בדיקת שינויים ספציפיים

'{{מוזיקאי |שם=מיילס דייוויס |שם בשפת המקור=Miles Davis |תמונה=Miles Davis by Palumbo.jpg |כיתוב=מיילס דייוויס, 1955 |שם לידה=מיילס דיואי דייוויס השלישי |תאריך לידה=[[26 במאי]] [[1926]] |מקום לידה=אלטון, [[אילינוי]], [[ארצות הברית]] |תאריך פטירה=[[28 בספטמבר]] [[1991]] |מקום פטירה=[[סנטה מוניקה]], [[קליפורניה]], [[ארצות הברית]] |סוגה=[[ג'אז]], [[הארד בופ]], [[בי בופ]], [[קול ג'אז]], [[ג'אז מודאלי]], [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]] |סוג קול= |כלי נגינה=[[חצוצרה]], [[פלוגלהורן]], [[פסנתר]], [[סינתיסייזר]], אורגן |חברת תקליטים= |שיתופי פעולה בולטים= |חברי ההרכב= |חברים לשעבר= |אתר אינטרנט=[http://www.milesdavis.com/ אתר רשמי] |סיווג=נגן |התחלת פעילות=1944–1975, 1980 |סיום פעילות=1991}} '''מיילס דייוויס''' (ב[[אנגלית]]: '''Miles Davis'''; {{כ}}[[26 במאי]] [[1926]] – [[28 בספטמבר]] [[1991]]) היה [[מוזיקאי]] [[ג'אז]], [[חצוצרן (מוזיקה)|חצוצרן]], [[מלחין]] ו[[מעבד מוזיקלי]] [[אמריקאי]]. בשנות פעילותו, שארכו למעלה מחמישה עשורים, המציא את עצמו בכל פעם מחדש ודחף קדימה את גבולות ה[[סוגה מוזיקלית|ז'אנר]], עד כי בשנותיו האחרונות היה יותר מוזיקאי [[רוק מתקדם]] מאשר מוזיקאי ג'אז.{{הערה|ראו למשל את הסקירה עליו במאמר ב-[http://www.gepr.net/da.html אנציקלופדיית גיברלטר לרוק מתקדם].}} בכל המהפכות שפקדו את הג'אז המודרני השתייך דייוויס ליוזמים או לראשוני המאמצים של המהפכה; כך היה מחלוצי ה[[בי בופ]], יוזם ה[[קול ג'אז]], מראשוני [[הזרם השלישי]], ה[[הארד בופ]], ה[[ג'אז מודאלי|ג'אז המודאלי]] וה[[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]]. דייוויס כונה "ה[[פיקאסו]] של הג'אז"{{הערה|ראו [http://www.smithsonianmag.com/arts-culture/Herman-Leonards-Eye-for-Jazz.html הרמן לאונרד בשיחה מאתר]{{קישור שבור|1.10.2021}} [[סמית'סוניאן]] ו [http://www.teachervision.fen.com/african-american-history/musicians/47071.html מאמר מתוך "האנציקלופדיה של האפרו-אמריקאים].}} בשל חיפושו המתמיד אחר דרכים חדשות להבעה עצמית, שהתבטאו בתקופות, שלא היו רק אינדיבידואליות אלא השפיעו על עולם הג'אז כולו. מרכזיותו של דייוויס הייתה לא רק כתוצאה מההערכה הרבה שרחשו לו כחצוצרן מחונן, אלא בעיקר בשל היותו בעל אישיות [[כריזמה|כריזמטית]] של מנהיג ומוביל. צליל החצוצרה שלו היה ייחודי, [[מלודיה|מלודי]] ולירי, מתואר במילים כ"רך", "מלטף" ו"עגול", והפך לחד ומחוספס יותר ברבות השנים. הוא היה גם [[מנטור|מורה רוחני]] ו"צייד כישרונות", שב[[הרכב מוזיקלי|הרכב]]יו השונים לאורך השנים נתן במה למוזיקאים צעירים שהפכו לכוכבי על של הג'אז – מ[[ג'ון קולטריין]] ו[[קנונבול אדרלי]], דרך [[ביל אוונס]], [[דייב הולנד]] ו[[צ'יק קוריאה]] ועד [[ג'ון מקלפלין]] ורבים אחרים. דייוויס היה חבר בולט בתנועת ה[[מחאה]] של ה[[אפרו-אמריקאים]] נגד [[הפרדה גזעית|מדיניות ההפרדה הגזעית]], תמך בצד ה[[רדיקליזם|רדיקלי]] יותר של [[התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית]] והיה מראשי הקוראים ל[[בדלנות]] שחורה. מפיו נרשמו מספר התבטאויות בוטות וגאות כנגד הגזענות של הממסד ה[[האדם הלבן|לבן]] ב[[ארצות הברית]] וכנגד ה"תרבות הלבנה".{{הערה|למשל בראיון קונטרוברסלי ב"פלייבוי" בספטמבר 1962, בספרו ה[[אוטוביוגרפיה|אוטוביוגרפי]] "Miles", בריאיון עם לס טומקינס מ-1969 ועוד.}} דייוויס לא פעל רק דרך התבטאויות פוליטיות וציבוריות אלא, היה גם מבין המובילים של מגמת ההינתקות מה[[אסתטיקה]] ה[[אירופה|אירופית]] במוזיקה, וחתר ליצירת מוזיקה שחורה המושפעת ממקצבים אפריקאיים, אסתטיקה אפריקאית ו[[סולם (מוזיקה)|סולמות]] לא-אירופיים. מאידך, רבים מחבריו האישיים ושותפיו-לדרך, כמו גם חלק מהנשים בחייו של דייוויס, היו לבנים. מעמדו היה גבוה במיוחד באירופה (בעיקר ב[[צרפת]]), שבה הגזענות האנטי-שחורה ב[[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות החמישים]] וה[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שישים]] הייתה נמוכה בהרבה מזו ששררה באמריקה. ==שנים ראשונות== מיילס דייוויס נולד ב[[אלטון]], [[אילינוי]], וגדל באיסט סנט לואיס שבאילינוי. אביו היה [[רופא שיניים]] ואמו הייתה מורה ל[[מוזיקה]], ומשפחתו נהנתה מרווחה כלכלית (בניגוד לרקע שממנו הגיעו רוב אמני הג'אז). דייוויס ניגן בחצוצרה מגיל צעיר (בגיל 13 קנה לו אביו את חצוצרתו הראשונה), והוא נהג לבקר בהופעות להקות [[ביג בנד]] שהגיעו לעירו. כמו כן האזין למופעי [[גוספל]] ו[[בלוז]]. בעודו תלמיד ב[[בית ספר]], עבד באופן מזדמן כנגן בברים ובבתי קפה, ולמד נגינה ממטופל של אביו. כשהיה בגיל 16 וחצי ביקרה בעירו להקתו של [[בילי אקסטיין]]. חברתו של דייוויס (ומי שתהיה לאשתו הראשונה), איירין בירת', עודדה אותו לנגן עם הלהקה. אקסטיין לא התלהב מהחצוצרן הצעיר, אך כישרונו תפס את אוזנם של שני נגנים צעירים שניגנו במקרה בלהקה זו זמן קצר; היו אלה [[דיזי גילספי]] ו[[צ'ארלי פארקר]], אבות סגנון ה[[בי בופ]]. זמן קצר לאחר מכן עבר דייוויס ל[[ניו יורק]], והחל ללמוד ב[[בית ספר ג'וליארד לאמנות הבמה]]. אולם במקום ללמוד הוא בילה ב[[רחוב 52]], שבו שקקו מועדוני הג'אז וצ'ארלי פארקר החל להמציא את הבי-בופ. בשנת [[1945]] הקליט דייוויס עם פארקר את הקלטתו הראשונה ל[[סטנדרט (ג'אז)|סטנדרטים]] ''Billie's Bounce'' ו-''Now's the Time'' במסגרת התזמורת של [[בני קרטר]]. לאחר מכן יצא עם הביג בנד של דיזי גילספי למסע הופעות ב[[קליפורניה]], שם חבר שוב לפארקר וניגן עמו באופן קבוע עד [[1948]]. אף על פי שדייוויס החשיב את פארקר למורה רוחני, פארקר נהג עמו באופן נבזי, שיקר לו, גנב ממנו ומישכן את מזוודתו. כבר בתקופה מוקדמת זו גיבש דייוויס את האלתורים הרחבים והמינימליסטיים שלו שהיוו ניגוד לאלתורים העמוסים של