ראשית ימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ראשית ימי הביניים או ימי הביניים הקדומים (אנגלית: Early Middle Ages) הוא מונח המציין תארוך תקופה באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה, שנמשכה בערך מסוף המאה החמישית ועד תחילת הפיאודליזם באירופה, דהיינו המאה העשירית. השנה המקובלת בקרב רוב ההיסטוריונים באשר לתאריך תחילת התקופה היא שנת 476 לספירה, בה הודח הקיסר הרומי המערבי רומולוס אוגוסטולוס מכיסאו, והקיסרות הרומית המערבית חדלה מלהתקיים.

בתקופה זו התחזק מאד מעמדה של הכנסייה הקתולית, שהמשיכה להחזיק בכוחה עד לשלהי המאה ה-15, ובמדינות רבות אף לאחר מכן. כמו כן, בתקופה זו החלה להתפתח מערכת קשרי התלות, שיצרה מאוחר יותר את הפיאודליזם.

הרקע לנפילת האימפריה הרומית המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מתחילת המאה החמישית החלה האימפריה הרומית המערבית (ובמידה מסוימת, גם המזרחית) להתפרק מנכסיה. מוסדות פוליטיים-חברתיים בעלי מסורת של שנים רבות איבדו מחשיבותם, התחזק ה"מעמד" (Ordo) ומעמדות מסוימים יכלו לזכות את החברים בהם בהנחות ממס או פטור ממסים מסוימים. הקיסרים המערביים התעלמו מהסנאט והוא הפך למוסד עירוני במקום מוסד של האימפריה. רומא הקיסרית לא יצאה יותר למלחמות כיבוש ולכן לא יכלה להעניק לחיילים שלל. הפחתת הסיכוי לזכות בשלל גרמה לאזרחי רומי ובעיקר לחקלאים שבהם, שהיו רוב המגויסים, להשתמט משירות צבאי. לכן השתלבו יותר ויותר ברברים בצבא.

הצבא הרומי היה מורב משני חלקים, שומרי הגבול (חיל הספר, ה-Limitanei) והפרשים (הצבא הנייד, ה-Comitatenses). הפרשים היו כוח סער שהועבר ממקום למקום לפי צרכי הביטחון של האימפריה בעוד שומרי הגבול ישבו במקום אחד. חלק ניכר משומרי הגבול היו גם איכרים זעירים ובינם לבין השוכנים בצדו השני של הגבול (לימס) היו קשרי סחר ולעתים אף קשרי משפחה. הסחר היה לרוב של כלי נשק, שרשראות, בשמים, ותכשיטים אל ארצות הברברים וסוסים, עורות, ענבר ועבדים אל שטחי איטליה.

השבטים הגרמאנים שהוזמנו על–ידי הקיסרים ולנס ותאודוסיוס הראשון להתיישב בתוך שטחי האימפריה מעבר לדנובה ולריין בעקבות לחצם של ההונים, זכו באימפריה למעמד של פאודרטי, נאמני רומא החייבים בשירות צבאי, ותמורתו זכאים למזון וקרקע. מבחינת האימפריה הרומית, הייתה הכוונה לעשות בפאודרטי שימוש כחיל ספר כנגד ההונים. עבור השבטים שעקרו או נמלטו מאימת ההונים מאדמתם המקורית, היה זה קרש זינוק למציאת אדמה חדשה לשבטיהם בתוך האימפריה. האלאנים, הונדלים, הבורגונדים, ובמיוחד הויזיגותים יצאו למסעות ביזה ממושכים שכוונו להזין את שבטיהם ולמצוא להם אדמה חדשה.

חולשתה המתגברת של רומא אילצה אותה להכיר בכיבוש בפועל של רוב שטחי גאליה וספרד על–ידי שבטים גרמאנים. בתחילה, היו מלכויות השבטים כפופות לשלטון רומי, כפרובינקיות פאודרטי. עם הזמן, לבשו הפרובינקיות צביון של ממלכות עצמאיות כמעט לחלוטין. ברומא עצמה, היה השלטון במהלך המאה החמישית נתון בפועל משך רוב הזמן בידיהם של גנרלים גרמאנים שונים. בסופו של דבר, כאשר נפלה האימפריה הרומית, היה זה רק אישור סופי להפיכתה הלכה למעשה לממלכה גרמאנית נוספת.

