בודהיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בודהיזם (או "תורת הבודהה") היא אורח חיים ודת המושתתים על הדרכותיו של גאוטמה בודהה, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה, כאשר מטרתו הסופית הייתה הפסקת הסבל האנושי.

דמות בודהה מתאילנד

הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האינדיווידואלית של האדם להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות). על-פי השיטות שמציע הבודהיזם, אדם החפץ להכחיד את הסבל או להשתחרר יפעל על פי הנחיותיו של בודהה כפי שהן באות לידי ביטוי בדרך המתומנת, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב אחר.

מקור הבודהיזם בהודו, אולם רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות שאליהן הגיע.

המושג בודהה (סנסקריט: "זה שהתעורר") אינו כינויו של אדם מסוים אלא כינוי למי שהגשים את הדרך הבודהיסטית והשתחרר. גאוטמה מייסד הבודהיזם, היה הבודהה הראשון, שהראה את הדרך.

"בודהיזם" הוא הכנוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים לרוב במונחים אחרים. למשל המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גאוטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גאוטמה. בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם בשם "צ'ו".

תולדות הבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוטמה בודהה ותקופתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוטמה בודהה

אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של כמה קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חיי בודהה אמורה לעזור להבין את תורתו.

גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), הוא נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שלרגלי הרי ההימלאיה, שהתווה את העקרונות הראשיים של הדהרמה - "תורת התופעות", "הדרך", "האמת" - השקפת עולם ודרך תרגול התודעה שהפכה לימים לדת הנקראת על שמו, בודהיזם. המאה ה-6 לפה"ס בהודו התאפיינה במשבר חברתי, רוחני ומדיני קשה עקב הפיצול הרב של מדינות הנלחמות זו בזו ועקב הרצון לערער את עקרונות הברהאמניזם.

על פי המסורת הוא נולד כנסיך במשפחה מיוחסת וגדל בארמונו של אביו כשהוא מוגן לחלוטין מהעולם החיצון. בבגרותו יצא מן הארמון ונחשף לצער, מחלות ומוות - דברים שלא הכיר קודם לכן. המפגש הזה עורר בו הבנה כי החיים מלאים בסבל, ומתוך תדהמה וחמלה גדולה לבני האדם, החליט להקדיש את חייו לחיפוש הפתרון לסוגיית הסבל הקיומי האנושי.

בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו ואימץ חיי "סאדהו" - פרוש נודד (דבר שהיה מקובל במסורת ההודית מאותה תקופה ועד היום). חיי הפרושים בהודו כללו סיגופי גוף ונפש קשים (צום, מגורים ביער הרחק מבני אדם, התרחקות מתענוגות, תרגולים קשים ועוד) כל זאת בשם המטרה למצוא את "גרעין האמת" של החיים האטמן - היסוד הראשוני ביותר באדם, שהוא חיבור והתגלמות ל"ניצוץ האלוהי" - הברהמן. סידהארתה נדד, למד והסתגף במשך 6 שנים - אך לא הגיע לדעתו לתשובה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף ופרש ללימוד לבדו.

ע"פ המסורת בודהה התיישב תחת עץ (שלימים נקרא על שמו - עץ הבודהי) בעיר שהיום נקראת בודגאיה. הוא נשבע שלא יזוז ממקומו עד אשר תתגלה לו התשובה אשר הוא מחפש. ישנן מסורות שונות סביב השאלה כמה זמן ישב הבודהה תחת העץ עד שהפך לבודהה - מילולית: "זה שהתעורר". יש אומרים לילה אחד ויש אומרים שלוש שנים. בישיבת המדיטציה שלו תחת העץ נגלו בפניו העקרונות המרכזיים של תורתו: כל התופעות חולפות ואינן בעלות "מהות עצמית גרעינית". גם ה"אני" שלנו הוא תופעה משתנה וחולפת, המורכבת משלל תופעות חולפיות אחרות, שגם הן חסרות בסיס ועל כן קבע "אנאטה" - אין אטמן, אין גרעין יסודי לנפש, או בעצם - "אין אני". מכאן הבין שייחוס ממשות והיאחזות בתופעות חולפות (רגשות, מצבי חיים, דברים חומריים וכו') היא טעות יסודית של בני האדם. בשל הקושי שלנו לקבל את חוק הטבע של החולפיות - למעשה כל התופעות הן "בטבע" הסבל: טבען הוא להופיע/להיוולד, להתקיים ולחלוף והן מתקיימות במעגל אינסופי של לידה ומוות סמסרה. מכאן הסיק כי הסבל הקיומי האנושי מקורו בהיאחזות התודעה שלנו בדבר שהוא בלתי אפשרי, ועל כן הדרך לשחרור מסבל היא אימון ותרגול התודעה.

