הלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עיינו גם בפורטל

P halacha2.png

פורטל הלכה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בהלכה היהודית על ענפיה השונים. בפורטל פירוט על ספרי ההלכה השונים, התקופות השונות והאישים שחיו ופעלו בכל תקופה, שלבים ומאפיינים בהתפתחות ההלכה, תחום המשפט העברי ועוד.

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי, מהדורת וילנא

הלכה היא כינוי ביהדות לכלל הדינים והמצוות שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג. כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם.

בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם (בלשון התלמוד "דרך ארץ"). בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות (שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן) לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות (כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך). חלק ההלכה כולל מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה (לפי מידות שהתורה נדרשת בהן) ומדיוק לשון חכמים קודמים‏[1], נידונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד (כמו השולחן ערוך), וכך למשל התלמוד שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל, שהעיסוק והפרשנות בו, אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך, בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות והבהירו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את קודמיהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה, כמו התלמוד לאחר המשנה[2], ספרי הרי"ף והרמב"ם לאחר התלמוד, ובהמשך ספרי הטור והשולחן ערוך כלפי ספרי ההלכה של הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, והמחלוקת בין הקראים לרבניים. במקרים אחרים הפילוג היה על רקע התאמת ההלכה לתקופה, כמו המחלוקת בין היהדות הרפורמית, והקונסרבטיבית לאורתודוקסית.

הלכה ופרשנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מטרייה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה.‏[3]

הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.

הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.

לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.

גדרים, תקנות ומנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החכמים התייחסו למצוות התורה כחוק שנקבעו בו רק העקרונות הכלליים, ועסקו ב"חקיקת משנה" בה נעשית הירידה לפרטים. לשם דוגמה, לכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) שהתפרש על ידי חז"ל כחיוב לקרוא פרשייה זו (דברים ו ד-ט) בערב ובבוקר (קריאת שמע), נקבעו שעות ברורות לתחילת וסוף "זמן השכיבה" ו"זמן הקימה" שבהם ניתן לקיים מצווה זו.

בנוסף, קבעו החכמים תקנות וגזירות, שהם תוספות מוצהרות של החכמים לצוויי התורה. מעמד התקנה ירוד ביחס לחוק המיוחס למקרא, ומכונה מ"דרבנן" (=של החכמים), בניגוד לחיוב הנובע מ"דאורייתא" (=של התורה).

כמו כן אף מנהגים נדונו לעתים קרובות בספרות ההלכתית וקיבלו מעמד מחייב.

התפתחות ההלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפיסה המסורתית גורסת שההלכה אמורה להשתמר בדיוק כפי שנקבעה במקור ולא להשתנות בהתאם לשינויי תפישה חברתיים ולא מסיבות אחרות. שינויים שכן בוצעו מיוחסים בדרך כלל לשיבושים במסורת, או לפשרות הכרחיות הנוגעות לצורות הפסיקה ולא להלכה היבשה‏[4]. תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "... הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש"‏[5]. הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות לפרשנות‏[6]. הסבר אחר[דרוש מקור] שהדיונים נובעים משכחת פרטים. מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית.

לעומת זאת, בקרב הזרם הקונסרטיבי וגם בקרב מקצת מהמזהים עצמם עם הזרם האורתודוקסי רווחת התפיסה שההלכה "דינמית" והחכמים "מחדשים" פרשנויות והלכות.

החילוק שבין הזרם האורתודוקסי לבין הזרם הקונסרטיבי נובע מיחסם להתפתחות ההלכה. הזרם הקונסרבטיבי תופס את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, והם מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, גם המאמינים בהתפתחות ההלכה מתוך הזרם האורתודוקסי מתנגדים לשינוי מוצהר.

המשנה והתלמוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלשלות ההלכה

ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים:

הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירת הנוצרים לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי לכתוב ספר הלכות או לא, אך כולם מסכימים על כך שהמשנה אינה ספר פסקים או ספר הלכה בלבד והיא כוללת את כל המשא ומתן ההלכתי של תקופתה כולל מדרשים וסיפורים[דרוש מקור].

מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד, משום שלהם היה הסבר והשלמות בעל פה למשנה (חסורי מחסרא והכי קתני, ועוד).

הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי, פרשנות ועיסוק בדברי התנאים בפני עצמם (כמו נושא סדר ולשון המשנה, שאינו קשור תמיד לפסיקת הלכה) וכן אגדות ומעשים שהיו.

מקובל שאין פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד.

מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי למרות שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא תמיד הייתה הלכה מוסכמת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום למרות שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל בשבת דף קל ע"א, מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. גם כיום ישנם מקרים כאלו, כמו ההבדלים בין אשכנזים וספרדים, אך ברוב מוחלט של ההלכות נפסקה הלכה מוגדרת.

על פי התלמוד בזמנם של הזוג הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (בבלי, מסכת סוטה דף מז/ב).

קובצי הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה זו מכילה רק את ספרי ההלכה המרכזיים ביותר. אלפי ספרי הלכה נוספים נכתבו במהלך הדורות. ספרי ההלכה המוזכרים, חוברו על מכלול הלכות, חלקם (כמו ההלכות רב אלפס והשולחן ערוך) רק על מצוות הנוהגות בזמן הזהחוץ לארץ, להוציא מצוות התלויות בארץ) וחלקם (כמו היד החזקה של הרמב"ם) על כל חלקי ההלכה או על מכלול נושאים.

ספרי הלכה מתקופת הגאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאונים

ספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים שבהם:

  • שאילתות דרב אחאי - שחובר על ידי רב אחא משבחא, חכם מישיבת פומבדיתא שבבבל, ומסודרות בו כל ההלכות הנוגעות לזמן הזה על פי סדר פרשיות השבוע.
  • הלכות פסוקות - הספר הראשון שניתן לראותו כ"ספר הלכות", הוא מיוחס לרב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא (757-761). הספר מסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. לספר זה נתחברו קיצורים רבים.
  • הלכות גדולות - חובר בעקבות "הלכות פסוקות", בידי רבי שמעון קיירא. ספר זה מושפע מקודמו, אך הנושאים בספר מגובשים יותר ונרחבים יותר.

ספרי הלכה מתקופת הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ראשונים
  • הלכות אלפסי חובר בידי רבי יצחק אלפסי (1013-1103) הספר עוסק בשלושת הסדרים הנהוגים בימינו: סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין הוא בנוי בהתאם למתכונת הלכות גדולות, אך בניגוד אליו לא מתמצת את התלמוד הבבלי אלא מעתיק ממנו קטעים שלמים.
  • משנה תורה, הנקרא גם הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ הלכה בן 14 חלקים (14 = י"ד), שמקיף את כל התלמוד כולו. גם החלקים שלא נלמדו ולא היה עליהם תלמוד בבלי כמו סדר זרעים וסדר טהרות. בשונה מרוב הפוסקים, נטה הרמב"ם לפסוק לפי הירושלמי, לעתים אפילו כאשר הייתה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. זאת למרות שמקובל כי צריך לפסוק כתלמוד הבבלי. על פי כוונתו המקורית של הרמב"ם, כפי שכתובה בהקדמתו, הוא ניסה באופן חדשני להציע את ספרו כתחליף ללימוד התלמוד, ועל כן קרא לו משנה תורה.
  • פסקי הרא"ש, ספר ההלכה של רבינו אשר על סדר הש"ס. הספר כולל דיון בקטעי תלמוד והוצאת הפסק מהם והיא מצויה ברוב ספרי התלמוד המודפסים בימינו כנספח לספר. לחיבור זה נכתבו לאורך הדורות מספר פרושים והגהות (כדוגמת הגהות אשרי). רבי יוסף קארו עשה שימוש בפסקיו כבסיס לשולחן ערוך, יחד עם פסקי הרמב"ם והרי"ף.
  • ארבעה טורים, נקרא גם "הטור", חיבורו של רבי יעקב בן הרא"ש (הנקרא גם "בעל הטורים"). ספר זה כולל ארבעה חלקים: אורח חיים (הלכות הנוגעות לכל יום ולמועדים), יורה דעה (הלכות הנוגעות לאיסור והיתר כגון בשר בחלב), אבן העזר (הלכות הנוגעות לנישואין וגירושין), חושן משפט (הלכות הנוגעות לדיני ממונות).

