הצגת המקור של הדף "אטאנקון"

{{מפנה|אל תיגע בי|צמח שזכה לכינוי כזה|מימוזה ביישנית}}

'''אַטִּנְקוּן''' ([[אמהרית]]: "አትንኩኝ" אתנכנְיְ, [[עברית]] ישירה: "אל תנגְעוני", [[עברית ישראלית]]: "אל תיגע בי"{{הערה|ה[[שורש (שפות שמיות)|שורש]] מ.נ.כ.ת (መንካት) ב[[געז]] מקביל לשורש נ.ג.ע. ב[[עברית]]. ליתר דיוק, השורש בגעז הוא נ.כ.ע, כאשר בגעז העי"ן היא גרונית חזקה, אולם האמהרית איבדה את העי"ן הגרונית ולכן העי"ן אינה מורגשת כלל. בגעז ה-ג-הופכת ל-כ- לדוגמה;"נכתוי" בעברית "נגע בי" או "נקע בי" בעברית "נגע בי" או "נכתוו לי" בעברית "נגעו לי".}}) הוא הכינוי שניתן ל[[פסיקת הלכה|פסק ההלכה]] שהוציא הנזיר [[אבא צברה]] באמצע [[המאה ה-15]] המצווה שאין לגעת באדם [[גוי]]. שם זה שימש מאוחר יותר גם ככינוי לקהילת [[ביתא ישראל]] על ידי שכניהם הנוצרים.
[[קובץ:V05p329001 Falashas.jpg|שמאל|ממוזער|250px|בני ביתא ישראל מטהרים בנהר ([[1862]]).]]
הרקע לפסק הלכה זה נטוע עוד בשלטונו של הקיסר [[יסחק הראשון, קיסר אתיופיה|יסחק]] כאשר הכריז על [[גזירת הפלאשים]] בתחילת [[המאה ה-15]] וגרם ליהודים רבים להתנצר באזורים שנכבשו מאת [[ממלכת ביתא ישראל]] בייחוד באזור [[פוגרה]] על חופה המזרחי של [[ימת טאנה]]. באזורים שנכבשו הוקמו כנסיות וקהילות נוצריות, וכן גברו ההתנכלויות ליהודים שתרמו למגמת ההתנצרות בקרב היהודים. לאחר מכן תחת הקיסר הנוצרי [[זרע יעקב, קיסר אתיופיה|זרע יעקב]], ביתא ישראל ניהלו את [[מרד ציפורה]] העקוב מדם כנגד צבאות אתיופיה הנוצרית, לחימה כושלת שגרמה רק להטלת גזירות נוספות כנגד היהודים. הקיסר הוסיף לשמו את הכינוי "משמיד היהודים".{{הערה|Richard K. P. Pankhurst, The Ethiopian Royal Chronicles, p. 34|כיוון=שמאל}} על מנת לשמר את הקהילה היהודית ולמנוע מגמה של התבוללות ו[[התנצרות]] הוציא הנזיר [[אבא צברה]] את פסק ההלכה המחייב כל אדם מהקהילה שבא במגע עם [[נוכרי]]ם להיטהר ב[[טבילה (יהדות)|טבילה]] ב[[נהר]] לפני שובו אל הקהילה.{{הערה|מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, עמ' 13 - 14}} פסק הלכה זה הנשען על [[דיני טומאה וטהרה|דיני הטומאה והטהרה]] הקיימים נהפך לחוד החנית של טהרת הקהילה היהודית מפני גורמים נוכריים. חומרה הלכתית זו מצויה גם בדברי חז"ל ב[[יהדות רבנית|יהדות הרבנית]] שהגדירו את הגויים בחזקת טמאי [[זב (טמא)|זב]], ולפיכך הנוגע בגוי נטמא אף הוא בטומאת זיבה, עד ש[[טבילה (יהדות)|יטבול]]. אמנם מעולם לא היה איסור הלכתי לאדם להיטמא בטומאת זיבה, אך בימים שהיה בית המקדש קיים היו השלכות מרחיקות לכת להיותו של אדם מישראל [[טומאה וטהרה|טמא או טהור]], במיוחד בקרב ה[[כהנים]], ולכן גזירה זו למעשה הביאה להימנעות מנגיעה בגויים.{{הערה|[http://www.daat.ac.il/encyclopedia/index.asp דעת: אנציקלופדיה יהודית], [http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1512 טומאת זבות] - גזרו על הגוים שמטמאין בזיבה.}}