בודהה גילה דרך חדשה שאינה סיגוף ואינה התענגות חושים ועל כן כינה אותה "דרך האמצע". בעזרת מדיטציה הוא גילה כיצד ניתן למגר את הסבל, ולהשתחרר ממצב התודעה של הסמסרה למצב התודעה של הנירוואנה. את הדרשה הראשונה שלו הנקראת "הנעת גלגל הדהרמה" נשא בפני אותה חבורה של פרושים אשר נטש לא מכבר, בפני 5 אנשים בסה"כ. בתקופה בה חי הבודהה תושבי הודו דיברו בניבים של סנסקריט הקרובים זה לזה ולכן היו יכולים להבין האחד את השני ודרשן נודד כמו בודהה היה יכול לעבור ממקום למקום ולדרוש בשפה המוכרת לו ומובנת על ידי האחרים. לצפון הודו הגיעו באותה תקופה כוחותיו של דריווש הראשון והביאו עמם רעיונות חדשים, הן רעיונות השאובים מהמסורת הפרסית והן רעיונות שחלחלו מיוון. רעיונות אלו גרמו לאנשים רבים לבחון מחדש אמונות ודעות ובאותה תקופה נולדו בהודו פילוסופיות חדשות. כך למשל אחת מהן, הג'ייניזם, שרדה במקביל לבודהיזם עד ימינו אנו. ואחרות נעלמו עם השנים, כמו האג'יווקא (Ajivaka) שנעלמה במהלך המאה ה-14.

תורתו של הבודהה שרדה אולי כיוון שהייתה כה מהפכנית, למול הלך הרוח ההינדואיסטי שהיה מקובל באותם זמנים. כמו כן העיסוק הישיר והנקי שלה בסבל הקיומי של החיים היה דבר שודאי הדהד בליבם של רבים ואט אט סחף אחריו הבודהה קהל מאמינים גדול. את ארבעים וחמש השנים לאחר "שהתעורר" הקדיש להוראה של תורת הדהרמה, הדרך הבודהיסטית, עד שמת בגיל 84.

התפשטות הבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלים בודהיסטים בהונג קונג

בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר.

במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה.

ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר.

ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה מונות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה.

כיום הבודהיזם הופך לנגיש ואף פופולרי יחסית גם במערב. ניתן למצוא ברחבי האינטרנט אתרים רבים, ותרגומים לתכנים בודהיסטים אותנטיים רבים, כמו גם מרכזי מדיטציה, קורסים וספרים.

תורתו של בודהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד.

גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות וכאלו שאינן קשורות באופן ישיר לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מהתורה עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך להשתחרר מהסבל הזה. בניגוד לדתות אחרות הבודהיזם אינו דורש אמונה, אלא מבקש לבסס את השחרור מהסבל על הבנה שמקורה בהתנסות ישירה עם הדברים כפי שהם. מהסיבה הזו הבודהיזם אינו נופל תחת אחת הקטגוריות פילוסופיה או דת.

בודהה לימד דרך תרגול מעשית להתמודדות והתגברות על הסבל. תכליתה של דרך זו היא להביא את המתרגל, בסופו של דבר, להתעוררות (בודהי). התעוררות מתוארת גם כהארה שחרור או הכחדה של שורשי הסבל (נירוואנה), והיא פסגת ההישגים והגשמת כל האיכויות והאפשרויות הגלומות באדם. התעוררות פרושה חירות מוחלטת מכל סבל שמקורו בזמני ובחולף. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב. הוא הורה שלכול יש אמת בסיסית ומוחלטת: היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, כי היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול; ובתנאים מסוימים יכול האדם, בכוחות עצמו, לחוות אותה. מצב אל-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"). כל היתר, כמו המושגים והתפישות שלנו, שייכים למציאות היחסית.

Sunyata הוא מונח מפתח חשוב בבודהיזם, שמתורגם לרוב כריק (Emptiness) ומקושר להצהרתו של שקיאמוני, לפיה דבר איננו קבוע ונצחי. תפיסה זו יוצרת הבדל מרכזי בין הבודהיזם לבין דתות המערב (בהן הנחת היסוד היא שאלוהים נצחי ובלתי משתנה). חשוב לציין את אזהרתו של ד.ט. סוזוקי, המתרגם המוערך של כתבים בודהיסטיים, שגם הגיע לסאטורי (ומכאן סמכותו בנושא בודהיזם), שמונח זה מובן פעמים רבות לא נכון, כשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר.

שלוש אבני החן, או שלושת המחסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שלוש אבני החן

בדרכו יש לבודהיסט שלוש "אבני חן" או "שלוש מחסות" העוזרות לו:

  1. בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה.
  2. דהרמה – כלומר האמת שנתגלתה לבודהה ואותה הוא מלמד.
  3. סנגהה – קהילת ההולכים אחר הבודהה.

הערה: זו אינה הדרך להארה, אלו "כלי עזר" למאמין הבודהיסט.

מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבודהיסטים שומרים על כמה חוקי התנהגות, שתפקידם למנוע התנהגות שאינה מוסרית, או שאינה עולה בקנה אחד עם הדרך. חוקי המוסר אינם צווים שמקורם בישות אלוהית או על-טבעית אלא חוקים שנועדו לשרת שתי מטרות. האחת, חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית. שתיים, איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובחוקים, ישנם כמה כללים בסיסיים שמשותפים לרובן:

  1. הימנעות מפגיעה בכל יצור חי. (אהימסה)
  2. הימנעות מנטילת דבר שאינו רכושך.
  3. הימנעות משימוש פוגעני במיניות.
  4. הימנעות מדיבור לא הולם או מזיק.
  5. הימנעות מנטילת חומרים מערפלי תודעה.
ילדים-נזירים במנזר לאמאיוּרוּ בלדאק.

בודהיסאטווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בודהיסאטווה הוא אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. הבודהיזם הטיבטי, כיאה לבודהיזם מזרם המהיינה, לא מסתפק בחירות עצמית מהסבל, אלא שואף ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה.

בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהיינה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה אלטרואיסטית. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהיינה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה, בודהיצ'יטה וחמלה הן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל). על פי הבודהיזם הטיבטי, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אמותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אמותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה קרובינו בעבר, או יהיה קרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם דהינו מאושר, כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך. הבודהיסטים הטיבטים רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הוא מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי היא לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה.

זרמים בבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זרמים בבודהיזם

כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה, מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית:

  • טהרוואדה (או תהרוואדה או היניאנה) - המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם, קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של המסורת הזו כתובים פאלי, והם השריד השלם העתיק ביותר לקאנון בודהיסטי בשפה הודית. הטרוואדה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם נכון להיום, וכנראה בעולם כולו.
דגש על התנהגות חיצונית חיובית ושחרור מהסבל של הקיום המותנה הודות להכרה בהיעדר ה"אני" באישיות. בזרם זה הבודהה מוצג בדמות אדם בעל פנים ברורות, הנמצא באחת מתוך 10 תנוחות אפשריות (מודרה)
  • מהיאנה - פיתוח של טהרוואדה, נפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טייוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. השפה בה כתובים הטקסטים היא לרוב סינית, וכמה מהכתבים העתיקים מצויים בסנסקריט. הבודהיזם המהיאני מכיר בדמויות בודהה נוספות פרט לגאוטמה בודהה, (לדוגמה, בחלק המזרחי של אסיה נפוצים צלמים של הבודהה הצוחק, נזיר שמן ושמח, שאושרו נובע מהנירוונה שהגיע אליה), ומדגיש את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים.
  • וג'ריאנה - היא פיתוח של המהיאנה, מכילה שיטות תרגול המאיצות את מימוש הפוטנציאל הטמון באדם. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, במקומות מסוימים בעולם המערבי וכן באזורים מסוימים בבהוטן ובהימלאיה ההודית. הכתבים של וג'ריאנה כתובים טיבטית.

ייחודו של הבודהיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בשלושה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה:

  • מבחינת הצורה, הדרך הבודהיסטית מנוסחת בצורה מאוד דידקטית ושיטתית;
  • מבחינת התוכן, הדרך הבודהיסטית נבדלה באופן ההתייחסות שלה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות בנות זמנו הן מערביות והן מזרחיות העוסקות עיסוק רב בשאלה זו, הבודהה טען כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות בהן אמור המתרגל הבודהיסטי לזכות, היא תובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן") שפירושה "אין-עצמי". זהו רעיון דק ועדין, שמשמעותו היא, שאין בשום אובייקט דבר שניתן לומר עליו שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הנתפס על ידי ההכרה הוא רק עצמי-לכאורה, והוא לא ממשות, אלא תהליך, שהוא תוצאה של השתוקקות ותפיסות שווא.
  • מבחינת "שאלת המורה", בודהיזם התרוואדה נבדל מהשיטות האחרות בכך שרמת החשיבות שהוא נותן לקיומו של מורה, “גורו", קטנה משהייתה עד אז – בשיטות האחרות ה"גורו" היה תנאי מרכזי והכרחי לצורך הארה. אף על פי שאין הטלת ספק בערכו של מורה, בסופו של דבר "העצמי הוא המורה של העצמי". בבודהיזם המהיאנה, המורה הוא מאפיין שדווקא כן מודגש, באופן המזכיר את הבהקטי יוגה.

הקשר בין הבודהיזם ליוגה המאוחרת שאחרי תקופת פטנג'לי הוא נושא מעניין בפני עצמו, שנחקר במהלך השנים, כמו גם הקשר לאמנויות לחימה שונות, שמקורן במזרח.

חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • וסאק (Vesak) או יום בודהה [1] הוא חג המציין את יום הולדתו של בודהה, יום מותו והיום שבו הפך להיות מואר, הוא החג החשוב ביותר [2]. נחוג בחודש מאי [3](ולעתים ביוני) ביום שבו הלבנה במלואה.
  • ראש השנה הבודהיסטי נחוג בכל אחד משלושת הזרמים ביום אחר. רוב הבודהיסטים חוגגים אותו במשך שלושה ימים בחודש אפריל כאשר הלבנה במלואה. אנשי המהאיינה חוגגים את ראש השנה כאשר הלבנה מלאה בינואר ואילו בטיבט חוגגים אותו במרץ.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: בודהיזם
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]