הצגת המקור של הדף "ארגון הפרטיזנים המאוחד"

'''ארגון הפרטיזנים המאוחד''' (ב[[יידיש]]: '''פֿאַראײַניקטע פאַרטיזאַנער אָרגאַניזאַציע'''; ב[[ראשי תיבות]]: '''פֿ-פ-אָ''', '''FPO''') היה ארגון [[מחתרת]] [[יהודי]] אנטי-[[גרמניה הנאצית|גרמני]] שפעל ב[[גטו וילנה]]. הארגון איחד בתוכו יהודים [[קומוניזם|קומוניסטים]], [[הבונד|בונד]]יסטים ו[[ציונות|ציונים]].

==רקע: יהודי וילנה במלחמת העולם השנייה==
ביולי [[1940]] צורפה [[ליטא]] ל[[ברית המועצות]]. פעילות הארגונים וכלי התקשורת הליטאים – ובכללם היהודיים – נאסרה (פרט לפעילות ארגונים ו[[ביטאון|ביטאונים]] קומוניסטיים). על כן נאלצו תנועות הנוער הציוניות לרדת למחתרת.

ב-[[24 ביוני]] [[1941]] כבשו [[ורמאכט|הגרמנים]] את וילנה (במסגרת "[[מבצע ברברוסה]]"). לאחר כיבוש העיר בידי הגרמנים החלה חטיפת יהודים ל[[עבודת כפייה|עבודות כפייה]], והוטלו הגבלות על יהודי העיר (נשיאת [[טלאי צהוב]], [[עוצר לילה]]). בחודש יולי קובצו 5,000 גברים יהודים בידי יחידת ה[[איינזצגרופן|איינזצקומנדו 9]] ונורו ב[[פונאר]], בעוד ליהודי וילנה לא נודע גורלם.

בראשית ספטמבר 1941 בוצעה ה[[אקציה]] הגדולה הראשונה, בעקבות אירוע שכונה "הפרובוקציה הגדולה": לאחר אירוע שבו כוונה אש לעבר קבוצת חיילים גרמנים, הופצה הודעה שלפיה "גרמני נורה בידי יהודי".{{הערה|1=[http://www.vilnaghetto.com/chrono.html כרונולוגיה של גטו וילנה] {{אנגלית}}}} האקציה בפונאר הוצגה כפעולת תגמול על היריות.
לאחר האקציה רוכזו יהודי וילנה בשני [[גטו וילנה|גטאות]]: לגטו 1 הועברו משפחות שאחד מראשיהן (האב או האם) החזיק באישור עבודה, ולגטו 2 – משפחות שבהן לא החזיק אף אחד מראשי המשפחה באישור עבודה.{{הערה|1=[http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20435.pdf ארגון הפרטיזנים המאוחד (פ.פ.או)], באתר [[יד ושם]]}} הגטו השני חוסל עד דצמבר 1941.

==הקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד==
תנועות הנוער המשיכו את פעילותן במחתרת גם תחת הכיבוש הנאצי. בראשית הכיבוש התמקדו התנועות בהצלת החברים מפני אקציות רבות ההשמדה שנערכו בווילנה. עד 1941 התקיימה מחלוקת בין הקבוצות בשאלה האם להמשיך לפעול בגטו וילנה, לעבור ל[[ביאליסטוק]] או ל[[ורשה|וורשה]] (שבהן חיו היהודים בשקט יחסי לעומת וילנה, ואחדים סברו שסיכויי המרד להצלחה גבוהים בהן יותר), או להילחם ביערות. בסופו של דבר הסכימו כל התנועות, פרט לקבוצת אנשי '[[החלוץ הצעיר]] – [[דרור (תנועה)|דרור]]' בראשות [[מרדכי טננבוים]], להמשיך לפעול במחתרת בגטו וילנה.