מפת אירופה בשנת 476, השנה בה הודח הקיסר הרומי המערבי האחרון

לאחר נפילת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת האימפריה הרומית נותרו שרידיה בשליטת הגרמאני אודואקר, שזכה לאישורו של זנון קיסר ביזנטיון ולתואר העוצר או דוּקס להלכה, אך "מלך איטליה" (Rex Italiae) בעיני עצמו.‏[1]

זנון היה טרוד באותה תקופה במתקפות חוזרות ונשנות מצד האוסטרוגותים תחת הנהגתו של מלכם תאודוריק הגדול. האוסטרוגותים, במעמדם כ"פואדרטי," שרתו את הקיסרים ליאו הראשון וליאו השני היטב במאבקים במורדים כמו הגנרלים אילוס ותאודוריק סטרבוניוס. עתה, עם זאת, סבבו האוסטרוגותים בשנות השמונים של המאה החמישית ברחבי הבלקן כשהם שודדים, פושטים ובוזזים חליפות את שטחי האימפריה. זנון, שמאס בכך, הציע בשנת 488 לתאודוריק את תפקיד המגיסטר מיליטום באיטליה במקום אודואקר, שהפך עז פנים מדי לטעמו של הקיסר.

אודואקר שמע על כך והחליט להנחית מהלומה מקדימה ופלש לפאנוניה במערב הבלקן, כשהוא מכה שם ברוגיאנים. תאודוריק יצא מולו לפאנוניה, שם נהנה מתוספת של כוחות רוגיאנים וגפידים ובשנת 489 הגיע לצפון איטליה. הוא פיתה שבטים גרמאנים אחרים, בורגונדים וויזיגותים לחבור אליו והביס את צבאות אודואקר בקרב איסונצו וקרב מילנו בשנת 489 ובאדה בשנת 490. הוא שם מצור על רוונה, העיר בה ישב אודואקר, עד כניעת העיר בשנת 493. אחרי כניעתה, ערך תאודוריק משתה התפייסות עם אודואקר, ובסיומו רצח את השליט הקודם. למרות האקט הרצחני, סימנה עלייתו של תאודוריק הגדול את ראשיתה של תקופת שלווה ופריחה בת למעלה משלושים שנה, תקופת השלום הארוכה ביותר שידעה איטליה מאז ראשית המאה החמישית.

הממלכות המערב אירופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אירופה, 814

על חורבותיה של האימפריה הרומית, קמו מספר ממלכות חדשות: הקיסרות הביזנטית באסיה הקטנה, המזרח התיכון ומצרים, הממלכה הוויזיגותית ברוב חצי האי האיברי ודרום גאליה, הממלכה הונדלית בצפונה של אפריקה ובאיים קורסיקה וסרדיניה, הממלכה האוסטרוגותית בחצי האי האיטלקי, והממלכה הפרנקית בצפון גאליה וארצות השפלה.

הממלכה הפרנקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת השושלת המרובינגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת המרובינגית

תקופת השושלת הקרולינגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – השושלת הקרולינגית

הקיסרות הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקיסרות הביזנטית

האימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הרומית הקדושה

האימפריה הרומית הקדושה (לטינית: Sacrum Romanum Imperium, אנגלית: Holy Roman Empire) מוכרת גם בשם "הרייך הראשון" הייתה קיסרות בשטח מערב גרמניה של היום, שנוסדה בשנת 843 בעקבות חוזה ורדן והתקיימה קרוב לאלף שנים, עד להתפרקותה לאחר קרב אוסטרליץ בשנת 1805.

