מרוץ נגד השעון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאנס ארמסטרונג, בקטע נגד השעון שנערך בטור דה פראנס בשנת 2004.

מרוץ נגד השעוןראשי תיבות - נג"ש) הוא מרוץ אופני כביש, שבו המתמודדים מוזנקים בנפרד אחד מן השני, במרווחי זמן קבועים, והזמן בו כל אחד מהם עובר את מסלול המרוץ נמדד בנפרד. כמנצח נקבע זה אשר עבר את מסלול המרוץ בזמן הקצר ביותר. המרוץ מכונה בשם זה מאחר שההתמודדות הישירה של כל רוכב היא אישית מול שעון העצר ורק בעקיפין מול יריביו. המרוץ מכונה גם "מרוץ האמת" מאחר שבו הרוכב נבחן לבדו ללא סיועה של הדבוקה שהיא דומיננטית במרוצי הכביש הרגילים.

במדינות רבות, במקביל לאליפות הלאומית במרוצי כביש, נערכת גם אליפות במרוצים נגד השעון. גם באליפות העולם וגם במשחקים האולימפיים נערכים מרוצים אישיים נגד השעון לגברים ולנשים. מעבר לאליפויות אלו, כמעט ולא נערכות תחרויות נפרדות של מרוצים נגד השעון ולרוב מדובר על קטע או קטעים ייחודיים כחלק ממרוץ קטעים בהם נערך המרוץ. באותם מרוצי קטעים מיוחסת לקטע המרוץ נגד השעון חשיבות רבה ופעמים רבות זהו הקטע המכריע את גורל המרוץ כולו. ישנה חשיבות רבה לסדר הזינוק במרוץ. במרוץ קטעים מוזנק ראשון הרוכב המדורג אחרון בדירוג הכללי לפני תחילת הקטע ואילו הרוכב המדורג ראשון מזנק אחרון. מאחר שיש נקודות ביניים במסלול המרוץ בהן נמדד זמן למתחרים, יכול הרוכב המזנק אחרון לדעת את זמני הביניים של מתחריו ולנסות להתאים את מהירותו לזמנים אלו. כמו כן, במהלך קיום המרוץ משתנים לעתים תנאי מזג האוויר (רוח, גשם) וכך מתחרה שרוכב בתנאי מזג אוויר משופרים מקבל יתרון על זה שרוכב בתנאי מזג אוויר נחותים.

מרוצים נגד השעון נערכים לרוב בקטעים מישוריים ואורך המסלול שונה ממרוץ למרוץ. המרוצים הארוכים ביותר נגד השעון נערכים בדרך כלל במרוצי הגרנד טור ומגיעים למרחק העולה על 50 קילומטר. מדי פעם נערכים מרוצים נגד השעון גם בקטעים הררים. אורכם של מרוצים אלו הוא קצר יותר ולרוב אינו עולה על 20 קילומטר. לעתים, מתחילים מרוצי קטעים במרוץ קצר נגד השעון המכונה פרולוג. לרוב, אורכו של מסלול הפרולוג נמוך מ-10 קילומטרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפעם הראשונה בטור דה פראנס בה נערך קטע של מרוץ אישי נגד השעון הייתה ב-1934. מנצח הקטע שאורכו היה 90 קילומטר היה הצרפתי אנטונין מאני שזכה באותו מרוץ גם בדירוג הכללי.‏[1]

מרוץ נגד השעון נכלל לראשונה באליפות העולם בשנת 1994. מנצח המרוץ היה הבריטי כריס בורדמן. בשנים לפני כן, נחשב המרוץ הצרפתי Grand Prix des Nations כאליפות העולם הבלתי רשמית. מרוץ זה נערך מ-1932 ועד 2004. הצרפתי ז'אק אנקטיל זכה במרוץ תשע פעמים.

במשחקים האולימפיים נערך לראשונה מרוץ נגד השעון באולימפיאדת סטוקהולם (1912) בהשתתפות רוכבים חובבים בלבד. המנצח היה רודולף לואיס מדרום אפריקה. מרוץ דומה נערך גם במשחקי 1920, 1924, 1928 ו-1932. באולימפיאדת אטלנטה (1996), עם הכללתם של רוכבים מקצוענים במשחקים, חודש המרוץ וניצחו בו הספרדי מיגל אינדוראין והרוכבת הרוסית זולפיה זבירובה.

באולימפיאדות שבין אולימפיאדת רומא (1960) ובין אולימפיאדת ברצלונה (1992) נערך מרוץ קבוצתי נגד השעון לגברים בלבד. כל מדינה יוצגה על ידי ארבעה רוכבים ואורך המסלול היה 100 קילומטר.

טקטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטקטיקה במרוץ נגד השעון שונה ממרוץ דרכים רגיל. בעוד שבמרוץ דרכים רגיל יש רוכבים אחרים והם עובדים לעתים בשיתוף פעולה, במרוץ נגד השעון הרוכב תלוי רק בעצמו. אין אפשרות לחסות מפני הרוח מאחורי רוכב אחר. ברוב המרוצים, אסור לחסות מאחורי רוכב שהושג על ידי רוכב אחר. בנוסף, גם רוכבים מאותה הקבוצה אינם יכולים לסייע זה לזה. רוכבים מקצוענים המתמחים במרוצי נגד השעון מקפידים לרכוב על המסלול לפני התחרות ולהכיר את המסלול לפרטיו: מיקום העליות והמורדות, סיבובים מיוחדים ועוד. מבחינה פיזיולוגית, הרוכב ינסה להשאר מתחת לסף האנאירובי מרבית המרוץ ולשמור כוחות לסיום. עם זאת עליו להישמר מפתיחת פער (הרוכבים יודעים בכל קטע מה מצבם ומקבלים עדכונים דרך מכשיר קשר.) לתנוחת הגוף בעת הרכיבה יש משקל רב בתוצאה המושגת. הרוכבים המתמחים בסוג מרוץ זה ואלו הרואים עצמם כמועמדים לזכייה במרוצי הקטעים החשובים ביותר מקדישים תשומת לב רבה לנסיון למצוא את התנוחה האישית המיטבית. מספר קבוצות אף שלחו את רוכביהן הבכירים לקיים ניסויים יקרים במנהרת רוח כדי לשפר את התנוחה עוד יותר.

אחד הרוכבים הבולטים בהיסטוריה של המרוץ נגד השעון היה הספרדי מיגל אינדוראין. הוא ומנהלי קבוצתו פיתחו טקטיקה שהתבססה על עליונותו בסוג מרוץ זה. ברוב השנים בהן ניצח בטור דה פראנס (1991-1995), רכב אינדוראין בטקטיקה הגנתית בקטעים ההרריים. כמעט אף פעם לא תקף בהרים ורק ניסה להצמד למספר רוכבים בודדים, אותם העריך כבעלי סיכוי לסכנו. בשני הקטעים המסורתיים בטור דה פראנס, בהם התקיים מרוץ נגד השעון, ניצח אינדוראין בצורה ברורה ובהפרש שאפשר לו לעבור לראשות הדירוג הכללי ולנצח במרוץ.

מרוץ קבוצתי נגד השעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצת CSC בטור דה פראנס 2004, במרוץ הקבוצתי נגד השעון

מרוץ קבוצתי נגד השעון הוא מרוץ בו כל קבוצה מוזנקת בנפרד בפער זמן של מספר דקות מהקבוצה שאחריה. שמונת או תשעת חברי הקבוצה רוכבים במבנה מקובץ, תוך כדי רוטציה של הרוכבים בהובלת המבנה הקבוצתי. עוד לפני המרוץ נקבע מספר הרוכבים שחייבים לעבור את קו הסיום כדי להעניק לקבוצה את זמנה. בטור דה פראנס נקבע זמנם של חמשת הרוכבים הראשונים על פי זמנו של הרוכב החמישי. רוכבי קבוצה המסיימים לאחר הרוכב החמישי מקבלים את הזמן האישי שלהם ללא קשר לזמן הקבוצתי. מרוץ קבוצתי נגד השעון מתקיים בדרך כלל כקטע במרוץ קטעים (בדרך כלל באחד ממרוצי הגרנד טורס). כמו כן, מתקיימים לעתים רחוקות מרוצים חד יומיים. אחד מהבולטים בשנות האלפיים היה: איינדהובן נגד השעון קבוצתי שהשתייך לסבב הפרו טור ונערך בשנים 2007-2005. החל מ-2012 מתקיים באליפות העולם באופני כביש מרוץ קבוצתי נגד השעון לקבוצות מסחריות (בניגוד לשאר ארועי האליפות בהן הקבוצות הן נבחרות של מדינות).

בעבר התקיים מרוץ קבוצתי נגד השעון ל-100 קילומטר כשכל קבוצה כללה ארבעה רוכבים. מרוץ זה נכלל בתוכנית האולימפית מאולימפיאדת רומא (1960) ועד אולימפיאדת ברצלונה (1992) ובאליפות העולם לאופניים בשנים 1962-1994.