פארקר. התהילה שלה זכה פארקר הובילה גם להכרה בחצוצרן הצעיר שלו. ==שנות החמישים== ===Birth of the Cool=== מורו הרוחני הבא של דייוויס היה המעבד ה[[קנדה|קנדי]] בתזמורתו של קלוד ת'ורנהיל, [[גיל אוונס]]. בדירתו של אוונס התכנסו מספר מנגני התזמורת, נגני ה[[סקסופון]] [[לי קוניץ]] ו[[ג'רי מאליגן]], ה[[פסנתרן]] [[ג'ון לואיס]], נגן ה[[קרן יער|קרן]] [[גונתר שולר]] וה[[טרומבון|טרומבוניסטים]] [[ג'יי ג'יי ג'ונסון]] וקאי ווינדינג. "רצינו ליצור את ההרכב הקטן ביותר האפשרי שעדיין יישמע כמו הביג בנד של קלוד ת'ורנהיל... [ולנגן ב]סגנון פחות אינטנסיבי מזה של הבי-בופ הרגיל," כתב דייוויס ב[[אוטוביוגרפיה]] שלו. גיל אוונס, ג'רי מאליגן ומיילס דייוויס היו אלה שהלחינו, עיבדו ופיתחו את ה[[פילוסופיה של המוזיקה]] החדשה שיצרו, ודייוויס הפך, בכוח אישיותו, למנהיג ההרכב, שעמד בסופו של דבר על תשיעייה (נונט) שכללה חצוצרה, סקסופוני [[אלט]] ו[[בריטון (קול)|בריטון]], טרומבון, קרן יער, [[טובה (כלי נגינה)|טובה]] ו[[חטיבת קצב]] שבה [[מערכת תופים]], [[קונטרבס]] ו[[פסנתר]]. הרכב הנגנים שהשתתפו בהקלטות החומר החדש כלל חבורה של 17 נגנים, אשר התחלפו בין הקטעים. בין [[1949]] ו-[[1950]] הקליט ההרכב, במספר מפגשים, את מה שהפך ל[[אלבום מוזיקה|אלבום]] ''Birth of the Cool'', שהגדיר את הקול ג'אז והפך לאחד האלבומים החשובים והמשמעותיים ביותר בג'אז המודרני.{{הערה|ראו למשל [http://www.allmusic.com/album/r104727 ביקורת] באתר Allmusic.}} האלבום, שהוקלט ב[[חברת תקליטים|חברת התקליטים]] "[[קפיטול רקורדס|קפיטול]]", היה ריאקציה לבי-בופ המהיר, התובעני והדחוס. הצליל של ''Birth of the Cool'' הרבה יותר רך, איטי ולירי, ושיתוף הפעולה בין הנגנים מורכב יותר מאשר בבי בופ, אשר שם דגש על [[וירטואוזיות]] אישית של הנגן. ההקלטות שיצאו לאור מהאלבום, שיצא במלואו רק ב-[[1957]], נחלו כישלון מסחרי חרוץ, והתשיעייה התפרקה עד מהרה.{{הערה|ראו עוד בנושא: [http://www.jazz.com/jazz-blog/2008/9/3/birth-of-cool Miles Davis's Memorable Nonet]}} סגנון נגינתו של דייוויס הושפע בתקופה זו מחצוצרן לבן מ[[שנות ה-20 של המאה ה-20|שנות ה-20]], [[ביקס ביידרבק]]. ===1949 - 1953: "השנים האבודות"=== לאחר שהתפרקה התשיעייה, נסע דייוויס עם פארקר במאי 1949 למסע הופעות ב[[פריז]]. דייוויס, שזו הייתה לו הפעם הראשונה שיצא מארצות הברית, נדהם; האווירה החופשית והנינוחה, שבה היה לכוכב אהוב על קהל לבן, מבלי שהשגיחו בצבע עורו או הִפלו אותו, הייתה בעבורו חוויה מטלטלת. הפתיחות המוזיקלית שהפגין הקהל הצרפתי הצעיר (לא רק כלפי דייוויס אלא כלפי הג'אז האמריקאי בכלל) הייתה בעבורו ניגוד חריף למאבקים בניסיונות הבלתי פוסקים של המבקרים בארצות הברית "לתייג" את המוזיקה ולשים אותה בתוך "תבניות" של [[סוגה מוזיקלית|ז'אנר]] על מנת להתמודד עִמה. דייוויס היה לדמות ידועה ב[[שדרות סן ז'רמן|רחוב סן ז'רמן דה-פרה]], והכיר את [[ז'אן-פול סארטר]], [[בוריס ויאן]], [[פבלו פיקאסו]] ואת ה[[זמר]]ת וה[[שחקן|שחקנית]] הצרפתייה [[ז'ולייט גרקו]], שעִמה פיתח קשר רומנטי. חזרתו לארצות הברית לאחר כחודש, הייתה מכה קשה. ה[[אפליה]] הגואה, ה[[מיתון]] בתעשיית המוזיקה שגרם לסגירת מועדונים והעובדה שחברת "קפיטול" סירבה לחדש את החוזה עמו לאחר גניזת Birth of the Cool, גרמו לו ל[[ייאוש]] כבד ול[[התמכרות]] ל[[הרואין]]. ב-[[1951]] חתם חוזה עם חברת התקליטים "פרסטיג'", אך לא הקליט וכמעט לא הופיע. באוקטובר 1951 הקליט שני אלבומים לפרסטיג': Dig ו-Conception (שהיו שיתוף פעולה ראשון עם [[סאני רולינס]]). הוא התגרש מאשתו הראשונה, ומכיוון שלא היה מסוגל לשלם [[מזונות]], הושלך לכלא. כך עברה עליו שנת [[1952]]. ב-[[1953]] החליט להיגמל. הוא נכנס לבית אביו, סגר עצמו לשבועיים בחדר ונגמל מההרואין בבת-אחת (שיטה הידועה כ-[[Cold Turkey]], הגורמת לייסורים קשים ויכולה להסב לנגמל פגיעות [[נוירולוגיה|נוירולוגיות]] בלתי הפיכות). בשנת 1953 הקליט את האלבום השני שלו [[Blue Period (אלבום)|Blue Period]] בחברת ההקלטות פרסטיג'. ===1954 - 1955: הארד בופ=== דייוויס חזר לניו יורק מלא ביצירתיות ואנרגיה. הוא הקליט עם [[הוראס סילבר]] (פסנתר) ו[[פרסי הית']] (בס), [[ארט בלייקי]] ו[[קני קלארק]] (תופים) עבור [[בלו נוט (חברת תקליטים)|בלו נוט]] תקליטים כ-Walkin (יחד עם ג'יי ג'יי ג'ונסון, סוני רולינס ואחרים), אשר בהם שילב דגש חזק יותר על חטיבת הקצב, באופן שהושפע מ[[רית'ם אנד בלוז]] ו[[גוספל]]. חלק מהקטעים היו סטנדרטים, אך רובם היו פרי עטו של דייוויס או של יתר חברי ההרכב. מוזיקה זו נודעה כ"[[הארד בופ]]", וגם אם דייוויס לא המציא אותה, הרי שהיה מראשוניה והבולט שבהם. בדיוק בשעה שהקול ג'אז הפך לזרם מרכזי (בעיקר ב[[החוף המערבי (ארצות הברית)|חוף המערבי של ארצות הברית]]) דייוויס כבר היה צעד אחד הלאה. ב-[[1954]] הקליט דייוויס לפרסטיג' עם שניים מהחשובים והבולטים שבזירת הג'אז, [[ת'לוניוס מונק]] (Miles Davis and the Modern Jazz Giants) ו[[מילט ג'קסון]] (Bags' Groove). בהקלטות אלה ואחרות מאותה תקופה החלה להתגבש סביב דייוויס חטיבת קצב קבועה שכללה את פרסי הית' ומקס רואץ'. הוא קיבל ביקורות קשות מצד מבקרים על התנהגותו בהופעות משום שלא תיקשר כלל עם הקהל. בשעת נגינת [[סולו (מוזיקה)|סולו]] לא יצר קשר עין, וכאשר לא ניגן, הפנה לקהל את גבו.{{הערה|לפי הערות האלבום המקוריות של 'Workin שנכתבו על ידי ג'ון מאהר (עורך [[דאון ביט]]).}} בשנת 1955 יצר דייוויס צליל ייחודי, שבו עתיד היה להשתמש שנים רבות, שנוצר משילוב של שימוש ב[[עמעם (מוזיקה)|עמעם]] ונשיפה סמוך מאוד ל[[מיקרופון]] (Close Miking). ===1955 - 1956: החמישייה הגדולה הראשונה=== ההרכב הקבוע הראשון של דייוויס{{הערה|הפרק מבוסס בעיקר על [[הערות אלבום|הערות האלבום]] לקופסה שיצאה לרגל 50 שנה להקלטות החמישייה בפרסטיג'}} היה חמישייה בהרכב של חצוצרה, סקסופון (בתחילה רצה דייוויס את סאני רולינס אך נאלץ "להסתפק" ב[[סקסופוניסט]] [[טנור]] צעיר בשם [[ג'ון קולטריין]]), פסנתר ([[רד גרלנד]]), תופים ([[פילי ג'ו ג'ונס]]) ובס ([[פול צ'יימברס]]). חטיבת הקצב נחשבה לטובה בזמנה.