הצגת המקור של הדף "העומר (כתב עת)"

[[קובץ:שער העמר.jpg|ממוזער|200px|שער "העומר", תרס"ז (1907)]]
'''הָעֹמֶר: קבץ ספרותי-מדעי, מוצא בארץ ישראל''', היה כתב עת שיצא בעריכתו של [[ש. בן ציון]] ב[[ארץ ישראל]] בשני כרכים בלבד, בשנים תרס"ז-תרס"ט ([[1907]]–[[1909]]). כל כרך הכיל שתי חוברות, כך שיצאו בסך הכל ארבע חוברות בשני כרכים. היה זה קובץ [[ספרות]]י-[[מדע]]י שעסק גם בשאלות הזמן והמקום. ייחודו של "העומר" היה בניסיון להעביר את המרכז הספרותי מה[[תפוצות ישראל|גולה]] לארץ ישראל. קשיים כלכליים בהוצאת כתב העת וחילוקי דעות לגבי אופיו וייעודו גרמו, בסופו של דבר, לסגירתו לאחר שנתיים בלבד. סיפורו הראשון של [[ש"י עגנון]], "[[עגונות]]" - על שמו הוענק לסופר שם-העט שלו, "עגנון" - התפרסם בכרך השני, בחוברת השלישית של העומר.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:0|[[נורית גוברין]], '''"העומר" : תנופתו של כתב-עת ואחריתו''', ירושלים, [[יד יצחק בן-צבי|יד יצחק בן צבי]], 1980, עמ' 2
}}

==הרקע להוצאת העומר==
ש. בן ציון עלה לארץ ישראל בשנת [[1905]], מתוך מטרה ברורה, גורסת [[נורית גוברין]]; להקים מרכז ספרותי בארץ, ולעמוד בראשו.{{הערה|נורית גוברין, העומר... עמ' 20}} את ההשראה לרעיון המרכז הרוחני בארץ ישראל קיבל ש. בן ציון מ[[אחד העם]] ותורתו האידאולוגית, כפי שהיא מתבטאת במאמרים רבים.{{הערה|ראו למשל, [[אחד העם]], "[http://benyehuda.org/ginzburg/Gnz012.html עבר ועתיד]", 1891 ([[פרויקט בן-יהודה]]); "אחד העם, [http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz_080.html מלים ומושגים]", [[השילוח (כתב עת)|השילוח]], תרס"ז, כר' כ"ז, (פרויקט בן-יהודה); [[אברהם רגלסון]], "[http://benyehuda.org/regelson/ginzberg_coiner.html אחד העם טובע מטבעות-דעים]", [[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]] 1966, ועוד }} אחד העם עודד אותו רבות בתחילת הפרויקט, אך קפדנותו היתירה של אחד העם לא תמיד עמדה לצידו של העורך הראשי, והאחרון גם ספג דברי ביקורת לא נעימים מאחד העם; "יש צורך אבל אין יכולת" כתב לו יום אחד.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:0}}

בן ציון היה אחד מנותני הטון במרכז הספרותי ב[[אודסה]]. הוא היה סופר ומורה ידוע, וכוונתו הייתה משולשת: להעביר כביכול את אודסה לארץ ישראל, להפיץ את תורתו הלאומית של אחד העם ולחזק את ה[[עברית|לשון העברית]] ו[[היישוב|היישוב העברי]]. ב"תוכנית העומר" שהופיעה בחוברת הראשונה הסביר, שקשה לה מאוד לספרותינו להתקיים בארץ ה[[פוגרום|פרעות]] והמהומות, רוסיה. (שני פוגרומים קשים פרצו ברוסיה בראשית המאה: [[פרעות קישינב]] ב-[[1903]], ו[[פוגרומי אודסה|הפוגרום ביהודי אודסה]] [[מהפכת 1905|במהפיכת 1905)]].
{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=ש. בן ציון, "תכנית העומר" בחוברת הראשונה, עמ' VIII-V|תוכן=עכשיו, אנו חושבים, הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותינו פה בארץ מולדתה, במקום חיותה - פה במקום זה, ששפתה שפת הספר שבה להיות שפת הדיבור [...] פה בארץ זו שלבו של כל עברי יכול להיות פתוח כנגדה, לקבל הימנה השפעה רוחנית [...] כל היושב בארץ אבותינו רואה בחוש שהיא הולכת ונעשית מרכז יהודי [...] כל זה מעורר אותנו לנסות את כוחנו ליסד בארצנו במה ספרותית [...] והיה זה העומר, ראשית התנופה והבנייה}}

