אנתרופולוגיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: מבולבל, כולל כמעט אך ורק סקירה היסטורית, מבנה לקוי, תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ציור של איש ואישה בצלוחית אשר הושמה בחללית פיוניר 11

אנתרופולוגיה (מ-יוונית: άνθρωπος - "אדם" ו-λογία- תורה; תורת האדם) היא ענף מדעי העוסק בחקר האדם. היא עוסקת באדם בכל הזמנים, ובכל רובדי חייו. המוקד המרכזי של האנתרופולוגיה הוא התרבות, והיא יוצאת מתוך הנחה כי לאורך השנים, האדם, בכל מקום, פיתח יכולת לראות את העולם בצורה סמלית, ולעצב את עצמו, את החברה ואת העולם כולו, על פי הסמלים הללו. ההבדל העיקרי בין האנתרופולוגיה לבין שאר מדעי החברה, הוא הדגש ששמה האנתרופולוגיה על השוואות בין תרבותיות. אולם הבדל זה ניטשטש בזמן האחרון, לאור השימוש הרב בשיטות אנתרופולוגיות, לחקר קבוצות יחידות.

ניתן לחלק את האנתרופולוגיה לארבעה תחומים עיקריים:

יש גם חלוקות נוספות, לשניים, כשצד אחד עוסק בתאוריה והצד השני בעבודה האמפירית.

היסטוריה של האנתרופולוגיה ומוסדותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג אריק וולף אפיין בעבר את האנתרופולוגיה כמדעית ביותר מבין מדעי הרוח, או הרוחנית ביותר מבין מדעי החברה. הבנה של צורת התפתחותה של האנתרופולוגיה תורמת להבנה של היחס שלה לנושאי מחקר אקדמיים אחרים.

את האנתרופולוגיה ניתן לראות כתוצר של תנועת הנאורות. בתקופה זו, האירופאים החלו לחקור בשיטתיות את ההתנהגות האנושית. מסורות המשפט, ההיסטוריה, הפילולוגיה והסוציולוגיה התפתחו, ותרמו להתפתחות מדעי החברה, שהאנתרופולוגיה היא אחת מהם. באותו זמן, הזרם הרומאנטי שבא בתגובה לנאורות, הוציא מתוכו הוגים כהרדר ולאחר מכן וילהלם דילת'י, שהניח את הבסיס של מושג התרבות, המרכזי לדיסציפלינה.

תנועות אינטלקטואליות אלה בעבר התמודדו עם אחד הפרודקסים של המודרנה: ככל שהעולם נעשה יותר נגיש ויותר מאוחד ומשולב, החוויות של האנשים מהעולם הן יותר מפוררות ונפרדות. התלות ההדדית בכלכלה לא הובילה לסולידריות אנושית גדולה יותר, אלא היא חופפת לחילוקים גזעיים, אתניים, דתיים ומעמדיים גוברים והולכים. אלה הם תנאי החיים שהאנושות היום צריכה להתמודד עמם, אך התהליכים הללו החלו כבר במאה ה16, והואצו במאה ה19.

מבחינה מוסדית, האנתרופולוגיה נתבדלה מחקר הטבע (על ידי כותבים כבופון). היה זה חקר בני האדם – בדרך כלל, אנשים החיים בקולוניות האירופאיות. חקר השפה, התרבות, הפיזיולוגיה והארטיפקטים של הקולוניות האירופאיות היה מקביל פחות או יותר לחקר החי והצומח באותם מקומות. מסיבה זו, למשל, לואיס הנרי מורגן יכל לכתוב גם על "הליגה של האיריקוי" וגם על "הבונה האמריקאי ופועלו". זו גם הסיבה שהתרבות החומרית של עמים "מתורבתים" כמו סין תמיד הוצגה במוזיאונים יחד עם אמנות אירופאית, בעוד שחפצים מאפריקה או תרבויות אמריקניות ילידיות הוצגו במוזיאוני טבע יחד עם עצמות דינוזאורים. כמובן, שבשנים האחרונות נוהגי האוצרות השתנו באופן דרמטי, ואין מקום לראות באנתרופולוגיה רק את הרחבתם של השלטון הקולוניאלי והשובניזם האירופאי, שכן היחס שלה כלפי האימפריאליזם היה והינו מסובך.

