דיני תעבורה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

דיני תעבורה הוא התחום המשפטי אשר עוסק בכללי התחבורה היבשתית.

מסגרת חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

פקודת התעבורה משנת 1929 (The Road Transport Ordinance), אשר הייתה החיקוק העיקרי בתחום דיני התעבורה למן הקמת מדינת ישראל, התקבלה בממשלת ישראל בירושה מממשלת ארץ ישראל המנדטורית. הפקודה כללה:

  • 1. הוראות בסיסיות לגבי רישוי כלי רכב ורישוי נהגים.
  • 2. וכן כללה סעיפי עונשין בצדן של עבירות תעבורה והוראות לגבי בתי המשפט המוסמכים.

מאז קבלת הפקודה מממשלת המנדט, היא עברה אינספור שינויים במרבית סעיפיה. הפקודה היוותה מערכת מסועפת של כחמש מאות תקנות שנועדו להסדיר את תחום התעבורה. בשנת 1961, הפקודה התחדשה ורבים מסעיפיה שונו או הוחלפו בחדשים. לצד פקודת התעבורה, קיימות תקנות התעבורה שמקורן אף הוא מנדטורי וגם לגביהן בשנת 1961 החלה מלאכת תיקונים אשר נמשכת עד היום. המטרה העיקרית של התיקונים היא לשקף מדיניות אשר מחמירה יותר ויותר עם מי שמבצע עבירות תעבורה וזאת לאור ריבוי תאונות הדרכים בכבישי הארץ. ביחס לחוקים מרכזיים אחרים, פקודת התעבורה והתקנות לצידה, תוקנו אינספור פעמים ברבות השנים. כחלק ממגמת ההחמרה, חלו לאורך השנים שינויים כמו הקלה באופן הבאת הראיות על –ידי התביעה במשפטי תעבורה, בהעברת נטל ההוכחה על הנוהג או בעל הרכב המחזיק בו וכמובן שגם בענישה. כך לדוגמה, במהלך השנים הוגדלו העונשים הכספיים אשר שופט תעבורה רשאי להטיל וכן, הוגדלו סכומי הקנסות לגבי עבירות ברירת קנס. בנוסף, השתנו סדרי הדין, באופן שבבית משפט הדן בעבירת תעבורה, ניתן, בתנאים מסוימים, להביא כראיה הודעה בכתב של שוטר או דו"ח בוחן של משטרת ישראל, חלף עדות עורכי המסמך בבית המשפט. כמו כן, בשנת 1993 בע"פ 1713/93 בוקובזה נגד מדינת ישראל נקבע על ידי הנשיא שמגר "כלל הדרך" לפיו לעולם חובת ההוכחה רובצת לפתחה של המאשימה, אך משהוכח כי נהג סטה מנתיב לנתיב, נוצרת הנחה כי הנהג התרשל ובכך עומדת המאשימה בנטל הבאת הראיות ומשלב זה עובר לנאשם הנטל השני, החובה השנייה כפי שנקבעה על ידי השופט אגרנט בע"פ 28/49 זרקא נגד מדינת ישראל .

בשנת 1981, חל שינוי משמעותי אחר בדיני התעבורה, כשנוצר הליך של "ברירת משפט" לפיו במקרים מסוימים, כאשר נמסרת לנהג הודעה של ברירת קנס, ניתנת לו ברירה בין תשלום הקנס לבין הופעה למשפט. כלומר, נאשם לא יוזמן באופן אוטומטי למשפט אלא אם בחר בכך על פני תשלום הקנס. ביחס לשכרות, למן תחילת שנות ה-2000, נערכו שינויים מהותיים הנוגעים להגדרתה ולדרכי אכיפתה. בשנת 2005 השתנה מהותית הליך בדיקת החשד לשכרות, לאחר שבית המשפט העליון קבע, על בסיס החוק שהיה קיים, כי בקשה לבדיקת דם אינה חוקתית ולא ניתן להכריח אדם לעבור בדיקת דם. בעקבות זאת, החוק השתנה, ובמקום בדיקת דם נעשה מעבר לבדיקת נשיפה אשר נעשית באמצעות מכשיר הינשוף.