רבי יוסף קארו והרמ"א[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלחן ערוך, חלק אבן העזר, אמסטרדם, ה'תקס"ג

רבי יוסף קארו ורבי משה איסרליש מהווים את החוליה המחברת בין תקופת הראשונים לתקופת האחרונים. חיבוריהם העקריים הינם:

  • בית יוסף - חיבור שכתב רבי יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת בתקופת הפריחה של הקבלה של האר"י ותלמידיו. חיבור המהווה הרחבה תוך דיון בראשונים בדברי הטור, בבית יוסף נפסקה לרוב ההלכה לפי שלושת עמודי ההלכה הגדולים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, כאשר הייתה מחלוקת נפסקה ההלכה לפי הרוב, לספר זה נוספה מהדורה שנייה ובירורים נוספים כהרחבה, שם החיבור הנוסף (הכלול בבית יוסף) הוא בדק הבית (כלומר אחר שבדק את הבית-בית יוסף-ראה צורך להוסיף עוד הערות מספר).
  • שולחן ערוך - אחר שנכתב הבית יוסף עדיין לא היה ניתן להכריע ממנו להלכה מחמת ריבוי הדעות שהובאו בו, לכך כתב רבי יוסף קארו סיכום להלכה מהבית יוסף, ספר זה נקרא "שלחן ערוך" אשר תחילתו יועד כקיצור המאפשר לחזור על כל ההלכות תוך חודש, במהרה הפך להיות השו"ע ספר ההלכה המרכזי והחשוב ביותר, שהתקבל על רוב קהילות ישראל. נקרא בשם הזה על פי מימרא של חז"ל שיש לערוך הדינים לפני התלמידים כשלחן ערוך.
  • דרכי משה - הרמ"א (רבי משה איסרליש) שחי במאה ה-16, השיג על הספר "בית יוסף" בשלושה דברים: אורכו, השמטת ההלכות שאינן מופיעות בתלמוד על ידו, וצורת פסיקת ההלכה שבו. לכן הרמ"א כתב את הדרכי משה, שהיה במקורו קיצור של הבית יוסף, יחד עם פסקי הלכות שמופיעים בראשונים, ובצורת פסיקת הלכה שהתבססה על דברי הפוסקים האשכנזיים. המדפיסים השמיטו מהמהדורות הרגילות של הטור, את דברי הרמ"א שבהם הוא מקצר את הבית יוסף, וכך נוצרו שני ספרים: "דרכי משה" - הקיצור של המדפיסים. "דרכי משה הארוך" - הספר המקורי של הרמ"א.
  • המפה או הגהות הרמ"א - כמו שרבי יוסף קארו עשה קיצור על הב"י כן עשה הרמ"א קיצור על ה"דרכי משה" וצירפו לשלחן ערוך . שמו של החיבור המפה נובע מכך שהרמ"א פרס כביכול מפה על ה"שולחן" והתאים אותו להלכות אשכנז.

ספרי הלכה מהדורות האחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אחרונים

לאחר חיבור הטור והשולחן ערוך, חוברו בעיקר ספרים על סדר השולחן ערוך, חלקם כפרשנות לשולחן ערוך ("נושאי כלים") וחלקם ספרי חידוש ופסיקות חדשות.

  • שולחן ערוך הרב, ספר שנערך על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, בעקבות השולחן ערוך המקורי, בהוספת טעמים וביאורים. כמו כן נוספו דינים חדשים, שלא היו רלוונטיים בתקופת השולחן ערוך. הספר הוגדר "הלכות בטעמיהן".
  • חיי אדם - ספרו של הרב אברהם דנציגר מחותנו של הגר"א ספר הלכה מקוצר כדוגמת קיצור שולחן ערוך, שמבטא את המגמה של תמצות ההלכה, לצורך החדרתה לציבור הרחב, ספר זה כולל גם הסברים רעיוניים (שלא כמו הקיצור ש"ע) ונכתב על אורח חיים. ספר "חכמת אדם" מהווה מעין המשך של הספר על יורה דעה.
  • קיצור שולחן ערוך - ספר שמלקט את ההלכות העיקריות בשולחן ערוך ומספרים אחרים. נכתב על ידי הרב שלמה גנצפריד. נועד לשמש ספר הלכות מעשי יותר. (השולחן ערוך מרבה לעסוק במקרים נדירים).
  • משנה ברורה - ספרו של ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) על חלק "אורח-חיים" מהשולחן ערוך. מטרתו הייתה סיכום הדיונים בספרי האחרונים שנתחברו לאחר השולחן ערוך- בין אם בהבאת הסבריהם לשולחן ערוך ובין אם תוספת הלכות הקשורות לנושאים הנידונים בשולחן ערוך.
  • ערוך השולחן - נתחבר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין, במטרה לבאר את דיני השולחן ערוך תוך הבאת הסוגיה בקצרה מהגמרא, הראשונים והאחרונים. כמו כן הספר מביא דינים רבים מהאחרונים שאינם מוזכרים בשולחן ערוך. הספר נכתב על כל חלקי השולחן ערוך.

