הלכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הלכה היא כינוי ביהדות לכלל הדינים והמצוות שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג. כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם.

היהדות התפלגה לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, והמחלוקת בין הקראים לרבניים. במקרים אחרים הפילוג היה על רקע התאמת ההלכה לתקופה במחלוקת בין האורתודוקסים לקונסרבטיבים.

העמוד הראשון בתלמוד הבבלי, מהדורת וילנא.

תוכן עניינים

[עריכה] הלכה ופרשנות

ביסודה של ההלכה עומדות המצוות והאיסורים שנכתבו בתורה שבכתב ואלה שבתורה שבעל פה. כמו כל מטרייה משפטית, אף ההלכה אינה ניתנת ליישום מעשי בלא פרשנות, בין היתר כדי להתאימה לתנאי החיים המשתנים, ובשל כך חכמים ורבנים במרוצת הדורות פירשו והכריעו בשאלות פרשניות. כאשר הכרעות החכמים הפכו לתקדימים, נזקקו אף הם לפרשנות, וכך נוצרה ספרות ענפה של פרשנות לפרשנות, תהליך שממשיך עד עצם היום הזה.

הרקע להבדל בין הפרושים, הצדוקים וכתות אחרות בזמן בית שני נבע מהבדלים בגישות להלכה ולאמונה. לפי המתואר בתלמוד בוויכוחים שונים בין פרושים לבני כתות אחרות ("מינים") הדיונים נסובו על פרשנות למקרא. יוסף בן מתתיהו מספר על ערנותם של חכמי הפרושים לרחשי לבו של העם ולצרכיו, ועל יכולתם להראות איך ליישם את ההלכה בהתאם לתנאי השעה המתחדשים, בניגוד לכתות האחרות באותה תקופה.

הרקע להבדל בין היהדות הרבנית לזו הקראית הוא התנגדותם של הקראים לקבל את סמכות חכמים כגוברת על הטקסט המקראי כפשוטו.

לפי התפיסה המסורתית, פרשנות החכמים למקרא, כולל הדרשות, מונעת משיקולים פרשניים, וכך גם הפרשנויות הדרשניות לתקדימים הלכתיים. אחרים מצדיקים את הפרשנות מבחינה היסטורית, בטענה שהיא ניתנה במסורת לחכמים ונאמרה למשה בהר סיני יחד עם התורה עצמה. לעומת זאת, התפיסה המודרנית טוענת שפרשנות החכמים משנה במקרים רבים את החוק המקורי, ולעתים הפרשן מתכוון במודע לשינוי זה, ואולי מנסה להסתיר את השינוי בעזרת פרשנות.

[עריכה] גדרים, תקנות ומנהגים

החכמים התייחסו למצוות התורה כחוק שנקבעו בו רק העקרונות הכלליים, ועסקו ב"חקיקת משנה" בה נעשית הירידה לפרטים. לשם דוגמה, לכתוב "ודברת בם... ובשכבך ובקומך" (דברים ו,ז) שהתפרש על ידי חז"ל כחיוב לקרוא פרשייה זו (דברים ו ד-ט) בערב ובבוקר (קריאת שמע), נקבעו שעות ברורות לתחילת וסוף "זמן השכיבה" ו"זמן הקימה" שבהם ניתן לקיים מצווה זו.

בנוסף, קבעו החכמים תקנות וגזירות, שהם תוספות מוצהרות של החכמים לצוויי התורה. מעמד התקנה ירוד ביחס לחוק המיוחס למקרא, ומכונה מ"דרבנן" (=של החכמים), בניגוד לחיוב הנובע מ"דאורייתא" (=של התורה).

כמו כן אף מנהגים נידונו לעתים קרובות בספרות ההלכתית וקיבלו מעמד מחייב.