==העורכים==
[[קובץ:שמחה אלטר גוטמן (FL12173563).jpg|ממוזער|200px|[[ש. בן ציון]], 1910]]
שלושה עורכי מדורים נבחרו תחילה; [[ש. בן ציון]] - העורך הספרותי. [[דוד ילין]] - העורך המדעי ו[[משה סמילנסקי]] (שהיה ידוע גם בכינוי "חווג'ה מוסה") - העורך לעניינים מקומיים. עזרתו של סמילנסקי הלכה והתמעטה כבר בשלבים הראשונים של ההוצאה עד שפסקה לגמרי. דוד ילין שיתף פעולה בתחילת ההוצאה של כתב העת, אך גם פעילותו הלכה ופחתה במהלך הזמן. ממילא, גם כששני העורכים הנוספים היו פעילים הם ראו בש. בן ציון את העורך העיקרי והתייעצו עמו בכל נושא, והיה ברור שהם רואים את עצמם כאנשי סיוע לבן ציון.{{הערה|נורית גוברין, העומר... עמ' 56, 74-73}}

==המשתתפים==
שלושים ושניים אנשי רוח וסופרים תרמו מיצירותיהם ל"העומר. ש. בן ציון השתדל שיהיה זה מבחר [[הומוגניות והטרוגניות|הטרוגני]] של אנשי חו"ל ואנשי ארץ ישראל לזרמיה: העלייה הראשונה, העלייה השנייה והיישוב הישן.{{הערה|[[אבנר הולצמן]], '''אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה''', כרמל, 2006, עמ' 171}}

בחוברות הכרך הראשון השתתפו אנשים ידועים ברובם, כמו [[אחד העם]], [[ש. בן-ציון|ש. בן ציון]] עצמו, שהופיע בשם זה וגם בכינוי נוסף שהיה חתום על [[פיליטון]], [[משה סמילנסקי]], שגם הוא הופיע בשמו המלא ובכינויו "חווג'ה מוסה", [[מאיר וילקנסקי]] המקומי שהיה פעיל מאוד בספרות הארץ ישראלית, [[דוד ילין]], [[אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'|אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ]] (אז"ר), [[יהודית הררי]], [[זאב סמילנסקי]] (אביו של [[ס. יזהר]]) שכתב מחקר סטטיסטי על היישוב העברי ביפו, [[יוסף קלוזנר]], [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]], [[יהושע חנא רבניצקי|י.ח. רבניצקי]], [[יצחק שמי]], שזו לו הופעה ראשונה בספרות העברית, ואחרים.

בכרך השני הופיעו כבר שמות פחות ידועים; לש. בן ציון היה קשה מאוד לגייס תורמים לכתב העת שלו, מצד אחד, ומצד שני, הוא עצמו החזיר לחלק מהאנשים את כתבי היד שלהם, מכיוון שלא התאימו לדרישותיו התוכניות או הסגנוניות. "יודע אני את כל ההתאוננות בחוגי הסופרים על ה'מַניה' של ש.בן-ציון, בתור עורך, 'לתקן – ויהי מה'..." כותב ברנר.{{הערה|[[יוסף חיים ברנר]], "בחיים ובעיתונותינו", '''[[האחדות]]''', טבת, תרע"ב ([[פרויקט בן-יהודה]])}} הוא גם לא היסס להחזיר כתבי יד ל[[מנחם אוסישקין|אוסישקין]] ודומיו, שהבטיחו תמיכה כספית לעיתון, רק משום שהמאמרים לא התאימו לדרישותיו.{{הערה|נורית גוברין, העומר... עמ' 79}}