האנתרופולוגיה התבדלה מחקר הטבע הכללי, ובסוף המאה התשע עשרה הדיסציפלינה החלה להתגבש לצורתה המודרנית – בשנת 1935, לדוגמה, ט. ק. פנימן כתב היסטוריה של הדיסצפלינה שכותרתה "מאה שנות אנתרופולוגיה". בזמן זה, שדה המחקר נשלט בידי "השיטה ההשוואתית". ההנחה הייתה כי כל החברות עוברות תהליך אבולוציוני אחיד, מהפרימיטיבי ביותר למפותח ביותר. חברות לא-אירופאיות נראו לפיכך כ"מאובנים חיים" מבחינה אבולוציונית, שניתן לחקור אותם על מנת ללמוד על עברן של החברות האירופאיות. מלומדים כתבו היסטוריות של נדודי עמים פרהיסטוריים, שהיו לפעמים חשובות אך לפעמים דמיוניות. בזמן זה האירופאים לראשונה הבינו כיצד הפולינזים נדדו לרוחב האוקיינוס השקט, אם כי יש שחשבו כי מקורם היה במצרים! לבסוף, מיינו ודירגו את בני האדם על פי מושגי גזע, שהתבססו על ההבדלים הביולוגיים בין הגזעים.

במאה ה-20, הדיסציפלינות האקדמאיות החלו להתארגן סביב שלושה מוקדים עיקריים. ה"מדעים" מנסים למצוא את חוקי הטבע על ידי ניסויים, שניתן לחזור עליהם או להוכיח את הטעות שבהם. "מדעי הרוח" שיקפו נסיון לחקור מסורות לאומיות שונות, בהיסטוריה ובאמנות, על מנת לספק לאנשים במדינות לאום חדשות עם תחושה של קוהרנטיות. "מדעי החברה" התפתחו בזמן זה כנסיון לפתח שיטות מדעיות שניתן לחקור על ידיהן תופעות חברתיות, בנסיון לספק בסיס אוניברסלי וידע חברתי. האנתרופולוגיה לא מתאימה באופן ברור לאף אחת משלוש הקטגוריות הללו, וענפים שונים של האנתרופולוגיה שואבים מכל אחת מהן.

האנתרופולוגיה שאבה משיטות של מדעי הטבע וגם פיתחה שיטות חדשות, שהשתמשו לא רק בראיונות פרונטליים אלא גם ב"תצפית משתתפת", ושאבה מהתאוריה החדשה של אבולוציה על ידי בחירה טבעית. חשוב ביותר למדע חדש זה הוא המושג של "תרבות", שאנתרופולוגים מגדירים - לפחות אחת ההגדרות - כיכולת אוניברסלית של המין האנושי לחשיבה, למידה ופעולה חברתית (והמסורות המתפתחות בחברה ששורדת מספיק זמן), שהם רואים כתוצר של האבולוציה האנושית. התרבות היא פרי של התאמה לתנאים המקומיים, שלובשת צורה של אמונות ומנהגים מגוונים. לפיכך, "תרבות" היא מעל לחלוקות של טבע לעומת תוצר אנושי, וכן מעל לחלוקות הארופאיות של פוליטיקה, דת, משפחה, וכלכלה כדברים נפרדים. לפיכך, האנתרופולוגיה היא דיסציפלינה הוליסטית. היא ניצבת מעל לחלוקות בין מדעי הטבע, הרוח והחברה, וחוקרת את הממדים הביולוגיים, הלשוניים, החומריים והסימבוליים של האנושות בכל צורותיהם.

