אנתרופולוגיה יישומית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אנתרופולוגיה יישומית - המונח מתייחס לשימוש בתאוריות ובשיטות המחקר של האנתרופולוגיה לצורך ניתוח ופתרון בעיות ממשיות בתחומים שונים. באופן מסורתי האנתרופולוגיה מתחלקת ל 4 ענפים מרכזיים: אנתרופולוגיה תרבותית-חברתית, אנתרופולוגיה פיזית-ביולוגית, ארכאולוגיה ואנתרופולוגיה בלשנית. יישום בכל אחד משדות המחקר הללו יחשב אנתרופולוגיה יישומית. יש המכנים את האנתרופולוגיה היישומית בשם "הענף החמישי של האנתרופולוגיה". אנתרופולוגים יישומיים עובדים לרוב עבור גופים שאינם אקדמיים כגון ממשלות, סוכנויות פיתוח, גופים לא ממשלתיים, תאגידים ועוד. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים שונים החל משיווק חברתי, הערכת פרויקטים, אנתרופולוגיה עסקית, קביעת מדיניות, אנתרופולוגיה רפואית, אנתרופולוגיה משפטית, אנתרופולוגיה של סייברספייס ועוד. לרוב, משתמשים האנתרופולוגים היישומיים בשיטות מחקר איכותניות כגון תצפית משתתפת, קבוצת מיקוד וראיונות עומק. כמו כן, הם משתמשים גם בשיטות כגון ניתוח תוכן, סקר ושיטות אמפיריות נוספות.

אנתרופולוגיה יישומית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל פועלים כיום מספר לא מבוטל של אנתרופולוגים יישומיים, אשר פועלים בשדות שונים. תחום זה אף נלמד כתחום התמחות בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה האקדמית עמק יזרעאל[1] וגם באוניברסיטת בן-גוריון