שעבוד הגוף
שעבוד הגוף הוא מושג הלכתי שמתאר את היחס בין מלווה ולווה בהלוואה.
מקור המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]
המושג מופיע לראשונה בשם רבינו תם אצל הרא"ש.[1] שמואל פוסק שאדם שמוכר שטר חוב לאדם אחר. לאחר מכן יכול בעל החוב המקורי לחזור ולמחול על החוב, והחוב מחול. נמצא שהאדם שקנה את החוב לא יכול לגבות את החוב שקנה, כיוון שהוא נמחל בידי מוכר שטר החוב, המלווה.[2] כדי להסביר איך ייתכן שהמכירה תהיה מכירה מלאה אבל בכל זאת תישאר זכות המחילה ביד המלווה הסביר רבינו תם:
"דמוכר שטר חוב שיכול למחול אף על פי שמדאורייתא הוי מכר משום דשני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה אחד שיעבוד נכסיו ואחד שגופו משועבד לפרוע לו ושעבוד נכסיו של הלוה יכול המלוה למכור אבל שיעבוד גופו של הלוה אין קניין נתפס עליו הלכך כל זמן שלא מחל לו גובה נכסיו של לוה אבל אם מחל המלוה ללוה שיעבוד גופו שנשאר אצלו פקע נמי שיעבוד נכסין דנכסי דאינשי אינון ערבין ביה וכשנסתלק שיעבוד הלוה נסתלק נמי שיעבוד נכסיו".
הוא קובע שבכל הלוואה יש שני שעבודים. שעבוד אחד הוא של נכסי הלווה כלפי המלווה. הנכסים משועבדים לטובת פריעת החוב. שעבוד שני הוא שעבוד גופו של הלווה. כלומר, הלווה מחויב לפעול לטובת החזרת החוב. כאשר המלווה מכר את החוב הוא מכר רק שעבוד אחד, את שעבוד הנכסים של הלווה, אולם שעבוד גופו של הלווה נותר בידו והוא דבר שאי אפשר למכור. כאשר מוחל המלווה על שעבוד גופו של הלווה הוא מפקיע את כל החוב, וממילא פוקע גם שעבוד נכסי הלווה. בדרך זו נותר קונה החוב בלא יכולת גביה.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Rosh on Ketubot 9:10:1, www.sefaria.org
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף פה עמוד ב