[עריכה] התפתחות ההלכה

קיימת תפיסה מסורתית הנובעת מאגדות תלמודיות שונות שההלכה "סטטית", כלומר משתמרת בדיוק ולא משתנה, או לפי אחרים משתנה כתוצאה משיבושים במסורת אך לא בכוונה. תפיסה זו קשורה באמונה שמקור ההלכה כולה ממסורת שנאמרה למשה בהר סיני: "... הראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש" (בבלי מגילה י"ט ע"ב). הסברים שונים ניתנו לעובדה שקיימות מחלוקות בין החכמים, הסבר אחד גורס ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים", כלומר המסורת עצמה העבירה את האפשרויות השונות. הסבר אחר שהדיונים נובעים משכחת פרטים. מבין אלו שנוקטים בהסבר השני, יש טוענים שההשגחה דואגת שההלכה תיקבע לפי ה"אמת", כלומר ההלכה המקורית. לעומת זאת, יש מבינים אגדות אלו בצורה שונה, וגם התפיסה שההלכה "דינמית" והחכמים "מחדשים" פרשנויות והלכות, מקובלת בזרם האורתודוקסי.

החילוק שבין הזרם האורתודוקסי לבין הזרם הקונסרטיבי נובע מיחסם להתפתחות ההלכה. הזרם הקונסרבטיבי תופס את ההלכה כמתפתחת ומשתנה במודע על ידי החכמים כדי להתאים את ההלכה לתקופה, והם מבקשים להמשיך מסורת זו. לעומתם, גם המאמינים בהתפתחות ההלכה מתוך הזרם האורתודוקסי מתנגדים לשינוי מוצהר.

[עריכה] קובצי הלכה

השתלשלות ההלכה

[עריכה] המשנה והתלמוד

ההלכות והדינים קובצו בידי רבנים לקבצים הלכתיים שונים:

הקובץ הראשון הוא המשנה, שנערכה, לפי נושאים, על ידי רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל בשנת 220 לספירת הנוצרים לערך. החוקרים חלוקים בדעותיהם האם התכוון רבי לכתוב ספר הלכות או לא, אך כולם מסכימים על כך שהמשנה אינה ספר פסקים או ספר הלכה והיא כוללת את כל המשא ומתן ההלכתי של תקופתה כולל מדרשים וסיפורים.

מקובל שאפילו במקרים שבהם המשנה אומרת "הלכה כפלוני", אין מקבלים את דבריה מבלי לבדוק את הסוגיה בתלמוד.

הקבצים הבאים הם התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי בהם יש לרוב פסיקה, הכרעה בדבר ההלכה. למרות זאת גם התלמודים אינם מוגדרים כספרות פסיקת הלכה שכן גם הם מביאים את כל המשא ומתן ההלכתי וכן אגדות ומעשים שהיו.

מקובל שלא פוסקים הלכה לפי התלמוד לבד.

מעיון במשנה ובתלמוד ניתן לראות כי למרות שברוב ההלכות היה מנהג אחיד, בתקופות אלה לא תמיד הייתה הלכה מוסכמת, כך למשל נהגו על פי הוראת חכם המקום למרות שדעתו לא תאמה את הלכת ימינו או הלכת מקומות אחרים באותה תקופה. כך למשל בשבת דף קל ע"א, מסופר שבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף מבושל בחלב, ומוזכר שהחלטה זו הייתה מקובלת על החכמים שכך יש לנהוג במקומו. גם כיום ישנם מקרים כאלו, כמו ההבדלים בין אשכנזים וספרדים, אך ברוב מוחלט של ההלכות נפסקה הלכה מוגדרת.

על פי התלמוד בזמנם של הזוג הלל ושמאי היו מעט מחלוקות בהלכה, וריבוי המחלוקות התעורר, לאחר שתלמידיהם לא למדו והתבוננו מספיק בדברי רבותם, או בנוסח התלמוד, "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכן, רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות" (בבלי, מסכת סוטה דף מז/ב).

