איבון הניואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איבון הניוארצרפתית: Yvonne Hagnauer לבית גלאן (Goéland); ‏1898, פריז - 1998, מודו (צר')) הייתה מורה, מנהלת בית ספר וחסידת אומות העולם מצרפת.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איבון הניואר לבית אבן (Yvonne Eugénie Pauline Even) נולדה למשפחה שמוצאה מחבל ברטן. משפחתה התיישבה בלה פאבילון-סו-בואה (Les Pavillons-sous-Bois) מצפון לפריז. אביה היה סוחר. היא למדה היסטוריה, ספרות ואנגלית באוניברסיטת קיימברידג'. היא נישאה בשנת 1925 ועבדה בתור מורה בבית ספר בפריז. משנתה החינוכית הייתה הומניסטית ופמיניסטית. הניואר הייתה שותפה בארגונו של כנס בין-לאומי בנושא חינוך בשנת 1937, בארגון "ליגת הנשים לשלום" בשנת 1938 ובייסודו של מוסד להכשרה פדגוגית, שלאחר 1945 היה שמו "מרכז להכשרה בשיטות חינוך פעילות" (Centre d'entraînement aux méthodes d'éducation active) (צר').

פעילותה בתקופת השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות הכיבוש הגרמני בצרפת נפתחו ברחבי צרפת - על ידי ארגוני סיוע צרפתיים - בתי ספר ליתומים צרפתיים או לילדים שהוריהם היו בשבי הגרמני או בעבודת כפייה בידי הגרמנים, בכללם ילדים יהודים. הניואר הייתה ממייסדותיו של אחד מבית ספר אלה, "בית הילדים של סבר" (צר') ששכן בקומונת סבר שבפרברי פריז. בית הספר נתן מחסה לילדים יהודים, בהם יתומים, החל משנת 1941. הילדים ששהו בבית הספר היו בין הגילים שלוש ו-18. הלימודים בבית הספר כללו לימודים עיוניים, קלאסיים ומקצועיים-טכנולוגיים.

במהלך שנות הכיבוש הגרמני ניהלה הניואר את בית הספר וניצלה את תפקידה לשם הצלת עשרות ילדים יהודים שנרדפו על ידי הגרמנים. היא סיפקה להם מזון, לבוש ומסמכי זהות מזויפים, כמו גם חינוך ברמה גבוהה, למרות התנאים הקשים וסכנת ההסגרה שריחפה על ראשה כל תקופת הכיבוש.

לאחר המצוד אחר יהודי פריז בקיץ 1942 וגירוש מבוגרים יהודים רבים למחנות ריכוז בסביבת פריז, בעיקר למחנה הריכוז דראנסי, נותרו ילדים יהודים רבים לבדם. הניואר מצאה ילדים יהודים רבים בפתחי בתים, ללא מקום ללכת אליו. היא קלטה אותם בבית הספר שניהלה, וכך היו כמאה מתוך 150 ילדי בית הספר שלה - פליטים יהודים.

הניואר שמרה על כל מסמכיהם המקוריים של הילדים, כדי שזהותם לא תאבד, בעיקר בכל הנוגע לצעירים שבהם, שהיו בני שלוש, והסתירה מסמכים אלה כדי שלא תחשף זהותם היהודית של הילדים. זאת עשתה מ-1942 ועד השחרור בקיץ 1944. מיד לאחר השחרור החזירה לילדים את מסמכי הזהות שלהם והזכירה לילדים את זהותם האמיתית על כל פרטיה.

הניואר החביאה בבית הספר גם יהודים מבוגרים, ואת זהותם הסוותה בתור עובדים, מורים ויועצים, חלק מחברי הסגל החינוכי. אחד המוסתרים, שלפני כן עבד עבור האוז"ה וסייע בהסתרת ילדים, היה השחקן והפנטומימאי הצעיר מרסל מרסו לבית מאנגל (Mangel). באחד הניסיונות להצלת ילדים יהודים, ניסה מרסו להעביר קבוצת ילדים לשווייץ אך הניסיון נכשל. הניואר קיבלה לבית ספרה את כל הילדים בקבוצה, הניעה את הצוות לסייע להם וסיפקה להם מסמכים מזויפים. כמו כן דאגה לאשפוזה של ילדה שאותה הביא מרסו לבית הספר, ילדה חולה ללא מסמכים מתאימים. הניואר התייצבה במטה המשטרה המקומי, ולמרות הסיכון לחייה השיגה את המסמכים הדרושים.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהילדים שהסתירה הניואר בשנות המלחמה נותרו יתומים אחרי המלחמה. בפסח של שנת 1945 דאגה הניואר לכך שילדים אלה יזכו לאירוח בבתיהן של משפחות יהודיות לרגל ליל הסדר.

חלק מהניצולים שמרו עם הניואר על קשר גם לאחר המלחמה ולאחר עזיבתם את בית הספר.

לאחר המלחמה המשיכה הניואר לנהל את בית הילדים בסבר עד שנת 1970.

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1974 הוכרה הניואר על ידי יד ושם בתור חסידת אומות העולם. היא זכתה לתואר קצינה בלגיון הכבוד הצרפתי ולאותות כבוד ממשלתיים צרפתיים. שלט הנצחה לזכרה הוצב בקומונת סבר שבפרברי פריז, שם פעלה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]