר שאותם הוביל על שביל סיסקיו לאורגון. משימה מונומנטלית זו, שדרשה כמעט שלושה חודשים, סייעה להרחיב ולבסס את השביל ובכך לגבש את היישובים האמריקאיים החדשות באורגון.
בשנת 1841, נעה משלחת יבשתית מטעם משלחת החקר של ארצות הברית (אנ') בשביל סיסקיו עם המדענים והקרטוגרפים הראשונים באזור.
הבהלה לזהב בקליפורניה, שהחלה ב-1848, הובילה לשימוש מוגבר באופן דרמטי בשביל סיסקיו. גילוי הזהב במחוז סיסקיו בשנת 1851, ובמיוחד בוואיריקה בצפון קליפורניה, הביא עוד אלפי כורים לאורך השביל בחיפוש אחר עושר. ההרים מעל השביל היו כה טרשיים שהתנועה בו הוגבלה לשיירות פרדות ולסוסים. נוסעים מוקדמים יכלו לנוע עד כ-30 קילומטרים ביום, לעצור בפונדקים ואכסניות בצד הדרך, כגון בפורטוגיז פלאט (אנ'), אפר סודה ספרינגס (אנ') וסיסון (Sisson), בצפון קליפורניה. רק בשנות ה-60 של המאה ה-19 נחצבו סוף סוף בהרים של צפון קליפורניה דרכי אגרה ששימשו דיליז'נסים, מה שאיפשר נסיעה רצופה בדיליז'נס לאורך שביל סיסקיו.
קו הטלגרף הראשון חיבר ערים מוקדמות לאורך השביל בשנת 1864. הפיתוח הואץ עם סלילת המסילה של חברת הרכבת סנטרל פסיפיק (Central Pacific Railroad) שהושלמה בשנת 1887, אשר מסלולה היה מקביל לשביל סיסקיו.
המסלול[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסלול ההיסטורי של שביל סיסקיו השתרע ממטה נפת קולומביה (אנ') של חברת מפרץ הדסון, בפורט ונקובר בדרום וושינגטון, עד לאזור מפרץ סן פרנסיסקו. בקליפורניה, השביל עבר דרך או ליד רדינג (אנ'), דנסמויר (אנ') וואיריקה של ימינו. באורגון, המסלול עבר דרך או ליד אשלנד (אנ'), גרנטס פאס (אנ'), רוזברג (אנ'), יוג'ין, סיילם ופורטלנד של ימינו.
השביל השתמש בעמקים של הנהרות וילאמט, אומפקווה, רוג, קלאמת, שסטה וסקרמנטו כדי ליצור את החיבור בין אורגון לקליפורניה, ולחצות את ההרים הטרשיים של צפון קליפורניה ודרום אורגון (הרי סיסקיו). שיא גובה השביל היה בפסגת סיסקיו (אנ') (גובה 1,310 מטרים) מעט צפונית לגבול אורגון-קליפורניה, והוא חלף על פני או ליד יישובים כמו מאונט שסטה (אנ'), אפר סודה ספרינגס (אנ'), ותוואי נוף כמו קאסל קראגס (אנ') וסאטר ביוטס (אנ').
דרכים מודרניות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין השנים 1869 ו-1887, סללה חברת הרכבות של קליפורניה ואורגון (אנ') מסילת רכבת לאורך נתיב זה, שחצתה את פסגת סיסקיו בשנת 1887. באמצע העשור הראשון של המאה ה-20, הכביש המהיר הפסיפי (Pacific Highway), לימים מוספר ככביש 99 (אנ'), העניק את הגישה הקלה הראשונה למכוניות לאורך השביל. כביש בין-מדינתי 5 נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 לאורך התוואי של שביל סיסקיו המקורי משנות ה-20 של המאה ה-19.כ-7 קילומטרים צפונית לגבול קליפורניה, ומדרום לאשלנד (אנ') באורגון, הכביש המהיר חוצה את פסגת סיסקיו, הנקודה הגבוהה ביותר בכביש (1,310 מטרים). מסילת הברזל והכביש הבין-מדינתי חורגים במעט מהשביל המקורי בהתאם לצרכים ולהנדסה שעמדו לרשות בוניהם.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Siskiyou Trail, Richard Dillon (Second Printing Published by McGraw-Hill, New York; 1975).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Mackie, Richard Somerset (1997). Trading Beyond the Mountains: The British Fur Trade on the Pacific 1793-1843. Vancouver: University of British Columbia (UBC) Press. p. 66. ISBN 0-7748-0613-3.