משתמש:Netanel1111001/טיוטה

פרומקה פלוטניצקה

פרומקה פלוטניצקה (11 בנובמבר 1914 - 3 באוגוסט 1943), חברת "דרור" ו"הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה.

קורות חייה

פרומקה נולדה בפלוטניצה למשפחה מושרשת בעיירה ליד פינסק. בני המשפחה היו סוחרי שוורים, בריאי גוף ונועזים שהיו מובילים את השוורים מפלוטניצה שבדרום רוסיה לוורשה. האב שהיה חסיד הקפיד במצוות והוסמך לרבנות. למשפחה היה מעמד טוב בעיירה, הגויים התייחסו אליהם בדרך ארץ, אם בגלל יושרם ואם משום שהיה ידוע כי בשעת הצורך יגנו על כבודם. לפרומקה היה אח בכור בשם אליהו אחות זלטקה ואחות צעירה בשם חנצ'ה.

פרומקה דמתה לאמהּ שהייתה רצינית שתקנית ביישנית ומסורה מאד, ממשכורתה הדלה שקיבלה כעוזרת לתופרת הייתה פרומקה קונה בד ותופרת לאמה בגד חדש בכל ערב חג. כבר בהיותה בת 16 שמשה פרומקה כתובת לצרות הזולת בגיל 17 שמשה פרומקה כנציגת תנועתה בוועד החלוץ בפינסק.

הצטרפה בגיל צעיר לתנועת "דרור" ועד מהרה הפכה בה לפעילה מסורה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה כקשרית לגטאות רחוקים והביאה לורשה את הידיעה על הרצח ההמוני של היהודים במחוזות המזרחיים. ב-10 בינואר 1942 אף כתבה על כך ללשכת הקשר של "החלוץ" בז'נבה.

בין החודשים מרץ–אפריל 1942 ניהלה סמינר של "החלוץ" בביאליסטוק. הייתה בין האישים הבולטים במחתרת גטו ורשה והייתה מעורה בכל התוכניות והפעולות. ב-28 ביולי 1942, יום בו הוחלט על הקמת אי"ל, נשלחה פרומקה יחד עם טוסיה אלטמן, אריה וילנר ולאה פרלשטיין כקשרים לצד ה"ארי" של ורשה.

בספטמבר 1942 נשלחה לבנדין לרכז את תנועת ההתנגדות בזגלמביה. נפלה ביום 3 באוגוסט 1943 בהגנה על בונקר של לוחמי אי"ל בבנדין.

בשנת 1945 הוענק לה עיטור צלב גרונוולד מדרגה 3 מטעם הפיקוד העליון של הצבא הפולני.

קישורים חיצוניים

• פרומקה פלוטניצקה, באתר "יד ושם"
• מכתבה האחרון של פרומקה פלוטניצקי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• דף עם לינקים ל-6 פרקי ביוגרפיה על פרומקה פלוטניצקי, מתוך הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• פרומקה, באתר "המדריך פולין"
• פרומקה פלוטניצקה, באתר "סנונית"
• בנדין, באתר "סנונית"

הערות שוליים

[[קטגוריה:לוחמי הארגון היהודי הלוחם]] [[קטגוריה:יהודים בשואה: פולין]] [[קטגוריה:אסירים בגטו ורשה]]

ב- 1 באוגוסט החל החיסול הסופי בבנדין. למחתרת החלוצית היו חמישה בונקרים בזמן האקציה, שהיו ערוכים רק להתגוננות עצמית. אלא שעיקר הנשק נמצא באותו זמן בבונקר מספר 5, בונקר "המכבסה" בקיבוץ דרור. מנהיגי התנועות הופתעו, והחברים לא הספיקו להעביר את הנשק המועט לבונקרים האחרים.190 בבונקר "המכבסה", שנחשב הבטוח ביותר, היו שבעה מחברי קיבוץ דרור, וביניהם פרומקה וברוך גפטק, המדריך הצבאי של דרור. איש מבין השבעה לא נותר בחיים, כדי לספר על השעות האחרונות בבונקר המפקדה.

תיאור המשקף לפחות מה חשו חברי הארגון בבנדין שהתרחש שם, מביאה חייקה קלינגר ביומנה:

"פרומקה פלוטניצקה עומדת חיוורת וגבוהה, דומה גבוהה מן הרגיל, מעשנת סיגריה אחר סיגריה, אף על פי שזה אסור בבונקר. מה טעם לאיסורים עכשיו? ובידה אקדח דרוך: "אמרתי לכם כי אפול יחד אתכם, כי לא אחיה אחרי מותכם". אומרים לה: שתקי כבר יכולת להיות בצד הארי. מותך כאן הוא מיותר. היית מחויבת להשאר בחיים. וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו? הרצית שנכחד ללא זכר? ואמנם מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה, בכל קהילות היהודים היא חייבת היתה לחיות. היא עומדת גבוהה, משכמה ומעלה נוקשה, קרה ובעיניה המאובנות על פי רוב מהבהבות ניצוצות אירוניים."191

גבוהה משכמה ומעלה, נוקשה, קרה, ובעיניה ניצוץ אירוני – כך נחרתה דמותה של פרומקה בזכרונה של חייקה.

בונקר ה"מכבסה" נתגלה ביום השלישי לאקציה על ידי שני שוטרים גרמנים שסרקו את המקום, כנראה בעקבות הלשנה. בחילופי היריות שנמשכו כחצי שעה נהרגו שני שוטרים גרמנים, והבית, שהחל לבעור, נשרף על יושביו. הגרמנים הזעיקו מכבי אש והציפו את הבונקר הבוער במים. אברהם פוטאש, שהיה ב"קומנדו הקברנים", נצטווה לרדת לבונקר המוצף ולהוציא את גוויות הלוחמים. את פרומקה מצא עם אקדח בידיה המכווצות. כשהוציאו את שבע הגוויות החוצה, נחרד לגלות שפרומקה עדיין בחיים. היא הרימה את ראשה ופתחה את פיה, כאילו לומר משהו, במבט עיניה אימה ותוגה. אחד מאנשי הגסטאפו ניגש ובעט בפניה בנעלו הכבדה, ואחר כך ירו הגרמנים בגוויות הלוחמים וניקבון ככברה. למחרת הובלו הגוויות לאושוויץ.192

בניסיון ההתנגדות בבונקר "המכבסה" בבנדין תמה פרשת חייה של פרומקה, פרשת חיים קשה, הירואית, של אשה מגויסת, שהכינה עצמה לעלייה, התגעגעה, ולא הפסיקה לקוות שתגיע לארץ-ישראל. היא ידעה שהבחירה בשליחות למען ארץ-ישראל בימי הכליון של העם היהודי מרחיקה את היום המיוחל – את המפגש עם נופי הארץ ועם החברים הממתינים לה.

הנערה השתקנית, המכונסת, מפינסק התבגרה והיתה לחברת תנועה הממזגת בפעילותה שיקול דעת נוקב עם לב אוהב ודאגה אמהית.

משהו סגפני היה באחריות היתרה שחשה כלפי עבודת התנועה: הכל היה מונח על כתפיה הדלות. אחרי כל מאמץ וכל מפעל תנועתי שהתמסרה לו עד כלות הכוחות היתה באה תגובה של שפל ודכאון, כאילו התרוקנו כל המצברים. ואחרי כל משבר כזה באה באורח פלא התחדשות – כוחות שנדלו מאיזה מעיין נסתר.

במרכז כל הפעילות והעשייה עמדה חוויית ארץ-ישראל. התשוקה לארץ-ישראל עמדה בסתירה מוחלטת עם ההחלטה שעליה להישאר בפולין למען אותו חלום. ערב המלחמה ובמהלכה העמיקו כאבי הגעגועים לארץ-ישראל, אך התחזקה גם תודעת השליחות בשם ארץ-ישראל ולמענה.

פעילותה של פרומקה בימים הקשים בוורשה ובגיטו ורשה התרחבה מעבר למעגל של חברי התנועה ותחומי הפעילות התנועתית. הדאגה האימהית שאפיינה אותה מבית אבא ומשנות הפעילות שלפני המלחמה, היתה כעת מקור סיוע ותמיכה להמוני פליטים יהודים.

בהנהגת התנועה בוורשה היתה פרומקה ראשונה לנסיעות ולשליחות הקשר בין המקומות המנותקים והמסוגרים. היא הגיעה למקומות המרוחקים ביותר והיתה השליח הנודד של התנועה ברחבי פולין, בניגוד לכל הגיון: פניה לא היו מהטיפוס הארי, האף יהודי, הפולנית בפיה לא רהוטה. כמו בימים שלפני המלחמה, מקור הכוח לא נראה לעין, אלא היה כוחות נפש אדירים שגייסה מתוכה כדי לסגל לעצמה בטחון עצמי ושקט פנימי. אלה גוננו עליה ואיפשרו לה להסתכן ולעמוד במשימות.

בשליחות האחרונה, בהנהלת הקיבוץ בבנדין, גייסה פרומקה כוחות נפש אחרונים כדי להנהיג את הקיבוץ מתוך סמכות ואחריות מלאה להמשך התנועה ולחיי החברים. היא היתה מעורבת בכל ענייני היום-יום וקשייהם האישיים של החברים, ודאגה לפרטי הקיום הקטנים ביותר. שוב פעל הרגש האמהי, ובעוצמת יתר. היא היתה קרובה לחברים, אך גם מרוחקת ובודדה, ומתחת לאיפוק ולשיקול הדעת הקר פעם לב חם ושביר.