סמל האימפריה הרומית הקדושה

על אף שמה המרשים, הקיסרות הייתה, כדברי הפילוסוף הצרפתי וולטייר: "לא קיסרות, לא רומית, ולא קדושה". סיבת הקמתה של הקיסרות, נעוצה בעובדה שגם שנים רבות (כמעט 400 שנה) לאחר העלמותה של האימפריה הרומית, תושביה הנוצרים של אירופה לא רצו לקבל את העובדה כי האימפריה איננה עוד. עובדה זו נעוצה בעיקרה בסיבות דתיות, שכן במהלך כל ימי הביניים ועד לתקופתו של נפוליאון, האמינו רבים כי קץ הימים קרב, ועל פי ספרו של אוגוסטינוס הקדוש, עיר האלוהים, בו הוא מגדיר מי הן 4 הממלכות שמופיעות בספר דניאל, נטען כי הממלכה הרביעית, "ממלכת הנצח", היא הקיסרות הרומית, ולכן היעלמותה מהמפה הייתה בבחינת קטסטרופה דתית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שקרל הגדול מלך הפרנקים כבש את איטליה וגרמניה, הוא הוכתר על ידי האפיפיור ב-25 בדצמבר 800 לקיסר של האימפריה שכבש. עם זאת, הוא המשיך להשתמש בתואר מלך הפרנקים ועל כן יש מחלוקת האם ניתן לראות בהכתרה זאת את ייסודה של האימפריה הרומית הקדושה. לאחר חלוקת הממלכה הפרנקית בהסכם ורדן (843) בין שלושה מנכדיו של קרל הגדול, שליט הנחלה המזרחית נחשב כיורש התואר של קיסר האימפריה הרומית הקדושה, לדעת ההיסטוריונים הגורסים שהאימפריה אכן התקיימה אז.

בשנת 911, לאחר מות המלך הקרולינגי לודוויג הילד ללא צאצאים, בחרו מנהיגי אלמניה, בוואריה, פרנקיה וסקסוניה בקונראד הראשון, שהיה פרנקי אך מהשושלת הקרולינגית, כשליטם החדש. היינריך הראשון (שלט בשנים 919-936), סקסוני שנבחר ברייכסטאג של פריצלאר בשנת 919, נבחר כיורשו של קונראד. בשנת 921 השיג היינריך את הסכמת שליטיו הקרולינגים של החלק המערבי לכינון אימפריה מזרחית נפרדת, וכינה עצמו Rex Francorum Orientalum (מלך הפרנקים המזרחיים). היינריך בחר בבנו אוטו כיורש, ובשנת 936 הוכתר הלה למלוכה בעיר אאכן. בשנת 962 הוכתר על ידי האפיפיור כקיסר אוטו הראשון (בעתיד יכונה "אוטו הגדול") והמאחרים את ייסוד האימפריה הרומית הקדושה רואים בהכתרה זאת את ייסוד האימפריה.

הממלכות הגותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מסעות נדודים רבים הוקמו 2 ממלכות גותיות באירופה. הראשונה, הממלכה הוויזיגותית הוקמה על ידי הויזיגותים בחצי האי האיברי וגאליה (עד לתבוסתו של אלאריך השני על ידי כלוביס, מלך הפרנקים, אז נצטמצמה לשטחה של ספרד של ימינו), והממלכה השנייה, הממלכה האוסטרוגותית, הוקמה על ידי האוסטרוגותים באזור איטליה והבלקן. הממלכה האוסטרוגותית התקיימה משנת 493 ועד לשנת 553, ואילו הממלכה הוויזיגותית התקיימה משנת 418 ועד כיבושה על ידי המוסלמים בשנת 711.

הממלכה הוויזיגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת הממלכה הוויזיגותית, בערך בשנת 500

הממלכה האוסטרוגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה האוסטרוגותית התקיימה משנת 493 ועד לשנת 553, באזור חצי האי האפניני והבלקן. בשנת 489, פלשו האוסטרוגותים (תחת הנהגתו של תאודוריק הגדול ובעידודו של זנון, קיסר ביזנטיון) לאיטליה ולחמו כנגד אודואקר, מי שהדיח את שליטה האחרון של רומא, רומולס אוגוסטולוס, השמידו את צבא הפואדרטי הברברי שלו, כפו עליו כניעה בשנת 493 וייסדו את ממלכתם.

החל משנת 535 החלו כוחות צבאיים של הקיסרות הביזנטית לפלוש לאיטליה. שליטה של הממלכה האוסטרגותית, ויטיגס, לא הצליח להגן על גבולות ממלכתו, ועם נפילתה של רוונה (552) הוא נשבה על ידי הביזנטים. האוסטרוגותים העלו לשלטון את, טוטילה, שלזמן מה הצליח להדוף את הכוחות התוקפים, אך לבסוף הובס גם הוא. יורשו של טוטילה, טאיה (Teia) לחם בביזנטים משנת 552 אך לבסוף הובס בשנת 553.