אנתרופולוגיה בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרכה של האנתרופולוגיה בארצות הברית נפרצה על ידי הצוות של המשרד לעניינים אינדיאניים והלשכה של ה"סמית'ונייאן" לאתנולוגיה אמריקאית, שם עבדו אנשים כמו ג'ון ווסלי פאוול ופרנק המילטון קושינג. אנתרופולוגיה אקדמאית יוסדה בידי פרנץ בועז, שהשתמש בעמדותיו באוניברסיטת קולומביה וב American Museum of Natural History על מנת להכשיר ולפתח דורות רבים של תלמידים. אנתרופולוגיה בועזיאנית הייתה אקטיבית מבחינה פוליטית, והייתה חדשנית כלפי מחקר שמומן על ידי הממשלה האמריקאית או פטרונים עשירים. היא גם הייתה אמפירית מאד, וסקפטית כלפי הכללות רחבות ונסיונות להעמיד חוקים אוניברסליים. בועז חקר ילדי מהגרים על מנת להראות כי גזע ביולוגי אינו קובע דבר, וכי ההתנהגות האנושית היא תוצאה של חינוך ולא של הנתונים הטבעיים.

כשהוא שואב משורשיו הגרמניים, הוא טען כי העולם מלא בתרבויות שונות זו מזו, במקום בחברות שניתן למדוד את האבולוציה שלהן על פי ה"התפתחות" שלהן. בועז הדגיש, כי יש לחקור כל חברה בנפרד, וטען כי הכללות בין-תרבותיות כגון אלו שנעשו במדעי הטבע אינן אפשריות פה. בועז נלחם בזה נגד האפליה כלפי מהגרים, אמריקאים-אפריקאים ואינדיאנים. אנתרופולוגים אמריקנים רבים תמכו ברעיונות של בועז לרפורמה חברתית, ותאוריות גזעניות הן עדיין מטרות להתקפה בידי אנתרופולוגים כיום.

הדור הראשון של תלמידיו של בועז כלל את אלפרד קרובר, רוברט לואי ואדוארד ספיר. כל המלומדים האלה פרסמו מחקרים מפורטים שהיו הראשונים לתאר את החברות האינדיאניות. במחקרים אלה הם סיפקו שפע של פרטים שהם תקפו את התאוריה של תהליך אבולוציוני אחיד. ההתמקדות שלהם בשפות אינדיאניות גם עזרה לבלשנות לבסס את מקומה כמדע אוניברסלי ולשחרר אותה מההתמקדות שלה בשפות אינדו-אירופאיות.

הפרסום של ספר הלימוד של אלפרד קרובר "אנתרופולוגיה", סימן נקודת מפנה באנתרופולוגיה האמריקאית. לאחר שלושה עשורים של אספת חומר, הדחף להכליל גדל. דבר זה היה ברור במיוחד במחקרי ה"תרבות ואישיות" שנעשו על ידי תלמידיו הצעירים של בועז, כגון מרגרט מיד ורות בנדיקט. כשהן מושפעות על ידי פסיכולוגים פסיכואנליטיקאיים כמו זיגמונד פרויד וקרל יונג, חוקרות אלה ניסו להבין את האופן שבו האישיות הנפרדת מעוצבת בידי הכוחות התרבותיים והחברתיים שבהשפעתם היא גדלה. בעוד שחיבורי תרבות ואישיות כמו "התבגרות בסמואה" (Coming of Age in Samoa) ו"החרצית והחרב" (The Chrysanthemum and the Sword) עדיין פופולריים בציבור האמריקני, למיד ולבנדיקט מעולם לא הייתה את ההשפעה על האנתרופולוגיה שיש שציפו לה. בעוד שבועז תיכנן כי רות בנדיקט היא שתירש את מקומו כראש המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולומביה, רלף לינטון הוא שהשיג את התפקיד, ומיד הוגבלה למשרדיה ב American Museum of Natural History.

אנתרופולוגיה בבריטניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבועז תקף את יריביו על ידי שימת לב לפרטים, בממלכה המאוחדת האנתרופולוגיה המודרנית נוצרה על ידי דחית החקר ההיסטורי לטובת מדע חברתי שמתמקד בבחינת מצבם של חברות בהווה.