ב-[[31 בדצמבר]] 1941 הוקרא לראשונה ה[[כרזה|כרוז]] "[http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20606.pdf אל נלך כצאן לטבח]" מאת [[אבא קובנר]], הקורא למאבק חמוש מול הגרמנים:
{{ציטוט|
תוכן=יהודים התנגדו בנשק!{{ש}}[...]{{ש}}התליינים הגרמנים והליטאים הגיעו לשערי הגטו. עומדים הם לרצחנו נפש.{{ש}}[...]{{ש}}כך הוצאו רבבות למוות.{{ש}}ואנו לא נלך!{{ש}}לא נובל [[כצאן לטבח]].{{ש}}
יהודים התנגדו בנשק!{{ש}}אל תאמינו להבטחותיהם הכוזבות של המרצחים. אל תאמינו לדברי הבוגדים. כל היוצא משערי הגטו אחת דרכו לפונאר. ופונאר היא מוות.}}

ב-[[21 בינואר]] [[1942]] הוקם "פ-פ-או". נציגי תנועות הנוער הציוניות – [[יצחק ויטנברג]] נציג הקומוניסטים, [[אבא קובנר]] מ'[[השומר הצעיר]]', [[ניסן רזניק]] מ'[[הנוער הציוני]]' ו[[יוסף גלזמן]] מ[[בית"ר]] – התכנסו בגטו, והוחלט על הקמת הארגון המאוחד.
ויטברג נבחר למפקד הארגון, מתוך תקווה שהקשרים של הקומוניסטים עם גורמים מחוץ לגטו יסייעו בהשגת נשק.{{הערה|'''בימי שואה ופקודה''', [[האוניברסיטה הפתוחה]], יחידה 7 ([[דן מכמן]]), עמ' 130.}} גלזמן וקובנר נבחרו לסגניו. צעירי [[הבונד]] הצטרפו לארגון באביב 1942. אנשי 'החלוץ הצעיר – דרור' יחד עם רבים מאנשי בית"ר הקימו קבוצת מחתרת נפרדת: 'קבוצת המאבק של יחיאל', בראשות [[יחיאל שיינבוים]].

==פעילות הארגון==
[[קובץ:Ghetto Vilinus.gif|שמאל|ממוזער|260px|חברי המחתרת מגטו וילנה]]

===תקופת השקט היחסי===
בשנת 1942 עסק פ-פ-או בעיקר בהשגת נשק ובניסיונות להעביר מידע על [[יהדות ליטא#יהודי ליטא בזמן מלחמת העולם השנייה וחורבן הקהילה|השמדת היהודים בליטא]]. חברי פ-פ-או אורגנו לפי מקומות מגוריהם בגטו ב"חמישיות" מחתרתיות; שלוש חמישיות היו [[מחלקה]], ושש-שמונה מחלקות היו [[גדוד]]. במטה הארגון היו נציגים של כל המפלגות ותנועות הנוער שהתאחדו לפעילות המחתרתית.{{הערה|1=[[שרה נשמית]], [http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=296&rel=1 המרד בגטאות: ארגונים פרטיזאניים בווילנה, בקובנה ובמינסק], בתוך: '''מאבקו של הגטו''', בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, 1972, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.}} בתוך הגטו יוצרו [[רימון יד|רימונים]] ו[[בקבוק מולוטוב|בקבוקי מולוטוב]]. רובים וכלי נשק נוספים נקנו מהאוכלוסייה המקומית. הארגון שלח שליחים לגטאות [[גרודנו]], ורשה וביאלוסטוק כדי ליידע אותם על ההשמדה בווילנה.

בתקופה זו של פעילות הארגון לא התקיימו חיכוכים בינו לבין [[יודנראט|מנהלת הגטו]]. יושב ראש הגטו, [[יעקב גנס]], ידע על קיומה ושמר על קשר איתה, ולא התנגד לה כל עוד לא נאבקה במנהלת הגטו או פגעה בפרודוקטיביות של הגטו.

