הבעיה הסוקרטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבעיה הסוקרטית נובעת מחוסר היכולת לברור את הלך מחשבתו ורוחו האותנטיים של הפילוסוף סוקרטס מבין כתביו של הפילוסוף אפלטון, אשר לעתים השתמש בסוקרטס ככלי ספרותי להבעת דעותיו העצמיות. סוקרטס, אשר לו חשיבות יסוד בפילוסופיה המערבית, היה מורו ומדריכו של אפלטון. אפלטון, כמקובל בתקופתו, כתב דיאלוגים על מורו.

מרבית הידוע לנו על סוקרטס הוא מכתבי אפלטון. למרות זאת, ההנחה הרווחת היא כי מעטים מכתביו של אפלטון, אם בכלל, ניתנים להילקח כתמלילי שיחה או כייצוג חסר מתווכים להלך רוחו של סוקרטס. נראה כי רבים מהדיאלוגים משתמשים בסוקרטס כדמות המבטאת את פרשנותו של אפלטון למורו, ולעתים דמות זו נמצאת בסתירה לתיאורים נוספים של סוקרטס. לדוגמה, בכתבי אפלטון כופר סוקרטס בגישה של לקיחת תשלום עבור שיעוריו, בעוד בסימפוזיון לקסנופון מצהיר סוקרטס כי תלמידיו משלמים לו עבור שיעוריו, וכי זהו עיסוקו. בהתחשב בהתפתחות הנראית לעין בהגותו של אפלטון משנותיה הראשונות לשנות בשלותה ושנותיה המאוחרות, לעתים קרובות מניחים כי כתביו של אפלטון עברו בהדרגה לייצג את הגותו של אפלטון בהסתמכות על לימודו אצל סוקרטס ולא את דעתו האותנטית של מורו. למרות זאת, השאלה מהם האספקטים המדויקים בכתבי אפלטון אשר מייצגים את השקפתו של סוקרטס רחוקה מפתרון או הסכמה מלאה.

הבעיה הסוקרטית על פי שליירמאכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסיון המעמיק ביותר לפתור את "הבעיה הסוקרטית" נעשה על ידי התאולוג הגרמני פרידריך שליירמאכר. על פי שליירמאכר, שני הדיאלוגים אפולוגיה וקריטון מביעים הלך רוח סוקרטי "טהור", כלומר תיאור היסטורי של האיש והגותו, וכלל לא את הגותו של אפלטון. שאר הדיאלוגים ששליירמאכר קיבל כמקוריים, נחשבו על ידו כקשורים באופן אינטגרלי זה לזה ועיקביים בהגותם האפלטונית. עקביותם קשורה לשלושת שלבי ההתפתחות בהגותו של אפלטון:

  1. יצירות הבסיס, המסתיימות עם הדיאלוג פרמנידס.
  2. יצירות המרכז, המסתיימות בשתי "משפחות" של דיאלוגים: האחת מורכבת מסופיסט, מדינאי וסימפוזיון, והשנייה מורכבת מפיידון ופילבוס.
  3. יצירות תומכות: המדינה, טימיאוס וחוקים.

השקפתו של שליירמאכר בנוגע להתפתחות דמותו של סוקרטס בכתבי אפלטון מוטלת בספק. לטענת שליירמאכר, דמותו של סוקרטס משתנה עם הזמן לדמותו של "הזר" או "האורח", ולה חלק נכבד בהתפתחות הגותו של אפלטון כאשר היא מופיעה בשמות שונים ב"משפחת" הדיאלוגים הראשונה. "הזר האתונאי" הוא הדמות המרכזית בחיבורו האחרון של אפלטון, "חוקים". הבעיה הסוקרטית האמיתית לטענתו של שליירמאכר היא הבנת הדיאלקטיקה בין דמותו של "סוקרטס" לדמויות "הזר".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]