[עריכה] ספרות השאלות ותשובות (שו"ת)

קיימת ספרות ענפה של שאלות ותשובות בהלכה, כדי לענות על שאלות שעולות עם השתנות הזמנים. ספרות זו נקראת ספרות השו"ת, אשר פעלה עוד מימי הגאונים והיא נמשכת עד ימינו אלה. אוניברסיטת בר-אילן אספה מאות ספרי שו"ת, בפרויקט ממוחשב ייחודי ששמו פרויקט השו"ת ומאז שהחלה בפרויקט נוסף לו כל הספרות היהודית החשובה (התנ"ך, המשנה, שני התלמודים, קובצי מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, פרשנות התנ"ך והמשנה והתלמודים, ספרי הלכה ופסיקה חשובים כמו "משנה תורה" "ארבעה טורים" ושו"ע ועוד).

[עריכה] ספרי הלכה בתקופת הגאונים

ספרי הלכה מובהקים רבים שמטרתם לפסוק הלכה, נכתבו החל מתקופת הגאונים, שפעלו על מנת ליצור הלכה אחידה לעם ישראל על פי השקפתם והשקפת התלמוד הבבלי. החשובים שבהם:

  • שאילתות דרב אחאי - שחובר על ידי רב אחא משבחא, חכם מישיבת פומבדיתא שבבבל, ומסודרות בו כל ההלכות הנוגעות לזמן הזה על פי סדר פרשיות השבוע.
  • הלכות פסוקות - הספר הראשון שניתן לראותו כ"ספר הלכות", הוא מיוחס לרב יהודאי גאון, ראש ישיבת סורא (757-761). הספר מסודר על פי נושאים העוקבים, על פי רוב, אחר סדר המסכתות של התלמוד הבבלי. ספר זה עוסק בהלכות שנוהגות לאחר החורבן בחוץ לארץ. לספר זה תחברו קיצורים רבים.
  • הלכות גדולות - חובר אחרי "הלכות פסוקות" בידי רבי שמעון קיארא. ספר זה מושפע מקודמו אך הנושאים בספר מגובשים יותר ונרחבים יותר.

[עריכה] ספרי ההלכה בתקופת הראשונים

  • הלכות אלפסי חובר בידי רבי יצחק אלפסי (1013-1103) הספר עוסק בשלושת הסדרים הנהוגים בימינו: סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין הוא בנוי בהתאם למתכונת הלכות גדולות, אך בניגוד אליו לא מתמצת את התלמוד הבבלי אלא מעתיק ממנו קטעים שלמים.
  • משנה תורה, הנקרא גם הי"ד החזקה, שכתב הרמב"ם, קובץ הלכה בן 14 חלקים (14 = י"ד), שמקיף את כל התלמוד כולו. גם החלקים שלא נלמדו ולא היה עליהם תלמוד בבלי כמו סדר זרעים וסדר טהרות. בשונה מרוב הפוסקים, נטה הרמב"ם לפסוק לפי הירושלמי, לעתים אפילו כאשר הייתה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. זאת למרות שמקובל כי צריך לפסוק כתלמוד הבבלי. על פי כוונתו המקורית של הרמב"ם, כפי שכתובה בהקדמתו, הוא ניסה באופן חדשני להציע את ספרו כתחליף ללימוד התלמוד, ועל כן קרא לו משנה תורה.
  • פסקי הרא"ש, ספר ההלכה של רבינו אשר על סדר הש"ס. על פיו נכתב קיצור פסקי הרא"ש בידי בנו, רבינו יעקב בעל הטורים.
  • ארבעה טורים, נקרא גם "הטור" חיבורו של רבי יעקב בן הרא"ש (הנקרא גם "בעל הטורים"). ספר זה כולל ארבעה חלקים: אורח חיים (הלכות הנוגעות לכל יום ולמועדים), יורה דעה (הלכות הנוגעות לאיסור והיתר כגון בשר בחלב), אבן העזר (הלכות הנוגעות לנישואין וגירושין), חושן משפט (הלכות הנוגעות לדיני ממונות) ספר הטור מהווה את הבסיס להלכה בימינו ובנוי על הגמרא ובעיקר על דברי אביו של בעל הטור-הרא"ש ספר זה כולל גם את הרעיונות וההסברים של כל הלכה.