{{הערה|שם=milestons|הערות אלבום ל-''Milestones''}} למרות שכיום מדובר בחמישה שמות מהמפורסמים בג'אז, באותו הזמן חברי ההרכב היו צעירים ולא מוכרים יחסית. דייוויס זכר לחברת פרסטיג' חסד נעורים והקליט עבור חברת התקליטים ארבעה אלבומים: 'Relaxin', Cookin', Steamin ו-Workin' With The Miles Davis Quintet. שהוקלטו באולפנו של [[רודי ון גלדר]] במהלך [[ג'אם סשן]] שהתפרס על יומיים באוקטובר 1956, באופן טבעי ללא חזרות מיוחדות ובעריכה מינימלית. באלבומים שולבו סטנדרטים מוכרים ואהובים וקטעים של חברי ההרכב או חברים אחרים (כגון סאני רולינס), בגישת הארד בופ מתונה, יותר מלודית. האלבומים, שלא יצאו מיד לאור אלא ב"טפטוף" במשך כשלוש שנים, הפכו להצלחה והזניקו את פרסטיג' מעמדת שוליים לעמדה מרכזית בג'אז. הצעד הבא היה להחתים את החמישייה בחברת תקליטים גדולה - [[Columbia Records]]. אולם, למעט תקליט אחד, Round About Midnight, החמישייה (המכונה "החמישייה הגדולה הראשונה") לא הקליטה ככזו בקולומביה, כיוון שדייוויס פיטר את קולטריין וגארלנד על רקע שימוש בהרואין. ===Miles Ahead=== [[קובץ:Miles Ahead.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עטיפת האלבום]] עבור דייוויס הגיעה השעה להמציא את עצמו ואת הג'אז מחדש פעם נוספת. הוא החל להקשיב ל[[מוזיקה קלאסית]] מודרנית של מלחינים כ[[ארם חצ'אטוריאן]], [[מוריס ראוול]], ו[[קלוד דביסי]] וחבר לגונתר שולר, ג'ון לואיס, [[ג'ימי ג'ופרה]] וג'יי ג'יי ג'ונסון בהפקת התקליט הראשון של [[הזרם השלישי]] (ניסיון של לבצע סינתזה בין ג'אז למוזיקה קלאסית), The Birth of the Third Stream. בהמשך, בשנת [[1957]], חבר דייוויס שוב לגיל אוונס וביחד הנהיגו תזמורת של 19 נגנים, עם דייוויס כסולן בחצוצרה וב[[פלוגלהורן]] (הוא היחיד המנגן קטעי סולו). האלבום שהקליטו נקרא Miles Ahead (משחק מילים - "מיילים רבים קדימה" וגם "מיילס דייוויס ראשון"), שם שנטבע על ידי [[מפיק מוזיקלי|מפיק]] Columbia Records, [[ג'ורג' אוואקיאן]]. המוזיקה והעיבודים באלבום הושפעו ממוזיקה של [[פרדריק דיליוס]] וקלוד דביסי כמו גם מ[[דיוק אלינגטון]] ומסורת ארוכה של תזמורות סווינג.{{הערה|הערות אלבום ל-Miles Ahead}} בתקליט זה נעשה ניסיון לשלב בין "הזרם השלישי" לסווינג, אשר השפיע על מוזיקאים כג'ימי ג'ופרה ו[[קרלה בליי]] ליצירת הדור המודרני של הביג בנד. ===1957 - 1959: פריז, שישייה וג'אז מודאלי=== בסוף 1957 נסע דייוויס שוב לפריז למסע הופעות עם ה[[מתופף]] [[קני קלארק]] שחי אז בעיר. בפריז שב וביקר אצל ז'ולייט גרקו על מנת להיפרד ממנה, כיוון שהחליט להיות נאמן לאשתו החדשה, ה[[רקדן|רקדנית]] פרנסיס טיילור. בשהותו בפריז התבקש דייוויס על ידי ה[[במאי קולנוע|במאי]] [[לואי מאל]] להקליט [[פסקול]] לסרטו "מעלית לגרדום" (Ascenseur pour l'echafaud{{הערה|{{IMDb|tt0051378|מעלית לגרדום}}}}). את הפסקול הקליט בלילה אחד ארוך. למעשה, האלבום עם פסקול הסרט הוא אלבום ה[[ג'אז מודאלי|ג'אז המודאלי]] הראשון של מיילס דייוויס.{{הערה|Andrea Pejrolo, '''The origins of Miles Davis's modal jazz in Ascenseur Pour l’Échafaud ''' in ''Atlantic Studies: Literary, Cultural and Historical Perspectives'', 1740-4649, Volume 3, Issue 1, 2006, Pages 63 – 82|כיוון=שמאל}} עם חזרתו של דייוויס מפריז, החזיר את קולטריין וגרלנד להרכב המקורי, הוסיף להרכב החמישייה את [[קנונבול אדרלי]] בסקסופון [[אלט]] והחליף את פילי ג'ו ב[[ג'ימי קוב]] וכך יצר את "השישייה הגדולה". ההערכה שחש דייוויס לאדרלי הייתה כה גדולה עד שהסכים, בצעד חסר תקדים, להופיע בתקליטו של אדרלי Something Else, כחצוצרן תחת אדרלי כמוביל. האלבום הרשמי היחיד שהקליטה השישייה היה Milestones (שוב משחק מילים עם שמו - "אבני דרך" וגם "אבנים של מיילס").{{הערה|הקלטות נוספות של השישייה יצאו ב-1975 תחת הכותרת ''58 Miles''}} הנגינה באלבום זה שונה מההקלטות של החמישייה והיא יותר אינטנסיבית, מהירה ותובענית, קטעי הסולו ארוכים יותר והאלתור חופשי יותר, דבר שהושפע גם מכיווני החקר החדשים של קולטריין באותה עת. חטיבת הקצב הגיעה בו לשיא של שלמות בתיאום, בשליטה ובהובלה.{{הערה|שם=milestons}} הקטע הנושא את שם האלבום הוא קטע ג'אז מודאלי המנבא את הכיוון אליו יצעד דייוויס מעתה. ===Kind of Blue=== [[קובץ:MilesDavisKindofBlue.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עטיפת האלבום [[Kind of Blue]]]] מיד לאחר הקלטת האלבום חל שינוי קריטי בהרכב השישייה. גרלנד פוטר שוב ובמקומו שכר דייוויס פסנתרן צעיר (ולבן) בשם [[ביל אוונס]]. ביל אוונס היה לא רק פסנתרן אלא גם מעבד, והשפעתו על הצליל והפילוסופיה של המוזיקה של דייוויס הייתה גדולה ביותר. התוצר החשוב ביותר של השישייה עם אוונס היה האלבום הנמכר ביותר בתולדות הג'אז, "ההגדרה של אלבום ג'אז",{{הערה|שם=kob|[http://www.allmusic.com/album/r104440 ביקורת תקליט ב-Allmusic]}} "אחד התקליטים הטובים והחשובים ביותר לא רק בג'אז אלא במוזיקה בכלל"{{הערה|[http://www.imnworld.com/artists/detail/126/kind-of-blue-at-50 scrho לרגל 50 שנה ל-Kind of Blue]{{קישור שבור|1.10.2021}}}} -{{כ}} [[Kind of Blue]]. ביל אוונס כתב ב[[הערות אלבום|הערות האלבום]] המקוריות שהנגנים לא ביצעו חזרה על הקטעים שניגנו לבסוף בהקלטה (שהייתה באפריל 1958). כל האלתור באלבום נעשה באופן מודאלי רגוע, לא באמצעות שינויי [[אקורד]]ים, כפי שהיה נהוג במסורת מאז הבי בופ. המלודיות הפשוטות יחסית שרובן הולחנו על ידי מיילס דייוויס קיבלו גוון ייחודי בזכות העיבוד של אוונס והאלתורים של קולטריין, הנחשבים בעיני רבים לגאוניים.