כותבים אחרים וידועים מרוסיה התחמקו בתירוצים שונים ממכתביו הדוחקים של ש. בן ציון לשלוח חומר לעיתונו. [[אלחנן ליב לוינסקי|א.ל. לוינסקי]] העמיד את הסירוב שלו ושל חבריו להשתתף בעיתון כיתרון עבורו, שהרי עכשיו יאלץ העורך לבחור כותבים מהמבחר שיש בארץ ישראל. אחד העם וקלוזנר, שהיו עורכי "השילוח" העדיפו להמשיך להשתתף בכתב העת שלהם, ואין גם לשלול את העובדה שבמידה מסוימת הם ראו בהעומר פוטנציאל תחרותי להשילוח.{{הערה|נורית גוברין, העומר... עמ' 162-161}}

משתתפי הכרך השני היו: אחד העם, ד"ר בנציגר, מאיר וילקנסקי, דוד ילין, [[יצחק קצנלסון]], [[שמואל יוסף עגנון|ש"י עגנון]] (שהיה בלתי מוכר עדיין, ועבד כמזכיר העיתון), [[מאיר דיזנגוף]], [[מרדכי בן הלל הכהן]], ואחרים. השמות הידועים בספרות העברית, כמו ברדיצ'בסקי, ברנר, [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]], [[אלחנן ליב לוינסקי]], [[מנדלי מוכר ספרים]] - בלטו בהיעדרם.

חלקם הגדול של המאמרים היה ספרות יפה; סיפורים, שירים, חזון וכדומה. חלקם האחר היה מאמרי עיון ומחקר, שקשורים לשפה, לספרות ולחיים בארץ ישראל.

==הקשיים==
נורית גוברין מסבירה את כישלונו של "העומר" בניסיונו של עורכו ליישם את [[ציונות רוחנית|הציונות הרוחנית]] של [[אחד העם]], שבאותה תקופה כבר עבר זמנה. היישוב דחה את ההתנגדות ל[[ציונות מדינית|ציונות המדינית]] של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] לעומת חיזוק הרוח שבו דגל אחד העם. דבקותו של בן ציון באחד העם לא תאמה את סדר היום הציבורי בארץ ישראל. כתוצאה מכך, פעל ש. בן ציון בחלל ריק, כאשר הוא מנסה להיות שליח של אידאולוגיה שעבר זמנה. גם אחד העם בעצמו, איתו התייעץ עורך העומר על כל צעד ושעל, לא חדל להעמיד קשיים בביקורתו הקפדנית. קפדנותו המקצועית של ש. בן ציון והיותו מסתגר מבחינה חברתית והדור בהופעתו - גם הם לא תרמו לפופולריות שלו בקרב הקוראים, שרובם היו פועלים עמלים.{{הערה|נורית גוברין, העומר... עמ' 4-2}}

סיבה נוספת שמעלה גוברין היא, שש. בן ציון ניסה להעתיק את [[אודסה]] לארץ ישראל. הוא לא השכיל להבין שקוראי העומר אינם קוראי "[[השילוח (כתב עת)|השילוח]]", העיתון בעל הרמה הגבוהה שייסד וערך אחד העם, והמשיכו אחריו [[יוסף קלוזנר]] ו[[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]]. לא הייתה בארץ תשתית ראויה ומוכנה לרמה הזו, מוסיף [[גצל קרסל]]. לא של כותבים ולא של קוראים. עורך העומר ניסה להקים נוסח חדש ללא תשתית ונשאר תלוי על בלימה.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:1|[[גצל קרסל]], "העומר" כתחנת-ביניים בספרות הארצישראלית", [[הדאר|הדואר]], 59 (תש"ם), עמ' 458-457}}

