אפקט זייגרניק
אפקט זייגרניק קובע שאנשים נוטים לזכור משימות לא-גמורות, טוב יותר ממשימות שהושלמו.
האפקט נקרא על שם הפסיכולוגית הרוסיה בלומה זייגרניק שחקרה אותו במחקר בשנת 1927 [1], לאחר שהבחינה שהמלצרים במסעדה בוינאית בה ישבה זכרו את ההזמנות שניתנו להם רק עד שהגישו את המנה לסועדים, ושכחו אותן מיד לאחר ההגשה. במחקר שערכה, ביקשה זייגרניק מהמשתתפים בניסוי לבצע כעשרים מטלות פשוטות, כמו פתירת חידות או השחלת חרוזים. בחלק מהמטלות, הופסקו המשתתפים באמצע המטלה. לאחר סיום כל המטלות, נשאלו המשתתפים על המטלות שזכורות להם במיוחד. המשתתפים נטו לזכור את המטלות שהופסקו באמצען בערך פי שניים מהמטלות שהם סיימו ללא הפרעה.
בניסוי משנת 1982 שערכו מקגרו ופיאלה [2] התבקשו המשתתפים בניסוי לפתור חידה מורכבת, אך הופסקו באמצע, לפני שהספיקו לסיים אותו, ונאמר להם שהניסוי הסתיים. למרות זאת, כמעט 90% מהמשתתפים המשיכו לנסות ולפתור.
נטען שהאפקט עומד מאחורי השימוש בקליף האנגר, מונח המתייחס לסיום מותח ובלתי פתור של פרק ביצירה אמנותית.