גם ברגעי המשבר הקשים ביותר, כשהלב חישב להישבר, המשיך שיקול הדעת הנוקב להניע את מעשיה עד הסוף, ללא ויתורים. בימים של דכאון עמוק התמוטט הכל בפנים, אך פרומקה אספה כוחות אחרונים והגיעה להתנגדות בבונקר בבנדין.

פרשת חייה ומותה של פרומקה חושפת מתח מתמיד, שעלה לה במאמץ אדיר, בין כוחות גוף דלים וספקות ביחס לכוחה לשאת בנטל השליחות, ובין חובת השליחות הגדולה. פרומקה פלוטניצקה, השליחה: הבונקר האחרון | מחברת: נעמי שמשי.

פרומה – קווי פנים מפורשים ונקיים, מצח רם מתחת לשיער חלק, אצלו לפניה ביטוי של חומרה; רק בחיתוך הסנטר וזוויות הפה גנוז קו של רוך. לכאורה מתונה, מרוכזת, קרה במקצת, לאמיתו של דבר בעלת לב רוטט, חם – כך נחרתה דמותה אצל מי שהכירה.1

פרומקה נולדה באלול תרע"ד (1914) למשפחה מושרשת בפלוטניצה, עיירה קטנה סמוכה לפינסק, שנודעה כמרכז פעילותו של הרבי מסטולין (Stolin), ויהודיה נמנו על החסידות הקרלינית. בני המשפחה היו סוחרי שוורים, בריאי גוף ונועזים, שלא אחת היו מובילים במו ידיהם את השוורים מפלוטניצה שבדרום רוסיה הלבנה לוורשה ולווילנה – מרחק 500 ק"מ. האב, שהיה חסיד אדוק, והקפיד במצווה קלה כבחמורה, למד בנעוריו בישיבה והוסמך לרבנות, אך קיבל את עצת הרב והמשיך במסורת המשפחתית של מסחר בשוורים.

למרות מומחיותו וכישרונותיו במסחר לא הצליח האב להגיע לחיי רווחה, והיו תקופות שהמשפחה חיתה בעוני ובדוחק רב. סיפרו עליו, שנזדמן לו פעם להרוויח מקניית פרה אצל אלמנה אחת, ולמרות פרנסתו הדחוקה ויתר על הכסף, ויעץ לאותה אשה להמתין שהמחירים יעלו. כנגד הנוהג המקובל אז, שמטעות של גוי מותר ליהנות, הקפיד האב גם כאן על הגינות.

בימי חול הירבה האב לנסוע לוורשה או לערי השדה לרגל מסחרו, אך כאשר לא היה בדרכים, בעיקר בשבתות, הקדיש שעות מרובות ללימוד גמרא.

שש השנים הראשונות עברו על פרומקה בעיירה הקטנה בין ביצות ויערות על גדות נהר קטן, בין עצים וביקתות איכרים, ריחות כפר ושקיעות של קיץ – זה היה נוף ילדותה המוקדמת.

עד מלחמת העולם הראשונה היה מעמד המשפחה בעיירה טוב, הגויים התייחסו אליהם בדרך ארץ, אם בגלל יושרם ואם משום שהיה ידוע, כי בשעת הצורך יגנו בכוח על כבודם: "אבא לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים – מספר האח אליהו – "וכאשר נתקל בגוי שפגע בכבודו או בכבוד יהודי אחר, לא נרתע מלחלוק לו מנחת זרועו."2

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנות המהומות ברוסיה והקרבות בגבול רוסיה-פולין, התערער מעמד היהודים ודמם נעשה הפקר. בסוכות תר"ף (1920) ביצעה כנופיית הפורעים של בולק-בלכוביץ פוגרום בפלוטניצה. במשך שבוע ימים רצחו הפורעים חלק מיהודי העיירה, ואת הנותרים הובילו לקצה היער ודרשו כופר נפש. האב לא ויתר, ונאבק בתקיפות על חיי משפחתו ויהודי העיירה כולה. בסופו של שבוע של רצח, ביזה והצתות נותרו יהודי פלוטניצה בחוסר כל. המשפחה עם כל יהודי העיירה נטשו את פלוטניצה והגיעו לפינסק הסמוכה. האח הבכור אליהו היה אז בן 15, האחות זלטקה – בת 8, לפרומקה מלאו 6 שנים וחנצ'ה, האחות הצעירה, היתה בת שנתיים.

בפינסק עברו שנים קשות על המשפחה, והבנות הצעירות לא למדו בבית-הספר, מחוסר אמצעים. האחות הגדולה, שהצליחה להיכנס לגימנסיה בשנה אחת של רווחה כלכלית מסוימת, נאלצה לתת, מאוחר יותר, שיעורים פרטיים כדי להבטיח את לימודיה, וגם לימדה את אחיותיה הצעירות בבית. מדי ערב, ובעיקר בשבתות, היתה זלטקה יושבת עם שתי אחיותיה ומעבירה אליהן מה שרכשה בגימנסיה. "תלמידתי המצוינת היתה אז חנצ'קה, בעלת התפיסה החריפה והמהירה. מן הזמן ההוא אין לי כמעט זכרונות מפרומקה. שתקנית היתה, מכונסת אל תוך עצמה, נחבאת אל הכלים" – כותבת זלטקה.3

למרות המצוקה הכלכלית והעוני לא היו החגים בבית נוגים, בשבת לא חסרו אורחים, והבית היה מתמלא זמירות של חסידים. האב היה עליז מטבעו, לא רק מפני שהיה חסיד. חנצ'קה, הבת הצעירה, ירשה את חדוות החיים והשובבות שלה מהאב, ואילו פרומקה דמתה לאם: תמיד רצינית, שתקנית, ביישנית ומסורה מאוד. ממשכורתה הדלה, שקיבלה כעוזרת לתופרת, היתה פרומקה קונה בד ותופרת לאמה בגד חדש בכל ערב חג. כבר בהיותה בת 16 שימשה פרומקה כתובת לצרות הזולת: "זוכרת אני מעשה בנערה נוצריה מן הכפר שכיבסה לבנים בביתנו וסבלה מאיזו מחלה. במצוקתה לא פנתה הנערה אלי או לאמי אלא לפרומקה" – כך כותבת האחות הגדולה.

בראשית שנות ה- 30 פעלו בפינסק כמה תנועות נוער ציוניות. בני הגימנסיות, בעלי ההשכלה הממוסדת, פנו בעיקר ל"שומר הצעיר" ול"נוער הציוני". בני נוער ממוצא עממי יותר, ללא השכלה מסודרת, חלקם נוער עובד, פנו ל"פרייהייט" – ארגון הנוער של מפלגת פועלי ציון צ.ס ול"החלוץ הצעיר". פרומקה וחנצ'קה הגיעו לסניף פרייהייט בעיר, בעקבות אחיהן הגדול אליהו, שלמד נגרות בבית-ספר מקצועי והיה פעיל בסניף המקומי. פרומקה, שהחלה פעילותה בסניף פרייהייט בהיותה בת 17, שימשה גם נציגת תנועתה בוועד "החלוץ" בפינסק.4

"החלוץ" לא היה תנועת נוער במובן המקובל. במקורו היה ארגון של בני 18 ומעלה, שהכשירו את עצמם לעלייה והגשמה בארץ-ישראל, על פי התפיסה, שכל צעיר מישראל, ללא הבדל השכלה או השקפה פוליטית, ראוי להימנות עם המחנה המגשים. בסוף שנות העשרים עבר "החלוץ" משבר שהצמיח שתי תגובות, ששינו את אופיו הארגוני: יצירת קיבוץ ההכשרה הקבוע, שהפך בשנות ה- 30 לצורת הכשרה מרכזית, והקמת תנועת נוער חדשה – "החלוץ הצעיר".

תנועת "החלוץ הצעיר" צמחה מתוך ההכרה, שיש הכרח לפתח את הארגון החלוצי על ידי העמקת הפעולה החינוכית. התנועה נתנה מענה לבני נוער בעיירות מזרח פולין, שלא יכלו להצטרף ל"החלוץ" מפאת גילם הצעיר, ואימצה לעצמה את הסממנים הארגוניים של תנועת נוער קלאסית.5

במקביל לגיבוש "החלוץ הצעיר" כתנועת נוער של "החלוץ", קירבה מציאות החיים בפולין את פרייהייט אל "החלוץ", וגם בוגריה הצטרפו לקיבוצי ההכשרה שלו. במהלך שנות ה- 30 התפתחה קירבה בין החלוץ הצעיר ופרייהייט. שתיהן היו קרובות למפלגת פועלי ציון צ.ס. וקשורות לזרם התיישבותי משותף, הקיבוץ המאוחד, והיוו חלק מ"הגוש הכללי" ב"החלוץ". הקירבה האידיאולוגית בין השתיים הולידה שיתוף פעולה, אך היו ביניהן גם מתח וחיכוכים.6

מערכת היחסים בין שתי התנועות בפינסק היתה ייחודית, והקדימה תהליכים כלליים שהבשילו רק בסוף שנות ה- 30. תהליך ההתקרבות בין "החלוץ הצעיר" ופרייהייט, שהיה חזק במיוחד בפינסק, ערש לידתה של מפלגת האם שלה, הגיע לשיאו ב- 1933, ביוזמה מקומית לאיחוד שתי התנועות ויצירת קשר עם מרכז פרייהייט. אנשי "החלוץ הצעיר" בפינסק לא הסתפקו בפעולה זו, ושלחו חוזרים לסניפי הסביבה שיפעלו כמותם, ומרכזי שתי התנועות בוורשה הגיבו על צעדים אלו בהתנגדות מוחלטת, וניסו לכפות על פעילי פינסק פירוד מחדש.