מיעוט החותמים, קשיי מימון, הימנעות הכתיבה של הסופרים הידועים מחו"ל, עלבונות ואכזבות אישיים, קשיי הדפסה (כתב העת הודפס ב[[ירושלים]] כי ב[[יפו]] לא היו [[דפוס|בתי דפוס]] ראויים) וביקורות לא מחמיאות - הביאו בסופו של דבר את ש. בן ציון להחלטה להפסיק את הוצאת העיתון. מסתבר, שבן ציון הגיע להחלטה זו עוד בטרם יצאה החוברת הרביעית האחרונה, ו[[יוסף חיים ברנר|ברנר]], שהבחין במודעה על שני כרכים למכירה ללא הפנייה לחתימה חדשה, הבין את הצפוי, והביע את התמרמרותו על עיתון שאינו מגלה שקיפות בכוונותיו. ייתכן, מלין ברנר, שלו היינו יודעים על כוונות ברורות של העומר להפסיק את פרסום חוברותיו היינו יכולים עוד להועיל במשהו.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:2|יוסף חיים ברנר, "[http://benyehuda.org/brenner/baaretz43.html מהספרות והעיתונות שבארץ] [העומר]", (פרויקט בן-יהודה)}} ברנר הגיע בשנת תרס"ט לארץ, שנת סגירתו של העיתון, וגוברין מעלה את האפשרות שבמידת מה זרז בואו והתרכזות חוג ספרותי ומעריצים סביבו, את סגירת העיתון.

== הערכה וביקורת ==
הופעתם של שני הכרכים לא עוררה הד תקשורתי רב בקרב המבקרים בזמן אמת, ובן ציון מרבה להתלונן על כך באוזני חבריו. הוא ידע שביקורת טובה מודפסת עשויה לתרום רבות לפרסום העיתון והמלצתו, אך הביקורות היו קצרות ונדירות.{{הערה|נורית גוברין, "העומר"... עמ' 108}}

את הביקורת השלילית הראשונה סיפק ש. בן ציון בעצמו כאשר התוודה בפני חבריו, עוד טרם יציאת הגיליון הראשון ממכבש הדפוס, על כך שהכתבות בחוברת הראשונה לא רעות, אבל אין ביניהם התאמה וקצב. החוברת "אינה בריה מכוערת וגם לא גולם, אף על פי שהיא מחוסרת איזה איברים". אך הוא מקווה שהדבר יבוא לידי תיקון במהלך החוברות הבאות. [[אלתר דרויאנוב]], חברו של ש. בן ציון ועורך "[[העולם (כתב עת)|העולם]]", הביטאון של [[ההסתדרות הציונית העולמית|ההסתדרות הציונית]], ציין לטובה את הוצאת החוברת הראשונה שהיא הגונה ומלאת עניין ובירך את העורך בהמשך פורה. אך גם הוא לא סיפק ביקורת עניינית ומפורטת, ואף לא מאמר מפרי עטו, על אף בקשותיו החוזרות ונשנות של בן ציון. [[זלמן שניאור]] כותב לש. בן ציון על "העומר": "הוא לא עלה יפה ככל לביבה ראשונה, אבל ריח אדמה וטל של א"י נודף הימנו". [[יהושע חנא רבניצקי|י.ח. רבניצקי]] כותב אף הוא במכתב לעורך, שהעומר עושה רושם של חומר בינוני, שאין בו אמנם זיבורית, אך גם לא עידית. אבל צריך לברך על הפרי החדש שיצא בארץ ישראל. הביקורת הרצינית היסודית יותר הייתה של לוינסקי, והוא שיבח בהתלהבות את עצם הופעת הקובץ בארץ ישראל, את משתתפיו ואת תוכנו. לוינסקי היה חבר קרוב של ש. בן ציון ושותפו בהוצאת "מוריה".{{הערה|נורית גוברין, "העומר"... עמ' 108 - 113}} [[יעקב פיכמן]], שגם הוא הבטיח לשלוח חומר ולא קיים, כתב ביקורת לאחר צאת החוברות האחרונות, והביע את חוסר ההתלהבות שלו מהצד האמנותי שבחוברת, ותולה זאת בכך שרוב הכותבים הם אנשים חדשים בארץ ישראל שטרם הספיקו להתקרב אל הטבע ולינוק את שירתם מתקופת ילדותם במקום.