ספרות השאלות ותשובות (שו"ת)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות השו"ת

קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות השו"ת, אשר פעלה עוד מימי הגאונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר-אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת. (הפרויקט הורחב לכלול גם את התנ"ך, התלמודים, מדרשים, פרשנות התנ"ך והתלמודים, ספרי הלכה ופסיקה חשובים כמו "משנה תורה" "ארבעה טורים" ושו"ע ועוד).

בימינו, נוצרו שו"תים נרחבים באינטרנט. כגון השו"תים באתרים: מורשת, כיפה וישיבה והשו"ת המצולם באתר מעלה (בו התשובה ניתנת בוידאו). כמו כן קיימים שירותי שו"ת בסמס, שלקט מהם מפורסם בעלוני השבת.

סוגות מיוחדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד הספרים המוזכרים, ישנם ספרים רבים על נושאים מסוימים, כמו בזמן הראשונים "תורת הבית" של הרשב"א על איסור והיתר, ובזמן האחרונים אגלי טל על ל"ט מלאכות שבת. סוגה זו התפתחה בייחוד במאה ה-20, ובשנים האחרונות יצאו אלפי ספרים על נושאים מסוימים בהלכה, כמו הלכות שבת, הלכות נדה, הלכות ארבעה מינים, הלכות ריבית ועוד. בתוך סוגה זו ישנם שני סוגי חיבורים, חיבורי פסק (כמו למשל שמירת שבת כהלכתה או חוט שני) וחיבורי ליקוט, המאופיינים בכך שמביאים את מכלול השיטות, ולא תמיד מביאים הכרעה, וחלקם גם מרחיבים במקורות הפסק, טעמי המצווה ואגדות חז"ל וסיפורי צדיקים על המצווה.

סמכותם של ספרי הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבלי וירושלמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם:

כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד... הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל.

– הקדמת הרמב"ם למשנה תורה

היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שהיה ידוע לפוסקים בדורות מאוחרים יותר כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם. אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך.

יש שהביאו את הכלל הלכה כבתראי כנימוק לכך שבמחלוקות בין התלמוד הירושלמי לתלמוד הבבלי, הלכה כדעת הבבלי אשר נערך בתקופה מאוחרת יותר‏[7].

מדרשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על התלמוד הוא בטל מפניה, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק דבר שלא נידון בתלמוד. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.

דוגמה לפסיקה על פי מדרש היא ההלכה לומר בכל יום את הפסוק "ושחט אותו על ירך המזבח וכו'" (ויקרא א, יא, ההלכה נפסקה בשולחן ערוך א, ח). מקור הלכה זו בויקרא רבה (ב,י) שם המדרש אומר שהקורא פסוק זה מזכיר את עקידת יצחק לפני ה'.

ספרות הראשונים והאחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.

כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה ושולחן ערוך. יש לציין שהרבה מקרים גם הכתוב בספרים אלו לא נתקבל להלכה, והיחס אליהם הוא של העדפה ולא של קבלה מוחלטת.

הנושאים המרכזיים בהלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה עוסקת בנושאים רבים ומגוונים ונוגעת בכל תחומי החיים. הנושאים המרכזיים שההלכה עוסקת בהם הינם:

  • תפילה וברכות - על פי ההלכה מתפללים שלוש תפילות בכל יום ומברכים לפני ואחרי כל מאכל שאוכלים, וכן קיימות ברכות נוספות על אירועים שונים. דיני התפילה והברכות מרוכזים במשנה במסכת ברכות. הלכות אלו מפורטות ברמב"ם בספר אהבה, ובשולחן ערוך בשליש הראשון של חלק אורח חיים.
  • סממנים יהודיים - ארבע מצוות מרכזיות הקשורות למראה היהודי החיצוני מפורטות בספר אהבה לרמב"ם: לבישת ציצית, הנחת תפילין, קביעת מזוזה וברית מילה. למצוות אלו לא יוחדו מסכתות במשנה. בשולחן ערוך ההלכות מופיעות בחלקים אורח חיים ויורה דעה.
  • מלאכה בשבת וביום טוב - על פי ההלכה, אסור לעשות מלאכה בשבתות ובחגים. פרטי ההלכות מתבארות במשנה במסכתות שבת, עירובין וביצה, ברמב"ם בחלק מספר זמנים, ובשולחן ערוך בשליש השני של חלק אורח חיים.
  • נידה - האיסור על יחסי מין עם אשה בזמן המחזור שלה ולאחריו. מפורט במשנה במסכת נידה, ברמב"ם בחלק מספר קדושה, ומופיע בשולחן ערוך בחלק יורה דעה.
  • נדרים ושבועות - החובה לקיים נדרים, והאיסור להישבע לשקר. בכך עוסקים מסכתות נדרים, נזיר ושבועות במשנה, וספר הפלאה ברמב"ם. בשולחן ערוך הלכות אלו מופיעות בחלק יורה דעה.
  • אבלות - הלכות הקבורה ומנהגי האבלות היהודים, מפורטים במשנה במסכת מועד קטן, ומופיעים ברמב"ם בספר שופטים, ובשולחן ערוך בחלק יורה דעה.
  • עבודה זרה - אחת העבירות החמורות ביהדות היא עבודת אלילים, ולפרטי ההלכות הקשורות בה יוחדה מסכת עבודה זרה במשנה. הרמב"ם מרכז בספר מדע איסורים רבים הקשורים במנהגי עובדי האלילים, כגון: איסורי כישוף, גילוח הזקן והפאות, לבישת שעטנז וכתובת קעקע. כל ההלכות האלו מופיעות בשולחן ערוך בחלק יורה דעה.
  • מקדש וקדשיו - סדר קדשים במשנה עוסק בהלכות בית המקדש וסדרי הקורבנות ויתר הפולחן שהתקיים בו. הלכות אלו מופיעות ברמב"ם בספרי עבודה וקורבנות, אך בשולחן ערוך כל זה לא מופיע משום שהלכות אלו אינן נוהגות בזמן הזה שבית מקדש חרב.
  • טומאה וטהרה - סדר טהרות במשנה וספר טהרה ברמב"ם מפרטים את הדרכים שבהן נטמאים ונטהרים. הטומאה והטהרה ביהדות נוגעות בעיקר לעבודה במקדש, ולכן אינן נוהגות בזמן הזה ואינן מופיעות בשולחן ערוך. החריג הוא הלכות מקוואות שנוגע לטהרת הנשים הנידות, שמופיע בחלק יורה דעה בשולחן ערוך.

לימוד הלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובא מתנא דבי אליהו על חשיבות לימוד ההלכה: "כל השונה הלכות בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא". עיקר חשיבותו של לימוד ההלכה הוא כדי לדעת להתנהג לפי ההלכה. בנוסף לכך, יש חשיבות למצוות תלמוד תורה כשהיא נלמדת לשם קיומה, וכך נאמר בתלמוד‏[8] "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". כמו כן, יש האומרים‏[9] שלימוד לשמה פירושו שהוא נלמד לשם לימוד הלכה למעשה. בתלמוד נאמר שיש לפסוק הלכה רק מתוך התלמוד ולא מהמשנה, בהיותו מכריע בין השיטות ומברר את גירסת המשניות. לימוד התלמוד היה מכונה לימוד הלכה. כינוי זה השתמר עד המאות האחרונות‏[10] כשלימוד פסקי הלכה היה מכונה פוסק או פוסקים‏[11].

בזמן הגאונים ותחילת תקופת הראשונים (בבבל ולאחר מכן בספרד) נהגו ללמוד את התלמוד יחד עם פסקי הלכה של הגאונים. לאחר חיבור הספר "הלכות רב אלפס" (רי"ף), המתמצת את פסקי ההלכה של התלמוד הנוהגים בזמן הזה (וכך היה נהוג בזמן הגאונים שלא ללמוד סדר קדשים), התפשט החיבור בצפון אפריקה ובספרד, ולמשך תקופה ארוכה, היה הספר הנלמד ביותר, ואף חוברו עליו עשרות ספרי פרשנות וחידושים.

לעומת זאת, בארצות צרפת ואשכנז העיסוק המרכזי היה בתלמוד בבלי, כשהתלמוד הפך לספר לימוד לשם לימוד, ולא רק לשם הוצאת פסקי דינים. תחת השראה זו, ששיאה היה בתקופת בעלי התוספות, עיקר הלימוד היה בעל אופי פלפלני שעסק בסברות התלמוד ובסתירות סוגיות. במקומות אלו למדו את כל חלקי התלמוד. בהמשך גם בספרד הנוצרית, תחת השפעת הרמב"ן, חזר עיקר הלימוד לתלמוד, גם הוא באופן חדשני. עם זאת, חוברו גם ספרי הלכה ומנהגים רבים, וכן פסקים מתוך חיבורי הראשונים על התלמוד, כמו פסקי תוספות או חיבורו של הרא"ש שחובר במתכונתו של הרי"ף, כתמצות הסוגיות ופסיקת ההלכה.