{{הערה|* ראו למשל Poe, Randy (2006). Skydog: the Duane Allman story. San Francisco: [[Backbeat Books]]. {{ISBN|0-879-30891-5}}. pp. 182–183. * וכן Andy Mabbett (1995). The Complete Guide to the Music of Pink Floyd. Omnibus Press, 14/15 Berners Street, London. pp. 178–179. {{ISBN|0-7119-4301-X}}., בו מתאר [[קלידן]] [[פינק פלויד]], [[ריצ'רד רייט (מוזיקאי)|ריצ'רד רייט]] את השפעת האלתורים של קולטריין בתקליט זה על [[The Dark Side of the Moon]] וכן ראו Khan, Ashley. Kind of Blue: The Making of the Miles Davis Masterpiece. New York: Da Capo Press, 2000}} מבקרים שונים{{הערה|שם=kob}} מציינים את היותו של האלבום רב-רבדים. מצד אחד הוא תקליט "אווירה" ([[אמביינט]]), אך בשמיעות נוספות מתגלים בו רבדים רבים של עומק ומורכבות של האלתורים של שישיית נגנים מהמעולים שידע הג'אז, בתקופתם הפורה ביותר. לאחר הקלטת האלבום התפרקה השישייה שיצרה אותו. דייוויס הרכיב מספר הרכבים, הנודע שבהם הוא חמישייה עם קולטריין ועם [[וינטון קלי]] בפסנתר, פול צ'יימברס בבס וג'ימי קוב בתופים שהופיעה במספר [[פסטיבל]]ים. הרכב זה פעל כשישייה, עם [[האנק מובלי]] בסקסופון שני, בהקלטת ''Someday my Prince Will Come''. בהופעות השישייה באירופה החליף [[סאני סטיט]] את קולטריין. בשנת [[1958]] שיתפו דייוויס וביל אוונס פעולה פעם נוספת והקליטו עם תזמורת עיבוד ל[[פורגי ובס]] וב-[[1959]] הקליטו את ''Sketches of Spain'', יצירה המושפעת ממוזיקה [[ספרד]]ית, כמוזיקה של [[חואקין רודריגו]], [[מנואל דה פאיה]] ומנגינות [[פלמנקו]], אותן הכיר דייוויס באמצעות אשתו, פרנסיס טיילור. בניגוד להקלטות החמישייה הגדולה הראשונה, אך שנתיים קודם לכן, שנתנו תחושת "ג'אם סשן" חופשי, עבד כעת דייוויס עם העורך באולפן לאחר ההקלטה וביצע עריכה עמוקה של ההקלטה החיה, באופן חסר תקדים במוזיקה ה"קלה" של התקופה. על אף מעמדו היה דייוויס קורבן להתנכלות משטרתית על רקע גזעני. ב-[[26 באוגוסט]] 1959 עמד לפני מועדון [[בירדלנד]] בניו יורק וסירב להישמע להוראת שוטר "להמשיך לנוע" ("Keep moving"), שנבעה מתקנה מפלה שאסרה על שחורים להתגודד ברחוב. הוא הוכה ונעצר למספר שעות. כאשר שוחרר הצטלם כאשר חולצתו מוכתמת בדם והפך לסמל של המאבק במדיניות ההפרדה ובאפליה.{{הערה|Arnaud Merlin and Franck Bergerot, '''The Story of Jazz: Bop and Beyond''', Thames & Hudson 1993, {{ISBN|9780500300299}} p.35}} ==שנות השישים== ===1960 - 1964: דריכה במקום=== בראשית שנות השישים היה דייוויס עסוק בהרכבת הרכב חדש. הוא אסף סביבו מוזיקאים צעירים ומוכשרים (שיהפכו לימים לשמות נודעים בעולם הג'אז). כבכל הרכביו השקיע דייוויס בהקמת חטיבת קצב מגובשת. הוא גייס את הבסיסט [[רון קרטר]], הפסנתרן [[הרבי הנקוק]] וה[[מתופף]] הצעיר והדינמי [[טוני ויליאמס]] והחל לבצע חזרות. מאוחר יותר הוסיף את [[ג'ורג' קולמן]] בסקסופון והשלים, שוב, חמישייה. החמישייה הופיעה בפסטיבלים והוקלטה בפסטיבל אנטיב בצרפת, ב-12 בפברואר 1964, הקלטה חיה שיצאה על גבי שני תקליטים ''My Funny Valentine'' ו-''Four and More''. תקליט חשוב נוסף מאותה תקופה הוא ''Seven Steps to Heaven'' שהוקלט עם ויקטור פלדמן כסקסופוניסט נוסף. בעוד שבמחצית השנייה של העשור הקודם חי דייוויס חיי משפחה שלווים ומוצלחים עם אשתו פרנסיס וילדיהם, החלו נישואיו מתפרקים ב-1963. הוא התגרש, שקע ב[[דיכאון]] והתמכר ל[[קוקאין]]. למרות זאת הופיע במסעי הופעות אינטנסיביים באותה תקופה, בין היתר ב[[יפן]] (עם [[סם ריברס]] במקום קולמן) וב[[ברלין]] (תקליטי ההופעות הללו ''Miles in Berlin'' ו-''Miles in Tokyo'', הם משיאי התקופה של חמישייה זו). החמישייה של ראשית שנות השישים נחשבת ל"דריכה במקום", דייוויס לא חידש והמשיך לנגן את החומר של החמישייה הראשונה עם נגנים אחרים. את הדריכה במקום סיים צירופו של סקסופוניסט טנור חדש להרכב - [[ויין שורטר]]. ===1964 - 1968: החמישייה הגדולה השנייה=== עם שורטר הורכבה החמישייה הגדולה השנייה של דייוויס. התקליט הראשון של החמישייה הוא ''.E.S.P'', שיצא ב-[[1965]] ובו נוגנו רק קטעים מאת חברי ההרכב (ואף לא סטנדרט אחד), דבר שסימן יציאה לדרך יצירתית חדשה, למרות שהסגנון היה חזרה להארד בופ. מבחינה אישית היה מצבו של דייוויס בכי רע, ההתמכרות לקוקאין גבתה ממנו מחיר בריאותי והוא נכנס ויצא מבתי חולים, גם מבחינה נפשית היה שבור עקב גירושיו. למרות זאת היצירתיות של החמישייה השנייה לא נפגעה והיא הפיקה סדרה של תקליטים בהם ''Miles Smiles'' {{כ}} (אוקטובר [[1966]]), ''Sorcerer'' (מאי [[1967]]), ''Nefertiti'' (יוני 1967) ו-''Miles in the Sky'' (מאי [[1968]]). סגנון האלתור הפך לחופשי יותר ויותר, עם נגיעות של [[אוונגרד]], אך המסגרת הייתה הארד בופ מבחינה מבנית עם אלתור חופשי על בסיס מודאלי. חטיבת הקצב ביצעה מספר שינויי מקצב במהלך כל קטע ובאופן הדרגתי הפכו מפגשי הנגינה לנגינה רצופה בה לא ניכר הבדל בין קטע לקטע. דייוויס העניק מקום רב לאלתור חופשי אינדיבידואלי של שותפיו, בעיקר לשורטר, שדייוויס ראה בו יורשו של קולטריין. ===1969: מהפכת החשמול: מ-Filles de Kilimanjaro ל-In a Silent Way=== פרשת הקלטת האלבום ''Filles de Kilimanjaro'' מסמלת את המעבר של דייוויס לצעד הבא - שילוב כלים חשמליים ואלקטרוניים. דייוויס התלהב מהכלים החשמליים של ה[[מוזיקת רוק|רוק]] ששלט בתרבות הפופולרית ודחק את הג'אז, וביקש לראות כיצד ניתן לשלב צליל יותר "מחושמל" בג'אז. לרעיונותיו היו שותפים גם ויליאמס ושורטר, אך לא רון קרטר והרבי הנקוק, שעזבו לאחר הקלטת מספר "טייקים" של ''Filles de Kilimanjaro''. את קרטר החליף דייוויס בצעיר אנגלי בשם [[דייב הולנד]] ואילו הנקוק הוחלף בפסנתרן צעיר בשם [[צ'יק קוריאה]]. הולנד ניגן ב[[גיטרה בס]] חשמלית וקוריאה ניגן ב[[פסנתר חשמלי]] Fender Rhodes, דבר ששינה לחלוטין את הצליל של החמישייה. יחד השלימו