שני שמות החשובים ביותר במסורת זו הם אלפרד רדקליף-בראון וברוניסלב מלינובסקי. שניהם פרסמו את חיבוריהם הראשונים ב-1922. מחקרי השדה הראשונים של רדקליף-בראון באיי אנדמן נערכו בשיטה המסורתית והישנה, אך לאחר שהוא קרא את כתביו של אמיל דורקהיים הוא פרסם תיאור של מחקריו (שהוכתר "תושבי איי אנדמן") ששאב רבות מהסוציולוג הצרפתי. לאחר זמן הוא פיתח גישה הידועה כפונקציונליזם-סטרוקטורלי, שהתמקדה בכיצד מוסדות בחברה גורמים לאיזון במערכת החברתית כדי לשמור על פעילותה ההרמונית והתקינה. מלינובסקי, מאידך, תמך ב"פונקציונליזם" בלבד, תוך שהוא שם דגש על צורכי היחיד, וכיצד החברה עונה על צרכים אלה. מלינובסקי ידוע לא רק בזכות תרומתו התאורטית כי אם גם בגלל האתנוגרפיה המפורטת שלו, תרומתו המתודולוגית העצומה לדיסציפלינה האנתרופולוגית, וכן בגלל יומניו האישיים שפורסמו לאחר מותו. ספרו הקלאסי "ימאים במערב האוקיינוס השקט" (Argonauts of the Western Pacific) יעץ לנסות להביט מ"נקודת המבט של היליד", ולגישה בעבודת שדה שנעשתה לסטנדרטית בתחום.

משנות השלושים המאוחרות ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, פורסמה שורה של מונוגרפים וספרים שחיזקו את הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית. אתנוגרפיות מפורסמות כוללת את "הנואר" מאת אדוארד אוואנס-פריצ'רד ו"דינמיקות של שבטיות אצל הטלנסי" ("The Dynamics of Clanship Among the Tallens") מאת מאייר פורטס, וספרים ידועים הם "מערכות אפריקניות של קירבה ונישואין", ו"מערכות פוליטיות אפריקניות".

אנתרופולוגיה בצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאנתרופולוגיה בצרפת יש ייחוס פחות ברור מאשר המסורות הבריטיות או האמריקניות. רבים מחשבים את מרסל מוס כמייסדה של המסורת האנתרופולוגית הצרפתית. מוס היה חבר בקבוצת ה"אני סוציולוג'יק" של אמיל דורקהיים, ובעוד שדורקהיים וחוקרים אחרים חקרו את מצבן של חברות מודרניות, מוס וחבריו (כגון הנרי הוברט ורוברט הרץ) שאבו מהאתנוגרפיה והפילולוגיה על מנת לבחון חברות שלא היו "מפוצלות" כמו החברות הלאומיות האירופאיות. בייחוד, הספרון "על המתנה" של מוס, אשר נעשה לרלוונטי מאוד במחקרים אנתרופולוגיים של חליפין והדדיות.

בשנים שבין המלחמות, ההתעניינות הצרפתית באנתרופולוגיה חפפה לתנועות תרבותיות רחבות יותר כמו סוריאליזם ופרימטיביזם, ששאבו את השראתם מהאתנוגרפיה. מרסל גריול ומישל לייריס הם דוגמאות של אנשים שצירפו את האנתרופולוגיה עם האוונגרד הצרפתי. בזמן זה מה שנודע כ"אתנולוגי" הוגבל למוזיאונים, ולאנתרופולוגיה היה יחס קרוב למחקרי פולקלור.

מעל לכל, קלוד לוי-שטראוס הוא שעזר למסד את האנתרופולוגיה בצרפת. בנוסף להשפעה העצומה של הסטרוקטורליזם בדיסצפלינות שונות, לוי-שטראוס ייסד קשרים עם אנתרופולוגים בריטיים ואמריקאיים. באותו זמן הוא ייסד מרכזים ומעבדות בתוך צרפת על מנת ליצור מוסדות מתאימים בתוך האנתרופולוגיה, בזמן שהוא מכשיר תלמידים משפיעים כמו מוריס גודלייר ופרנסואה הריטייר שישפיעו אחר כך בעולם האנתרופולוגיה הצרפתית. הרבה מהאופי המיוחד של האנתרופולוגיה בצרפת היום הוא כתוצאה מכך שהמחקר מתבצע במעבדות מחקר שממומנות על ידי המדינה, ולא במחלקות האקדמאיות באוניברסיטאות.

