חמשת הכללים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חמשת הכללים או חמשת הצווים (פאלי: פאנקאסילה), הם חמישה חוקים המהווים את קוד ההתנהגות הבסיסי בבודהיזם. ההולכים במסורות הטהרוואדה והמהיאנה, שאינם נזירים, לוקחים על עצמם צווים אלה.

חמשת הצווים הם:

  1. אני לוקח על עצמי את הכלל להימנע מלקיחת חייהם של יצורים חיים (אהימסה).
  2. אני לוקח על עצמי את הכלל להימנע מגניבה.
  3. אני לוקח על עצמי את הכלל להימנע ממיניות לא נאותה (ניאוף, אונס וכך הלאה).
  4. אני לוקח על עצמי את הכלל להימנע מדיבור קלוקל (שקר).
  5. אני לוקח על עצמי את הכלל להימנע מנטילת חומרים משכרים המובילים לחוסר אחריות.

האנשים הרגילים מבטיחים ללכת על פי צווים אלה בזמן שהם הופכים לבודהיסטים, כאשר הם "לוקחים מחסה" בשלוש אבני החן: בבודהה (מורה), בדהרמה (לימוד), ובסנגהה (קהילת הנזירים והנזירות). מתרגל שאינו נזיר הלוקח על עצמו את הצווים נקרא אופאסקה (בן לוויה).

נאמר שהבודהה חשב על חמשת הכללים מתוך חמלה, ולא מתוך רצון לשלוט בהולכים אחריו, ולכן יש לקחת אותם מתוך רצון חופשי ולא בתור צווים שמקורם בישות אלוהית. יש לראות בהם קווים מנחים לעבר חיים של הארה, ולא סתם כחוקי מוסר שנכפים מבחוץ ושיש לציית להם בכל זמן. החוקים נועדו לאפשר חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית וכן לתת איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים.

הבודהה אמר שציות לכללים הינו מתנה של אדם לעצמו ולאחרים.[1] הוא גם תיאר את התגמולים של הליכה אחר הכללים[2], ואת ההשלכות הרעות של שבירתם[3].

מלבד חמשת הכללים, כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות גבוהות יותר של תרגול: שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]