בנוסף, במהלך שנת 2005 חוקקה הוראה חדשה אשר מוסרת לשוטר סמכות להשבית ולמעשה להחרים לחודש ימים את רכבו של הנוהג בשכרות ואפילו אין הוא הבעלים של הרכב. בשנת 2010 חל שינוי משמעותי בהגדרת "שיכור" באופן שלגבי נהגים חדשים, נהגים צעירים מתחת לגיל 24 ונהגי רכב ציבורי, כמות האלכוהול אשר תכניסם תחת ההגדרה היא כמעט אפסית. כחלק ממגמת ההחמרה, תמורה אחרת בדיני התעבורה שחלה בשנת 2010 היא הגדרת הסמכות שניתנה לרשות הרישוי לפסול, בתנאים מסוימים, רישיון נהיגה של נהג אם בנהיגתו יש משום סכנה לעוברי דרך, או שהינו נהג פרוע או מופרע. שינוי אחר בדיני התעבורה משנת 2011 נוגע לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה היידוע כמעשה "פגע וברח", לפיו הוחמר העונש שלצד העבירה ל-14 שנות מאסר לגבי מי שגרם חבלה חמורה והפקיר את הנפגע. כמו כן, נקבעה חובה חדשה לנוסע ברכב המעורב בתאונה להתקשר לגופי הצלה. בנוסף, נקבע כי מי שנפגע בתאונת "פגע וברח" ייכלל בחוק נפגעי עבירה ויהיה זכאי לזכויות שניתנות על פיו.

בית המשפט לתעבורה, שופטיו וסמכויותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל חשיבותם של דיני התעבורה במדינת ישראל והשפעתם המרובה על כלל התושבים, בחר המחוקק לייחד להן מערכת משפט נפרדת מבתי המשפט הכלליים. החוק אינו מגדיר ערכאות שיפוט ייחודית לתעבורה, אולם לימים לשם הנוחות נוצר השימוש הלשוני "בית המשפט לתעבורה", אשר שוכן בבית-משפט השלום. א. אין סמכות ייחודית לבתי המשפט לתעבורה. ב. כל עבירות התעבורה יכולות להידון אצל שופט רגיל, בניגוד לבתי משפט למשפחה למשל. חשוב לציין שסדרי הדין בבתי המשפט לתעבורה הינם נוקשים פחות מאשר בבתי המשפט הרגילים, משיקולים של הענקת הקלות למתדיינים. לבית משפט לתעבורה ממנים שופטים מיוחדים לתעבורה, על פי חוק יסוד: השפיטה ופקודת התעבורה. שופט תעבורה מתמנה במינוי זמני לשנה.

שופטי בית המשפט לתעבורה מוסמכים לשפוט מכוח פקודת התעבורה, תקנות שר התחבורה, אמנות בינלאומיות, חוקי העזר של רשויות מקומיות וידיעתם בתחום התעבורה. מי שנתמנה שופט תעבורה לעניין פקודה זו מוסמך לדון בעבירות אלה:

1. עבירות תעבורה – על הפקודות והתקנות.

2. עבירות לפי פקודת כלי- רכב מנועי ( סיכוני צד שלישי).

3. עבירות על חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, תשי"ח- 1957 ועל התקנות והצווים שניתנו על פיו, הנוגעים לתעבורה וכלי- רכב, הכל כמפורט בתוספת השלישית.

4. עבירות על החוק לתיקון דיני העונשין ( שימוש ברכב בלי רשות) תשכ"ד- 1964.

5. עבירות על חוק למניעת מפגעים, תשכ"א- 1961, והתקנות לפיו, אם העבירות נוגעות לכלי- רכב.

6. עבירה שנגרמה ברכב כמו גרם מוות ברשלנות.

7. חוק שירותי הובלה- הובלת חומרים מסוכנים, הובלה כללית.

8. חוק הנהיגה הספורטיבית- נהיגה בכלי תחרותי ללא רישיון תקף.

עבירות תעבורה שעברו קטינים, יידונו בבית משפט לתעבורה, למעט נהיגה בשכרות, גרם מוות ברשלנות ונהיגה ללא רישיון.

מעשית, הרבה משופטי השלום וחלק משופטי התעבורה מוסמכים כשופטי נוער.

לעבירות תעבורה סדרי דין מיוחדים בערעור - דיון בפני דן יחיד בבית המשפט המחוזי, למעט עבירות גרם מוות ברשלנות ועבירות מסוג פשע.