אנתרופולוגיה לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם השנייה, "האנתרופולוגיה חברתית" בריטית ו"אנתרופולוגיה תרבותית" אמריקאית היו עדיין מסורות נפרדות. בקווים כלליים ניתן לומר כי האנתרופולוגים הבריטים שהו יותר זמן בשדה המחקר, חקרו יותר באפריקה ובאסיה, חקרו חברות סטטיות תוך ראיית עולם פונקציונליסטית המדגישה מערכות חברתיות. האנתרופולוגים האמריקאים שהו זמן מועט יותר בשדה, חקרו בעיקר באמריקה הצפונית והדרומית, חקרו חברות דינמיות על סף הכחדה תוך כדי שימת דגש על ההיבטים התרבותיים כגון טקסים וסמלים והשפעתם על החברה. לאחר מלחמת העולם השנייה שתי המסורות התקרבו זו לזו עד כדי מסמוס מרבית ההבדלים ויצירת אנתרופולוגיה "חברתית-תרבותית". בשנות ה-50 וה-60 האנתרופולוגיה הלכה אחר התבנית שהציבו מדעי הטבע. חוקרים כגון ליד סלרס וקליפורד גירץ התמקדו בתהליכי המודרניזציה שמדינות חדשות מפתחות. אחרים, כגון ג'וליאן סטיוארד ולזלי וייט התמקדו באיך חברות מתפתחות ומתאימות את עצמן לנישה האקולוגית שלהן – גישה שנעשתה פופולרית על ידי מרווין האריס. אנתרופולוגיה כלכלית, שהושפעה מקלר פולניי, ונוסתה בידי מרשל סהלינס וגרג דלטון התמקדה בכיצד הכלכלה המסורתית התעלמה מגורמים חברתיים ותרבותיים. באנגליה, הפרדיגמה של האנתרופולוגיה החברתית הבריטית החלה להיסדק כשמקס גלקמן ופיטר וורסלי התנסו במרקסיזם וכותבים כמו רודני נידהם ואדמונד ליץ' הכניסו את הסטרוקטורליזם של לוי-שטראוס לתוך המחקרים שלהם.

הסטרוקטוריאליזם גם השפיע על מספר התפתחויות בשנות ה-60 וה-70, כולל אנתרופולוגיה קוגניטיבית וניתוח מרכיבי. כותבים כמו דייוויד שניידר, קליפורד גירץ, ומרשל סהלינס פיתחו מושג עמוק יותר של תרבות כרשת של משמעות או סימול שנעשתה לפופולרית מאד. בהתאם לרוח הזמן, הרבה מהאנתרופולוגיה נעשתה לפוליטית בהתנגדותה למלחמת וייטנאם ומלחמת העצמאות האלג'יראית, ומחבריהם של ספרים כמו "המצאה מחדש של האנתרופולוגיה" דאגו לגבי הרלוונטיות של הדיסצפלינה ומרקסיזם נעשה יותר ויותר פופולרי.

בשנות ה-80 נושאים של כוח, כגון אלה שנבחנו ב"אירופה והאנשים ללא היסטוריה" של אריק וולף – היו מרכזיים בדיסציפלינה. ספרים כמו "אנתרופולוגיה ושוויון קולוניאלי" דנו בקשר בין האנתרופולוגיה לאי שוויון קולוניאלי, בעוד שהפופולריות הרחבה של מחברים כמו אנטוניו גראמשי ומישל פוקו הביאו נושאים של כוח והגמוניה למרכז ההתעניינות. מגדר ומיניות נעשו לנושא פופולרי, וכך גם היחס בין היסטוריה לאנתרופולוגיה, התעניינות שהושפעה על ידי מרשל סאהלינס, ששאב מלוי-שטראוס ומפרננד ברודה כדי לבחון את היחס בין מבנים תרבותיים לגורמים אישיים.