למרות הניסיונות לסכל את האיחוד בדרכים אדמיניסטרטיביות המשיך להתקיים איחוד התנועות המקומי, ושימש ראשיתו של תהליך שהגיע לסיומו רק בספטמבר 1938, עם האיחוד הארצי הרשמי של שתי התנועות., אין בידינו ראיות מפורשות על חלקה של פרומקה במאבק על האיחוד שניהלו חברי התנועות בפינסק, אך ידוע על מעורבותה בראשית שנות ה- 30 בסניף פרייהייט וב"החלוץ" בפינסק, והתייצבותה בוויכוחים הנוקבים, שנמשכו חמש שנים, בראש התומכים באיחוד הארצי. לכן יש להניח, שהמאבק בפינסק לא היה מתקיים בלעדיה. ב- 1935, בהיותה בת 21, יצאה פרומקה להכשרה בקיבוץ תל-חי בביאליסטוק.7

חנצ'ה ופרומקה ינקו שתיהן מאותם מקורות של עממיות ותביעה בלתי פוסקת לשלימות אישית, המציינת את חסידות קרלין, אך כל אחת הפנימה השפעה זו בדרכה שלה. חנצ'ה, הצעירה בין השתיים, היתה כולה כשרונות. הכל ניתן לה בשפע ובנקל: כיבוש הלשון, כיבוש הספר, ההשכלה, קול ערב, כושר ביטוי וקשר עם אנשים. לא פעם ביטאה געגועים לייסורי מעשה, בהם ראתה דרגה גבוהה יותר של הגשמה. פרומקה היתה שונה: כל הישג עלה לה במאבק נפשי וגופני אדיר, כולה מרוכזת פנימה ושתקנית, קשה במגע ובקשר עם אנשים, רצינית, כמעט קודרת. העשייה היומיומית, בבית אבא ואחר כך בתנועה, היתה אפיק עיקרי לנפשה הסוערת והמתייסרת.8

הכינוי המשותף "חנצ'ה ופרומקה" – קודם הצעירה ואחר הבוגרת – לא היה מקרי. חנצ'ה תפסה מקום מרכזי והתבלטה מהיום בו דרכה רגלה בסניף התנועה, ואילו פרומקה השתלבה לאט. רק לאחר שנים של עבודה אפורה וחיי עשייה בין חברים, ברגעי הכרעה ומשבר, התגלתה בכוחה המוסרי ובכושר המעשה הנכון. הצטרפותה לתנועה זימנה את התנאים בהם יתעצבו אותן תכונות ייחודיות, שכבר באו לביטוי בתוך המשפחה.

מכאן ואילך הביוגרפיה האישית של פרומקה היא במידה רבה הביוגרפיה של התנועה: תחילה בקיבוץ בביאליסטוק, כחברה מן השורה, ללא תפקיד רשמי, נוסעת מסניף לסניף, נמצאת במרכז העשייה וסוחפת עמה אחרים. אחר כך במרכז התנועה, נודדת מגליל לגליל, פעילה בסמינרים ובכינוסים תנועתיים כאיש מרכז התנועה, אך לא מוותרת גם על הפעילות המקומית ועל העשייה היומיומית עם חברים.

מה שייחד את דמותה בבית, בקיבוץ ההכשרה ובתנועה היתה היכולת למזג ניתוח נוקב, חסר פשרות, עם לב אוהב ודאגה אמהית. פרומקה פלוטניצקה, השליחה : פינסק | מחברת: נעמי שמשי

המשבר הכלכלי העולמי בראשית שנות ה- 30 פגע קשה בפולין והביא ל"נדידה הגדולה" של קיבוצי ההכשרה מפולסיה ווהלין לחלקי פולין המרכזיים, לערים הגדולות, בחיפוש אחר מקורות פרנסה. התפרסות זאת ברחבי פולין יצרה את התשתית לקליטה ההמונית בשורות "החלוץ" בשלוש השנים הבאות. החמרת המצב הכלכלי של יהודי פולין, המדיניות האנטישמית של ממשלת פולין, ונעילת השערים בארצות ההגירה המסורתיות – שהפכה את ארץ-ישראל ליעד הגירה מרכזי – הביאו לגידול ללא תקדים בשורות "החלוץ".

הדיוקן הקולקטיבי של דור הצעירים שהצטרף ל"החלוץ" בראשית שנות ה- 30 היה של חניכי בית הספר הפולני העממי או "החדר", לעתים ללא השכלה מסודרת, ורמה תרבותית, כללית ויהודית, נמוכה בדרך כלל. על פי נתונים מדצמבר 1935 – 76.5% מחברי "הגוש הכללי" בהכשרות "החלוץ" היו בעלי השכלה עממית, ו- 16.5% היו בעלי השכלה "ביתית", דהיינו צעירים שרכשו השכלתם מחוץ למסגרות פורמליות. המניע האידיאולוגי בהצטרפות ל"החלוץ" הלך ונעלם בראשית שנות ה- 30. המניע העיקרי להצטרפות המוני הצעירים ל"החלוץ" היה הרצון להגר מהר ככל האפשר.

המוטיבציה הנמוכה להתמודדות אידיאולוגית, השהות הקצרה בסניף לפני היציאה להכשרה, ובהכשרה עצמה, בימי העלייה הגדולה – איימו על אופיו של "החלוץ" כתנועה רעיונית, והוא התקרב למצב קיצוני של ארגון הגירה גרידא. בעיקר נפגעו התנועות שהיו קשורות ל"גוש הכללי": פרייהייט ו"החלוץ הצעיר", כיוון שלא שמרו על קיום אוטונומי ב"החלוץ", ואילו המסורת הארגונית והחינוכית של תנועת הנוער טרם נתבססה אצלן.9 כמו כן עלה שיעור חברי "החלוץ" שלא הגיעו מתנועות הנוער, ונקראו "סתם חלוצים".

הגידול ההמוני ב"החלוץ" בשנים 1935-1932, וקליטת אלפי החברים בסניפים ובקיבוצי ההכשרה, עוררו בעיות חברתיות וארגוניות קשות. עם השתרשות ההכשרה בערים הגדולות, קיוו ב"החלוץ" לשינוי בהרכב הסוציאלי ועליית חלקם של פועלים ובני פועלים בתנועה. התשתית החברתית של "החלוץ" התרחבה אומנם, אך מוצאם של רוב המצטרפים היה מהבורגנות הזעירה והבינונית, יוצאי העיירה הקטנה, ורק מקצתם היו בני פועלים יוצאי העיר הגדולה. חלקו של הנוער האקדמי היה מבוטל, שכן רובו היה נתון להשפעות רדיקליות של הימין או השמאל.10

כמו חברים רבים בפרייהייט, גדלה פרומקה ובגרה במצוקה כלכלית, שלא איפשרה לה לבקר בבית-ספר מסודר. היא רכשה את השכלתה בלימוד עצמי, תחילה בבית בעזרת אחותה הגדולה, ואחר כך בקיבוץ ההכשרה ובהנהגת התנועה. פעילותה התנועתית היתה מלווה במאמץ מתמיד ללמוד עוד ועוד. במכתביה היא מרבה לכתוב על החסר הזה, ועל המאמץ להשלים אותו. היא כותבת לחבר: "הודות למפעלי התנועה למדתי קצת. גם כעת בסמינר, שאני מרכזת, הסתדרתי כך שאוכל לקרוא גם בעצמי, וזה מוסיף לי כוח." והיא ממשיכה, על אודות השכלתם של החברים בסמינר: "צר לי עליהם וצר לי על עצמי שאיני יכולה לעזור להם במידה מספקת כי גם אני ילידת העוני והדלות הפולסאית."11

פרומקה החלה את פעילותה בסניף פרייהייט בפינסק בתקופת הפריחה בתנועות וב"החלוץ". ב- 1935 הצטרפה לקיבוץ ההכשרה בביאליסטוק כחברה מן השורה, מבלי למלא עדיין כל תפקיד רשמי. בימים הראשונים בקיבוץ הירבתה לשבת בחדר הקריאה הקטן שליד חדר האוכל, לקרוא ולהקשיב. ההקשבה היתה מתכונותיה הבולטות. חברים פנו אליה בבעיות שונות, ופרומקה היתה מקשיבה ומשיבה בשיקול דעת.

בשלהי קיץ 1935 השתתפה בסמינר פרייהייט בקיבוץ בביאליסטוק. בסיום הסמינר קמה ונשאה דברים באידיש עממית: היא דיברה על לבטי אדם וגורלו, ועל לבטי נערה מישראל המחפשת דרכה. המעבר לתנועה חלוצית מגשימה, תוך הינתקות מבית ההורים הדל, הזקוק לה מאוד, עלה לה בייסורים גדולים, שהעמידו את נאמנותה ועקשנותה במבחנים קשים, וחישלו אותה בסופו של דבר. כבר בתקופה זו בקיבוץ ביאליסטוק פעלה כמי שמייצגת את רעיונות התנועה ומשמשת דוגמא לאחרים, וכמי שחשה את מצוקות הזולת, אך נאבקת בחולשות ללא פשרות.

היו אלו ימי רעב ויאוש בקיבוץ. היה מקרה שחברים שכבו במיטות, והנה הגיעו שלושה קרונות עור, שצריך היה לפרוק, ואיש לא קם. התגובה של פרומקה: "מה הפלא? חברים עייפים ורעבים, הם אינם יכולים, פה לא שאלה של רצון, אני אעלה תראה – ילכו". וכך אכן היה.12 התגובה של פרומקה העידה על רגישות והבנה של החברים בקיבוץ, אך גם על הכרה בכוח מנהיגותה ויכולתה לסחוף אחריה על ידי דוגמא אישית.