===הפעילות בשנת 1943 ואחריה===
תקופת "השקט היחסי" בין גנס לבין פ-פ-או הסתיימה באביב 1943. קבוצות אחדות של צעירים יצאו ליערות, ושליחי ה[[פרטיזן|פרטיזנים]] הגיעו לגטו. ה[[אס דה]] (שירות הביטחון הנאצי) הזהיר אז את גנס מהשלכות פעילות המחתרות בגטו. גנס, שראה בהמשך הפעילות סכנה לקיום הגטו, החל בפעילות נגד המחתרת היהודית. במאי 1943 דרשו הגרמנים להעביר 50 עובדים לעבודות כפייה ב[[פוניבז']]. גנס ביקש לשלוח פעילים מרכזיים מפ-פ-או במטרה להרחיקם מווילנה. הפעילים הסתתרו, והנהלת הגטו ויתרה על שליחתם.{{הערה|1=[http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=15965&rel=1 המחתרת, הפרטיזנים וההתנגדות היהודית בווילנה ובסביבותיה], מתוך: שמואל ספקטור (עורך), '''פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה''', יד ושם, כרך ח'.}} באביב 1943 גברו המגעים בין אנשי פ-פ-או לבין הפרטיזנים הסובייטיים ביערות האזור.

ביולי [[1943]] נדרש גנס להסגיר לידי הנאצים את [[יצחק ויטנברג]]. ב-15 ביולי זימן את חברי פ-פ-או לשיחה בביתו ואסר את ויטנברג, שבהמשך שוחרר במבצע של חברי פ-פ-או. גנס הפיץ את הידיעה שאי-הסגרתו של ויטנברג תגרום לחיסול הגטו כולו. תושבי הגטו הסתערו על המחתרת, ובלחצם החליט ויטנברג להסגיר את עצמו ב-[[16 ביולי]] 1943, ונמצא מת יום לאחר מכן. בעקבות מאסרו והסגרתו של ויטנברג, הוחלט בפ-פ-או להיערך גם ליציאה אל היער. לאחר הסגרת ויטנברג מונה אבא קובנר למפקד הארגון.

ב-[[24 ביולי]] יצאה קבוצה ראשונה – "קבוצת ליאון", כ[[שם קוד|כינויו המחתרתי]] של ויטנברג – בראשות יוסף גלאזמן ליערות [[נארוץ']] שממזרח לווילנה. בשלהי יולי 1943 החלו הגרמנים בביצוע אקציות בתגובה על בריחת קבוצת ליאון, והזהירו כי בכוונתם להרוג את בני משפחתו של כל צעיר שיברח ליער.

באוגוסט 1943 החלו הגירושים מווילנה וסביבתה ל[[אסטוניה]]. באקציה שהתבצעה ב-[[1 בספטמבר]] אותה שנה, הוציא פ-פ-או פקודת גיוס לכל יחידות הארגון, שנערכו בשני גדודים לקראת התנגשות מזוינת בכוחות הגרמנים. בעקבות [[הלשנה]] חיסלו הכוחות הגרמנים והאסטונים את הגדוד השני, שמנה 100 איש. באותו היום פרסם פ-פ-או כרוז הקורא להתנגד לגירושים בכוח. תושבי הגטו האמינו שמדובר בגירוש לעבודה ולא להשמדה, לכן לא נענו לקריאה להתנגדות.

