השתק
השתק הוא כלל משפטי הקובע שאדם מנוע מלטעון טענה בבית המשפט. קיימים השתקים דיוניים, החוסמים טיעון, ולעומתם השתקים מהותיים, העשויים לבסס זכות או היעדר זכות במשפט. תורת ההשתק והמניעות מושתתת על אדניהם של עקרונות היושר והצדק והורתה בדיני היושר של האקוויטי במשפט האנגלי. ההשתק מן היושר נועד למנוע אי צדק במקום בו כללי המשפט עלולים להוביל לתוצאה בלתי צודקת.
ברבות הימים, הורחבה דוקטרינת ההשתק והמניעות למצבים המעוררים תחושת חוסר צדק, הגם שהתנאים המרכזיים להשתכללות השתק מן היושר אינם מתקיימים[1].
קיימים סוגים שונים של השתק. בין סוגי ההשתק הדיוני המוכרים במשפט הישראלי ניתן למנות את אלה:
- השתק עילה והשתק פלוגתא - המעוגנים במסגרת כלל מעשה-בית-דין[2];
- השתק שיפוטי;
- הכלל האוסר על שינוי או הרחבת חזית הטיעון.
בין סוגי ההשתק המהותי ניתן למנות במיוחד את אלה:
- השתק מחמת התנהגות/מצג;
- השתק הבטחה.
השתקי דיני היושר נקלטו במשפט הישראלי באמצעות חובת תום הלב (ס' 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973) או החוזה מכללא או חוזה בהתנהגות, בעוד ההשתקים האחרים נקלטו בהלכה הפסוקה על אימוץ רציונליים דומים וכן קידום של יעילות והגינות דיונית.