ואילו כשהיה מדובר בעקרון תנועתי, גילתה פרומקה קשיחות ללא פשרה. באחד מימי החורף, בתנאים הקשים של הקיבוץ בביאליסטוק – קור, רעב וחוסר עבודה – פנתה חברה חולה למזכירות בבקשה לקבל חופש ולנסוע לבית הוריה לריפוי. המזכירות נטתה לאשר את הפנייה, שכן הבינו שהחברה חולה מאוד. פרומקה היתה היחידה שדרשה מהחברה החולה להישאר בקיבוץ. "הקיבוץ חייב לעשות הכל למען תבריאי, זה ביתך." היתה זו התאכזרות לחברה ומעמסה על הקיבוץ השרוי במצוקה קשה, אך לפרומקה לא נראתה דרך אחרת. למרות ההתמרמרות הכללית התקבלה דעתה. היה כאן ביטוי לאמת פנימית עמוקה, ולנאמנות ללא פשרות למורשת קיבוצי ההכשרה, שהתייחדה בתביעה להגשים בקנאות את עקרונות השיתוף והשוויון, תוך מאבק יומיומי שכוונתו לנתק את היחיד מהוריו ולשרוף את הגשרים עם העבר, עד כדי התאכזרות עצמית.13

מקרה אחר היה בשעת חטיבת עצים, כאשר אשת בעל הבית הציעה לחלוצים מגש עם פירות, ופרומקה סירבה בכל תוקף לקבלו, והנימוק – שמא יש כאן רחמים. עבודת חטיבת העצים היתה קשה לבחורות, ופרומקה היתה מן המעטות שעמדו בה, ולא בגלל כוח יוצא דופן, אלא משום שנאבקה תמיד להשתייך "למעמד הפרולטרי", במעשה ובחוויה, והחשוב ביותר – כדי למשוך את הנוער הפרולטרי היהודי, בני פועלים עירוניים, לשורות התנועה החלוצית. העובדה שהמוני בני פועלים שהתרכזו בביאליסטוק נמשכו דווקא לשורות הבונד האנטי-ציוני, ציערה אותה מאוד; ואוזלת היד דחפה אותה לפעול כדי לשנות את פני הדברים.14

צמצום העלייה לארץ-ישראל, בעקבות מאורעות 1936, הביא משבר חדש וקשה על התנועה הציונית בכלל ועל "החלוץ" בפרט – משבר שגרם להתפוררות רעיונית וארגונית בשורות "החלוץ". מספר החברים בהכשרות "החלוץ" בפולין ירד ב40%-35%, ונע בין 5,500 ל- 6,000 חברים. החרדה שמא יתמוטט המפעל הציוני באה לביטוי חריף במועצת "החלוץ" העולמית, שהתקיימה ביולי 1937. צעירים יהודים, אפילו בוגרי תנועה, לא היו מוכנים ללכת להכשרה, שהיציאה ממנה לארץ-ישראל לא נראתה בעין. ההמתנה הממושכת לעלייה פגעה בתדמית החלוצים; בעיני עצמם ובעיני החברה היהודית. ניתוק רצף העליה לארץ הביא לניוון בשורות "החלוץ", לערעור הבסיס והמוטיבציה של תנועות הנוער החלוציות ולדלדול שורותיהן.

חלקם של ה"סתם חלוצים" בהכשרות הצטמצם מאוד בתקופה זו, ואת מקומם תפסו בוגרי תנועות הנוער. הפסקת העלייה פגעה קודם כל בסניפים, שהיו החוליה החלשה ברצף החינוכי של "החלוץ", ובטווח הארוך נפגעו גם קיבוצי ההכשרה.15

המשבר ב"החלוץ" העלה את המתח האידיאולוגי בין "הגוש הכללי" לתנועות הנוער "השומר הצעיר" ו"גורדוניה". שתי הדרכים עמדו למבחן מחודש. תנועות הנוער צמחו על רקע המרד בעולם המבוגרים והשאיפה ליצור תרבות נוער אלטרנטיבית, שבמרכזה עומד היחיד כחלק מחבורה אינטימית, ואשר במסגרתה מתעצב עולמו מחדש על ידי תהליך חינוכי ממושך. מכאן צמחה התפיסה האליטיסטית של התנועות, והמשבר ב"החלוץ" שימש לאנשיהן הוכחה להיותם הגרעין האמיתי של "החלוץ". "הגוש הכללי" דגל בתפיסה אקטיביסטית והמונית של עלייה, שבמרכזה עמדו לא היחיד ומאווייו אלא היעדים הלאומיים והחברתיים, שרק המון המאורגן במסגרות גדולות יכול להתמודד עמם. מכאן נבעה התנגדות אנשי "הגוש הכללי" לתפיסה האוונגרדיסטית של תנועות הנוער, שהיתנו את כושרו של אדם להיות חלוץ מגשים בחינוך מעמיק וממושך? אנשי "הגוש הכללי" ראו במשבר תופעה חולפת, פרי גורמים חיצוניים, שלא ביטלה את תקפות הרעיון של "החלוץ" המוני ופתוח.

שני המחנות לא ויתרו על עמדותיהם הבסיסיות גם בזמן המשבר, אך כל אחד מהם קלט מהצד השני אותם יסודות שחיזקו את יכולתו להתמודד עם המציאות; "הגוש הכללי", למרות הכיוון ההמוני והפתוח, השקיע מאמצים מחודשים ב"החלוץ הצעיר", שאימצה לעצמה יותר ויותר כלים של תנועת הנוער הקלאסית; ואילו תנועות הנוער אימצו את רעיון ההכשרה הקבועה, הצטרפו למסגרות החלוציות והשתלבו במאבק על יעדים לאומיים וחברתיים.16

באותן שנות משבר, 1937-1936, כאשר העיירות התמלאו בעוזבי הכשרה, ופעילות תנועת הנוער הצטמצמה מאוד, נכנסה פרומקה לפעילות אינטנסיבית בהנהגה הגלילית של ביאליסטוק. היא ערכה ביקורים בסניפי הגליל, עברה מסניף לסניף, עודדה, כתבה מכתבים וקשרה קשרים לימים יבואו. לאחר מחזור ביקורים כזה חזרה לקיבוץ בביאליסטוק, מסרה לחברים רשמים, ודיברה באמונה שהדביקה גם אחרים.17 שליח שנכח בפגישת "האקטיבה החלוצית", ההנהגה הפעילה ב"החלוץ", בשלהי 1937, כתב:

"פרומקה ישבה באחת מפינות האולם קודר הכתלים, צנופה במעילה הישן וכולה קשב. ליוותה במבטה כל חבר וחבר מדבר והקשיבה אף לשתיקה שבין דיבור לדיבור, כאילו בקשה למצות את כל הכאב שבלבבות החברים וכל אותה שעה נסוך היה על פניה צער לא מובע במילים".18

כעבור שבועיים, כאשר ערך אותו שליח ביקורים בסניפים והגיע לביאליסטוק, הוא פגש בפרומקה אחרת, עם מאור פנים, חמימות וחיוניות.

אחת הדרכים המרכזיות להתמודד עם ההתפוררות בתוך התנועה החלוצית, היתה העלייה הבלתי לגאלית, או כפי שנקראה ביישוב, "העלייה העצמאית המאורגנת", עליה ב'.19 התרחבות העלייה הבלתי לגאלית והתבססותה במהלך 1938 הביאו למפנה: לאחר שנים של ציפיה, משבר ומתיחות החלו קיבוצי ההכשרה להתרוקן שוב, וההכשרה והעלייה – המפעלים המרכזיים של התנועה החלוצית – הניעו מחדש את גלגלי הפעילות התנועתית. נוכח התרוקנות קיבוצי ההכשרה גבר הצורך בחברים חדשים, שתנועות הנוער לא יכלו לגייס רק מתוכן, והיה הכרח להכין מיד רזרבה של מגשימים. השנה הבאה היתה שנה של תנופת פעילות בשורות "החלוץ" וחידוש מערכת הפעילות התנועתית, שהיתה נתונה עד אז במשבר עמוק.20

המציאות החדשה ב"החלוץ", והצורך בריכוז כל הכוחות כדי להתמודד עם המשימה החדשה של מילוי השורות בסניפים ובקיבוצי ההכשרה לאחר שנות משבר עמוק, הביאו לסיום בלתי נמנע של תהליך, שנמשך מזה מספר שנים, והיה כרוך בוויכוחים ולבטים רבים: איחוד שני התנועות המרכזיות ב"גוש הכללי" ב"החלוץ": החלוץ הצעיר ופרייהייט. ב- 18-15 בספטמבר 1938 התקיימה ביוזפוב ועידת האיחוד והוקמה התנועה המאוחדת: "פרייהייט – החלוץ הצעיר" – תנועת נוער חלוצית, הרואה בהגשמה אישית בהתיישבות השיתופית בארץ-ישראל את העיקר, וקושרת את חבריה הבוגרים למפלגת פועלי ציון צ.ס.21

האיחוד בין שתי התנועות: פרייהייט, אחת התנועות הגדולות בפולין מבחינת מספר החברים, והחלוץ הצעיר, התנועה בעלת אחוז ההגשמה הגבוה ביותר – נתן תנופה גדולה לפעולת התנועה ולהתחדשות בסניפים ובקיבוצי ההכשרה. התנועה המאוחדת מנתה 340 סניפים בפולין, ובהם 25,000 חברים וכן 2,000 בוגרי תנועה בקיבוצי ההכשרה.22