== השלכות ==
פסק הלכה זה ייצר יחסים חדשים בין יהודים לנוצרים וכאשר נדרשו לזרוע או לקצור יחד באותה חלקת האדמה, נהגו לסעוד זה לצד זה רק [[אנג'רה]], [[פרי|פירות]], [[ירקות]] ו[[קפה]]. במידה ואחד הנוצרים נדרש להיכנס לאחד מהמבנים בכפר, התבקש לעמוד על ענפים טריים שהונחו על הקרקע לכבודו וסולקו בתום הביקור. מוסיפה על כך ד"ר [[הגר סלמון]]:
{{ציטוט|תוכן=כחלק מדפוסי ההימנעות השתדלו היהודים שלא להכניס נוצרים לבתיהם, ובעיקר נמנעו מהזמנת נשים נוצריות. כאשר אישה נוצרייה ביקשה לשוחח עם שכנתה מביתא ישראל, היא נהגה לקרוא לה מחוץ לביתה; זו הייתה יוצאת לחצר, והשיחה התנהלה בחוץ, לעתים משני עברי הגדר. לעתים הוזמנה השכנה לשתות קפה, וגם אז הייתה נשארת מחוץ לגדר ושותה קפה שהכינה היהודייה בכוס מיוחדת, עשויה מ[[חרס]]. כוס זו הייתה הנוצרייה לוקחת עמה, או אף שוברת בתום הביקור. כלי החרס הללו, שייצרו היהודיות, היו זולות מכוסות אחרות שהיו עשויות מקרני [[בקר הבית|שור או פרה]], ועל כן ניתן היה להשתמש בהן באופן חד-פעמי. במקומות אחרים היו ביתא ישראל מחזיקים מערכת כלים נפרדת עבור שכניהם הנוצרים, כלים אשר נשמרו בדרך כלל בחצר על גבי עץ או שיח. השכנים הכירו נוהג זה, והיו לוקחים לעצמם את הכלים הללו כשהגיעו לביקור.|מקור=הגר סלמון, קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים - אתיופיה, עמ' 30 - 31}}
[[משה בר-יודא]], [[שליח (ציונות)|שליח]] [[הסוכנות היהודית]] לאתיופיה בשנים [[1957]]–[[1958]] העיד על השלכות הלכה זו בדיווח משנת [[1964]]:
{{ציטוט|תוכן=הפלאשים יותר נקיים מה[[אמהרים]]. ההלכה הפלאשית קובעת שכל מי שנגע בו נכרי נטמא וחייב טבילה. על כן בנויים כפריהם על שפת נהרות והם מרבים לטבול בהם, גברים כנשים. גם מחלות מין הנפוצות מאוד בחבש, נדירות בין הפלאשים.|מקור=משה בר-יודא, [http://www.daat.ac.il/DAAT/history/nidhey/bar_yoda.htm '''עם הפלשים בכפריהם בחבש'''], מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד|מרכאות=כן}}
בר-יודא מעיד כי יהודי אתיופיה חשדו בו כי הוא [[התחזות|מתחזה]] ליהודי, כפי שנהגו [[מיסיון|מיסיונרים]] [[נצרות פרוטסטנטית|פרוטסטנטיים]] מ[[אירופה]] שהגיעו לכפרי היהודים לפניו. לכן, לצד הכבוד הרב שחלקו לו כשליח מ[[ירושלים]] הקדושה, נהגו לחומרה בהתאם להלכות אטאנקון. באחד הכפרים ערכו לבר-יודא קבלת פנים חגיגית, ואחד היהודים [[קידה|קד לפניו ארצה]], כנהוג לכבוד [[מלך|מלכים]]. ליתר ביטחון, מיהר האיש לטבול בנהר לפני שובו לכפר:
{{ציטוט|תוכן=אם יש משהו שלקחתי אתי זה איך שההוא רץ לטבול בנהר את עצמו. האיש נשכב לפני בפישוט ידיים ורגליים, שזה דבר מדהים. כנראה שזה לכבוד ירושלים. ואחר כך הוא לא שם לב שאני רואה, כי הסתובבתי, ולפני שהוא נכנס לכפר הוא פשט את בגדיו וטבל.|מקור=איינאו פרדה סנבטו, [http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=691849 '''מבצע משה'''], מוסף [[הארץ]] 11.3.2006}}

== ראו גם ==
* [[טומאה וטהרה בביתא ישראל]]
* [[היימנות]]

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{הבהרה הלכתית}}

[[קטגוריה:היימנות]]
[[קטגוריה:טומאה וטהרה]]