דובר החוק
דובר החוק או איש החוק (באיסלנדית: lög(sögu)maður, בדנית: lovsigemand, בנורווגית: lagmann, בשוודית עתיקה:laghmaþer או laghman, בשוודית: laghman, בפרואזית: løgmaður, בפינית: laamanni, בגרינלנדית:inatsitinuk) היה תפקיד מנהיגותי חילוני בארצות הסקנדינביות שהוקם בראשית ימי הביניים. יסודו במסורת בעל-פה המשותפת הגרמאנית, שבה היה נהוג שחכמי העם ידקלמו את החוק. בארצת הסקנדינביות הפך ייעוד זה לתפקיד רשמי. שניים מדוברי החוק הידועים ביותר היו סנורי סטורלוסון וטורגני דובר החוק (תורגני). בלטינית מילה מקבילה הייתה justitiarum, בצרפתית - justicier, בעלת משמעות של "איש צדיק" או "שופט".
איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפקיד של "דובר החוק" lög(sögu)maður (לגסגומדור או לגסגימדיר) הונהג באיסלנד בשנת 930 יחד עם הקמת האלת'ינגי, אספת העם או הפרלמנט. אולפליוטור (אולפליוטיר - Úlfljótr) שהגיע מנורווגיה[1] הייתה הדמות המייסדת הנחשבת גם למחברם המקורי של החוקים. דובר חחוק נבחר לשלוש שנים. מלבד היותו יושב ראש האלתינג, עסק דובר החוק בייעוץ ובדיקלום החוק. דובר החוק היה התפקיד המשילותי היחיד באיסלנד החופשית הימיביניימית. דיקלום החוק באלת'ינגי נעשתה על ידו שליש בכל קיץ. גרימר סוורטינגסון הושאר פחות זמן בתפקיד אך ורק מכיוון שקולו היה חלש מדי עבור התפקיד. חוץ מסמכויותיו לגבי דיקלום החוק וניהול הפרלמנט, לא היה לדובר החוק סמכות שלטונית. אולם הוא יכול גם למלא תפקיד בוררות במחלוקות שהופיעו לעיתים קרובות. בתקופת ביניים אחרי 1262 עוכב לכמה שנים מינויו של דובר חוק. בהמשך התפקיד חודש בשם "לוגמאר". אחרי האיחוד עם נורווגיה בשנת 1264 מונו שני דוברי חוק מלכותיים שמילאו תפקיד חשוב בהליכים המשפטיים במסגרת האלת'ינגי. התפקיד בוטל יחד עם האלת'ינגי בשנת 1800.
רשימת דוברי החוק האיסלנדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוקרים משערים ששני יורשיו של אולפליוטור בתפקיד כיהנו כל אחד 20 קייצים, אולם החל מתורכל מאני, הכרונולוגיה המסורתית היא ככל הנראה נכונה. השמות מוזכרים בצורתן האיסלנדית המודרנית.
| דובר החוק Lögsögumaður | זמן כהונה |
|---|---|
| אולפליוטור Úlfljótur | לערך 930 |
| הראפן הנגסון Hrafn Hængsson | 930–949 |
| ת'ורארין ראגאברודיר אוליפסון Þórarinn Ragabróðir Óleifsson | 950–969 |
| ת'ורקל מאני ת'ורסטיינסון Þorkell máni Þorsteinsson | 970–984 |
| ת'ורגייר ליוסווטנינאגודי פורקלסון Þorgeir Ljósvetningagoði Þorkelsson | 985–1001 |
| גרימור סוורטינגסון Grímur Svertingsson | 1002–1003 |
| סקאפטי ת'ורודסון Skafti Þóroddsson | 1004–1030 |
| סטיין ת'ורייסטסון Steinn Þorgestsson | 1031–1033 |
| ת'ורקל טיירוואסון Þorkell Tjörvason | 1034–1053 |
| יליר בלוורקסון Gellir Bölverksson | 1054–1062 |
| גונאר הין ספאקי ת'ורגרימסון Gunnar hinn spaki Þorgrímsson | 1063–1065 |
| קולביין פלוסאסון Kolbeinn Flosason | 1066–1071 |
| יליר בלוורקסון Gellir Bölverksson | 1072–1074 |
| גונאר ת'ורגרימסון Gunnar Þorgrímsson | 1075 |
| סיגוואטור סוטרטסון Sighvatur Surtsson | 1076–1083 |
| מרקוס סקגיאסון Markús Skeggjason | 1084–1107 |
| אולפהיידין גונארסון Úlfhéðinn Gunnarsson | 1108–1116 |
| ברגת'ור הראפנסון Bergþór Hrafnsson | 1117–1122 |
| גודמונדור ת'ורגיירסון Guðmundur Þorgeirsson | 1123–1134 |
| הראפן אולפהדינסון Hrafn Úlfhéðinsson | 1135–1138 |
| פינור האלסון Finnur Hallsson | 1139–1145 |
| גונאר אולפהדינסון Gunnar Úlfhéðinsson | 1146–1155 |
| סנורי הונבוגאסון Snorri Húnbogason | 1156–1170 |
| סטירקאר אודאסון Styrkár Oddason | 1171–1180 |
| ייסור האלסון Gissur Hallsson | 1181–1202 |