היסוד הנפשי בעבירות תעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב עבירות התעבורה הן עבירות של אחריות קפידה ולפיכך אין חובה להוכיח בהן את היסוד הנפשי כלל, אלא יש להוכיח שהתקיים היסוד העובדתי (שהנאשם ביצע באופן פיזי את העבירה). היסודות הנפשיים האפשריים הנדרשים בעבירות תעבורה הינם: 1. מחשבה פלילית. 2. מודעות או עצימת עיניים לרכיב ההתנהגותי. 3. רשלנות ואחריות קפידה.

תאונות דרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיים קשר הדוק בין הנטייה לבצע עבירת תנועה לבין מעורבות בתאונות דרכים. ריבוי תאונות הדרכים מצביעה על מגמה מדאיגה וקשה למיגור. ככל הנראה, הבנה מוטעית של התופעה היא שגורמת לכך שהפתרונות המוצעים והמיושמים אינם מספקים את התוצאות המצופות מהם. הגורם העיקרי למרביתן הגדול של תאונות הדרכים ובכללן תאונות דרכים קטלניות הינו עבירה של הנהג.

העבירות השכיחות שגורמות לתאונת דרכים קטלניות הן:

1. הסטיה מנתיב נסיעה. 2. נהיגה שלא במהירות המרבית המותרת או הסבירה . הכלים המשמעותיים ביותר, אשר יש בהם כדי להשפיע על אופן התנהגות המשתמשים בדרך ועל מעורבותם בתאונות דרכים, הינם אכיפת חוקי התעבורה והענישה שבצדם. כדי שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיעשות בהיקף נרחב כך שנהגים יחושו כי סיכויים להיתפס בדבר עבירה הינו ממשי. בישראל, נמצא כי ככלל, רק להיקף האכיפה יש השפעה על תאונות הדרכים ואולם, באשר לתאונות דרכים קטלניות, לאכיפה עצמה אין כל השפעה. כלומר, סיכוי גבוה להיתפס מהווה גורם עיקרי לנהיגה בהתאם לחוק וזאת לעומת העונש שבצד העבירה והחמרה בו.

נהיגה בשכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מגמה מתמשכת של החמרה בענישה בעבירות שכרות. על פי סעיף 39 (א) לפקודת התעבורה העונש על נהיגה בשכרות הוא פסילת מינימום של שנתיים. בתיקון 72 שבוצע בשנת 2005 ניתנה האפשרות לקצין משטרה להחרים רכב ל- 30 יום לנהג אשר נתפס נוהג בשכרות. עד תיקון 72 אופן הטיפול בעבירת הנהיגה בשכרות היה שונה. בדיקת השכרות נעשתה באמצעות בדיקת דם, אולם בית המשפט העליון קבע שהבדיקה אינה חוקית, ויש צורך בחקיקה ראשית כדי לאפשר זאת. בעקבות זאת שונה החוק והליך האכיפה עבר מבדיקת דם לבדיקת נשיפה. השינוי בחוק קבע:

  • 1. כי הבדיקה תתבצע במכשיר הינשוף, אשר בודק את רמת האלכוהול.
  • 2. עוד נקבע שסירוב להיבדק משמעו- עבירה נפרדת, שהעונש בצידה קל יותר משכרות.
  • 3. כמו כן, נקבע כי נדרשת סיבה סבירה כדי לדרוש בדיקת דם או שתן בעוד שניתן לדרוש בדיקת נשיפה ללא כל סיבה.
  • 4.העברת נטל הראיה על הנבדק- אם אדם נבדק במכשיר תקין ומכויל ונמצא שיכור, חזקה שהוא שיכור ועל הנאשם לסתור זאת.
  • בפועל התבצעה מעבר מבדיקת דם לבדיקת נשיפה- משום שבדיקת נשיפה היא קלה, נוחה, יעילה, מהירה ואינה מעלה קשיים טכניים כלשהם . על-פי בדיקת הינשוף- שיכור נחשב מי שהכמות שנמדדה הייתה מעל 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. המסרב להיבדק דינו כשיכור. בהמשך פקודת התעבורה עוברה תיקון ועמו החמרה נוספת בענישה. בעקבות התיקון וההחמרה הנוספת, ניתן להשבית ולמעשה להחרים את רכבו של הנוהג בשכרות לחודש ימים ואפילו אם אין הוא הבעלים.