הביקורת המשמעותית ביותר היא של [[יוסף חיים ברנר]], כפי שהופיעה בשני המאמרים שפרסם על הספרות והעיתונות שבארץ. הביקורות הספרותיות של ברנר, שהיה גם סופר ידוע וגם עורך עיתון, היו בדרך כלל ענייניות ושיקפו אבחנה ספרותית חדה. "מבין אני כאחרים, כי רוב שירת "העומר" בארבעת הספרים אין בו רב לספק את הנפש" מסכם ברנר בקצרה את דעתו על איכותו האמנותית של הקובץ. הוא מבין שהעורך רוצה "להאיר את המזרח לישראל", אבל אי אפשר ליצור ספרות באמצעים מלאכותיים, על פי מגמה ותוכנית, ולאמיתו של דבר אין כאן בסיס תרבותי מתאים שיספק את הקורא המתאים. עם זאת מדגיש ברנר את חשיבות המשך הופעתו של כתב העת הארץ ישראלי, שיזין אהדדי את הקורא ואת עצמו.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:2}}

במאמר אחר שעוסק ב[[סקירה ספרותית]], מנתח ברנר בחומרה את המאמרים שהופיעו בחוברת הרביעית, ומכנה בהתמרמרות את דבריו של אחד העם, במאמרו: "הגיעה השעה" כדברי-רוח, תרתי משמע; ברנר מתייחס להתמדתו העיקשת של אחד העם להדגיש את חשיבות הרוח באומה. את מאמרו של [[מאיר דיזנגוף]] הוא מכנה כדברי "מחנק נפש", אך הוא מציין לטובה את סיפורו של ש. בן ציון "הלוויים".

הביקורת החשובה ביותר, שנכתבה במאמר של ברנר, כביכול במאמר מוסגר להוכחת חשיבות תרומתו של העומר, היא השורות הידועות שכתב על איכותו של הסיפור שהתפרסם בחוברת השלישית: "[[עגונות]]" ל[[שמואל יוסף עגנון|ש"י עגנון]]. המשפטים הבאים היוו את הביקורת הרצינית הראשונה של הסופר הידוע, זוכה [[פרס נובל לספרות|פרס נובל]], ותרמו בוודאי לא מעט לפרסומו של הסיפור והסופר.
 [[קובץ:Agnon.jpg|ממוזער|150px|[[ש"י עגנון]]]]
[[קובץ:Y._H._Brenner.jpg|ממוזער|150px|ימין|[[יוסף חיים ברנר]]]]