ערב האיחוד נדדה פרומקה מסניף לסניף והדריכה בסמינרים של פרייהייט. באופן טבעי היתה גורם מניע ודוחף להשלמת תהליך האיחוד. בספטמבר 1938 כותבת חנצ'ה מלודז': "קבלתי מכתב מפרומקה, היא מקבלת על עצמה את עניין ההרצאה בוועידת האיחוד. חגגנו ניצחון."23 היה זה ביטוי לצמיחה של פרומקה בתנועה, וליחסם של אחרים להכרעתה: האחות הצעירה ברוכת הכשרונות כותבת כמעט בהערצה על אחותה הבוגרת, שכבשה לה כבר מעמד בכורה בתנועה. פרומקה מצדה הזדהתה בכל נפשה עם האירוע:

"רציניים היו ימי ערב האיחוד ימי חשבון נפש ונפתולים פנימיים. הבינונו, שאנו מוכרחים לאחד את הכוחות למען התוות דרך לנוער היהודי. עוד זמן רב יהיו מוטלים עלינו התפקידים שציינה ועידת האיחוד: ללכד את שורות הנוער כדי לסלול דרך משותפת ולגבש כוח שיהיה מסוגל לנתק כבלים."24

 על הופעתה בוועידת האיחוד כותב טוביה בוז'יקובסקי, חבר ההנהגה, בזיכרונותיו:

"עיניה פקוחות, וקסם להן מיוחד, תמירת קומה, שערותיה שאטניות, שיחתה לבבית שופעת חמימות. היא נהגה בלי התלהבות וגישתה ריאלית בכל: בניתוח המצב המדיני ובבירור רעיוני."25

כמו בימי הסניף וקיבוץ ההכשרה, כך גם בהנהגה המרכזית, היה בה שילוב של רגש מאופק וחמימות מצד אחד ודביקות רעיונית מצד שני.

לאחר האיחוד התגלה פער גדול בין היוזמה ותנופת הפעילות של המנהיגות ובין המציאות של הכשרות מדולדלות וסניפים ללא עבודה רצינית, מורשת תקופת השפל.26 הנסיעות, הפגישות, הביקורים של חברי ההנהגה, הפכו להיות מוקד הפעילות התנועתית. מיד לאחר האיחוד נפתחה פעולה מוגברת על ידי ביקורים של חברי המרכז והמועצות הגליליות – ההנהגות האזוריות – בסניפים. מטרת הביקורים הללו היתה לא רק חיזוק התשתית הקיימת, אלא גם פעולת ארגון בקנה מידה גדול: הוקמו סניפים חדשים, שיכבת המדריכים תוגברה על ידי סמינריונים גליליים וארציים, וזרם היוצאים להכשרה גבר.27 ככל שהתגברה הפעילות המקומית, כן גבר הצורך בביקורי חברי ההנהגה, וזו קיבלה את הכינוי "הנהגה בדרכים": מרכז התנועה ישב בוורשה, אך למעשה היו חברי המרכז והשליחים רוב הזמן בדרכים.28

בנובמבר ובדצמבר 1938 התקיימו ברוב הגלילות ביקורים מיוחדים הקשורים ב"חודש הארגון" בתנועה ובארגון ה"קבוצות": אותם ביקורים נוצלו גם להכנת "שבועות לימודים", שהיו חלק מפעילות החורף.29

לקראת האביב התחילה ההתארגנות לכינוסי האביב הגליליים. להכנת כינוסים אלו שוב יצאו חברי המרכז לביקורים בכל המועצות הגליליות. 15 הכינוסים הללו חתמו את פעילות החורף ועמדו בסימן היציאה להכשרה, וההכנות לקונגרס הציוני הכ"א.30

היציאה להכשרה נשארה גולת הכותרת של הפעילות התנועתית כולה, והנושא לא ירד מסדר היום בכל ביקור מקומי או גלילי. גיוס חברים חדשים להכשרות שהתרוקנו עם חידוש העלייה היה אבן הבוחן למצב התנועה ולהישגיה.31

פרומקה הצטרפה למרכז התנועה המאוחדת, אך סירבה לשבת במרכז בוורשה, והמשיכה, לפחות באופן חלקי, להיות בתפקיד השליחה הנודדת ברחבי פולין: ביקרה בסניפים וארגנה סמינרים גליליים וארציים.32 גם כאשר הצטרפה להנהגת התנועה לא ויתרה על דרכיה העממיות, על הקשר האישי עם החברים בסניפים ובקיבוצי ההכשרה. בתקופה זו נחשף החיצוי שליווה אותה בכל שנות פעילותה: המתח המתמיד בין הצורך להיות חלק מחיי היום-יום של החברים ובין תחושת השליחות והאחריות למרכז התנועה. "בלי התנועה הן לא אוכל לחיות, היא היתה במשך השנים האחרונות תוכן חיי", כותבת פרומקה מיד לאחד האיחוד.33

בתקופה הראשונה לקיום התנועה המאוחדת היה מרכז פעילותה של פרומקה בלודז', יחד עם חנצ'ה, אחותה הצעירה. העבודה בלודז' היתה מלווה בהתלבטות פנימית מתמדת: מצד אחד היתה עבודה חשובה במקום, כפי שפרומקה הבינה אותה, ומצד שני עלה הצורך הדחוף בפעילות ובביקורים במקומות השונים.34 היא כותבת בנובמבר 1938:

"הפעולה נכנסה למסלולה, כעבור מספר ימים אצא לביקור ממושך לוולוצלאבק – אינני יודעת אם טוב הדבר, לדעתי, צריכה הייתי לשבת זמן מה במקום ולקשור קשרים עם אנשי הסניף... מרגישה את עצמי כמגויסת – צריכה להתחיל הכל מחדש, להכנס לחיי החברה, להכיר אנשים – ואין זה כל כך פשוט. כאן קיבוץ גדול וקשה, אבל מאד מעניין. במקום לקרוא בספרים – קוראת באנשים וגם זה חשוב."35

המנהיגות של פרומקה אכן היתה דרך המגע הבלתי אמצעי, האישי, עם החברים, לא המילה הכתובה אלא דווקא הקשר האנושי היה היסוד הדומיננטי בעבודתה.

השפעתה של פרומקה על הפעילות בגליל לודז' ניכרה כבר בראשית עבודתה שם. בסניפים היתה התעוררות ועבודת המזכירות השתכללה.36 אך הפגישות עם חברי הסניפים השונים העלו אצלה ספיקות לגבי ההרכב האנושי של התנועה. לדבריה, היה פער גדול בין רמת ההכנה הרעיונית של החברים וידיעת העברית שלהם, שהיו תנאי לקבלת אישור עלייה, ובין הרצון לצאת כבר להכשרה, והדבר הציק לה.37 היתה לה תחושה של אחריות גדולה וחוסר יכולת לעמוד בה, כמו בימי קיבוץ ביאליסטוק, היא גילתה רגישות לפער בין מצוקת החבר הבודד לבין דרישות התנועה.

האחריות שחשה הביאה את פרומקה להתלבטויות קשות בעניין המשך עבודתה במרכז התנועה: בהיעדר אקטיבה, הכל מונח על כתפיה, וכוחותיה דלים: ומה יהיה כאשר תעזוב את לודז', הרי כל עבודתה תיהרס. ממכתביה באותם ימים עולה תחושת חולשה, בעוד חנצ'ה אחותה מציגה את המציאות באור אופטימי יותר: בתנועה נעשית עבודה רבה ומאומצת, רשת של "שבועות לימודים", קורסים למדריכי "קבוצות" והכנות גדולות לסמינריון ארצי. בכל יש תזוזה: "נוכחותה של פרומקה נותנת כוח להמשיך" היא כותבת.38

פרומקה חשה אחריות יתרה כלפי התנועה. היא עבדה הרבה ובמסירות. אך בצד העשייה וההישגים היתה לה תחושה מתמדת של אי-נחת. "אינני יכולה להשתחרר מההרגשה שלא עשינו את כל אשר היה באפשרותנו לעשות" – כתבה בפברואר 1939.39

למרות שלא הצטיינה בכוח גופני, ולא תמיד היתה בריאותה תקינה, היתה פרומקה תמיד בדרכים, נקרעת בין הצורך להיות קרובה לחברים בוורשה ובין הצורך בפעילות במחוזות נידחים:

"קשה לי לשבת במקום אחד. מוורשה כמעט שברחתי (תמיד ככה) וכעת הייתי נפגשת בחפץ לב עם החברים שם. אין לך מושג עד כמה התקשרתי לכל אחד מכם. זהו קשר עמוק ויסודי וברור לי שאסבול קשה בעיירות פולסיה הרחוקות מבלי יכולת להפגש עם אנשינו בוורשה... אני רוצה לברוח עתה מעצמי ולשנות את אופי חיי ואם קשה שם בפולסיה – אהיה דווקא אני שם."40

בפולסיה עסקה פרומקה מספר חודשים בארגון סמינריון גלילי ובניהולו. היה זה הגליל המוזנח ביותר בגלילות פולין, מבחינת העבודה התנועתית, ואף על פי כן היו הישגים – "גם בפולסיה הנידחת אפשר לעשות גדולות".41 בסמינר היתה ידה בכל: היא ניהלה את משק הבית, ארגנה את העבודה ואת סדר החיים, לימדה עברית וניהלה חוגי לימוד, נשאה ונתנה עם האופה שבעיירה, עסקה בקניות אצל האיכרות – והכל בזריזות, בתבונת כפיים, בקפדנות ובדייקנות.

