חרטום (גוף)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרטום של מסורן קצר-שן.

חַרְטוֹם (ברבים: חַרְטוֹמִים) הוא חלק קדמי מוארך ומחודד בראשם של בעל חיים. אצל חלק מהמינים החרטום משמש לצייד, ואצל בעלי חיים ימיים הוא מאפשר ניווט במעמקי הים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החרטום כולל את הפה ואת החוטם של בעל החיים, או את המקור אצל עופות. אצל הלווייתנאים, במקום נחיריים בקדמת החרטום ישנו פתח נשימה בחלק העליון של ראשם. דגי סחוס רבים מצוידים באיברי חישה מיוחדים (אמפולות לורנציני) לאורך החרטום או הראש כולו, מה שמאפשר להם לחוש שינוי בשדות אלקטרומגנטיים או בטמפרטורת המים.

אורך החרטום נע בין סנטימטרים בודדים ועד לעשרות סנטימטרים. הוא עשוי להיות קצר יחסית, כמו אצל חזיר הבר, או ארוך במיוחד כפי שניתן למצוא אצל המסורניים.

בידול מינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני בעלי חיים מסווגים לעיתים על פי מאפייני החרטום שלהם. כך הוא המקרה של סטנלה ארוכת-חרטום ממחלקת היונקים, וכן אצל האלבטרוס צהוב-חרטום הודי ממחלקת העופות. דוגמאות כאלה קיימות בקרב מינים ממגוון מחלקות בעלי החיים.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסכת טהרות פרק א', משנה ב' מופיע: "החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין ומצטרפים." כך גם במסכת חולין דף קכא עמוד א': "החרטום והצפרנים מיטָמאין ומְטַמְאין ומצטרפין", ובפירוש רש"י בגמרא במסכת קידושין דף פ עמוד ב': "שמא שתוּ התרנגולין ממשקין הטמאים ובעוד המשקה טופח בחַרטוּמיהם נקרוּ בעיסה".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]