עבירת ההפקרה לאחר תיקונה בפקודת התעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 09/11/11 נכנס לתוקפו תיקון 101 שעניינו החמרת הענישה בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה. הרקע לתיקון הינו גידול במספר המקרים של תאונות פגע וברח והפקרת פצועים בשטח. התיקון נועד לערוך שינוי בהגדרת העבירה וחלופותיה, העונש בצדן וכן בהיבטים נוספים הקשורים לעבירה כמו הכללתה תחת חוק נפגעי עבירה (ראה לעיל תחת הפרק מסגרת חקיקתית). התיקון שינה את נוסח העבירה של הפקרה לאחר פגיעה וקבע מדרג התנהגויות ומדרג ענישה בעבירת ההפקרה. בנוסחו החדש של הסעיף מספר חלופות בעלי יסודות נפשיים שונים:

  • חלופה ראשונה (סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה) הינה עבירת הפקרה ברשלנות- "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, אשר היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם או עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה ולהזעיק עזרה, דינו – מאסר שלוש שנים.
  • חלופה שנייה (סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה)- הינה עבירת הפקרה שהיסוד הנפשי הנדרש לה הוא מודעות לטיב ההתנהגות כולל גם עצימת עיניים- "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, או עצר כאמור ולא הזעיק עזרה, דינו – מאסר שבע שנים."

חלופה שלישית הינה עבירה של הפקרה בנסיבות מחמירות- "נוהג רכב המעורב בתאונה שבה נגרמה לאדם חבלה חמורה או שבה נהרג אדם, ולא עצר או לא הזעיק עזרה כאמור בסעיף קטן (ב), דינו – מאסר 14 שנים".

עונשי מינימום ועוגנים בפקודת התעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרקים השישי והשביעי בפקודת התעבורה, שעניינם "פסילת רישיון ואיסור שימוש ברכב" ו"עבירות ועונשין", רווים הוראות בדבר עונשי מינימום אשר מתייחסים לחובה להטיל עונש פסילת רישיון נהיגה או עונש מאסר לתקופות מינימאליות הקבועות בחוק. כך למשל, עבירה של נהיגה בשכרות, מחייבת הטלת עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך שנתיים, ועבירה של גרם מוות ברשלנות, תוך שימוש ברכב, מחייבת הטלת עונש מאסר שלא יפחת מששה חודשים. למרות זאת, לגבי כל אחד מעונשי המינימום, לבית המשפט סמכות לחרוג מהם לאור נסיבות מיוחדות. במהלך השנים, הוגשו מספר הצעות חוק שנועדו לתקן את פקודת התעבורה כך שתכלול עונש מאסר מינימאלי למי שביצע עבירת הריגה תוך שימוש ברכב, ואולם הצעות אלו טרם השתכללו לתיקון בפועל. מטרת מגמת עונשי המינימום הייתה להחמיר את רמת הענישה בעבירות תעבורה כך שעונש המינימום יושת במקרים מיוחדים. בפועל, בניגוד למטרת המחוקק, עונש המינימום נעשה למעין "עוגן" אשר התובעים מבקשים שיושת עונש גבוה ממנו ואילו הסנגורים מבקשים שיושת עונש נמוך ממנו מנסיבות מיוחדות.

דו"חות בעבירות תעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבירות תעבורה נחלקות לשני סוגים לעניין הסנקציה המופעלת:

1. הודעת תשלום קנס- קנס עם ברירת משפט, תוך 90 יום ניתן לשלוח בקשה להישפט.
2. הזמנה לדין אשר כוללת תאריך להתייצבות בבית המשפט. 

בחלק מעבירות התעבורה שוטר יכול להזמין אזרח לדין, זאת להבדיל מעבירות פליליות ועבירות תעבורה אחרות בהן רק תובע מוסמך מחליט על העמדה לדין. הזמנה לנאשם יכולה להימסר בכמה אופנים: מסירה ביד, המצאה בדרך הצמדה (על עבירות חניה) ושליחה בדואר. מי שמקבל קנס יכו לשלמו תוך 90 יום, או להגיש בקשה לביטול הדוח תוך 30 יום תוך פניה לאגף פניות ציבור במשטרת ישראל, או לשלוח בקשה להישפט תוך 90 יום.