{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=[[יוסף חיים ברנר]] / [http://benyehuda.org/brenner/baaretz44.html מהספרות והעיתונות שבארץ: העומר ד'] ([[פרוייקט בן יהודה]])|תוכן=וכלום לא ב"העומר" קראנו אותה היצירה של [[ש"י עגנון]], זו היצירה האמיתית והמלאה כוח מקורי רב, אף על-פי שהיסוד הארץ-ישראלי – במובן הטכני של המושג הזה – אינו תופס בה מקום חשוב כל עיקר, ותכנה בעיקר – העיגון ה[[מיסטיקה יהודית|מיסטי]] בין נשמות אוהבות וקשורות זו בזו – הוא ענין פסיכולוגי-ריאלי עולמי? היצירה "עגונות" – מסופקני, אם הרבה מקוראינו יודעים זאת – היא מהדברים שאינם נכתבים בכל ערב ראש חודש! בנוֹי, הזיו והשירה שבה, היא מזכירה לנו את מעשיותיו היותר פואיטיות של [[נחמן מברסלב|ר' נחמן מבראצלב]], או מיטב-אגדותיו של [[מיכה יוסף ברדיצ'בסקי]] (מעין "אגדת-המתה" ועוד). ואולם עולה היא, לפי טעמנו, על דבריו של הראשון בשפתה המפליאה ובחיטובה מעשי-ידי אמן, הדומה לארונו של בן-אורי (אחת הנשמות העגונות שבמעשה הנורא) וקרובה היא לנו מאגדותיו של ברדיצ'בסקי בזה, שבאגדת-חיים הלזו אין כלל מעשי-נסים ודברים שלמעלה מן הטבע, אלא הכל פשוט ונאה, עושׂה רושׁם עז, אשׁר לא ימָחה, ומהַנה בעונג [[אסתטיקה|אסתטי]] כביר. והמעשה-רב הזה שבספרותנו – מעשה רב בכל המובנים – וכי לא "העומר" ספר שלישי, הביאו לנו למנה?}}

ל"העומר" יש מעמד נכבד בספרות העברית, גורס קרסל, במבט [[רטרוספקטיבה|רטרוספקטיבי]]. "הוא ניצב בפתחה של תקופה מזה ובהרמת נס המרד בתקופה קודמת מזה". כתב העת היווה לדעתו תחנת ביניים חשובה בספרות העברית, בכך שניסה להתנער מהסגנון הישן של תיאור הווי מתקתק-רגשני-סנטימנטלי, וליצור סגנון ארץ ישראלי חדש. עם זאת, כורך קרסל הערכה וביקורת יחד: ש. בן ציון עצמו פרסם בחוברת הראשונה את יצירתו "רחל" בסגנון [[פאתוס|פתטי]], שכנראה נכתב בהשראת "מגילת האש" של ביאליק, ועורר ביקורת ולגלוג.{{הערה|שם=הערה מספר 20161214045630:1}}

==לקריאה נוספת==
* '''העמר''': קבץ ספרותי מדעי, מוצא בארץ ישראל, העורכים: [[ש. בן-ציון|ש. בן ציון]], [[דוד ילין]], ירושלים, [מו"ל לא ידוע], תרס"ז - תרס"ט
* [[נורית גוברין]], '''"העומר" וש. בן ציון עורכו''' [דיסרטציה], תל אביב, 1971
* נורית גוברין, '"העומר" - תנופתו של כתב-עת ואחריתו', הוצאת יד יצחק בן צבי, תש"ם / 1980.
* [[אוריאל אופק]], "דיוקנו של כתב עת: [על] נורית גוברין, העומר, תנופתו של כתב-עת ואחריתו", '''[[ידיעות אחרונות]]''', 1 באוגוסט 1980

==קישורים חיצוניים==
* [https://web.archive.org/web/20161220134319/http://ahuzatbait.org.il/%D7%92%D7%95%D7%98%D7%9E%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%97%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%98%D7%A8-%D7%A9-%D7%91%D7%9F-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%9F/ גוטמן, שמחה אלתר] באתר משפחות מייסדי תל אביב
* [[יוסף חיים ברנר]], [http://benyehuda.org/brenner/baaretz43.html מהספרות והעיתונות שבארץ] [העומר] ([[פרויקט בן-יהודה]])
* יוסף חיים ברנר, [http://benyehuda.org/brenner/baaretz44.html מהספרות והעיתונות שבארץ (העומר ד')] (פרויקט בן-יהודה)
* [https://archive.org/details/haomerer02erusuoft גיליונות העומר לשנת תרס"ט] באתר [[ארכיון האינטרנט]]

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:כתבי עת ספרותיים]]
[[קטגוריה:עיתונות בעברית ביישוב]]
[[קטגוריה:עיתונות בעברית]]