ממלכת הונדלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממלכה האיסלאמית המאוחדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה פוליטית של חצי האי האיברי, תקופת הטאיפות הראשונה, 1030
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אל-אנדלוס

בשנת 711 פלשו לחצי האי האיברי כוחות מוסלמים ממרוקו. הם ניצלו את חולשתה של הממלכה הוויזיגותית והשתלטו עליה תוך שנים ספורות. הם אף חצו את הפירנאים לתוך הממלכה הפרנקית, אך נבלמו ב-732 בפואטייה. רוב שטחו של חצי האי, למעט האזורים ההרריים בצפון, הפך למחוז בחליפות אומיה שכונה אל-אנדלוס. כשהאימפריה האסלאמית עברה לידי בית עבאס, מינה את עצמו עבד אל-רחמן, אחד מבני משפחת אומיה, לאמיר של אל-אנדלוס (756), ובכך הכריז למעשה על עצמאותה. בימיו, הייתה ספרד ממלכה משגשגת. חינוך חינם ניתן לעניים, והמוסלמים חיו בשלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד. ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה ומסחר פורה, גרמו לספרד להיות הממלכה המצליחה ביותר באירופה. למרות הכיבוש המוסלמי, התרבות המקומית הושפעה רבות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. בזמן יורשיו הלכה והצטמצמה השליטה של האמיר בנעשה בשטח, עד שבסוף המאה ה-9 עמדו מורדים בשעריה של קורדובה, בירת האמירות. רק בימיו של עבד אל-רחמן השלישי, שעלה לשלטון ב-912 והכריז על עצמו ח'ליף, חזר השגשוג הכלכלי והתרבותי לאל-אנדלוס.

הממלכות המזרח אירופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוס של קייב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוס של קייב
מפת רוס של קייב במאה ה-11

רוּס של קייברוסית: Киевская Русь; באוקראינית: Київська Русь) הייתה המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ומנקודת מבט היסטוריוגרפית גורסים חלק מההיסטוריונים כי ממנה התפתחו אחר כך המדינות המודרניות: רוסיה, אוקראינה ובלארוס. המדינה התקיימה למן המאה ה-9 (שנת 880 לערך) עד אמצע המאה ה-12. היא התפוררה בעקבות החלוקות הבלתי פוסקות של אדמותיה על ידי בניו של השליט שנפטר ובעקבות הכיבוש המונגולי. בירותיה של הנסיכות היו נובגורוד ואחר כך קייב (ומכאן שמה). הממלכה המשיכה להתקיים לאחר מכן בנסיכויות נפרדות אשר נפרסו על כל המרחב של אוקראינה. המבנה השלטוני הזה נמשך עד סוף המאה ה-15 בכיבוש מרבית שטחה של אוקראינה על ידי הדוכסות הגדולה של ליטא.

ימי שלטונו של ולדימיר הראשון (החל מ-980 לערך ועד 1015) וכן ימיו של בנו ירוסלאב הראשון (1019 עד 1054) נחשבו לתור הזהב של קייב. בתקופה זו נתקבלה הנצרות האורתודוקסית ונכתב קוד חוקים מזרח סלאבי ראשון – "האמת הרוסית" (ברוסית ארכאית: Правда Роська, "פְרַבְדָה רוֹסְקַה"; ברוסית מודרנית: Ру́сская пра́вда, "רוּסְקַ‏יָה פְרַבְדָה"‏‏‏‏‏). רוס המוקדמת הייתה ככל הנראה אצולה-לוחמת ממוצא סקנדינבי ששלטה על רוב סלאבי. השלטון הסקנדינבי ברוּס המשיך עד לאמצע המאה ה-11.

ממלכת הכוזרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ממלכת הכוזרים

ממלכת הכוזרים הייתה ישות מדינית שהתקיימה בין המאה ה-7 לתחילת המאה ה-11. הממלכה השתרעה מנהר הוולגה והרי הקווקז ועד הים השחור והים הכספי וכללה גם את חצי האי קרים. במאה ה-9 התרחבה עד לנהר הדנובה ואף העיר קייב נכללה בה. השפה המדוברת בממלכה הייתה הכוזרית.