כאמור, ידעה להיות חמה ורכה וקשובה לבעיות אישיות של חברים, אך כשהעניין דרש זאת, ידעה להיות מחמירה ונמרצת: כאשר אחד הבחורים בסמינר מעל באמון ונטל לכיסו את דמי ההוצאות שקיבל מסניפו, לא ידעה פרומקה רחמים, ונהגה בו במלוא חומרת הדין ללא כל פשרה. כזאת היתה גם תגובתה כאשר גילתה, שהאופה בעיירה הפר את ההסכם ולא סיפק לחם למשתתפי הסמינר. נסערת מיהרה אל האופה ומבלי להרים את קולה הוכיחה אותו ודרשה ממנו לעמוד בהתחייבותו. היה משהו אמהי בדרך עבודתה בסמינר: הסמכות, החום והבטחון שנסכה, והדאגה לפרטים הקטנים.42

לאחר הסמינר בפולסיה היתה בקשתה, פשוט לשהות באחד הקיבוצים ולהמתין שם לעלייה לארץ, אבל במרכז התנועה לא רצו לשמוע על כך. הציעו לה לצאת לביאליסטוק ולהכין סמינריון גלילי:

"ולי קשה כל כך, שלא תוכל לתאר לך כלל, [אני] קשורה לתנועה לא רק בהכרתי, ונכונה לוותר על הכל כדי להוסיף משהו לכוחה. האוכל? – בימים הקרובים תתקיים פגישת האקטיבה ואני חרדה לה מאד: אסור לנו לצאת ממנה בהרגשה של חולשה."43 היא נקרעה בין החובה התנועתית לבין הצורך האישי. בתוך העבודה המאומצת ותחושת המשבר הקשה, בעיקר על רקע סגירת שערי ארץ-ישראל, היא עברה גם סערות נפש, שהיו לדבריה, חלק מאישיותה: "דומה כי זה, שקט לפני סער גדול, ואם יבוא הסער – לא ישאר ממני שריד – הריני אבודה. אך אם ידחה בואו – אחוג ניצחון!" כך היא חותמת את אחד המכתבים. אחרי כל מאמץ, כל מפעל תנועתי, באה תגובה של שפל ודיכאון. בינתיים נדדה מטלכני (Telechni) שבפולסיה לוורשה, ומשם לביאליסטוק. "תמיד צר לי המקום בו אני חיה ומתגעגעת לאותם המקומות שאיני נמצאת שם", היא כותבת מביאליסטוק.44

קיץ 1939 חלף בפעילות קדחתנית של סמינרים, מושבות קיץ ונסיעות. דווקא ערב המלחמה נשתנתה תנועת ההכשרה תכלית השינוי: הקיבוצים מלאו צעירים עליזים ומלאי מרץ וחסרו כוחות הדרכה ראויים. במהלך שנות ה- 30 גברה התלות בשליחים מארץ-ישראל, בין היתר בגלל ההזדהות של כל אחת מהתנועות עם זרם קיבוצי מוגדר. לכן חיכו לשליחים מהארץ.45 הללו כיוונו את תנועות הנוער בכל תחומי פעולתן, ניהלו את קיבוצי ההכשרה והיו הפוסקים האחרונים בכל העניינים. כמו כן, ההקפדה העקבית על עקרון ההגשמה האישית דלדלה את שורות בוגרי התנועה, שעלו לארץ-ישראל, והגבירה את תלותה בשליחים מארץ-ישראל.46

באביב וקיץ 1939 שבו חלק מהשליחים לארץ, ושליחים חדשים לא הגיעו. חוג הפעילים הצטמצם מאוד והאחריות שהוטלה עליהם נעשתה כבדה יותר. פרומקה היתה מודעת למצב התנועה, ולמרות כיסופיה לארץ-ישראל הבטיחה להישאר עד סוף הקיץ.47

חוויית ארץ-ישראל עמדה במרכז כל ההוויה הסוחפת הזאת של העבודה בתנועה, של הנדודים ברחבי פולין, הסמינרים, המושבות והמפעלים. הכמיהה לארץ-ישראל, לבית, לילד, ואולי גם לקשר אישי קרוב עם ידיד שהיה כבר בארץ – הסעירו את הלב. היה קשה לעמוד במתח שבין הצמאון לעלייה ובין הכורח להישאר בתנועה בפולין.48 כותב ידיד קרוב:

"חייה הפרטיים האינטימיים ביותר לא באו מעולם על סיפוקם. כאילו קיפחה אותם בידיה היא. ועלבון הקיפוח הזה היה פורץ ברגעים נדירים... פרומקה לא נכנעה ולא ויתרה. והכיסופים לעליה היו לא רק כיסופים לשלב עליון של הגשמה, בשיא התפקיד: הם היו ממוזגים במשאת-נפש של גאולת האשה והאם שבה."49

גם מכתביה מלאים תחושה של אובדן בית וגעגועים לבית אחר, ביטויי ערגה וגעגועים לארץ, וחששות שמא תחלופנה שנים עד שתגיע לשם. הכמיהה לארץ-ישראל מתישה את הכוחות:

"כבר איני מוצאת את עצמי פה. מרגישה כי חיי פה זה דבר חולף וכמהה לקבע. נזכרת עכשיו בדברי אליעזר: אמר לי פעם שכל אחד צריך לעלות ארצה בזמנו ודומני שזמני הגיע."50

הגעגועים לארץ-ישראל פוגעים, לדבריה, בשלימות העבודה בתנועה. איך תצא במצב כזה ל"שבועות הלימודים"? ויותר מזה, היא מתארת כיצד בחלומותיה היא משוטטת בארץ-ישראל, בעבודה בשדות או בשמירה, יש לה בטחון מלא שבקיץ כבר לא תהיה בפולין. "אצלי הגיעו הדברים עד לידי הכרח של מלחמה עם עצמי על הישארותי, מלחמת יום יום".51

בין תקופת פעילות בפולסיה לתקופת פעילות נוספת בוורשה, ביקרה פרומקה בפינסק, ולפתע חשה היטב באובדן של בית אחד, מבלי שתפוצה בבית אחר:

"שהיתי כמעט שבועיים בפינסק אחרי הסמינר הגלילי שריכזתי ונהניתי. אהבתי מאד את נהר הפינה שלנו... בקיץ שם יפה מאד ושקט. בפעם הראשונה אחרי שנה של נדודים היתה לי עכשיו הרגשה אמיתית של בית. היה קצת מוזר ומשונה ואולי גם קצת מכאיב, כי אף פעם לא הייתי קשורה להורים. והנה עתה כאילו התרפקתי עליהם. כנראה שבמשך הזמן קרה לי משהו, ואולי זה שאבדתי את ביתי בגולה הגביר בי את הגעגועים למשפחה."52

הניתוק מבית ההורים ב"גולה" והציפיה המתמשכת לבית חדש שתבנה בארץ-ישראל עוררו בה געגועים מחודשים להוריה ולמחוז ילדותה בפינסק. כתבה חנצ'ה:

"יש רצון למשש את החיים באופן ממשי ולגמור בלקראת, עם הציפיה המתמדת והדחיה. הרבה דברים אנחנו דוחים פה לקרן זווית, גונזים לשם ואין כנראה ברירה... פרומקה כבר רוצה, רוצה מאד לעלות."53

התשוקה לארץ-ישראל מהולה בתחושה, שכאן בפולין צריכים אותה מאוד. זהו מאבק פנימי בלתי נלאה. איום המלחמה העומדת בשער הוסיף והעמיק את כאב הגעגועים לארץ-ישראל, עד כדי מחלה קשה, "מחלת העלייה", כלשונה של פרומקה.54 אך היה עליה לדחות את הטיפול ב"מחלתה" – במועצת התנועה שהתקיימה בלודז' ב- 15 ביולי 1939 הוחלט לעכב פעם נוספת את עלייתה ולדחות אותה לסתיו. החברים המרכזיים חשו, שלא יוכלו לבצע את המשימות התנועתיות רבות ההיקף והתנופה, כפי שתכננו אז, ללא פרומקה. הם ידעו כמה תצער אותה החלטה זו, אך לא יכלו לוותר עליה בימים קשים אלו. פרומקה קיבלה את דין התנועה.55

בקיץ 1939, בעיצומה של תנופת פעילות בתנועה, בהכשרה ובעלייה, החלו התנועות בהכנות ראשונות לאפשרות של מלחמה. ההכנות כללו החלפת החברים במרכזים בחברים צעירים מתחת לגיל גיוס, וכן התארגנות במועצות הגליליות ובסניפים לפעולה עצמאית, במקרה של ניתוק מן המרכז – זאת בעיקר בגלילות המזרחיים, שם הניחו שיוכלו יותר לפעול, לאחר שהחזית תתייצב בתוך פולין. לאחר דיונים ממושכים על עתיד הקיבוצים, הוחלט שלא לפזרם. חברות היו אמורות לתפוש את מקום החברים בניהול הקיבוץ, להכין מלאי מזון לשעת חירום ולהתכונן לאפשרות של ניתוק מן המרכז.56 ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה כותבת פרומקה:

"גייסנו כבר את כל החברות והרכבנו מחדש את כל מועצות התנועה... אני נמצאת בוורשה ימים ספורים ואם יהיה שקט – שוב אעזוב אותה [לביקורים ברחבי פולין]. ברחוב ישנה כבר פאניקה, איך אנשינו שקטים ומחזיקים מעמד."57

