מוסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מוסר הוא הבחנה בין התנהגויות שנחשבות "טובות" לבין אלה שנחשבות "רעות". לפיכך, זהו סוג של חשיבה אנושית. אחת ממטרות המוסר היא לתת כללים מנחים וערכים (רע/טוב) להתנהגות בכל תחומי החיים, אשר לא בהכרח עולים עם רצונותיו של האדם. בכלל זה, התנהגותו עם משפחתו חבריו ועמיתיו, עם זרים, בפוליטיקה, במדע, במקומות ציבוריים, כלפי עצמו ואף כלפי בעלי חיים. מוסר הוא אחד התחומים הגדולים והחשובים בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדת. רוב הגישות הפילוסופיות והדתות קבעו כללי מוסר ורבים מכללי המוסר נובעים מהן. מוסר נחשב לאחד המניעים של האדם. משחר ההיסטוריה חותרת כל חברה שיהיו לה ערכים שבהם היא מאמינה ופועלת ליישמם, לשמרם ולשנותם בהתאם להתחדשויות. הם משוננים, נלמדים ומועברים מדור לדור ועל החורגים או מפרים אותם מוטלות סנקציות חברתיות ו/או חוקתיות.

הגדרות שונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר - אישיים, דתיים וחברתיים. ניתן לחלק באופן גס את ההגדרות לאלה המתייחסות למוסר כתופעה אנושית (מוסר יחסי), לבין אלה המתייחסות אליו כתופעה על-אנושית (מוסר מוחלט או מוסר אוניברסלי). לפי גישות מסוימות, הפרט מפתח יכולת חשיבה המאפשרת לו בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות התנהגותיות - מוסריות יותר ופחות (שגיא, 2010). פרויד הגדיר מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית‏[1]. בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו‏[2]. דירקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה" (לוין, 1979). ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי פיאז'ה וכממשיך דרכו גם על ידי קולברג.

כללי מוסר יכולים להיווצר על ידי גורמי סמכות כמו שליטים, גופים משפטיים ופוליטיים, דתות ואנשי-רוח, הורים, והם יכולים להיקבע על ידי אדם עבור עצמו.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 14 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק 2: "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה"‏[3]. המילה Moral שאובה מהמילה הלטינית Morale/Moralis/Moralitas שמשמעותה מוסר, טוּב, אופי, נימוס, התנהגות טובה. המילה ETHIC שאובה מהשורש היווני ETHOS, שפרושו אופי, הרגל. בלועזית, הביטוי ETHIC שונה מהביטוי Déntologie (דאונטולוגיה), כאשר האחרון נגזר מהשורש היווני DEON שפירושו חובה, מחויבות, ו-LOGOS שמשמעו תורה, תחום. שני הביטויים יחד פירושם תורת החובות. כמו כן, דאונטולוגיה היא מילה נרדפת לאתיקה מקצועית במקצוע מסוים[דרוש מקור].

אחד הפירושים של המילה "אתיקה" הוא: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית"[דרוש מקור]. לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הינו בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו.

קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהן. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או ארגון, ואילו אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה יחסית, ומיושמת על ידי האדם הנושא אותה.

הפילוסופיה של המוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התחום בפילוסופיה שעוסק במוסר נקרא גם אתיקה. מוסר הוא אחד התחומים הבולטים והחשובים בפילוסופיה, וכמעט כל הפילוסופים הגדולים עסקו בו[דרוש מקור].

סוגי מוסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לחלק את ההשקפות על המושג לסוגים או זרמים:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו[דרוש מקור]. הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.

המוסר ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר. ספר משלי ומגילת קהלת. שניהם מתייחסים על ידי הכותב לשלמה המלך בן דוד. זאת, בנוסף לקטעים רבים העוסקים במוסר לאורך התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלמה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלוית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות. בתקופת הגאונים (המאות הט' והי' בערך) נתחברו בנושא זה חיבורים נוספים כמו "האמונות והדעות" לרבי סעדיה גאון, אבל הם מעולם לא נודעו בציבור הרחב.

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו המלא והיסודי של רבינו בחיי אבן פקודה במאה העשירית, הלא הוא ספר "חובות הלבבות"[דרוש מקור]. שלל החיבורים שקדמו לו ביהדות הם ללא סדר פנימי הנראה לעין[דרוש מקור]. חובות הלבבות מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר היהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, וכן הלאה[דרוש מקור]. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיביטים השונים של הנושא[דרוש מקור].

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור]. (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור. עדות לכך משמשת העובדה שאפילו הרמב"ם בספר משנה תורה, שדרכו להביא שם דברים מן התלמודים (בבלי וירושלמי) ושאר מקורות חזליי"ם בלבד, מביא חלקים שלמים מספר זה בהלכות תשובה ובהלכות דעות[דרוש מקור], דבר המורה עד כמה הפך הספר כבר בשעתו לחלק מהספרות היהודית.

בעקבות חובות הלבבות נתחברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי[דרוש מקור].

תפנית נוספת חלה בתחילת המאה העשרים, עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].

למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי[דרוש מקור]. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי[דרוש מקור].

על פי היהדות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת לקוד המוסרי האישי שכל יהודי חייב לעמוד בו ולציית לו כחלק מהבחירה החופשית שלו[דרוש מקור].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה הלברטל "אתגרים מוסריים בלחימה א-סימטרית" משפט ועסקים כרך יז.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]