בעקבות הגירושים לאסטוניה והימנעות תושבי הגטו מהתנגדות לגרמנים, הגביר פ-פ-או את הסיוע לצעירים שבחרו לצאת להילחם ביערות. בתחילת ספטמבר הגיעה קבוצה בת 70 איש, חברי "קבוצת המאבק של יחיאל" ל[[יער רודניקי|יערות רודניקי]]. ב-[[23 בספטמבר]] 1943 – יום חיסול גטו וילנה – יצאה את הגטו דרך ה[[ביוב]] קבוצת אנשים פ-פ-או בהובלת אבא קובנר, שהצטרפה לאנשי "קבוצת המאבק" ביערות רודניקי. חלק מצעירי הגטו הצטרפו לקבוצת המילוט מהגטו על אף שקובנר סירב לכך מחשש שקבוצה גדולה מידי עלולה להיתפס.{{הערה|[[עשהאל לובוצקי]], '''[[איסר לובוצקי#לא דרכי האחרונה|לא דרכי האחרונה]]''', [[הוצאת ידיעות ספרים]], 2017. עמוד 89: "בכניסה לתעלות עמד אבא קובנר באקדח שלוף. אבא קובנר היה אז מפקד מחתרת האף-פי-או בשטח, שכן ויטנברג הוסגר ומת, וגלזמן כבר יצא ליער. הוא אפשר רק לחברי המחתרת לזחול החוצה מהגטו דרך תעלות הביוב. נכנסתי לתעלות, ואילו שלושת חברי לא הורשו להמשיך עמי. הסיבה הרשמית הייתה שהם עלולים להפריע ללוחמים. החשש האמיתי היה שקבוצות גדולות מדי נמצאו בסכנה גדולה יותר להיתפס."}} בעת הלחימה ביערות גדל במהירות מספר הלוחמים היהודים. מחנה הפרטיזנים היהודי חולק לארבעה גדודים: "הנוקם", "לניצחון", "מוות לפאשיזם" ו"במאבק".

ביוני [[1944]] הצטרפו הפרטיזנים היהודים מיערות רודניקי לקרב על שחרור וילנה. ב-[[13 ביולי]] שוחררה וילנה בידי [[הצבא האדום]] – הפרטיזנים היהודים צעדו אל העיר יחד עם כוחות הצבא האדום.

==ראו גם ==
* [[רוז'קה קורצ'אק]]
* [[אבא קובנר]]
* [[יוסף גלזמן]]
* [[ליזה מאגון]]
* [[איסר לובוצקי]]
* [[ברוך שוב]]
* [[זלדה טרגר]]
* [[פרטיזנים יהודים]]

==לקריאה נוספת==
*[[אבא קובנר]] ואחרים (עורכים), '''ספר הפרטיזנים היהודים (2 כרכים)''', מרחביה: ספרית פועלים, 1958
*[[אברהם סוצקובר]], '''הלילה הראשון בגטו''', הוצאת [[עם עובד]], 1981
* [[יצחק ארד]], '''וילנה היהודית במאבק ובכליון''', הוצאת [[יד ושם]], אונ' תל אביב, וספרית פועלים, [[תל אביב]], [[תשל"ו]]
* {{צ-ספר|מחבר=[[מן המדבר והלבנון#מחבר הספר|עשהאל לובוצקי]]|שם=[[איסר לובוצקי#לא דרכי האחרונה|לא דרכי האחרונה]]|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2017]]|ISBN=9789655641028|מקום הוצאה=תל אביב}}

==קישורים חיצוניים==
* [https://www.yadvashem.org/he/vilna/during/final-days-of-the-ghetto/gens-and-fpo.html המאבק בין גנס לארגון הפרטיזנים המאוחד], בתוך תערוכת האינטרנט [http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/vilna/index.asp ירושלים דליטא]: סיפורה של [[הקהילה היהודית בווילנה]], באתר [[יד ושם]]
* [http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20435.pdf ארגון הפרטיזנים המאוחד], באתר יד ושם
* [http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%206110.pdf ההתנגדות היהודית בווילנה ובסביבותיה], באתר יד ושם
* [[אבא קובנר]], [http://www1.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%20606.pdf הכרוז 'אל נלך כצאן לטבח'], באתר יד ושם
* [https://web.archive.org/web/20171023100025/http://vilnaghetto.com/chrono.html כרונולוגיה של גטו וילנה] {{אנגלית}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל:פרטיזנים, מאוחד}}
[[קטגוריה:מרידות יהודים בשואה]]
[[קטגוריה:יחידות צבא יהודיות]]
[[קטגוריה:מחתרות במלחמת העולם השנייה]]
[[קטגוריה:גטו וילנה]]