[עריכה] ספרי הלכה בתקופת האחרונים

החל מגירוש ספרד מתחילה תקופה הידועה בשם האחרונים

  • בית יוסף - חיבור שכתב רבי יוסף קארו שחי במאה ה-16 בצפת בתקופת הפריחה של הקבלה של האר"י ותלמידיו. חיבור המהווה הרחבה תוך דיון בראשונים בדברי הטור, בבית יוסף נפסקה לרוב ההלכה לפי שלושת עמודי ההלכה הגדולים, הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש, כאשר הייתה מחלוקת נפסקה את ההלכה לפי הרוב, שניים מול אחד, לספר זה נוספה מהדורה שנייה ובירורים נוספים כהרחבה, שם החיבור הנוסף (הכלול בבית יוסף) הוא בדק הבית (כלומר אחר שבדק את הבית-בית יוסף-ראה צורך להוסיף עוד הערות מספר).
  • שולחן ערוך - אחר שנכתב הבית יוסף עדיין לא היה ניתן להכריע ממנו להלכה מחמת ריבוי הדעות שהובאו בו, לכך כתב רבי יוסף קארו סיכום להלכה מהבית יוסף, ספר זה נקרא "שלחן ערוך" אשר תחילתו יועד כקיצור המאפשר לחזור על כל ההלכות תוך חודש, במהרה הפך להיות השו"ע ספר ההלכה המרכזי והחשוב ביותר, שהתקבל על רוב קהילות ישראל. נקרא בשם הזה על פי מימרא של חז"ל שיש לערוך הדינים לפני התלמידים כשלחן ערוך.
  • דרכי משה - הרמ"א (רבי משה איסרליש) שחי במאה ה-16, השיג על הספר "בית יוסף" בשלושה דברים: אורכו, השמטת ההלכות שאינן מופיעות בתלמוד על ידו, וצורת פסיקת ההלכה שבו. לכן הרמ"א כתב את הדרכי משה, שהיה במקורו קיצור של הבית יוסף, יחד עם פסקי הלכות שמופיעים בראשונים, ובצורת פסיקת הלכה שהתבססה על דברי הפוסקים האשכנזיים. המדפיסים השמיטו מהמהדורות הרגילות של הטור, את דברי הרמ"א שבהם הוא מקצר את הבית יוסף, וכך נוצרו שני ספרים: "דרכי משה" - הקיצור של המדפיסים. "דרכי משה הארוך" - הספר המקורי של הרמ"א.
  • המפה או הגהות הרמ"א - כמו שרבי יוסף קארו עשה קיצור על הב"י כן עשה הרמ"א קיצור על ה"דרכי משה" וצירפו לשלחן ערוך . שמו של החיבור המפה נובע מכך שהרמ"א פרס כביכול מפה על ה"שולחן" והתאים אותו להלכות אשכנז.
  • שולחן ערוך הרב, ספר שנערך על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, בעקבות השולחן ערוך המקורי, בהוספת טעמים וביאורים. כמו כן נוספו דינים חדשים, שלא היו רלוונטיים בתקופת השולחן ערוך. הספר הוגדר "הלכות בטעמיהן".
  • קיצור שולחן ערוך - ספר שמתמצת את השולחן ערוך. נכתב על ידי הרב שלמה גנצפריד, על מנת לאפשר לציבור שאינם למדנים ולא יודעים לפסוק מהבית יוסף לדעת את ההלכה.
  • חיי אדם - ספרו של הרב אברהם דנציגר מחותנו של הגר"א ספר הלכה מקוצר כדוגמת קיצור שולחן ערוך, שמבטא את המגמה של תמצות ההלכה, לצורך החדרתה לציבור הרחב, ספר זה כולל גם הסברים רעיוניים (שלא כמו הקיצור ש"ע) ונכתב על אורח חיים, הספר על יורה דעה נקרא "חכמת אדם".
  • משנה ברורה - ספרו של ה"חפץ חיים" (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) על חלק "אורח-חיים" מהשולחן ערוך, מטרתו הייתה ביאור ההלכה למעשה וטעמי ההלכות בשולחן ערוך.
  • ערוך השולחן - נתחבר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין, במטרה ש"בו יבואר כל הדינים וההלכות הכתובים בשולחן ערוך... עם כל הדינים המפוזרים בספרי האחרונים. וכל דין ודין בארתי במקומו בטעמו...". הספר מקביל למעשה למשנה ברורה אך נכתב על כל חלקי השולחן ערוך.