הכוזרים היו שבטי נוודים שמוצאם היה ככל הנראה פרוטו-טורקי (או פחות סביר - ממוצא סקיתי) וסימוכין לכך ניתן למצוא בחלק מהתארים של נכבדיהם - כאקאן, בך, טודון, טרכאן. הכוזרים דיברו בעגה מסוימת של השפה הטורקית (עגת 'ליר'). בתחילת ימי הביניים (המאה ה-5) הם היו כפופים להונים, אולם כמאה שנה לאחר מכן הם שלטו על אראן (כיום באזרבייג'ן), ג'ורזאן (גאורגיה) וחלקים בחבל הקווקז, אולם השליטה עברה מידיהם לעמים אחרים וחזרה שוב לסירוגין.

חברה ומשטר בימי הביניים הקדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת קשרי התלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משלהי תקופתה של האימפריה הרומית המערבית, החלה תופעה שבה אנשים בני חורין (לא עבדים) ועניים ביקשו את חסותם של אנשים עשירים ובעלי עוצמה, שיהיו הפטרונים שלהם, בתמורה לשירות מצד האדם העני. הסיבה להתפתחות תופעה זו, הייתה התקפות השבטים הגרמאנים (בתקופת הקיסרות הרומית), והתקפות הויקינגים וחוסר הביטחון האישי בתקופה שלאחר נפילת האימפריה. מערכת קשרים זו, אשר בתקופה הרומית הייתה נוהג בלבד, קיבלה גושפנקה חוקית בתקופת הממלכה הפרנקית, והתפשטה לכל רחבי אירופה המערבית.

הקשר היה כזה, שאדם בן חורין היה פונה אל אדם בעל אדמות, ומבקש ממנו את חסותו. במסגרת חוזה שהיה נחתם בין בעל האחוזה לאדם בן החורין, היה המתמסר (האדם בן החורין) מקבל אדמה למגורים, וכן הגנה מפני התקפות חיצוניות, ובתמורה היה עליו לעבוד בחלקתו של האדון מספר ימים בשבוע, לתת לו אחוז מסוים מהתבואה (שעד לתקופה מאוחרת היה יחסית קטן) וכן היה עליו לספק לאדון consilium (עצה) ו-auxilium (עזרה). העצה הייתה מתבטאת ב-"משפט השווים": אם האדון היה טוען שאחד הואסאלים לא שילם לו את חלקו, הוא לא היה יכול לשפוט אותו, אלא רק הואסלים האחרים, השווים לו בדרגה. משפטים אלו מטבעם היו מוטים לטובת האדון, שכן הוסאלים האחרים היו תלויים באדון, ולא היו מעוניינים להרגיזו. העזרה הייתה מתבטאת, בנוסף לחלק היחסי של תבואה שניתנה לאדון, בחובה לצאת לקרב עם האדון, אם הוסאל נדרש לעשות כן.

מערכת קשרי התלות הייתה אם כן, מערכת יחסית בין פטרון (אדם חזק) לבין מתמסר (אדם חלש). מכיוון שהמושגים 'חזק' ו-'חלש' הם מושגים יחסיים, הרי שאדם שנותן חסות לאנשים חלשים ממנו, יכול בעצמו לבקש את חסותו של אדם החזק ממנו. למשל: אציל יכול להיות נותן חסות למספר איכרים, ולקבל בעצמו את חסותו של רוזן או של המלך. כשאדם היה מבקש חסות, הוא היה מדגיש את היותו אדם בן חורין, שכן לעבד אין כל זכות להיות וסאל או לקבל חלקת אדמה. בדרך כלל, בטקס ההתמסרות שלו לאדון, היה מבקש החסות מציין כי ימשיך לשרת את אדונו כל עוד ישמר מעמדו כבן חורין.

עד להתפתחות המסחר במאה ה-11, לא היה ניצול של הוסאלים מצד בעלי האחוזות, כי לא הייתה סיבה לקחת 70% מהיבול במקום 10%, שכן לא היה למי למכור את התבואה, ולא הייתה סיבה או דרך לשמור אותה במחסנים. בתקופת האימפריה (הרומית) המאוחרת, נוצרו אם כן אינטרסים כלכליים שסייעו להתפתחות השיטה. האדון (נותן החסות) היה מקבל עובדים שהייתה להם סיבה להשיג כמה שיותר תבואה, וכן חלק מהיבול ואת עבודתם בשדה, והעובד (מקבל החסות) היה מקבל בתמורה הגנה, בית וחלקת אדמה. ברגע שהחל להתפתח המסחר, וגברה תחושת הביטחון (בעיקר בדרכים), החל ניצול היתר של הוסאלים על ידי בעלי האחוזות, אשר מעמדם רק הלך והתחזק במשך מאות השנים שעברו בהם הייתה השיטה בשימוש. לעבדים, להבדיל מהוסאלים, לא היה עניין בהגברת ובשיפור התוצרת החקלאית, שכן הם לא נהנו מפירות התבואה, ולכן משק המושתת על עבדים היה בלתי משתלם. עקב מערכת קשרים זאת, עד המאה ה-11 לא היה מושג של עוני באירופה, שכן שיטת יחסי התלות יצרה איזון כלכלי בין הוסאלים ובעלי האחוזות.