את הקלטת ''Filles de Kilimanjaro''. גם כאן דייוויס לא היה חלוץ, הקדים אותו ב"חשמול" ג'אז הקלידן של חמישיית קנונבול אדרלי, [[ג'ו זאווינול]], אך כאשר דייוויס עשה דבר מה הדבר הכה גלים בעולם הג'אז. לטוב ולרע. דייוויס ספג ביקורת עזה על ה"חשמול", על "בגידתו" בצליל הג'אז ועל מתן יד למבקשים להחריב את הג'אז. דייוויס, כרגיל, לא התרגש במיוחד מהביקורת. דייוויס לא עצר. רצונו ליצור יצירת [[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]] גבר. בין יולי 1968 לפברואר [[1969]] צירף אליו את זאווינול בתור קלידן והחזיר את הנקוק. לאחר שנפגש עם [[ג'ימי הנדריקס]] ב-1968, הבין דייוויס שהמפתח לצליל החדש שהיה מעוניין בו נעוץ ב[[גיטרה חשמלית|גיטרה החשמלית]]{{הערה|Arnaud Merlin and Franck Bergerot, '''The Story of Jazz: Bop and Beyond''', Thames & Hudson 1993, {{ISBN|9780500300299}} p.87}} וחיפש אחר נגן מתאים, טוני ויליאמס המליץ בפני דייוויס על [[גיטריסט]] צעיר בשם [[ג'ון מקלפלין]] ודייוויס יצר הרכב שונה מכל שידע עולם הג'אז עד אז - שלושה [[כלי מקלדת]] (פסנתר, עליו ניגן הנקוק; פסנתר חשמלי עליו ניגן קוריאה ו[[אורגן חשמלי]] עליו ניגן זאווינול), [[גיטרה חשמלית]] (מקלפלין), [[סקסופון טנור]] (שורטר), חצוצרה (דייוויס), בס (הולנד) ותופים ו[[כלי הקשה]] (ויליאמס). על חצוצרתו הרכיב דייוויס אפקטים חשמליים לעיוות הצליל. את הלחנים להרכב כתב זאווינול ויחד נכנסו חברי ההרכב לאולפני קולומביה על מנת להקליט תקליט בשם ''In a Silent Way''.{{הערה|המידע מבוסס על [http://www.allmusic.com/album/r106165 ביקורת ב-Allmusic] ועל הערות האלבום להוצאה המחודשת מ-2001}} החומר שהוקלט הוא שעות של ג'אם סשן ארוך וחופשי ביותר, לעיתים מושפע מרוק (בעיקר ויליאמס ומקלפלין) ללא מלודיה וללא מסגרת מלודית. לאחר ההקלטה הצטרף דייוויס למפיק [[תיאו מסרו]] ויחד ביצעו עריכה לחומר המוקלט, שכללה הדבקה של קטעים ויצירת לולאות (לופים), באופן המזכיר את עבודתו של מפיק [[הביטלס]] [[ג'ורג' מרטין]] באלבומים המאוחרים של הלהקה. התקליט כלל רצועה אחת ארוכה בכל צד המאופיינת בנגינה מתמשכת ומתפתחת לאיטה, והכוללת צלילים אלקטרוניים שלא נשמעו קודם לכן בג'אז. הקהל קיבל את היצירה בתימהון. במבט לאחור מדובר בניסיון נועז ביותר בתחומי הביצוע, האלתור החופשי המשותף, הסאונד, ההקלטה והעריכה, ניסיון שפתח את הדרך ל"מפץ הגדול" - ''Bitches Brew''. ===Bitches Brew=== [[קובץ:BitchesBrewGatefold.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עטיפת התקליט (צייר: [[מתי קלארווין]])]] ב-[[19 באוגוסט]] [[1969]] הזמין דייוויס לאולפני קולומביה חבורה בת 12 נגנים. פרט לחצוצרה של דייוויס השתתפו שורטר בסקסופון [[סופרן]], בני מופין ב[[קלרינט]] בס, ג'ון מקלפלין בגיטרה, צ'יק קוריאה וג'ו זאווינול בפסנתרים חשמליים, חטיבת הקצב המורחבת מאוד כללה את המתופפים [[ג'ק דז'ונט]], לני וויט וצ'ארלס "דון" אליאס (ב[[תופי קונגה]]), את נגני הבס דייב הולנד (קונטרבס) והארווי ברוקס (גיטרה בס) ואת ג'ים ריילי (או ג'ומה סנטוס) ב[[כלי הקשה]]. דייוויס חילק הוראות כלליות בקשר למסגרת המלודית כגון מהלך אקורדים, ונתן קצב התחלתי והקבוצה החלה לאלתר באופן חופשי למדי על סמך הנחיות אלה. הכיוון היה מושפע ממוזיקת ה[[רוק פסיכדלי|רוק הפסיכדלי]] וה-[[פאנק (Funk)]] של [[ג'ימי הנדריקס]] ו[[סליי אנד דה פמילי סטון]] שסיימו להופיע על בימת [[פסטיבל וודסטוק]] רק יום אחד קודם לכן, וממוזיקת [[רית'ם אנד בלוז]] כגון זו של [[ג'יימס בראון]]. לחטיבת הקצב המורחבת ניתן מקום מרכזי (בדומה לרוק). הקצב וההרמוניה בסיסיים ודומיננטיים בסגנון רוק או הארד בופ בעוד האלתור בכלי הנשיפה מזכיר [[ג'אז חופשי]].{{הערה|Tanner, Paul O. W.; Maurice Gerow, David W. Megill (1988) [1964]. "Crossover — Fusion". Jazz (6th ed. ed.). Dubuque, IA: William C. Brown, College Division. pp. 135–136. {{ISBN|0-697-03663-4}}}} קטעי הסולו הם כמעט רק בביצוע דייוויס. שורטר ומאפין מגיחים מ"שום מקום" על רקע הטקסטורות של כלי הקצב, ושבים ונעלמים. החצוצרה של דייוויס נשמעת חדה וצלולה ודייוויס מגיע, בניגוד להרגלו, ל[[רגיסטר (מוזיקה)|רגיסטרים]] הגבוהים. ההקלטות כללו חמישה קטעים ארוכים: ''Pharaoh's Dance'' ללחן של זאווינול, ''Bitches Brew'', {{כ}} ''Spanish Key'', {{כ}} ''John McLaughlin'' {{כ}} ו-''Miles Runs the Voodoo Down'' מאת דייוויס ו-''Sanctuary'' ללחן של שורטר. חלק מהקטעים היו מוכרים לחברי הלהקה מקודם, אך רובם היו חדשים. חלק מהקטעים נוגנו מספר פעמים, כאשר ניגנו לא ידעו הנגנים האם הם בחזרה או האם הם מוקלטים. בשנת [[1998]] הוציאה חברת קולומביה קופסה ובה ארבעה דיסקים המתעדים את כל החומר שהוקלט עבור האלבום.{{הערה|[http://www.allaboutjazz.com/php/article.php?id=6907 The Complete Bitches Brew Sessions]|כיוון=שמאל}} לאחר שנשלמה הנגינה שוחררו הנגנים, ודייוויס החל לעבוד עם העורך והמפיק תיאו מסרו. אולפן ההקלטות עצמו שימש ככלי נגינה נוסף. מיילס ומסרו הכניסו אפקטים שונים לשינוי הצליל כגון "לופים", השהיות, הדהוד וכדומה, ועשו שימוש נרחב וחלוצי (בג'אז) בריבוי ערוצי הקלטה. התוצאה שיצאה לאור באפריל [[1970]] הייתה אלבום שהכה את מאזיניו בתדהמה ובבלבול. מוזיקה כזו לא נשמעה קודם ולא היה ניתן לייחס אותה לז'אנר מוכר. לא רק המוזיקה הייתה מטלטלת, גם עטיפת האלבום שצוירה על ידי ה[[צייר]] ה[[סוריאליזם|סוריאליסטי]] [[מתי קלארווין]] (בנו של אדריכל [[משכן הכנסת]], [[יוסף קלארווין]]), לא נראתה כלל כמו עטיפת אלבום ג'אז והכילה נושאים מעוררי מחלוקת החל מהמילה Bitches, בעלת הקונוטציות הגסות, דרך הצגת עירום שחור, שילוב גזעי שחור-לבן, אלמנטים פסיכדליים וכדומה. דייוויס לא רק חצה את גבול הג'אז, הוא יצר "מפץ גדול" שברא את ה[[פיוז'ן (מוזיקה)|פיוז'ן]] הסינתזה בין רוק לג'אז. דייוויס החליף קהל, רבים מאוהדיו עד ''Bitches Brew'' נטשו אותו בזעם כיוון שהלך רחוק מדי. מאידך, רבים אחרים, שלא הכירו את מסורות הג'אז או בזו להן, חברים לדור פסטיבל וודסטוק, אימצו אותו ככוכב חדש.