בימים האחרונים של אוגוסט, כאשר החלה התארגנות החירום בתנועות, נמסרו ההחלטות וההנחיות לפעולה לסניפים ולקיבוצי ההכשרה באמצעות הדואר והטלפון, ובמקביל נפלה החלטה על ביקורים של חברי המרכז והשליחים מארץ-ישראל בכל מחוזות התנועה, כדי לחזק אותם ולהבטיח את עמידתם. טרם התממש והסתיים מחזור ביקורים ראשון, וכבר יצאה החלטה על מחזור ביקורים נוסף, אשר בסופו של דבר, באנדרלמוסיה של ימי המלחמה הראשונים, לא יצא אל הפועל. למעשה, ביום החמישי של המלחמה כבר לא היתה אפשרות לפעול מוורשה, לא היה כל קשר עם הקיבוצים, אלו שנשארו ואלו שיצאו לדרך, וורשה עצמה היתה בסכנה. ב- 7 בספטמבר יצאו חברי המרכזים מוורשה מזרחה, כל תנועה על פי החלטה נפרדת.58

המלחמה שפרצה ב- 1 בספטמבר 1939 קטעה את הפעילות, שבה נתגלו פוטנציאל גדול של עבודה תנועתית ושל יוזמה הזורמת מן ההנהגות אל הסניפים, באמצעות ביקורים תכופים של חברים מרכזיים. נראה שדרך עבודה ייחודית זו, של "הנהגה בדרכים", היוותה גורם משמעותי ביכולת מרכזי התנועות להמשיך את פעילותם באזורי הכיבוש השונים, למן הימים הראשונים של המלחמה. פרומקה פלוטניצקה, השליחה : הנהגה בדרכים | מחברת: נעמי שמשי

קצב ההתפתחויות עם פרוץ המלחמה היה כל כך מהיר, שחברי התנועות והנהגותיהן נאלצו להגיב למצב החדש בבהילות. תגובתן היתה שונה מכל מה שנצפה – נדידה בהולה מזרחה. התהליך החל, כזכור, בהחלטה המשותפת של המרכז ושל קיבוצי ההכשרה להישאר במקומות ולהיערך כדי להחזיק מעמד. המשכו היה התלבטות קשה, עם התקדמות הצבא הכובש, וסופו החלטה לצאת מזרחה. ב- 7 בספטמבר יצאו חברי קיבוץ ההכשרה גרוכוב וחברי המרכז מוורשה, ופרומקה בתוכם. את המסע מזרחה תחת הפצצות כבדות עשתה עם חברי המרכז, תוך קבלת אחריות על החברים מן השורה, שהצטרפו ויצאו בעקבות חברי המרכז, ומתוך נכונות לעשות כל מעשה, גם אם כרוך הדבר בסכנת חיים.59 גם בשלב הנדידה מזרחה לא התפורר המחנה החלוצי לחלוטין, כפי שקרה למסגרות הציבוריות האחרות: הנדידה נעשתה בקבוצות ובחבורות, תוך אחריות הדדית והדאגה לכל חבר בודד שהצטרף. מרכזי התנועות בדרכים המשיכו לנהוג כמרכזים בעלי אחריות תנועתית.60

את הרוח המיוחדת של התנועה באותם ימי נדידה מזרחה תיארה פרומקה בפני טוביה בוז'יקובסקי כעבור מספר חודשים: בתוך זרם הנודדים בלטה, לדבריה, משפחת אנשי ההכשרה מכל רחבי פולין המערבית. בין מאות אלפים בני אדם נואשים בלטו החלוצים בהתנהגותם, שבאה לביטוי בעזרה הדדית ובדאגה לחולים, גם כאשר היו רחוקים זה מזה כמה קילומטרים. כאשר הגיעו ידיעות על חברים שנקלעו למצוקה, נחלצו חברי ההנהגה לעזרתם.61

כמעט לכל התנועות היתה באזורי הספר המזרחיים של פולין רשת ענפה של סניפים, קנים וקיבוצי הכשרה, ואלה קלטו את החברים שהגיעו משטח הכיבוש הגרמני. התחנה הראשונה של התנועה הנודדת היתה בעיר קובל, שהפכה למרכז הראשון של "פרייהייט – החלוץ הצעיר" ומרכז "החלוץ". מכאן יצאו ההחלטות הראשונות של מרכז התנועה בתנאים החדשים.

ב- 17 בספטמבר התממש הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, והסובייטים נכנסו למחוזות המזרחיים של פולין. הקבוצה המרכזית בקובל קיבלה החלטה מפורשת כבר בימים הראשונים של כניסת הסובייטים לעיר, שהיא רואה את עצמה גם להבא כמרכז "החלוץ" ותנועת הנוער "פרייהייט – החלוץ הצעיר" בפולין. החלטה זו קבעה, למעשה, את המשך קיומה של התנועה ואת מחויבותה לדרכה. חברי המרכז ביקשו לחדש את הפעילות בכלים הישנים, תוך התאמתם לתנאים ולצרכים החדשים.

פעולת התנועה השתרעה על פני שלושה אזורי כיבוש שונים: שטחים שסופחו לרייך הגרמני, שטח ה"גנרל-גוברנמנט" אשר תחת כיבוש גרמני, ושטחי השלטון הסוביטי. אך למרות הפיצול והניתוק היא פעלה כתנועה אחת ונעשה כל מאמץ לקיים את הקשר בין שלושת המרכזים: בווילנה, בקובל ולבוב, ובוורשה. כבר אז היו חברים, ובעיקר חברות, שהצליחו להגיע ליישובים יהודיים בכל אחד מחלקי פולין לשעבר. קשר זה עם פיזורי התנועה באזורי הכיבוש השונים איפשר קבלת החלטות משותפות של התנועה על כל חלקיה.62

אחד הנושאים הראשונים בדיוני המרכז הנודד בקובל היה שאלת החזרה לשטח הכיבוש הגרמני, וחידוש הקשר התנועתי עם החברים שם. במהלך הדיון הודיעה פרומקה, שהיא חוזרת לוורשה כדי להגיש עזרה לחברים שנותרו בשטח הכיבוש הגרמני, ולבדוק שמועות, שניתן לצאת משם לארץ-ישראל. שובה של פרומקה היה אקט חשוב במהלכי התנועה הבאים. שליח שהשתתף באותה פגישה כתב ביומנו:

"צפה ההצעה שמישהו מחברי המרכז יחזור לוורשה. מה? לתופת ההיא?... פרומקה קמה ומציעה את עצמה לשליחות זו. רגע של מועקה אכזרית... פרומקה מודיעה כי לא יזיזוה מהחלטתה... העוד נתראה באחד הימים?"

פרומקה היתה הראשונה שחזרה לוורשה. מאחורי החלטתה לצאת לשליחות מסוכנת זו היו גם מניעים אישיים: הידיעה על מות חנצ'ה, אחותה הצעירה, בהפצצות בלודז' – ידיעה שהתבררה אחר כך ככוזבת, והרצון החזק להגשים סוף-סוף את חלום ארץ-ישראל, חלום שהיה קשור בידיד קרוב שהיה כבר בארץ.

בדרכה לוורשה פקדה פרומקה את ביתה בפינסק, כדי להיפרד מבני משפחתה. בימים המעטים ששהתה בפינסק החלה בחידוש הפעילות התנועתית שם, והשפיעה לא מעט על חידוש הקיבוץ במקום.63

מאוקטובר עד ינואר 1940, מועד שובה לוורשה של צביה לובטקין, נציגת מרכז "החלוץ", פעלה פרומקה לבדה במרכז "החלוץ" ו"דרור" – שמה החדש של "פרייהייט – החלוץ הצעיר" – ושימשה איש הקשר עם החברים שנשארו. למרות ההתפוררות הכללית נמשכה בשטח הכיבוש הגרמני פעילות תנועתית מסוימת: שני קיבוצי דרור, שהשתייכו ל"גוש הכללי" ב"החלוץ", בלודז' ובבנדין, ניסו לתפקד למרות התנאים הקשים, וגם בסניפים לא פסקה הפעולה לחלוטין. לאחר הזעזוע של ימי המלחמה הראשונים חזרו חברים להיפגש, התארגנו וניסו לחדש את הפעילות עוד לפני שהגיעו חברי המרכז. כשהגיעה פרומקה מקובל לוורשה, מצאה במקום קיבוץ הזקוק לעזרתה, אך מהווה בסיס טוב לפעולה. הקיבוץ בוורשה מנה כ- 50 חברים, וביניהם מרכז "החלוץ" החדש, שניגש מיד לארגון התנועה בוורשה. ממנו יצאו שליחים, בעיקר חברות, לכל חבלי ה"גנרל גוברנמנט" לגיוס מחודש של המחנה החלוצי ולהקמת הסניפים.64

במשך החודשים הראשונים, ממחצית אוקטובר 1939 עד ינואר 1940, הספיקה פרומקה לערוך ביקורים בשטח ה"גנרל-גוברנמנט" ובשטחי פולין המסופחים ל"רייך" הגרמני. במחצית אוקטובר נסעה מחופשת כפולניה ללודז' ונפגשה שם עם החברים, שרידי קיבוץ דרור, כדי לברר את האפשרויות להמשך פעולתם. מפיה שמעו אנשי לודז' על המתרחש בתנועה ועל חיפושי דרך לארץ-ישראל, וביקורה עודד את רוחם. פרומקה פעלה בלודז' כשליחה מטעם המרכז בוורשה, ובהתייעצות עמה החליטה מזכירות הקיבוץ להעביר למרכז בוורשה את יוסף קורניאנסקי, חבר מרכזי, שהיה מבוקש על ידי הגרמנים.