| האלור ייסורארסון Hallur Gissurarson | 1203–1209 |
| Styrmir Kárason | 1210–1214 |
| סנורי סטורלוסון Snorri Sturluson | 1215–1218 |
| טייטור ת'ורוואלדסון Teitur Þorvaldsson | 1219–1221 |
| סנורי סטורלוסון Snorri Sturluson | 1222–1231 |
| סטירמיר קאראסון Styrmir Kárason | 1232–1235 |
| טייטור ת'ורוואלדסון Teitur Þorvaldsson | 1236–1247 |
| אולפר הוויטסקאלד ת'ורדרסון Ólafr hvítaskáld Þórðarson | 1248–1250 |
| סטורלה ת'ורדרסון Sturla Þórðarson | 1251 |
| אולפר הוויטסקאלד ת'ורדרסון Ólafr hvítaskáld Þórðarson | 1252 |
| טייטור איינארסון Teitur Einarsson | 1253–1258 |
| קייטיל ת'ורלקסון Ketill Þorláksson | 1259–1262 |
| ת'ורלייפור הריימור קייטלסון Þorleifur hreimur Ketilsson | 1263–1265 |
| סיגורדור ת'ורוולדסון Sigurður Þorvaldsson | 1266 |
| יון איינארסון Jón Einarsson | 1267 |
| ת'ורלייפור הריימור קייטילסון Þorleifur hreimur Ketilsson | 1268 |
| יון איינארסון Jón Einarsson | 1269–1270 |
| ת'ורלייפור הריימור קייטילסון Þorleifur hreimur Ketilsson | 1271 |
שוודיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בראשית ימי הביניים בשוודיה תפקיד דובר החוק היה החשוב ביותר בקרב המנהיגים האזוריים. בכל אזור או פרובינציה מסורתית של שוודיה, הקרוי "לאסאגה", ישב דובר חוק מסוג זה. כול דוברי החוק היו כפופים לדובר החוק של טיונדלנד. דובר החוק - ה"לאגמן" עמד בראש אספה בשם "תינג", פעל כשופט וניסח את החוקים שנחקקו על ידי העם. דובר החוק היה חייב לזכור את החוקים בעל פה ולדקלם אותם בפני ה"תינג". הוא היה אחראי על ניהול התינג ועל ביצוע החלטותיו. חובתו הייתה להגן על הזכויות והחרויות של התושבים ולדבר בשמם אל המלך או אל נציג המלך. כנציג העם, זה היה דובר החוק שהצהיר על הכרת המלך הנבחר החדש בעת מסעו של האחרון (אריקגאטה - "Erikgata") ברחבי הפרובינציות. החל משנת 1350 בערך אחרי שביעת חוקי הפרובינציות, השתתפו דוברי החוק של הפרובינציות בטקס ברחית המלך אבני מורה (Mora stenar) כשלכל אחד מהם תריסר שותפים מלווים.
לפי החוש הגותי המערבי (Västergötland, הידוע גם כחוק היטלאנדי), התמנה דובר החוק לכל החיים, מקרב ה"בנדר" (bönder) של כל פרובינציה. חייב היה להיות בן של בעל אדמה. התפקיד לא היה תורשתי אבל בדרך כלל נבחרו בו בני המשפחה בעלות העוצמה בארץ.
דובר החוק הראשון בשוודיה, כפי שהגיע אלינו מעמודי פנקס החוק הגותי המערבי שהועתק על ידי הדיאקון לאורנציוס, כומר מווידהם בשנות ה-1320, נקרא לום והוא חי בסביבות שנת 1000. דובר החוק השוודי הראשון שעליו יודעים פרטים ביוגרפיים מהותיים היה אסקיל (בערך 1175–1227), המופיע במספר שבעה עשר ברשימה של לאורנציוס. מאמצע המאה ה-13 ואילך, היו דוברי החוק קשורים יותר למלך, ולעיתים קרובות הם היו חברים במועצת המלך. המלך מגנוס אריקסון החליט שהמונרך יוכל להפעיל את השפעתו על בחירתם של דוברי החוק. שישה בני אצולה ושישה "בנדר" מן היישוב בהתייעצות עם שני כמרים היו בוחרים שלושה מועמדים מקרב חברי האספה ומתוכם בחר המלך את מי שנראה לו הראוי ביותר. פרוצדורה זאת נמשכה עד למאה ה-16 כשכל תהליך הבחירה הועבר לידי המלך עצמו. מאותו רגע נבחרו דוברי החוק אך ורק מקרב האצילים. בנוסף התפקיד הפך למשרה מתוגמלת. הדובר נבחר לחבר במועצת המלך וקיבל שכר ועבודתו נעשתה בעיקר על ידי שכירים אחרים שעמדו לרשותו. עם זאת בשנת 1680 פריבילגיה אחרונה זו בוטלה ודוברי החוק שוב חויבו לבצע את משימתם בעצמם והונהג פיקוח על מינוי חברי מועצת המלך. התפקיד, שחשיבותו ירדה עם הזמן, היה שקול כנגד זה של שופט. המינוי נשאר מוגבל לאנשי האצולה בלבד עד שנת 1723. בסופו של דבר הוא בוטל בשנת 1849. עדיין השתמשו לפעמים בתואר זה בתור תואר כבוד למושלים.