{{הערה|[http://www.jimmystilettos.com/classics/CAMilesDavisBitches.htm jimmy stilettos magazine]|כיוון=שמאל}} במהלך עבודת האולפן והקלטות ההשלמה ל-''Bitches Brew'' הופיע דייוויס עם חמישייה שכללה את ויין שורטר, צ'יק קוריאה, דייב הולנד וג'ק דז'ונט. בחלק מההופעות צורפו לחמישייה אמנים אורחים כהרבי הנקוק ונגן כלי ההקשה [[איירטו מוריירה]]. החמישייה מהווה "חוליה מקשרת" בין העולם של החמישייה הגדולה השנייה והעולם של ''Bitches Brew'', כאשר החומרים שלה כללו גם סטנדרטים קלאסיים, גם חומר מקורי של תקופת החמישייה השנייה וגם קטעים שעמדו בבסיס ''Bitches Brew'' כ-''Miles Runs the Voodoo Down'' ו-''Sanctuary''. במהלך ההופעות השתנתה צורת הנגינה של החמישייה מביצוע אקוסטי לביצוע חשמלי (בבס, בפסנתר ובאפקטים על החצוצרה) ועצבני יותר. פעימות חטיבת הקצב הפכו לרוקיסטיות יותר וההופעה הפכה להיות רצף ארוך של קטעים בזרימה חופשית, ללא הפסקה ביניהם. במשך שנים רבות נחשבה החמישייה ל"אבודה", כיוון שלא היו הקלטות רשמיות של הופעותיה, אלא רק [[בוטלג]]ים. בשנת [[2001]] יצאה לאור הקלטת הופעתה האחרונה של החמישייה מה-[[7 במרץ]] [[1970]] ב[[פילמור איסט]] שבניו יורק. בשנים הבאות יצאו הקלטות נוספות באופן רשמי.{{הערה|[http://astronationoftheunitedworlds.blogspot.com/2007/07/miles-davis-1969-lost-quintet.html AstroNation: Miles Davis - 1969 - The Lost Quintet]{{קישור שבור|1.10.2021}}|כיוון=שמאל}} דייוויס ניסה להסביר{{הערה|[http://100greatestjazzalbums.blogspot.com/2009/05/miles-davis-complete-bitches-brew.html בשיחה עם קווינסי טרופה באוטוביוגרפיה Miles - The Autobiography" by Miles Davis with Quincey Troupe]}} את הצלחת התקליט בכך ששנת 1969 הייתה שנת מכירות שיא לאלבומי רוק ופאנק (Funk), בעוד מכירות הג'אז נמצאו בשקיעה. גם אלבומיו של דייוויס לא נמכרו היטב ועוררו את חששה של "קולומביה", לפיכך נזקקו הן עולם הג'אז והן חברת קולומביה לאלבום מנצח. לפיכך שווק ''Bitches Brew'' באופן מאסיבי על ידי מבקרי רוק, במסגרת עיתונות הרוק החדשני ונמכר בלמעלה מחצי מיליון עותקים, דבר שזיכה את דייוויס ב[[אלבום זהב|אלבום הזהב]] הראשון שלו. הקבוצה שהקליטה את ''Bitches Brew'' לא המשיכה לשתף פעולה כהרכב, אבל המשתתפים ומקורבים אחרים לדייוויס באותה תקופה היו לזרעי מהפכת הפיוז'ן שנפוצו במפץ הגדול והיוו את הגרעין למספר הרכבים מרכזיים בג'אז-רוק של [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות השבעים]]. ג'ו זאווינול וויין שורטר הקימו את Weather Report (יחד עם נגן כלי ההקשה איירטו מוריירה), צ'יק קוריאה ולני ווייט הקימו את Return to Forever, ג`ון מקלפלין היה שותף להקמת [[Mahavishnu Orchestra]] ויחד עם טוני ויליאמס ולארי יאנג (שניגן פסנתר חשמלי באחד הקטעים של ''Bitches Brew'') הקים את Lifetime והרבי הנקוק ובני מופין הקימו את Mwandishi ואת Headhunters. ==שנות השבעים== ===1970 - 1975: מוזיקה חללית, הודית ואלקטרונית=== [[קובץ:Miles Davis Live-Evil.jpg|שמאל|ממוזער|250px|עטיפת Live-Evil, התקליט החשוב בתקופה זו. צייר: מתי קלארווין.]] ראשית שנות השבעים של דייוויס מתאפיינות באימוץ השפעות של רוק פסיכדלי, הן במוזיקה והן בסגנון ההופעה ועיצוב עטיפות התקליטים. חירות נוספת נפתחה לפניו להחצין את תמיכתו ב"כוח השחור" ''Black Power'', הגאווה החדשה של האפרו-אמריקאים. באוטוביוגרפיה שלו ציין דייוויס שמטרתו הייתה ליצור מוזיקה עבור קהל אפרו-אמריקאי צעיר. כך למשל התקליטים ''Black Beauty'', שהוא הקלטת [[הופעה חיה]] של הרכב המבוסס על "החמישייה האבודה" (למעט החלפתו של ויין שורטר בסטיב גרוסמן; יצא רק ב-[[1977]]), התקליט ([[1971]]) ''A Tribute to Jack Johnson'', שהוא פסקול [[סרט תיעודי]] שנערך על המתאגרף האפרו-אמריקאי ג'ק ג'ונסון והתקליט ([[1972]]) ''On the Corner'', הם תקליטים פאנקיים שדומים יותר לרית'ם אנד בלוז ורוקנרול מאשר לג'אז.{{הערה|[http://www.miles-beyond.com/jackjohnson.htm The Jack Johnason Sessions]|כיוון=שמאל}} תקליט חשוב נוסף מתקופה זו הוא ''Live-Evil'', שילוב הקלטה חיה והקלטת אולפן מדצמבר 1970 שיצאו לאור בתקליט כפול ב-1971. בתקליט משלב מיילס לראשונה את הפסנתרן [[קית' ג'ארט]] בפסנתר חשמלי יחד עם מקלפלין (גיטרה חשמלית), ארייטו מוריירה (כלי הקשה), מייקל הנדרסון (גיטרה בס) וגרי בראץ בסקסופון טנור. בחלק מהקטעים (אלו שהוקלטו באולפן) מופיעים המתופף ג'ק דזונט והפסנתרן הרבי הנקוק והבסיסטים רון קרטר ודייב הולנד. הלחנים, כולם משל דייוויס, פרט לאחד משל המלחין ה[[ברזיל]]אי הרמנטו פסקואל, מושפעים ממוזיקה פסיכדלית והביצוע מתחלף מפ'אנקי ומהיר לאיטי, "חללי" ומהפנט. הסאונד עטוף באפקטים אלקטרוניים שונים (wah-wah effects). הלהקה, שהופיעה בעיקר ללא מקלפלין במועדון ''The Cellar Door'' קראה לעצמה בשם זה. חבריה התקוממו על כך שהתקליט Live-Evil כולל את מקלפלין כמעט בכל קטע, בעוד שלא רק שלא היה חבר בהרכב הקבוע, אלא שנגינתו משנה את הצליל של ההרכב כליל.{{הערה|[http://www.miles-beyond.com/cellardoor.htm The Cellar Door Recordings]|כיוון=שמאל}} דייוויס הופיע עם ההרכב (ללא מקלפלין) בפסטיבלי רוק כגון ב[[פסטיבל האי ווייט 1970]], על אותה במה עם אמנים כלהקת [[הדלתות]], [[ג'וני מיטשל]], [[המי]] והנדריקס. ההופעה לא יצאה על גבי תקליט עד שנת [[2004]] עת הופק ''Miles Electric: A different Kind of Blue''.