לטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לטינית (lingua latīna)
מדינות בהן מדוברת: קריית הוותיקן
אזורים בהם מדוברת: חצי האי האיטלקי
סך כל הדוברים: כמיליון
דוברי שפת אם: אין
כתב: אלפבית לטיני
סיווג משפחתי: הודו-אירופית
איטלית
לטינית
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: Flag of the Vatican City.svg קריית הוותיקן
גוף מפקח: הכנסייה הקתולית
ראו גם: שפהרשימת שפות
כתובת באנגלית ובלטינית, בתחנת הרכבת װלסנד שבטיין אנד ור שבצפון אנגליה.
כתובת דואנוס, אחד הטקסטים הקדומים ביותר בלטינית, המאה השביעית לפנה"ס

לטינית (lingua latīna, תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַ‏טִינַה"), או בשמה האחר רומית, היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגרית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה להיות שפה מדוברת, הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

הגיית השפה וכתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יװנית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית לאלפבית שונה במקצת מן היװנית, והיא הגרסה המשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינוײם קלים הוכנסו במהלך ימי הבינים).

מערכת ההגייה להלן היא שחזור צורת הגײת הלטינית הקלאסית:

עיצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונמות בלטינית
סדקי וילוני חכי שִנִּי שפתי
שִנִּי)
אפי n m
סותם ɡ kʷ d t b p
חוכך h z s f
מקורב
(צדי)
w j
l
רוטט r
* תוספת פונמה בהתאמה
כתובת בלטינית, הקולוסאום, רומא
  • B - נהגה כהגיית בי"ת
  • C - נהגה כהגיית כ"ף (מתועתק מלטינית קלאסית תמיד כ-"ק"; מלטינית מאוחרת כ"צ'" לפני E, I או Y)
  • CH - צירוף המופיע במלים ממקור יװני. נהגה בלטינית קלאסית ככ"ף מנושפת (בדומה לכ"ף רפה בעברית). מקביל לאות היוונית Χ ("כי")
  • D - נהגה כהגיית דל"ת
  • F - נהגה כהגיית פ"א רפה
  • H - נהגה כהגיית ה"א
  • G - נהגה כהגיית גימ"ל
  • I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
  • K - נהגה כהגיית כ"ף (מופיע במלים ספורות בלבד, בעיקר ממקור אטרוסקי או פניקי)
  • L - נהגה כהגיית למ"ד
  • M - נהגה כהגיית מ"ם
  • N - נהגה כהגיית נו"ן
  • P - נהגה כהגיית פ"א
  • PH - צירוף המופיע במלים ממקור יװני. מקביל לאות Φ ("פי") היוונית, בדומה לפ"ה רפה בעברית
  • QV - נהגה כהגיית KW
  • R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית)
  • S - נהגה כהגיית סמ"ך
  • T - נהגה כהגיית ת"ו
  • TH - צרוף המופיע במלים ממקור יװני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית, בדומה לת' בעברית מודרנית או ת"ו רפה בהגייה תימנית
  • V - נהגה כהגיית ו"ו עיצורית (כמו W באנגלית)
  • X - נהגה קְס או גְז.
  • Z - נהגה כ-ז או כ-דְז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני)

תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלטינית קלאסית (שדוברה על ידי מלומדים) משוחזרות חמש תנועות בסיסיות: a e i u o. כיון שמשך ההגיה הוא פונמי בלטינית, כל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה, וכפי שקורה בשפות רבות, התנועות הקצרות נוטות להתמרכז (לֵיהגוֹת במרכז חלל הפה). על כן למעשה יש עשר תנועות:

  • A - נהגית כהגיית פתח.
  • A - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית פתח ארוכה.
  • E - נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירי).
  • E - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
  • I - נהגית כהגיית חיריק פתוחה (בין חיריק לצירי).
  • I - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חיריק ארוכה.
  • U - נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
  • U - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
  • O - נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
  • O - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חולם ארוכה.
  • Y - נהגית כהגיית Ü בגרמנית או U בצרפתית (שימשה לרישום מלים שאולות ממקור יװני).

דיפתונגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • AE או Æ - נהגה כהגיית אַי.
  • OE או Œ - נהגה כהגיית אוֹי.
  • AV - נהגה כהגיית אַוּ.
  • EI - נהגה כהגיית אֶי.
  • EV - נהגה כהגיית אֶוּ.

ניואנסים בהגיית הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגיה. האפיפיור הקודם, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקְצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצ'ה".

בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו, ברובם, יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגיה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגיה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים, המתבססים על תעתיקים עתיקים מלטינית המדוברת לעברית. לפי מחקרים אלה, אין ספק שמלה כ-ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בארץ כיום כך נהוג לבטא את המלה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.