גם בישיבות ליטא ופולין שהוקמו החל מהמאה ה-19, וכך נהוג ברוב הישיבות עד היום, עיקר הלימוד היה בתלמוד, לעומת ישיבות הונגריה בהן לימוד ההלכה תפס מקום רב (כשבדרך כלל ראש הישיבה היה רב העיר). עם זאת, בישיבות רבות ישנם שיעורי הלכה או סדרי הלכה. לאחר הקמת הכוללים, החל להתפשט לימוד ההלכה, כשכוללים רבים מיועדים ללימוד הלכה.

כאמור, ברוב תפוצות ישראל לימוד ההלכה השתנה מתקופה לתקופה, החל מהתלמוד, בהמשך ספרי הרי"ף, הרמב"ם ושאר ספרי הפסק של הראשונים. לאחר חיבור הטור והשולחן ערוך, תפסו ספרים אלו את עיקר לימוד ההלכה‏[12], והם מהווים את ספרי ההלכה הבסיסיים מתקופתם ועד היום.

לימוד הלכה בסיסי כיום בדרך כולל לימוד שולחן ערוך עם מספר "נושאי הכלים" (פרשנים) המרכזיים, כמו טורי זהב, שפתי כהן, פרי מגדים, פתחי תשובה, ש"ך וסמ"ע. בחלק אורח חיים, התקבל ספר המשנה ברורה כספר הלימוד המרכזי (הכולל את השולחן ערוך עם חיבוריו של החפץ חיים) אך לימוד הלכה מקיף יותר (כפי שנהוג בדרך כלל בכוללים), נלמד בדרך כלל מתוך ספר השולחן ערוך עם נושאי הכלים המרכזיים (ה"מגן אברהם", טורי זהב ופרי מגדים).

לימוד הלכה עיוני, נלמד גם עם ספר ארבעה טורים ו"בית יוסף", ולעתים אף עם לימוד מקורות ההלכה מתוך סוגיות התלמוד וחיבורי הראשונים על התלמוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כמו התלמוד על המשנה, הראשונים על התלמוד וכן הלאה.
  2. ^ סוטה כ"ב "תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן". רש"י:"שמורין הלכה מתוך משנתן - קאמר שמבלין עולם בהוראות טעות דכיון דאין יודעין טעמי המשנה פעמים גורמין שמדמין לה דבר שאינו דומה ועוד יש משניות הרבה (במשניות) דאמרינן הא מני פלוני הוא ויחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ועוד שאינן יודעים במחלוקת תנאים הראשונים הלכה כדברי מי הלכך מורין הוראות טעות".
  3. ^ ראו דיון נרחב: משה הלברטל, מהפכות פרשניות בהתהוותן, הוצאת מאגנס, תשס"ד
  4. ^ ר' למשל שולחן ערוך אורח חיים תרח ב, "מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין"
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ט, עמוד ב'
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ג, עמוד ב' ועוד, במיוחד גיטין ו ב "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר".
  7. ^ הלכות הרי"ף, מסכת ערובין, דף לה, עמוד ב; ספר האשכול, מהדורת רצב"א, חלק ב, עמוד 49; שו"ת מהרי"ק, שורש פד
  8. ^ קידושין מ' ע"ב
  9. ^ ראו רש"י ברכות יז עמוד א ד"ה העושה שלא לשמה. כך גם מובא בשל"ה מסכת שבועות ד"ה רבי מאיר אומר ובהקדמת שו"ת תפארת אדם בשם רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם משינאווא. ואמנם ראו בספר חידושי החתם סופר מסכת נדרים דף פ"א ד"ה שלא ברכו.
  10. ^ למשל רבי חיים ויטאל בספר הכוונות ה' ע"ב:"גם בעניין עסק ההלכה בעיון". המהרש"א קרא לפרושו על חלק הפשט של התלמוד "חידושי הלכות" לעומת פירושו לאגדות התלמוד "חידושי אגדות". בספר שערי ציון בתפילה לפני לימוד גמרא:"לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה קודם לימוד הלכה". בספר עטרת מנחם (תר"ע) תולדות רבי מנחם מנדל מרימנוב:"...חסידים שלנו שוקדים על העיון הלכה ותוספות...".
  11. ^ למשל:הנהגות רבי צבי אלימלך מדינוב:"ילמד איזה פוסק באסיפה ובעיון. גם הלכה בעיון לשבר הקליפות".
  12. ^ להוציא את יהדות תימן שהסתמכה בעיקר על הרמב"ם.