{{הערה|[http://www.miles-beyond.com/iowightdvd.htm Miles at the Isle of Wight]|כיוון=שמאל}} במקביל, התוודע דייוויס ל[[מוזיקה הודית]] והתחיל לשלב כלי נגינה כ[[טאבלה]] ו[[סיטאר]]. שלושה חודשים בלבד לאחר הקלטת ''Bitches Brew'' הקליט את הקטעים הראשונים שיצאו לאור לבסוף בתקליטו מ-[[1974]], ''Big Fun'', עם צוות נגנים דומה לזה שניגן ב-''Bitches Brew'', בתוספת נגנים הודים. הוא ערך אף ניסיונות בשימוש באפקטים אלקטרוניים על צליל הסיטאר. ב-[[1972]] נחשף דייוויס למוזיקה ולפילוסופיה של [[שטוקהאוזן]] ולמוזיקה שהקליט בהשראתו הוענקה התווית "מוזיקת חלל" על ידי מבקר הג'אז [[לאונרד פד'ר]].{{הערה|Chambers, J. K. (1998). Milestones: The Music and Times of Miles Davis. Da Capo Press. pp. 246. {{ISBN|0306808498}} ו-Carr, Ian (1998). Miles Davis: The Definitive Biography. Thunder's Mouth Press. pp. 284, 303, 304, 306. {{ISBN|1560252413}}.}} התקליטים השייכים לתקופה זו הם ''Agharta'', {{כ}} ''Dark Magus'' ו-''Pangaea''. כמעט אף חבר הרכב שליווה את דייוויס בתקליטים והופעות אלה לא היה בעל הכשרה של מוזיקאי ג'אז, פרט ל[[דייב ליבמן]] שהופיע בסקסופון [[סופרן]]. התקליט מ-1975, ''Get Up with It'' מכיל מספר קטעים שהוקלטו משנת 1970 ועד 1974 עם הרכב ג'אזי המכיל כמעט את כל הנגנים ששיתפו פעולה עם דייוויס במהלך תקופה זו. התקליט, שהופק ונערך על ידי תיאו מסרו, הוא סיכום פעילותו של דייוויס בשנות השבעים ונחשב כ"שיר פרידה מעולם המוזיקה".{{הערה|[http://www.allmusic.com/album/r106182 ביקורת ב-Allmusic]}} ב-[[1974]] יצא דייוויס ל[[סיבוב הופעות]] ארוך בעולם, במסגרתו ביקר באירופה, באוסטרליה וביפן. במהלך הסיבוב סבל לא פעם מהתמוטטויות כאשר עירב [[וודקה]] ו[[משכך כאבים|משככי כאבים]], להם היה מכור. ביולי 1975 הופיע בפעם האחרונה בניו יורק. ===1975 - 1980: עוד שנים אבודות=== דייוויס סבל במשך שנים מהתמכרות ל[[משקה חריף|אלכוהול]], ל[[קוקאין]] ולמשככי כאבים. השימוש האינטנסיבי בסמים אלו גרמו להתדרדרות במצבו הבריאותי של דייוויס, ובשנות השבעים סבל משלל מחלות ותופעות בהן [[דלקת מפרקים ניוונית]], החרפה במחלת ה[[אנמיה חרמשית]], ממנה סבל כל ימיו, [[כיב פפטי|כיב פפטי (אולקוס)]] ודיכאון. במהלך השנים 1975 - 1979 מיעט לצאת מפתח ביתו ונחשב למי שזמנו עבר. חברת קולומביה המשיכה להוציא הקלטות עבר של דייוויס שלא יצאו לפני כן ועל כן ניתן לראות בדיסקוגרפיה של דייוויס תקליטים שיצאו גם בשנים אלה. ==העשור האחרון: 1981 עד 1991== [[קובץ:Cicely Tyson (1992).jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[סיסלי טייסון]]]] [[קובץ:Miles Davis 22.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מיילס דייוויס בפסטיבל הים הצפוני, 1987]] ב-[[1979]] הכיר דייוויס את השחקנית [[סיסלי טייסון]] ([[שורשים (סדרת טלוויזיה)|שורשים]]). בזכות הקשר שלו עמה ובתמיכתו של גיל אוונס, הצליח אט אט להיחלץ ממצבו. הוא נגמל מקוקאין והתחיל לחזור ולנגן. הוא קיבץ סביבו להקה צעירה (שכללה סקסופוניסט ששמו ביל אוונס, ואת הבסיסט מרקוס מילר) ונכנס ל[[אולפן הקלטות]] לראשונה מזה שלוש שנים. תקליטו שהוקלט בין השנים 1979 - 1981, '' The Man with the Horn'', הוא תקליט עצוב, משום שלא נשמע בו שריד לכישרונו של דייוויס. תקליטו הבא, '' We Want Miles''(אלבום כפול בהופעה) סימן מגמת שיפור, והופעתו ב[[פסטיבל הג'אז של ניופורט]] 1981 סימנה את ה"קאמבק". באותה שנה נשא את טייסון לאשה ויצא למסעות ארוכים באירופה. בשנת [[1985]] הקליט דייוויס את התקליט ''Aura'' שהוא [[סוויטה]] בת עשרה פרקים (לכל פרק ניתן שם של צבע) שהולחנה על ידי פלה מיקלבורג (Palle Mikkelbourg) והיה מחווה לגיל אוונס. בתקליט מנגן דייוויס סולו יחד עם תזמורת גדולה ובה גם ג'ון מקלפלין ונגן הבס [[נילס-הנינג ארסטד פדרסון]] (Niels-Henning Ørsted Pederson). המוזיקה היא מחווה לדרכו של דייוויס ונעה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק, [[מוזיקה אלקטרונית]] ועוד. התקליט נתפס כפרידה משולשת - של דייוויס מחברו הטוב גיל אוונס (שנפטר כשלוש שנים מאוחר יותר), של דייוויס מחברת התקליטים קולומביה ושל עולם המוזיקה מדייוויס.{{הערה|[http://www.allmusic.com/album/r137413 ביקורת אלבום ב-Allmusic]}} דייוויס החל להתעניין במוזיקת הפופ של שנות השמונים, בדגש על פריחת הדור האפרו-אמריקאי הצעיר. באלבומו מ-1985, ''You're Under Arrest'', ביצע גרסאות משלו ללהיטי פופ כגון ''[[Time After Time]]'' של [[סינדי לאופר]] ו-''Human Nature'' של [[מייקל ג'קסון]]. נגינתו הייתה פחות מחוספסת והוא השתמש בפחות אפקטים אלקטרוניים ביחס לשנות השבעים. ב-[[1986]] הצטרף דייוויס למיזם "אמנים נגד [[אפרטהייד]]", תוצאת המיזם היא האלבום שנחשב לייחודי ביותר של דייוויס בעשור זה, ''Tutu''. כותרת האלבום היא על שמו של ה[[ארכיבישוף]] ה[[דרום אפריקה|דרום אפריקאי]], זוכה [[פרס נובל לשלום]], [[דזמונד טוטו]] והוא מכיל קטע בשם ''Full Nelson'', לכבודו של [[נלסון מנדלה]]. האלבום הוא בעיקר עבודת הפקה של מרקוס מילר, שצירף לחצוצרה של דייוויס רובדי הקלטה של מוזיקאים שונים. דייוויס ביקש לשתף את הזמר [[פרינס]] באלבום, אך שיתוף הפעולה לא צלח. משנת [[1989]] חבר דייוויס למפיק [[קווינסי ג'ונס]] לפרויקט "מהכנסייה לרחוב" שנועד להעלות את קרנה של המוזיקה השחורה וליצור [[רטרוספקטיבה]] מקיפה שלה מיסודותיה ב[[גוספל]] ועד לביצועיה על ידי צעירים ב"גטאות", השכונות האפרו-אמריקאיות בערים הגדולות בארצות הברית. הפרויקט הוביל ליצירת האלבום זוכה ה[[פרס גראמי|גראמי]] ''Back on the Block''. שיתוף הפעולה שלו עם קווינסי ג'ונס בא לידי ביטוי גם בהופעה ב[[פסטיבל הג'אז במונטרה]] ב-[[1991]] שהונצחה באלבום זוכה גראמי ''Miles & Quincy Live at Montreux''. בין פברואר למרץ 1991 עבד דייוויס יחד עם מפיק ה[[היפ הופ]] איזי מו בי (Easy Mo Bee)^{{{אנ|Easy Mo Bee}}} על אלבום המשלב את החצוצרה של דייוויס עם עולם ההיפ הופ שהקסים את דייוויס עוד מראשיתו. התקליט, בשם ''Doo Bop'', יצא כשנה לאחר מותו של דייוויס, ואף זכה בפרס הגראמי לביצוע ה-R&B האינסטרומנטלי הטוב ביותר.