דקדוק לטיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב יד לטיני מעוטר מימי הביניים

ההברות בלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלטינית מספר ההברות במילה הוא לפי מספר אותיות הניקוד והדיפתונגים שבה, להלן מספר דוגמאות:

1. Ae-ta-te = Aetate (במילה 3 הברות - 2 אותיות ניקוד ודיפתונג).
2. Au-di-ve-ram = Audiveram (במילה 4 הברות - 4 אותיות ניקוד).

שתי אותיות ניקוד שביניהן אות רגילה לעולם לא תהיינה באותה ההברה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
את ההברות מחלקים כדלקמן:

1. אות רגילה בין שתי אותיות ניקוד תצטרף תמיד לאות הניקוד שאחריה (ראה בדוגמאות הנ"ל).
2. צרוף שתי אותיות רגילות (או יותר):
א. אות שלאחריה L או R תצטרף אליהן (A-gri, Pu-bli-cus).
ב. בכל שאר האותיות, האות הראשונה בצירוף תצטרף לאות הניקוד שקדמה לה (Vic-to-ri-a, E-ges-tas).

ההברה האחרונה במשפט נקראת ultima (אולטימה), הלפני אחרונה penult (פי-נולט) וזאת שלפניה antepenult (אנטי פינולט).

הצירוף nct מתחלק כך: nc-t.

הטיות שמות עצם ופעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטינית היא שפה בה משתמשים ב"גזע" המילה, או שורשה, ואליו מוסיפים תוספות, בדרך כלל בסוף השורש על מנת לציין את פרטי המילה - מין, מספר, ויחסה בשמות עצם, שמות תואר, וכינוי הגוף (הליך הקרוי הטיה או בלעז declension), או גוף, מספר, זמן, קול (אקטיבי/פסיבי), ומודוס בפעלים (בדומה לבניינים בדקדוק העברי, ובלעז conjugation).

לדוגמה, שם העצם amicus, שפירושו "חבר" (צורת שייכות amicī, בניין ראשון) מסתיים עם us, מה שמלמד על מינו (זכר), מספרו (יחיד), והיחסה שלו (יחס ישר - Nominative). ישנם שמות עצם אשר אי אפשר לדעת מה הוא מינם לפי צורת היחסה הישרה שלו, למשל המילה manus (צורת שייכות manūs, בניין רביעי) שפירושה "יד" היא ממין נקבה. על מנת להימנע מטעויות תחביריות, יש לדעת את מין שם העצם. דבר זה מקבל חשיבות כאשר משתמשים בשמות תואר, אשר צריכים להתאים לשם העצם אותו הם מתארים במין, יחסה, ומספר. כך "ילד טוב" יהיה "puer bonus" בעוד ש"ילדה טובה" תהיה "puella bona".

הפועל cantō, שפירושו "אני שר" צורתו מלמדת על גוף (ראשון), מספר (יחיד), זמן (הווה), קול (אקטיבי), ומודוס (אינדיקטיבי).

בלטינית יש חמש הטיות לשמות עצם, שמות תואר, וכינויי גוף, וארבעה בניינים לפעלים.

שמות עצם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמות עצם ישנן חמש הטיות אפשריות, ולכל הטיה שש יחסות אפשריות. היחסות הינן:

  • ישרה/נושא (nominative) - יחסת הנושא.
  • שייכות (genitive) - יחסת השייכות (של X)
  • עקיפה (dative) - יחסת המושא העקיף ([הוא] נתן חפץ ל- X)
  • ישירה (accusative) - יחסת המושא הישיר ([הוא] ראה את X)
  • שימוש (ablative) - יחסת השימוש ([הוא ראה אותו יוצא מתוך X)
  • קריאה (vocative) - לקריאה ישירה לאדם/חפץ (לדוגמה - "הגם אתה, ברוטוס?" בלטינית - "Et tu, Brute" - השם "ברוטוס" מופיע ביחסת הקריאה.

הטבלה הבאה מציגה את ההטיות האפשריות לפי יחסה של מרבית שמות העצם:

שמות עצם
יחיד רבים
ראשונה שנייה שלישית רביעית חמישית ראשונה שנייה שלישית רביעית חמישית
יחסה נקבה זכר סתמי זכר/נקבה סתמי I זכר/נקבה סתמי זכר/נקבה נקבה זכר סתמי זכר/נקבה I סתמי I זכר/נקבה סתמי זכר/נקבה
ישרה (nominative) a us um - - - us ū ēs ae ī a ēs - a ia ūs ua ēs
שייכות (genitive) ae ī - is - - ūs ū ēī, eī ārum ōrum - um ium - ium uum - ērum
עקיפה (dative) ae ō - ī - - ū ēī, eī īs īs - ibus - - - ibus - ēbus
ישירה (accusative) am um - em [nom] - um ū em as ōs a ēs - a ia ūs ua ēs
שימוש (ablative) ā ō - e - ī ū ū ē īs īs - ibus - - - ibus - ēbus
קריאה (vocative) a e um - - - - - - ae ī a - - - - - - -
  • במקום שלא מצוין אחרת, המין הסתמי זהה לזכר.