ניתן לראות כי קשרי התלות היו קודם כל תוצאה של התקשרות חוזית רצונית בין מבקש חסות לבין נותן חסות. התקשרות זו הייתה תקפה לנצח, ו/או עד למותו של אחד מהצדדים, אלא אם כן חלה הפרה בוטה של ההסכם על ידי אחד מן הצדדים. לכל צד יש חובות וזכויות הדדיות. מצב זה אמנם נראה אידאלי, אולם במהלך השנים תיווצר לא פעם הפקרות, והחזקים יכפו את מרותם על החלשים מהם. מצב זה היה אידאלי על פניו, עד שאנשי כנסייה נכנסו לקשרי תלות, על אף האיסורים החוזרים ונשנים של ראשי הכנסייה כנגד נוהג זה.

ההבדל בין מערכת קשרי התלות ובין הפיאודליזם הוא שבמשטר הפיאודלי כל מי שנכנס בקשרי תלות בהכרח מקבל חלקת אדמה (beneficium). עד שהחל מצב זה, היו מקרים בהם אנשים קיבלו חלקת אדמה מבלי להיות קשורים בקשרי תלות לפטרון כלשהו, או אנשים שהיו בקשרי תלות אבל לא קיבלו חלקת אדמה.

מערכת קשרי התלות והכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר למלך כלשהו לא היו יותר אדמות לתת לאצילים, הוא היה נכנס בקשרי תלות עם הכנסייה. המלך היה מקבל את אדמת הכנסייה, והוא זה שהיה נהנה מפירותיה (usus fructum), אך האדמה הייתה עדיין אדמת כנסייה. ברם, מי שהיה מקבל אדמה זו מהמלך היה נאמן למלך, ולא לכנסייה. הכנסייה הייתה מקבלת רק centum (חלק ה-100) מאדמה זו, שכן הסכם זה נכפה עליה יותר משהיא הסכימה לו, מכיוון שהמלכים היו לוקחים את אדמות הכנסייה בכוח, וכופים עליה את קשרי התלות. החל מתקופתו של קרל הגדול ההסכם לא יכפה על הכנסייה, אך ימשיך בכל זאת. תופעה זו של קשרי תלות בין המלכים (בעיקר המלכים הפרנקים) לכנסייה הייתה נפוצה ביותר במהלך המאות ה-6 ועד המאה ה-8, ובעיקר באזור שמצפון לנהר הלואר ועד לחבל הריין. בהמשך, תופעה זו תתפשט גם לאזורים אחרים כמו גרמניה, אנגליה, וחצי האי האיברי.

הטבלתו של כלוביס לנצרות על ידי רמיגיוס הקדוש

הכנסייה בראשית ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם נפילתה של האימפריה הרומית המערבית, הכנסייה הרומית-קתולית הייתה הגוף היציב היחיד במערב אירופה. אנשי הכנסייה היו אלו שהיו אחראים על החינוך, תיעדו את ההיסטוריה, והכנסייה הייתה הגוף היחיד בעל מוסדות מוסדרים וקבועים. עובדה זאת, והעובדה שעמי השבטים הגרמאנים ראו בכנסייה חלק מהתרבות הגאלו-רומית, ומי שמשמרת את גחלת האימפריה (שכן עבר זמן עד שנתקבלה העובדה שהאימפריה הרומית חדלה מלהתקיים) נתנו לה כוח רב, והשפעה רבה בקרב רוב תושבי מערב אירופה.