ב-1947 הונהג שוב התואר "לאגמן" עבור שופטים בכירים, דהיינו נשיאי אגפים של בתי הדין לערעורים. אחרי רפורמה בשנת 1969 נשיאי בתי הדין המחוזיים (tingsrätter) נקראו לאגמן, בעוד שנשיאי האגפים של בתי הדין לערעורים נקראו "דוברי בתי הדין לערעורים" - hovrättslagmän. בהתאמה, נשיאי בתי המשפט המחוזיים למנהל, ה- förvaltningsrätter, מכונים גם "לאגמן", בעוד שנשיאי אגפים של בתי הדין לערעורים בתחום המנהל נקראים קאמרטסלאגמן - kammarrättslagmän.
| פרובינציה (לאגסאגה -lagsaga) | לאגמאן ראשון | שנה |
|---|---|---|
| אופלנד | בירייר פרסון | 1296–1316 |
| טיונדלנד | לארס | 1231 |
| טיונדלנד | ישראל אנדרסון | 1286-89 |
| טיונדלנד | בירייר פרסון | 1293-96 |
| אטונדלנד | יירמונד | 1231 |
| אטונדלנד | הוקון | 1286-96 |
| פיידרונדלנד | ? | (הצטרפה לאופלנד בשנות ה-1290) |
| הלסינגלנד | ? | ? |
| סדרמנלנד | ביירן נף | 1285-86 |
| סדרמנלנד | יוהאן אינייואלדסון | 1295-1304 |
| וסטמנלנד ודאלה | מגנוס גריירסון | 1305 |
| וסטמנלנד ודאלה | גרייר מגנוסון | 1325-36 |
| נרקה | פיליפ טרנסון | 1271-79 |
| ורמלנד | א. מחוקק בורלמנד | 1190 |
| ורמלנד | הלדו | 1268 |
| ורמלנד | מארל הרלדסון | c. 1285 |
| וסטרייטלנד | אסקיל מגנוסון (שושלת פולקונג) | 1217-27 |
| וסטרייטלנד | גוסטף | 1230 |
| וסטרייטלנד | פולקה | 1240 |
| וסטרייטלנד | פטר נף | 1251-53 |
| אסטרייטלנד | לארס פטרסון | 1244 |
| אסטרייטלנד | מגנוס בנגטסון (שושלת פולקונג) | 1247-63 |
| טיוהראד (סמולנד) | נילס | 1180 |
| טיוהראד (סמולנד) | אולף | 1200 |
| טיוהראד (סמולנד) | קרל אינייבורגסון | 1266-68 |
נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנורווגיה דוברי החוק היו יועצים מלומדים בתחום החוקים עד שהמלך סוורה הראשון (1184–1202) הפך אותם לפקידים בכירים שלו. לפי חוקי מגנוס השישי (1263–1280) הם קיבלו את הזכות להיות שופטים ולעמוד בראש בתי הדין העליונים של המדינה - ה"לאגטינג". לפני שנת 1600 כיהנו כ-10–12 דוברי חוק בכל הממלכה והם היו חלק מהאצולה. במאות 14–15 הם גויסו בדרך כלל מקרב האצולה הגבוהה וכמה החזיקו התואר האצולה הגבוה ביותר הידוע בממלכה - "אביר". במאה ה-16 עדיין גויסו בקרב האצילים, אבל לעיתים קרובות מבין בני האצולה הזוטרה. לדוברי החוק הוענקו אחוזות. למשל אחוזת מארקר נהגה להיות נכס של דובר החוק של אוסלו. גם בהזדמנויות טקסיות זכו דוברי החוק ליחס המקובל כלפי אצילים. בתי הדין "לאגטינג" ווהתפקיד של "דובר החוק" בוטלו בשנת 1797 אולם התואר הונהג מחדש ב-1887 עם הנהגת שיטת המושבעים בבתי המשפט.
פינלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בזמן השלטון השוודי עד שנת 1809 פעלה בפינלנד אותה שיטה כמו בשוודיה. בימי השלטון הרוסי תפקידי ה"לאגמן" בוטלו בשנת 1868 כשהתואר הפך לסמלי בלבד. החוקים התחילו להתפרסם בפינית והמילה השוודית הפכה בפינית ל"לאמאני" - laamanni. בעת הרפובליקה הפינית העצמאית ברפורמה משנת 1993 הונהגו מחדש תוארי ה"לאמאני" ו"לאגמן" כשמות לשופטים הראשיים של בתי המשפט המחוזיים או לשופטים הבכירים של בתי הדין לערעורים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Magnus Magnusson: Iceland Saga. The History Press, Stroud 2005
- Philip Pulsiano, Kirsten Wolf (ed) - Medieval Scandinavia - an Encyclopedia, Garland, NY 1993 -repr. Revivals, Routledge 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Hans Fix עמ' 384