משפט מינקובסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משפט מינקובסקי הוא תוצאה בסיסית בתחום המכונה 'גאומטריה של מספרים', השייך לתורת המספרים. את המשפט הוכיח הרמן מינקובסקי ב- 1889.

נניח ש- L הוא סריג במרחב \ \mathbb{R}^n. נסמן את הנפח של המקבילון היסודי שלו ב- C. (הדוגמה הפשוטה ביותר היא הסריג \ \mathbb{Z}^n הכולל את הנקודות שכל הרכיבים שלהן שלמים. המקבילון היסודי במקרה זה הוא קוביית היחידה, והנפח שלו הוא C=1). המשפט עוסק בקבוצות סימטריות ביחס לראשית (כלומר, קבוצות הכוללות יחד עם כל נקודה x גם את הנקודה הנגדית \ -x), וקובע שקבוצה סימטרית קמורה, שהנפח שלה עולה על \ 2^nC, מוכרחה להכיל לפחות נקודה אחת של L פרט לאפס (אם ידוע שהקבוצה קומפקטית, הטענה נכונה גם אם הנפח שווה לחסם, ולא רק גדול ממנו).

ממשפט זה נובע שכל מחלקה של אידאלים שבריים בחוג השלמים \ \mathcal{O}_K של שדה מספרים K מכילה אידאל \ I, עם נורמה \ N(I)\leq \frac{n!}{n^n}\left(\frac{4}{\pi}\right)^s\cdot \sqrt{|D|} (הנורמה של \ I שווה לגודל חוג המנה \ \mathcal{O}_K/I). כאן n הוא הממד של K מעל שדה המספרים הרציונליים, 2s הוא מספר השיכונים המרוכבים של K, ו- D היא הדיסקרימיננטה של ההרחבה. לחסם זה יש תוצאות מרחיקות לכת, שהחשובה ביניהן היא העובדה שכל הרחבה של שדה המספרים הרציונליים מסועפת לפחות מעל ראשוני אחד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]