התנצרותו של כלוביס[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד האירועים המכוננים שהתרחשו במהלך ימי הביניים הקדומים, הייתה טבילתו לנצרות של כלוביס מלך הפרנקים הסאלים, בשנת 486. אירוע זה חשוב ביותר בתולדות ימיה של אירופה המידיאבלית, שכן הייתה זו הפעם הראשונה בה מלך גרמאני קיבל עליו את הנצרות הקתולית (עד אז, העמים הגרמאנים אשר קיבלו עליהם את הנצרות, בחרו בנצרות האריאנית).

גרגוריוס מטור, מתאר בהרחבה בכתבו עשרת ספרי ההיסטוריה (Decem Libri Historiarum, שכונה מאוחר יותר דברי ימי הפרנקים) את הסיבות לטבילתו של כלוביס, ואת הטקס עצמו‏[2]:

פרק 29: "המלכה כלוטילדה ילדה למלך בן בכור. היא ביקשה להטביל את בנה, והאיצה בעקשנות בכלוביס להתיר זאת, באומרה: "האלים שאתה עובד להם אינם אלה הבל. אין בכוחן להושיע את עצמם, לא כל שכן אחרים. הרי הם מפוסלים באבן, בעץ ובמתכת. השמות שנתת להם הם שמות בני אדם ולא אלוהים[...]"

פרק 30: המלכה לא חדלה להטיף לו [לכלוביס] שיכיר באל האמת וינטוש את האלילים, אך בשום אופן לא יכלה להעבירו לאמונה הזאת, עד אשר פרצה מלחמה באלמנים, ובמהלכה נאלץ להודות, מחמת ההכרח, במה שתחילה מיאן לעשות. והיה בהתנגש הצבאות בקרב, נהרגו רבים מכל אחד מהם, וצבאו של כלוביס היה עד מהרה קרוב להכחדה. כיוון שראה את המתרחש, נשא המלך את עיניו השמימה ואמר בלב מלא חרטה והוא נרגש עד דמעות:

"ישו כריסטוס, אתה שכלוטילדה טוענת כי בן אלוהים חיים אתה, המואיל לעזור לסבלים ולהעניק ניצחון למי ששמים בך את מבטחם, מתחנן אני בחסידות לזכות בתהילת סיועך. אם תיתן לי ניצחון על האויבים האלה, ואם אחוש בסגולה זו שהעמים העובדים אותך הכירוה, אאמין בך ואטבל בשמך. שהרי קראתי לאלילי, אך הרגשתי כי רחוקים הם מלהצילני. על כן מאמין אני עתה שאין להם הכוח אשר יוחס להם, מכיוון שאינם באים לעזרת מאמיניהם. אני קורא עכשיו לך, ורוצה להאמין בך, למען איחלץ מאויבי".

ובעודו אומר את הדברים הללו, הפנו האלמנים עורף והחלו לנוס. ובראותם כי מלכם נהרג התמסרו לידיו של כלוביס, באומרם: "מבקשים אנו לבל יאבד עוד העם, שהרי אנשיך אנו". והוא, אחרי שסיים את המלחמה, אסף את עמו ושב בשלום, סיפר למלכה כיצד זכה בניצחון בקראו בשם כריסטוס.

פרק 31: אז זימנה המלכה בחשאי את רמיגיוס הקדוש בישוף העיר ריימס, וביקשה ממנו שיחדיר בלבו של המלך את דברי הישועה. ולאחר שבא אליו לבדו, החל אותו כוהן לשכנע שיאמין באלוהי האמת, בורא שמים וארץ, וינטוש את האלילים, שאין הם יכולים להועיל לא לו לא לאחרים. והוא השיב: "שמעתי דבריך ברצון, אב קדוש ביותר, אך נותר מכשול אחד: העם הולך אחרי אינו רוצה לנטוש את אליליו. ואולם אלך אליהם ואדבר איתם, כפי שדיברת אליי". בפגישתו עם אנשיו, עוד בטרם יאמר דברו, הקדימו האל הכל יכול, והכל הריעו פה אחד: "מלך חסיד, אנו דוחים מעלינו את האלילים בני התמותה ואנו מוכנים להישמע לאלוהי הנצח, שרמיגיוס מטיף לו".