על מנת לדעת איך להטות שם עצם, יש לדעת מה מינו (זכר, נקבה, או סתמי) ומה ההטיה הנכונה שלו. אפשר לזכור את הפרט הזה אם זוכרים את צורת השייכות של שם העצם. לדוגמה, שם העצם "חבר" - amicus, ביחסת השייכות שלו הוא amicī, ולפיכך יציית על פי רוב להטיה השנייה (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה amicōs). לעומתו שם העצם "פרי" frūctus, צורת השייכות שלו היא fructūs, ולכן הוא יציית להטיה הרביעית (לדוגמה, ביחסה הישרה ברבים הצורה תהיה גם כן fructūs).

פעלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בפעלים לוקחים את שורש הפועל, ואליו מוסיפים תוספות אשר מצביעות על הגוף, המספר, הזמן, הקול, והמודוס.

הגופים והמספר - ראשון ביחיד או ברבים (אני / אנחנו); שני ביחיד או ברבים (את/אתה / אתם/אתן); ושלישי ביחיד או ברבים (הוא/היא / הם/הן).

הקול - האם הפועל הוא פעיל או סביל.

המודוס - האם הוא במודוס אינדיקטיבי, ציווי, תילוי (סובג'נקטיב subjunctive) וכדומה.

הזמן - הווה, עתיד, עתיד מושלם (future perfect), עבר לא נשלם (imperfect), עבר (perfect), עבר מושלם (pluperfect).

בנוסף, אפשר להשתמש בשורש הפועל על מנת להרכיב את צורת המקור של הפועל (למשל "לאכול"), את שם הפעולה ("אכילה"), את צורת בינוני הפועל ("אוכל"), ואת צורת הסופינום (supine).

על מנת לדעת כיצד להטות פועל לכל צורותיו, יש לדעת עליו ארבעה פרטים -- צורת הווה יחיד (לדוגמה - אני אוכל - cenō), צורת מקור (cenāre), צורת עבר (cenāvī) וצורת הסופינום (cenātum).

הפעלים מתחלקים לארבעה בניינים ראשיים, ועוד כמה פעלים חריגים אשר אינם מצייתים תמיד לאותם הכללים.

צורות הפועל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניין ראשון

פעלים בניין ראשון - cenō, cenāre, cenāvī, cenātum. שורש הפועל - cen
ציווי
imperative
הווה (present) עבר לא מושלם (imperfect) עתיד (future)
יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים
גוף אינדיקטיב פסיבי תילוי תילוי פסיבי אינ. פס. ת. ת. פס. אינ. פס. ת. * ת. פס.* אינ. פס. ת. * ת. פס.* אינ. פס. אינ. פס.
ראשון ō or em er mus mur ēmus ēmur bam bar m * r * āmus āmur mus * mur * bor bimus bimur
שני ā te s ris/ere ēs ēris/re tis minī ētis ēminī bās bāris s * ris * ātis bāminī tis * mīnī * bis beris bitis biminī
שלישי t tur et ētur nt ntur ent entur bat bātur t * tur * bant bantur nt * ntur * bit bitur bunt buntur

(*) בעבר לא מושלם, צורת התילוי היא זו של המקור (לדוגמה - cenāre) בתוספת הסופית המופיעה בטבלה.

פעלים בניין ראשון - זמנים מושלמים
שורש הפועל בזמנים אלו הוא שורש העבר (לדוגמה -cenāv-) אליו מתווספות הסופיות.
עבר (perfect) עבר מושלם (pulperfect) עתיד מושלם (future perfect)
גוף יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים
אינד. פסיבי ** תילוי תילוי פסיבי ** אינ. פס. ** ת. ת. פס. ** אינ. פס. ** ת. ת. פס. ** אינ. פס. ** ת. ת. פס. ** אינ. פס.** אינ. פס. **
ראשון ī sum+ erim sim+ imus sumus+ erīmus sīmus+ eram eram+ issem essem+ erāmus erāmus+ issēmus essēmus+ erō erō+ erimus erimus+
שני istī es+ erīs sis+ istis estis+ erītis sītis erās erās+ issēs essēs+ erātis erātis+ issētis essētis+ eris eris+ eritis eritis+
שלישי it est+ erit sit+ ērunt
ēre
sunt+ erint sint+ erat erat+ isset esset+ erant erant+ issent essent+ erit erit+ erint erunt+

(**) לצורות הסביל בזמנים אלו משתמשים בשורש הסופינום (לדוגמה cenatum) בתוספת ההטיה המתאימה של sum המופיעה בטבלה.