בשנות ה-80 וה-90 מחברים כמו ג'ורג' מרכוס וג'יימס קליפורד עסקו בסמכות אתנוגרפית ובאיך ולמה ידע אנתרופולוגי אפשרי וסמכותי. זה היה חלק מטרנד כללי של פוסטמודרניזם שהיה פופולרי באותו זמן, כשאחת מכותרותיו הייתה "משבר הייצוג" ו"מבט רפלקסיבי" של החוקר על עצמו. כיום אנרתופולוגיה מתמקדת בגלובליזציה, ברפואה ובביוטכנולוגיה, בזכויות ילידים ובאנתרופולוגיה של אירופה.

אנתרופולוגיה יישומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנתרופולוגיה יישומית עוסקת ביישומן של התאוריות האנתרופולוגיות והמתודולוגיה האתנוגרפית על מנת להפיק ידע שיסייע לבעיות וסוגיות קונקרטיות. אנתרופולוגים יישומיים עוסקים בתחומים מגוונים, כגון בריאות הציבור, צרכנות, ובעיות הגירה. דוגמה למחקר אנתרופולוגי-יישומי יהיה חקר התנהגויות מרחביות של אוכלוסיות עירוניות לצורך שיפוץ המרחב העירוני, כך לדוגמה יתכננו אחרת גן ציבורי בשכונה חרדית לעומת שכונה חילונית. דוגמה נוספת היא שימוש בטכניקות חקירה של האנתרופולוגיה הפיזית לצרכים של זיהוי פלילי.

פוליטיקה באנתרופולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתעסקות המסורתית של האנתרופולוגיה בתרבויות שאינן מערביות עירבה אותה בפוליטיקה בדרכים שונות. עמים ילידים שונים מרגישים לעתים כי האנתרופולוגיה היא סוג אקדמי של קולוניאליזיציה, שמתקיימת רק בשל השימוש שלה בתרבות הילידית, פעמים רבות ללא רשות. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, אנתרופולוגים בריטים, ובעיקר אלה שעבדו באפריקה, נחשבו כמשתפי פעולה עם הכוחות הקולוניאליים. היום דאגות אלה מתבטאות בצורה של דאגה על ניצול של משאבים ביולוגיים ובעלות על תרבות ילידית, וכן מאבקים מתמשכים לשימור שרידים ילידיים ותרבות חומרית.

הדגש של האנתרופולוגיה האמריקאית על יחסיות תרבותית וההתנגדות למושג הגזע תמיד היה פוליטי. כפי שצוין למעלה, בועז היה רפורמטור חברתי ידוע, שהאקטיביזם שלו וההוראה המסורתית שלההאנתרופולוגית שלו היו קשורים זה בזה. ההתפתחות של סוציו-ביולוגיה בשנות השישים נתקלה בהתנגדות של אנתרופולוגים כגון מרשל סהלינס, שטען כי רעיונות כאלה הם חזרה על טעויות העבר. מחברים כמו קווין ב. מק'דונלד שאבו מפסיכולוגיה אבולוציונית על מנת להסביר את האנתרופולוגיה הבועזיאנית, כשהוא טוען כי בואזיניזם הוא חלק מאסטרטגיה יהודית שמאלנית להחליש את חברת הגויים. מחקר על ידי ליטלפילד תומך בגישה זו, אף שרבים הצביעו על חוסר הלמדנות של מק'דונלד, ועל נקודות המוצא האנטישמיות שלו. מחברים כמו ג'ון רנדל בייקר המשיכו לפתח את המושג הביולוגי של גזע בשנות ה-70 של המאה ה-20, וההתפתחות של הגנטיקה הייתה מרכזית בחזית זו. ככל שהגנטיקה התפתחה כמדע, אנתרופולוגים ביולוגיים כמו ג'ונתן מרקס המשיכו להתנגד לרעיונות עממיים של גזע, יחד עם התייחסות להתפתחויות האחרונות בביולוגיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורית אבוהב, קרוב אצל אחרים - התפתחות האנתרופולוגיה בישראל, הוצאת רסלינג, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מדעי החברה

סוציולוגיהאנתרופולוגיהמדע המדינהיחסים בינלאומייםמדיניות ציבוריתפסיכולוגיהקרימינולוגיהכלכלהתקשורת