{{הערה|ליעד עיני, [http://hasfog.com/posts/1700 התרועה האחרונה: 25 שנה לדו-בופ של מיילס דייוויס] באתר הספוג, 9 בינואר 2017}} בספטמבר 1991 לקה דייוויס ב[[דלקת ריאות]] וב-[[28 בספטמבר|28]] בחודש לקה ב[[שבץ]] ובכשל מערכות שהוביל למותו. הוא נפטר ב[[סנטה מוניקה]], [[קליפורניה]] ונקבר ברובע [[הברונקס]] בניו-יורק.{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1991/09/29/01/article/23|הכותב=סוכנות ידיעות אי.פי|כותרת=מת מיילס דייויס|אתר=חדשות|תאריך=⁩⁩29 בספטמבר 1991}}}} ==הערכה ופרסים== [[קובץ:Pomnik Milesa Davisa Kielce 01 ssj 20060304.jpg|שמאל|ממוזער|150px|פסלו של מיילס דייוויס]] מיילס דייוויס הוא אחד האמנים המוערכים ביותר בעולם הג'אז ובמוזיקה האמריקאית המודרנית בכלל. למרות חילוקי הדעות על המפנים החדים בקריירה שלו, לא היה ערעור על גדולתו כיוצר וכמוביל. ב-26 במאי 2014, ביום בו חל יום הולדתו ה-88, קראה עיריית ניו יורק לרחוב בו התגורר (West 77th street), על שמו: Miles Davis Way. * בשנים 1955, 1957 ו-1961 זכה במשאל הקוראים והמבקרים של המגזין [[דאון ביט]] ל"חצוצרן הטוב ביותר" * בשנת 1961 נבחר על ידי קוראי דאון ביט להיכלל ב[[היכל התהילה של הג'אז]] * דייוויס זכה לעשרה פרסי גראמי, עבור ''Sketches of Spain'' ,'' Bitches Brew'', '' We Want Miles'', ''Tutu'', ''Miles & Quincy Live at Montreux'', ''Doo-Bop'' שני [[פרס גראמי|פרסי גראמי]] עבור ''Aura'' (הן לסולו והן לביג-בנד) וב-1990 זכה לפרס גראמי עבור מפעל חיים * כחודשיים בלבד לפני מותו הוכתר כאביר [[לגיון הכבוד|לגיון הכבוד הצרפתי]] * בשנת [[1998]] נטבע כוכב הנושא את שמו ב[[שדרת הכוכבים של הוליווד]] * בשנת [[2006]] נכלל ב[[היכל התהילה של הרוקנרול]] * ב-[[7 באוקטובר]] [[2008]] הגיע ''[[Kind of Blue]]'' למעמד של [[אלבום פלטינה]] מרובע (4 מיליון עותקים) והיה לאלבום הג'אז הראשון שהשיג הישג זה ==דיסקוגרפיה== ‏[[w:en:Miles Davis discography| דיסקוגרפיה מלאה של מיילס דייוויס]] (אנגלית) ==לקריאה נוספת== <div style="direction: ltr;"> * Carr, Ian. '''Miles Davis'''. {{ISBN|0-00-653026-5}}. * Chambers, Jack. '''Milestones: The Music and Times of Miles Davis'''. {{ISBN|0-306-80849-8}}. * Cole, George. '''The Last Miles: The Music of Miles Davis 1980 – 1991'''. {{ISBN|1-904768-18-0}}. * Cook, Richard (2007). '''It's About That Time: Miles Davis On and Off Record'''. Oxford University Press. {{ISBN|978-0195322668}} * Davis, Miles & Troupe, Quincy. '''Miles: The Autobiography'''. {{ISBN|0-671-63504-2}}. * Davis, Gregory. '''Dark Magus: The Jekyll & Hyde Life of Miles Davis'''. {{ISBN|978-0-87930-875-9}}. * Early, Gerald. '''Miles Davis and American Culture''' {{ISBN|1-883982-37-5}} * Szwed, John. '''So What: The Life of Miles Davis'''. {{ISBN|0-434-00759-5}}. * Tingen, Paul. '''Miles Beyond: The Electric Explorations of Miles Davis, 1967–1991'''. {{ISBN|0-8230-8360-8}}. [http://www.miles-beyond.com http://www.miles-beyond.com] * Mandel, Howard (2007). '''Miles, Ornette, Cecil: Jazz Beyond Jazz'''. Routledge. {{ISBN|0415967147}}. *Paul Maher Jr. and Michael K. Dorr, '''Miles On Miles—Interviews and Encounters with Miles Davis''', Lawrence Hill Books, 2008 {{ISBN|1556527063}} *Jeremy Yudkin, '''Miles Smiles, and the Invention of Post Bop''', Indiana University, 2007 {{ISBN|0253219523}} *Farah Jasmine Griffin and Salim Washington, '''Clawing at the Limits of Cool''', Thomas Dunne Books, 2008 {{ISBN|0312327854}} </div> ==קישורים חיצוניים== {{מיזמים|ויקישיתוף=Category:Miles Davis|שם ויקישיתוף=מיילס דייוויס}} * {{אתר רשמי|http://www.milesdavis.com||אנגלית}} {{פרופילי מוזיקאים}} {{פרופילי קולנוענים}} * [http://jazztimes.com/articles/21043-miles-on-miles-interviews-and-encounters-with-miles-davis-paul-maher-jr-and-michael-k-dorr ביקורות על שלוש ביוגרפיות של דייוויס] {{אנגלית}} * [http://www.youtube.com/watch?v=pBpLKm8vw4M Miles Davis - Kind of Blue 50th Anniversary], סרט רשמי של חברת Legacy (האחראית על הפצת תקליטים ישנים ב"[[סוני מיוזיק]]") לרגל 50 שנים לתקליט Kind of Blue *{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/newspapers/hadashot/1991/10/01/01/article/113|הכותב=מיקי רון|כותרת=אש גדולה בערה בו|אתר=חדשות|תאריך=⁩⁩1 באוקטובר 1991}} * {{הארץ|בן שלו, עכבר העיר אונליין|מיילס דיוויס: למה דווקא עכשיו?|1.3346711|20 באפריל 2009}} * {{ynet|ארי קטורזה|אני מיילס דייויס, אתם לא|970988|31 ביולי 2001}} * {{ynet|אשר קשר|מה שיותר כחול|3760305|17 באוגוסט 2009}} * {{הארץ|בן שלו|הפה הגדול לא נסגר|1.1515758|5 באוקטובר 2011}} * {{בריטניקה}} ==הערות שוליים== {{הערות שוליים}} {{זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה}} {{בקרת זהויות}} {{מיון רגיל:דייוויס, מיילס}} [[קטגוריה:מלחינים שעל שמם כוכב לכת מינורי]] [[קטגוריה:מנצחים אמריקאים]] [[קטגוריה:אמני קולומביה רקורדס]] [[קטגוריה:זוכי פרס גראמי]] [[קטגוריה:חצוצרנים אמריקאים]] [[קטגוריה:מוזיקאים אמריקאים]] [[קטגוריה:מוזיקאי רוק]] [[קטגוריה:מלחינים אמריקאים]] [[קטגוריה:מקבלי אות לגיון הכבוד]] [[קטגוריה:נגני בי בופ]] [[קטגוריה:נגני ג'אז: חצוצרנים]] [[קטגוריה:חברי היכל התהילה של הרוק אנד רול]] [[קטגוריה:אישים שהונצחו בשדרת הכוכבים של הוליווד: מוזיקה]] [[קטגוריה:זוכי פרס לאוני סונינג למוזיקה]] [[קטגוריה:אמני וורנר רקורדס]] [[קטגוריה:אמריקאים שנולדו ב-1926]] [[קטגוריה:אמריקאים שנפטרו ב-1991]]'