הבניין השני דומה לבניין הראשון, אך צורת הפעולה היא עם ē במקום ā. לדוגמה - moneō, monēre (לייעץ) ובעבר הצורה היא uī-, לדוגמה - monuī. הצורה הרביעית היא על פי רוב itum- (לדוגמה monitum). שאר השינויים מופיעים בטבלה.

פעלים בניין שני - moneō, monēre, monuī, monitum (לייעץ)
ציווי
imperative
הווה (present
יחיד רבים יחיד רבים
גוף אינדיקטיב פסיבי תילוי תילוי פסיבי אינ. פס. ת. ת. פס.
ראשון am ar āmus āmur
שני e te ās āris ātis āminī
שלישי at ātur ānt āntur

הבניין השלישי שונה מהשני בכך שה- e בשורש הפועל קצרה ולא ארוכה. צורות העבר והסופינום בבניין זה אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:

פעלים בניין שלישי- dīcō, dicere, dīxī, dictum (לדבר) שורש הפועל - dic
ציווי
imperative
הווה (present) עבר לא מושלם (imperfect) עתיד (future)
יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים יחיד רבים
גוף אינדיקטיב פסיבי תילוי תילוי פסיבי אינ. פס. ת. ת. פס. אינ. פס. ת. * ת. פס.* אינ. פס. ת. * ת. פס.* אינ. פס. אינ. פס.
ראשון am ar imus imur āmus āmur ēbam ēbar ēbāmus ēbāmur am ar ēmus ēmur
שני - ite is eris ās āris itis iminī ātis āminī bās ēbāris ēbātis ēbāminī ēs ēris ētis ēminī
שלישי it itur at ātur unt untur ant untur ēbat ēbātur ēbant ēbantur et ētur ent entur

הבניין הרביעי מתאפיין ב- ī בשורש הפועל. צורות העבר והסופינום שלו אינן זהות, ועל מנת להטות נכונה את הפעלים בבניין זה, יש לזכור את צורות אלו. ההבדלים בצורות לבניין זה, ביחס לבניינים הראשון והשני מופיעים בטבלה להלן:

פעלים בניין רביעי- veniō, venīre, venī, ventum(לבוא) שורש הפועל - venī
ציווי
imperative
הווה (present)
יחיד רבים יחיד רבים
גוף אינדיקטיב פסיבי תילוי תילוי פסיבי אינ. פס. ת. ת. פס.
ראשון am ar īmus īmur āmus āmur
שני ī īte īs ris ās āris ītis minī ātis āminī
שלישי t tur at antur iunt untur ant antur

ניתן לראות שישנן צורות שחוזרות על עצמן, כך שמילה כמו dicam יכולה להיות גם מילה בגוף ראשון, הווה, סאבג'נקטיב, יחיד וגם גוף ראשון, עתיד, אינדיקטיב, יחיד. תרגום המילה במקרה זה חייב יהיה להתבסס על ההקשר.

סדר המלים במשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל העובדה שצורת המלה מלמדת על תפקידה התחבירי, אין משמעות רבה לסדר המלים במשפט. זאת בניגוד לעברית מודרנית, שבה סדר המלים עשוי לשנות את המשמעות. לדוגמה, במשפט "ילד ראה כלב", ה"ילד" הוא הנושא, "ראה" הוא הנשוא, ו"כלב" היא המושא הישיר. אם נהפוך את סדר המלים ("כלב ראה ילד") משמעות המשפט תשתנה. בלטינית המשפט "puer canem vidit" ללא קשר לסדר המלים במשפט, יגיד תמיד "ילד ראה כלב". יחד עם זאת, נהוג שמשפט בלטינית יהיה "נושא-מושא-נשוא", אך מבנה זה משתנה תכופות בשירה ובפרוזה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים. ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ב (מהדורה שנייה, מתוקנת ומורחבת).
  • נתן שפיגל ודבורה גילולה, מילון לטיני-עברי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשל"ה.
  • נתן שפיגל, דקדוק רומי. ירושלים, האוניברסיטה העברית - הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודים קלאסיים, תשכ"ח.
  • חיים רוזן, יסודות הלשון הרומית. תל אביב, חברת "אמנות" בע"מ, תשכ"ז. 2 חלקים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]