[עריכה] סמכותם של ספרי הלכה

[עריכה] בבלי וירושלמי

מקובל כיום שאסור לחלוק על הכתוב בתלמוד הבבלי, והדבר מעלה שתי שאלות:

  • כיצד ניתן בכלל לאסור לפסוק אחרת מן התלמוד, הלא אפשר לחלוק על פסק זה עצמו?
  • מדוע פוסקים כמו התלמוד הבבלי ולא כירושלמי, במיוחד לאור העובדה שבתלמוד הבבלי עצמו נאמר שתורתם של חכמי ארץ ישראל עדיפה?

לשאלות אלו נתנו מספר תשובות. היו שראו את התקבלות התלמוד הבבלי כמעין הסכמה כללית שאמנם איננה מחייבת ממש, אך מאחר שהיה ידוע לפוסקים בדורות מאוחרים יותר כי חכמי התלמוד הבבלי היו חכמים מהם, לא יחלקו על דבריהם. אחרים סברו כי כל דיני התלמוד נפסקו בבית דין גדול בהכרעת רוב, ולכן רק בית דין גדול אחר (שלא קיים בימינו) יכול לבטל את פסקיהם. דעה שלישית סבורה כי עצם התקבלותם של פסקי התלמוד הבבלי על חכמי ישראל כולם, הוא זה שנותן להם את התוקף ההלכתי ולכן אסור לחלוק עליו. לפי דעה זו, גם הפסיקה כבבלי בניגוד לירושלמי תוסבר כך. דעות אחרות יסבירו זאת בכך שהבבלי מאוחר מהירושלמי ולכן אנו בטוחים שלא היו פוסקים החכמים כפי שפסקו לולא בחנו את פסקי הירושלמי והיו בטוחים שאלה אינם נכונים.

[עריכה] מדרשים

אין חולק על כך שבמקום בו מדרש חולק על הגמרא הוא בטל מפניה, אך לא ברור האם יש חובה לשמוע למדרש הפוסק משהו שהגמרא לא התייחסה אליו. גם לפי אלו המחייבים לשמוע למדרשים, ברור שיקלו בדבר כשיש צורך אחר הנפגע בשל כך.

[עריכה] ספרות הראשונים והאחרונים

החיוב שלא לחלוק הוא על התלמוד הבבלי בלבד, אך לדעת רוב הפוסקים, על כל ספרי ההלכה המאוחרים יותר, מותר. ביחס לספרים אלו קיימת מחלוקת שלא הוכרעה, החל מתקופת הראשונים (בעיקר סביב פולמוס הקאנוניזציה) ועד לימינו. לפי גישה אחת, בכל תקופה יש לכתוב ספר הלכה כולל שיקבע את ההלכה שנפסקה לדורות הבאים ויחייב בצורה מוחלטת. לפי הגישה המנוגדת, אין לקבע את ההלכה בספרים מוחלטים כמו השולחן ערוך, וניתן לחלוק על כל פסק שאיננו כתוב במפורש בגמרא.

כיום, רווחת יותר הגישה הראשונה, השולטת בחברה החרדית, אם כי לא באופן מוחלט. רוב הפוסקים ישתדלו להימנע מלחלוק על ספרים שנתקבלו בעם ישראל כספרי ההלכה המובהקים, כמו משנה תורה בזמנו, שולחן ערוך וכיום בדרך כלל גם המשנה ברורה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] מקורות

[עריכה] קישורים חיצוניים


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94