הדבר הובא לידיעתו של הבישוף, אשר מלא שמחה ציווה להכין את אגן הטבילה. הכיכרות הוצלו בחופות צבעוניות, הכנסיות קושטו במסכים לבנים, הוכן אגן הטבילה, הופצו ניחוחות בשמים, הודלקו נרות שעווה מפיחי ריח נעים, וכל היכל הטבילה התמלא ניחוח שמימי. אלוהים מעניק במידה כזו את חסדו לנוכחים, עד כי סברו כי נישאים הם על גלי הריח לגן העדן.

[...]כך, לאחר שהכיר המלך באל הכל יכול שבשילוש, נטבל בשם האב הבן ורוח הקודש, ונמשח בשמן המשחה הקדוש בסימן הצלב של כריסטוס[...]"

כפי שניתן לראות, אשתו של כלוביס, המלכה כלוטילדה (שהייתה קתולית), הפצירה בכלוביס להתיר לה להטביל את שני בניהם, ולהתנצר בעצמו. כמו כן, גם מאמצי השכנוע של בישוף ריימס, רמיגיוס הקדוש, עשו את שלהם בהחלטתו של כלוביס להתנצר. בסופו של דבר, הקרב נגד האלמנים היה זה ששכנע את כלוביס סופית לקבל עליו את הקתוליות. מהכתוב בטקסט ניתן גם ללמוד על גישתו של כלוביס לישו, כאל עוד אחד מהאלילים בהם הוא האמין, ולאו דווקא כאל יחיד, וחוקרים רבים מאמינים כי כלוביס נשאר בפועל עובד אלילים, אך ישו היה כעת האל החזק ביותר באמונתו.

אירוע זה הפך את המלך כלוביס למלך החזק באירופה, שכן מעתה הייתה הכנסייה הקתולית לצידו, והממלכה הפרנקית הייתה לממלכה החזקה במערב אירופה.

עליית האסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אסלאם

למן המאה ה-7 החלה עלייתה של דת חדשה שנפוצה במהירות במדבריות ערב, האסלאם, להשפיע על הנעשה בממלכות מערב אירופה הנוצרית, וכן על הנעשה בתחומי האימפריה הביזנטית. הפלישות הראשונות של ערבים מוסלמים היו למסופוטמיה ולסוריה. לאחר שכבו שטחים אלו, הצליחו המוסלמים לכבוש גם את שטחי ארץ ישראל, מצרים, וחלקים מאסיה קטנה, ולאחר מכן ייסדו את האימפריה המוסלמית.

מפת האימפריה המוסלמית
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

לאחר שהצליחו לכבוש גם את צפון אפריקה, החלו כוחות מוסלמים תחת פיקודו של טארק בן זיאד לתקוף את הממלכה הוויזיגותית בחצי האי האיברי, ובשנת 711, הצליחו המורים להכניע את רודריק מלך הוויזיגותים, והממלכה הוויזיגותית חדלה מלהתקיים. ישנם היסטוריונים שרואים בשנה זו את תחילתם המעשית של ימי הביניים, שכן תבוסת הוויזיגותים וכניסתם לזירה של המוסלמים, הכניסה את אירופה למצב של כלכלה סגורה עד לשלהי המאה ה-15.

המוסלמים המשיכו להתקדם לתוך גאליה, כבשו שטחים נרחבים שהיו חלק מהאימפריה הפרנקית. רק בשנת 732, לאחר קרב פואטייה, בו ניצח קארל מרטל דוכס הפרנקים את עבדול רחמן אל ח'פיקי (אשר נהרג בקרב) נעצרה התקדמותם של המוסלמים. החל מקרב זה, הם נהדפו אחורה ונהדפו על ידי הכוחות הפרנקים עד לאזור הפירנאים בדרום צרפת. בהמשך הם סולקו גם משם ונאלצו להסתפק בשליטה על חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל של היום).

תאריכים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקיסר הלפני אחרון, יוליוס נפוס עדיין נשא באופן רשמי בתואר קיסר האימפריה עד מותו בשנת 480.
  2. ^ Gregorius Turonensis, Decem Libri Historiarum 1:1, 29-31, pp. 74-77

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ימי הביניים על ציר הזמן
העת העתיקה ימי הביניים הרנסאנס העת החדשהציר הזמן



ימי הביניים

המאה ה-5 | המאה ה-6 | המאה ה-7 | המאה ה-8 | המאה ה-9 | המאה ה-10 | המאה ה-11 | המאה ה-12 | המאה ה-13 | המאה ה-14 | המאה ה-15 |