בדרך כלל, בסוג מרוץ זה, מנסה הקבוצה לשמור על הקבוצה מאוחדת זמן רב ככל הניתן, גם במחיר קצב מעט איטי יותר שבו יוכלו לעמוד כל הרוכבים. הדבר נעשה על ידי כך שהרוכבים החלשים נמצאים זמן קצר יותר בקדמת המבנה הקבוצתי והחזקים יותר ימצאו זמן מעט ארוך יותר בחזית. אם רוכב אינו מצליח לעמוד בקצב הקבוצתי והוא אינו אחד מרוכביה הבכירים של הקבוצה, הקבוצה תשאיר אותו מאחור לרכוב בקצבו האישי ולא תחכה לו (בתנאי שעדיין יש לה את המספר הנדרש של הרוכבים כדי לחצות את קו הסיום). לעתים, לקראת סוף המרוץ, כשיש עדיין מספיק רוכבים בקבוצה, "תקריב" הקבוצה חלק מרוכביה כדי שימשכו את חבריהם במירב יכולתם ואז ינשרו ויסיימו את המרוץ בקצבם האישי. המרוץ הקבוצתי נגד השעון נחשב כמרוץ בו חלק מהרוכבים מגיעים לסף יכולתם מבחינת המאמץ הנדרש מהם.‏[2]

מקובלים שני מבנים עיקריים בהם נעות הקבוצות:

  • Single Paceline - הקבוצה נעה בטור עורפי ארוך. הרוכב המוביל מבצע "משיכה" ארוכה יחסית ואז מאיט ומאפשר לרוכב העוקב אחריו להוביל את הקבוצה והוא מוצא את מקומו בסוף הטור. במבנה זה משתמשות חלק גדול מהקבוצות.
  • Double Paceline - הקבוצה נעה בשני טורים עורפיים קצרים ומבצעת תנועה סיבובית של הרוכבים הנקראת "אליפסה". טור אחד רוכב מהר יותר מהטור השני וכך נוצרת התנועה הסיבובית. זמן המשיכה של הרוכב המוביל בטור המהיר הוא שניות בודדות. מבנה זה נחשב אווירודינמי ויעיל יותר אך הוא דורש תיאום מושלם בין רוכבי הקבוצה וגדל הסיכוי לתאונות בין חברי הקבוצה שהשפעתן הרסנית, הן בשל פגיעה בזמן הקבוצתי והן בשל סכנת פציעה של הרוכבים. רק קבוצות מעטות משתמשות במרוצים בסוג מבנה זה.

קבוצות העבר ONCE וקבוצת רשות הדואר האמריקאי (USPS) היו ידועות ביכולתם במרוץ הקבוצתי נגד השעון. נכון לשנת 2009 בולטות בתחום זה קבוצות קולומביה-היי רואד וגארמין. שיא המהירות בנג"ש קבוצתי שייך לקבוצת רשות הדואר: 57.25 קמ"ש.

אופניים וציוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוכב אופניים במרוץ נגד השעון: ניתן לראות את הקסדה המיוחדת, אירובר, גלגל דיסק קרבון וערדליים.

כיוון שההתמודדות נגד הרוח קשה יותר במרוץ נגד השעון, משתמשים הרוכבים בציוד אירודינמי מיוחד:

  • קסדה שאין בה פתחי אורור להקטנת החיכוך עם האויר. מעוצבת בצורת טיפה.
  • ערדלים המקטינים את החיכוך של נעל הרכיבה עם האוויר.
  • ביגוד: לעתים משתמשים בביגוד צמוד יותר לגוף. יש אף מערכות שתייה המעוצבות כך שיהיו בתוך החולצה.
  • גלגלים: משתמשים בגלגלי קרבון דיסק, גלגל שחישוריו מכוסים בדיסק על מנת לחסוך את מערבולות האוויר הנוצרות בין החישורים.

הציוד יקר מאוד ולכן גם ברמה העילית של הרוכבים יש קבוצות המשתמשות בציוד רגיל. גם האופניים מותאמים למרוצי נג"ש: איגוד האופניים הבינלאומי מתיר לרכב עם אירובר (כידון מיוחד, המאפשר תנוחה אירודינמית יותר). בנוסף, הגלגלים קלים יותר והאופניים מעוצבים כך שיהיו קצרים יותר. (ניתן לראות בתמונה שהרוכב יושב כמעט מעל לציר הגלגל האחורי, וצינור המושב אינו ישר אלא מעוקל).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ McGann, Bill (2006). The Story of the Tour De France. dog ear publishing, 112–119. ISBN 98581805. אוחזר ב־2010-01-05. 
  2. ^ הודעת טוויטר של הרוכב המקצועני דן מרטין, טוויטר, דן מרטין, 21 בספטמבר 2014