סדרי דין מיוחדים בעבירות בהן נמסר לנהג דו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיני תעבורה ישנם סדרי דין מיוחדים. ייחוד דיני התעבורה, מתבטא בהוראות המיוחדות הקבועות בו לעניין משלוח הודעות העבירה.

  • 1. דוח התעבורה הינו כמו כתב אישום.
  • 2. הנאשם לא הגיע לדיון- המשמעות היא הודאה בעבירה.
  • 3. תשלום הקנס- המשמעות היא הודאה בעבירה.
  • 4. חזקת מסירה- נשלח בדואר רשום וחלפו 15 יום, משמע שהדבר הנמסר הגיע.
  • 5. חזקת הבעלים- בעל הרכב אחראי לעבירות שבוצעו עם רכבו.

דוחות חניה של רשויות מקומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשויות המקומיות כפופות לפקודת התעבורה ולסעיף 18 לתקנות התעבורה, שעניינו סמכות רשות תמרור מקומית. כמו כן, לרשויות המקומיות מסורה סמכות על ידי סעיף 77 לפקודת התעבורה להתקין חוקי עזר שעיקרם הסדרת החניה והאמצעים שיינקטו לגבי רכב החונה במקום שהעמדתו אסורה. רשויות מקומיות מחויבות לשלוח הודעה לתשלום קנס תוך שנה בלבד מיום ביצוע העבירה ואם רשות מקומית לא עמדה בפרק זמן זה היא לא תוכל לדרוש את תשלום הקנס, מאחר שחלה התיישנות על העבירה. בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס, כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן.

פסילה רישיון נהיגה לפני הרשעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי מוסמך לפסול רישיון נהיגה לפני פסק- דין?

1. קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה.

2. משרד הרישוי- בגין נקודות שנצברו.

3. בית המשפט- פסילה עד תום ההליכים.

סעיף 50 (א) לפקודה קובע גבול לתקופת הפסילה המנהלית, כוונת המחוקק הייתה, שפסילה לפני הרשעה לא תימשך עד אין קץ מבלי שיוגש כתב אישום. הסמכות אשר הוענקה על ידי המחוקק לקצין משטרה היא לקצין מדרגת מפקח ומעלה. פסילת רישיון מנהלית על ידי קצין משטרה תיעשה בהתאם לסעיף 47 לפקודת התעבורה. היקף הסמכות לפסול רישיון נקבע לשלוש תקופות כמפורט להלן:

1. פסילה ל-30 יום. סעיף 47 (ה) (3)- בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית, רשאי קצין המשטרה לפסול את הנהג מהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה האמורה.

2. פסילה ל-60 יום. סעיף 47 (ה) (2)- בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק ריכוש.

3. פסילה ל-90 יום. סעיף 47 (ה) (1)- בעבירה שגרמה לתאונת דרכים בה נהרג אדם.

בעבירות של גרם מוות ברשלנות או בעבירות אחרות במקרים מיוחדים כמו עבירת שכרות בפעם השנייה, תאונת דרכים חוזרת, עבירת מהירות גבוהה חוזרת ונשנית ועוד מקרים מיוחדים, לבית המשפט מסורה סמכות לפסול את רישיון הנהיגה עד תום ההליכים המשפטיים.

השבתת כלי רכב[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצין משטרה מוסמך ליטול את רישיון הרכב, אם יש לו יסוד סביר להניח שיוגש כתב אישום. בסמכותו למסור הודעת איסור שימוש ברכב ל-30 יום וליטול את רישיון הרכב. ניתן לתקוף את ההחלטה במצבים הבאים:

1. אם הרכב נלקח ללא ידיעתו או הסכמתו של הבעלים.

2. במידה ומי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב, אשר עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את התרחשות העבירה.

בית המשפט יכול להורות על השבתת כלי הרכב לתקופה של עד 60 יום אם הוא מרשיע את הנהג בעבירה לפי התוספת השביעית. בפועל פסילה זו אינה שכיחה. ישנם אף נהגים המוכרים את רכביהם ברגע שמתברר להם כי ישנה סכנה שרכביהם יושבתו ולפני ההשבתה ממש.

מכשירים אלקטרוניים לאכיפת חוקי התעבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משטרת ישראל מסתייעת במכשירי אכיפה אלקטרוניים שונים לאכיפת חוקי התנועה. המשטרה אף שוקדת להמצאת מדריכי הפעלה מתאימים לכל מכשיר אלקטרוני שבשימוש. חשוב לציין שהמגמה הינה הגדלת מספר המכשירים האלקטרוניים שישמשו לעזר באכיפת חוקי התנועה שמופרים על ידי הנהגים. לפני שנתאר את אופן הפעלת המכשירים האלקטרוניים. נסקור את התנאים הנדרשים להפעלת מכשיר אכיפה אלקטרונית. בפסק דין בראונשטיין נקבעו תנאים מיוחדים להפעלת מכשירי אכיפה אלקטרונית: המכשיר אמין, השוטר מיומן, המכשיר הופעל בהתאם לכללים.

1. ממא"ל מולטונובה- מצלמה המופעלת מרכב או מעמוד נייח, אשר משמשת כמערכת אכיפת מהירות אוטומטית שמצלמת רכב הנוסע מעל המהירות המותרת. בפסיקה נקבעה אמינותו של המכשיר ונקבע שהמשטרה אינה מחויבת לבצע כיול תקופתי לפי "אימות מידה מטרולוגיות" למכשירים על מנת שניתן יהיה לבסס הרשעות על תוצאותיהם, בנוסף לבדיקות היומיות הנעשות להם. Iti

2. ממל"ז- מד מהירות אשר מבוסס על לייזר מוליך- למחצה משטרתי, ללא מצלמה, אשר מופעל על ידי שוטר. נחשב לאמצעי הפופולרי ביותר בשימוש על ידי משטרת ישראל. פסק-הדין המנחה, הקובע את חזקת אמינות מכשיר הממל"ז הוא פרשת לוי ועטיה. התנאים שנקבעו בפסיקה להפעלת ממל"ז:

א. קו ראיה נקי לחלוטין מהפרעות.

ב. "איסור הפעלה מעבר לשמשת רכב".

ג. טווח הפעלה עד 300 מ' (ללא עזרים).

ד. המפעיל יהיה במצב סטאטי.

ה. תיאסר ההפעלה במזג אוויר גשום ומושלג.

ו. בהפעלה בשעות הלילה, רכב המטרה יהיה מבודד ובקטע מואר.

ז. מן המהירות יופחתו 5 קמ"ש. המדריך להפעלת ממל"ז: http://www.topspeed.co.il/help/mamlez/ 

הממל"ז אושר לשימוש על ידי בית-המשפט רק לאחר שעברו 5 שנים מתחילת הפעלתו. משטרת ישראל מנסה ליצור נוהל הכנסת מכשיר אכיפה בחוק, שיצור חזקה שהמכשיר תקין. כיום נטל ההוכחה הוא על המשטרה להוכיח שהמכשיר תקין אך ברגע שהוכח כי הוא תקין, עובר הנטל על הנאשם

Drager .3 (ינשוף)- מכשיר אשר בודק את רמת האלכוהול בנשיפה, ושיכור נחשב מי שהכמות שנמדדה בגופו הייתה מעל 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. מכשיר הנשיפה אושר לשימוש במשטרת ישראל בשנת 2000, אולם נראה כי על אף חלוף הזמן לא ניתן לטעון, כי התגבשה פסיקה ראויה המקימה חזקה לעניין אמינות המכשיר.

Bee .4 (דבורה)- מכשיר הדבורה הינו מכשיר למדידת מהירות אשר פועל לפי עקרון דופלר ועל-כן הוא משדר אות בתדר קבוע אשר משודר ממכשיר אלקטרוני ותוך כדי כך הוא פוגע בגוף נע, ואז מוחזר אל המכשיר. תדר האות שונה מהתדר המשודר וההפרש ביניהם יחסי למהירות הרכב. טכוגרף- מכשיר המותקן ברכב אשר מודד מהירויות. אוטובוסים, משאיות וכלי רכב שונים ממשקל מסוים מחויבים בהתקנתו. אופן פעילות המכשיר הינו פשוטה מאוד. המכשיר מורכב מעפרון אשר רושם את מהירות הרכבים על דסקית נייר. משטרת ישראל מרבה לדווח על בעייתיות השימוש במכשיר בגלל שהוא עובד באופן מכני ועל-כן ישנו רצון לעבור לטכוגרף אלקטרוני בעתיד, כך שיאפשר מדידת מהירות כלי רכב במקרה של תאונה.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. חוק העונשין, תשל"ז- 1977, ס"ח 226. 2. פקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

3. תקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. 

4. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א- 1971. 5. חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001. 6. חוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו- 2005. 7. חוק בתי- המשפט ( נוסח משולב), התשמ"ד- 1984. 8. ע"ר 1568, 29.3.1947, תוס' 1, עמ' 49 (א) לפקודת הביטוח.

9. כללי אתיקה לשופטים, התשס"ז- 2007.
10. פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל- 1970, נ"ח 320.
11. חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982.
12. חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד) תשנ"ו –1996. 

13. לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד- 1974. 14. חוק לתיקון פקודת התעבורה, תש"מ-1979.

15. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א- 1971. 

16. חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב–2011.

פסקי-דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. ע"פ 04/1641 לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (3) 785. 2. ת"פ 86/ 84 מדינת ישראל נ' חמדן בן מוסא דורי, תק- על 86 (1) 504 (1986).

3. ע"פ 90 /5345 אברהם בראונשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (5) 40, 45 (1992). 

4. רע"פ 10/ 7093 מדינת ישראל נ' אורנה דריזין, [פורסם בנבו 1.7.12]. 5. ת"ת ( תעבורה אשדוד) 07 /2949 מדינת ישראל נ' בולטון פליקס, תק-של 2007(4) 27485, 27486 (2007). 6. ע"פ (י-ם) 1713/93 משה (בן יצחק) בוקובזה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], פסקה 2.

7. ע"פ 28/49 חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי, ד (1) 504, 523. 

8. ע"פ 01 4682 גבריאל לוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו 10.11.03].

ספרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. אילון אורון תעבורה עיקרי הלכות האינציקלופידיה לדיני תעבורה (2006). 2. מינץ יצחק יוסף יצחק מינץ מספר על יצירת חוקי התחבורה ביבשה, בים ובאוויר ועל פעילות רבת השנים במערכת המשפטית (2008). 3. רבקה בן יששכר-שורץ, שלומי נרקיס סוגיות בדיני תעבורה- דין וסדרי הדין (2009).

מאמרים בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

1. אברהם טננבוים וסיוון רצון "מגמות בדיני תעבורה-וביקורת החמרת הענישה דין ודברים ז 128-95 (תשע"ג). http://weblaw.haifa.ac.il/he/Journals/din_udvarim/gilionG/%D7%98%D7%A0%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%99%D7%9D%20%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99.pdf

2. אלכסנדר שפירא " על סמכויות הדיון בעבירות התעבורה" הפרקליט כו 142-136 (תש"ל).

3. דן ביין " בעיות יסוד בעבירות של "פגע וברח", עיוני משפט ד 582-522 (תשל"ו).

4. צבי נוסנבלט, "חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 16), התשמ"א- 1981" 280 הפרקליט כרך לד (תשמ"ב).

5. רחל גולדווג "חוקי התעבורה: חקיקה, אכיפה וענישה" בטיחות בדרכים בקיצור הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים גילחון מס' 11 (2012).

6. תמר תומר פישמן ויורי גובמן " היסטורית הרשעות בעבירות תנועה ואחריות נהגים לתאונות דרכים סדרת ניירות עבודה מס' 81 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (2013).

ספרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • James L. Nichols, H. Laurence Ross The Effectiveness of Legal Sanctions in Dealing with drinking Drivers (1988).

מאמרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Tomer Einat “How Effective is Criminal Fine Enforcement in the Israeli Criminal Justice System?” 33 Isr. L. Rev. 338-332 (1999) Robert D. Foss “Measuring Changes in Teenage Driver Crash Characteristics During the Early Months of Driving” 46-1 (2011) [1] Robert Foss “Addresing Behavioral Elements in Traffic Safety: A Recommended Approach” 15-1 (2007) [2] Serap Annette Akgun, Hasan Ertas, Ender Altintoprak, Meral Ozkan “Prevalance of alcohol in blood samples from people involved in traffic law violations and traffic accident in Turkey” 1-7 (2007)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבירת תנועה