כנגד המגמה לרכז את כל החלוצים בווילנה החופשית, מתוך תקווה להוציאם לארץ-ישראל, החל כבר במחצית אוקטובר לחץ על חברי הנהגה מכל התנועות נגד חיסול העבודה בשטחי הכיבוש. פרומקה עמדה על כך שקיבוצי ההכשרה שנותרו בלודז' ובבנדין ימשיכו להתקיים. היא נסעה לבנדין בכוונה לבדוק את כיווני הפעולה: לברר את מצבו של הקיבוץ שם, וגם לבדוק אפשרות מעבר דרך אושווינצים לסלובקיה, במטרה למצוא דרך לארץ-ישראל. לאחר סיפוח אושוינצ'ים לרייך הגרמני הוקם בה משרד ארצישראלי, שעסק בעלייה בלתי לגאלית, בדומה לפעילות שנמשכה בגרמניה עד סתיו 1940. מעט מאוחר יותר התפתחו אפשרויות נוספות גם בסוסנוביץ, שם הוקמה "מחלקת הגירה" במסגרת היודנראט האזורי.

בביקורת בבנדין בדקה פרומקה את אפשרויות העלייה, ועם שובה החלו אנשי "החלוץ" בוורשה, שתלו בנסיון זה תקוות גדולות, להעביר קבוצות חברים בכיוון גבול זה.65 בפברואר 1940 חצתה פרומקה שנית את גבול ה"רייך" וביקרה בבנדין. יחד עם הרשל שפרינגר, מזכיר קיבוץ דרור בבנדין, טיפלה בקליטת חברי "החלוץ", שהגיעו מוורשה במטרה לצאת לארץ-ישראל דרך אושווינצים, "ונתקעו" במקום לאחר כשלון המאמצים לחצות את הגבול לסלובקיה. לקבוצה זו היה חלק חשוב בשיקומו ובביסוסו של קיבוץ דרור בבנדין.66

כאמור, שבה צביה לובטקין לוורשה בינואר 1940, והחלה לפעול כנציגת "החלוץ" במרכז בוורשה, ופרומקה התפנתה לנסיעות וביקורים ברחבי פולין. קשרי הדואר בין המקומות נותקו, והנסיעה ברכבת היתה אסורה על יהודים. הקשר בין ורשה והגלילות נתקיים בסיכון רב, בעיקר על ידי חברות בעלות קלסתר פנים לא-יהודי. כל נסיעה לגלילות מחוץ לוורשה היתה כרוכה בהוצאות גדולות, ונמשכה שבועות?67

למרות המראה היהודי, שהיה עלול להסגיר אותה בכל רגע, הפכה פרומקה להיות ה"פכוטנר מגיד" – הדרשן הנודד – של התנועה, כפי שכינו אותה באתם ימים. היא שקדה על קשרים עם החברים ונסעה עם תעודות אריות ממקום למקום, כדי להביא את דבר התנועה לכל מקום בו היו חברי תנועה, וכדי לגייס חברים לעבודה במרכז התנועה.68

פרומקה ניצלה כל דרך אפשרית ליצירת קשר עם סניפי התנועה: יושב ראש היודנראט של רדומסק, שנסע לעתים קרובות בענייני הג'וינט לוורשה, הביא באחת מנסיעותיו דרישת שלום לטוביה בוז'יקובסקי, חבר התנועה ברדומסק, מה"אחיינית" שלו, אותה פגש במשרדי הג'וינט בוורשה, עם הודעה שהיא עומדת לבקר ברדומסק. לאחר ציפיה של חצי שנה לקשר, מאז פרוץ המלחמה, הבין טוביה שהתנועה אכן ממשיכה להתקיים, למרות שלא ידע מי היא אותה "אחיינית". כמה שבועות מאוחר יותר הופיעה פרומקה ברדומסק. מטרת ביקורה היתה לגייס את טוביה לפעולה בוורשה, כדי לבנות מחדש את האקטיבה של תנועת מחתרת ארצית:

"במשך שש השעות שבילתה אצלי חייתי באווירה שכולה זוהר, כולה התרוממות... אמנם הנושאים שעליהם דברנו רחוקים היו מחגיגיות, הם היו מעין תרכיז של תוגה, אך הידיעה כי כוחות תנועות המחתרת גמרו אומר להיות לפה ליהודים הנרדפים ולעמוד לימינם בכל צרה – ידיעה זו היה בה משום נחמה פורתא."

פרומקה שהתה ברדומסק רק שעות מספר, שכן עבודה רבה היתה לפניה. היא עברה בכל רחבי פולין, ביקרה במקומות רבים בהם התקיימו סניפים או גרעינים תנועתיים לפני המלחמה, והביאה את בשורת ההתארגנות של התנועה במחתרת.69

במרץ 1940, ערב פסח, הגיעה פרומקה ללובלין, בתקופה של גירוש היהודים מעיירות הסביבה ורצח חיילים יהודים שנשבו על ידי הגרמנים. הביקור של פרומקה היה הקשר הראשון שלהם עם המרכז בוורשה, שם לא ידעו על המתרחש בלובלין. פרומקה מסרה לחברים בלובלין על הפעילות בוורשה ועל הסיכוי לצאת לסלובקיה דרך אושוונצ'ים, בדרך לארץ-ישראל. בעקבות הביקור ארגנו את סניף "החלוץ" במקום וחידשו את הפעילות החברתית, שמשכה אליהם מספר חברים גדול מזה שהיה בתנועה לפני המלחמה.70

באפריל 1940 יצאה פרומקה לסיור נוסף בזגלמביה, שם כבר היתה פעילות משותפת של התנועות, מונעת על ידי אנשי "החלוץ" שהתרכזו בבנדין לאחר כשלון היציאה לסלובקיה, ובהשראת מרכזי התנועות בוורשה. באביב 1940, עם הקמת החווה החקלאית בבנדין, הפכו החווה וקיבוץ דרור בבנדין מוקד לפעילות חברתית של תנועות הנוער החלוציות. מאז הקמת החווה החלה לפעול ועדת תיאום בין-תנועתית, שהיתה למעשה המסגרת הארגונית המסורתית של "החלוץ". ועדה זו נתכנסה לעתים בחווה ולעתים בקיבוץ דרור. פעילות "החלוץ" בחווה ובקיבוץ דרור לא שיתקה את הפעילות התנועתית, ואפילו הגבירה אותה. היה כאן המשך המסורת מלפני המלחמה – שמירה על האוטונומיה של התנועות במסגרת "החלוץ".71 בביקורה שילבה פרומקה שליחות כפולה: מטעם מרכז "החלוץ" בוורשה ותנועת דרור.

בשובה מזגלמביה ביקרה פרומקה בהר ובישוב ושהתה במקום שלושה ימים. משם המשיכה פרומקה לזמושץ ולסניפים אחרים באיזור, וחזרה לוורשה בסוף אפריל.72

כאמור, היתה פרומקה השליחה הנודדת של מרכז התנועה בוורשה. נסיעותיה נועדו, כדברי צביה, "לקיבוץ נידחי התנועה, איתור חברים, חידוש הפעולה וחיפוש דרכים לארץ-ישראל."73 בפרוטוקול מישיבת "ברית הארגונים החלוצים" בווילנה, במרץ 1940, יש דיווח על הפעילות בשטח הכיבוש הגרמני. בדו"ח מתוארים חידוש קיבוצי ההכשרה, ארגון הסניפים מחדש, הפעילות לקראת עלייה לארץ-ישראל ופעולתה הציבורית של פרומקה:

"כאגדה מתהלך בפולין שימעה של אחת החברות ממרכז "החלוץ" המופיעה בערי שטח הכיבוש וכל הגבולות, למען ארגון הפעולה החלוצית, הדמות הצעירה הזאת נקראת בפי אלפי חברים ויהודים נענים בשם "די מאמע"."74

הרוח האמהית שהשרתה פרומקה על החברים בקיבוצי ההכשרה במצוקה של ימי שלום, התרחבה בתקופת המלחמה ונפרשה על ציבור יהודי גדול הרבה יותר. רוח זו באה לידי ביטוי גם בפעילותה של פרומקה בוורשה. מעון "החלוץ" בעיר הפך להיות לא רק מרכז לחברי התנועה, אלא מקור סיוע להמוני פליטים יהודים, שבאו לקבל עצה, עידוד וקערית מרק. בין נסיעותיה מצאה פרומקה זמן גם למעון. כותבת צביה לובטקין:

"יהודים היו נוהרים מכל העברים, אחד שואל אם כדאי לו לשוב למקום מגוריו הקודם או לנדוד לשטח הסובייטי, אחר מבקש ארוחה חמה או פת לחם לאשתו וילדיו... כאם טובה היתה דואגת ומרחמת."

לדברי חבריה, הפכה פרומקה דמות מוכרת במסדרונות הג'וינט ובמרכזי הציבוריות היהודית המתהווה. העובדה שרבים מראשי הציבור היהודי עזבו את ורשה ללא שוב, ואילו היא חזרה ופעלה למען רבים, עשתה אותה לשם דבר ברחוב היהודי.75 פעילותה היתה אופיינית לתהליך שעבר על הנהגות תנועות הנוער בשנת המלחמה הראשונה: מניתוק והתרחקות מהרחוב היהודי, שאפיינו אותן לפני המלחמה, למעורבות ואחריות ציבורית רחבה יותר, ומילוי חלק מהחלל שנוצר עם התפוררות מערכות ההנהגה האחרות.

באביב 1940 חל שינוי באופי הפעילות התנועתית בוורשה, שהתמקדה כעת בשיקום מרכז "החלוץ" בוורשה והעמקת הפעולה החינוכית במרכז ובערי השדה. מצד אחד הוחמרו הפקודות נגד היהודים, וצריך היה לחפש דרכים להתמודד עם הסכנות החדשות.מצד שני, לאחר חודשים של ביקורים וקשירת קשרים ראשונים, הורגש צורך דחוף בחידוש כלים של מסגרת ארגונית ארצית, כמו עיתון, סמינר ומועצה ארציים, שיבטיחו את המשך קיומה של התנועה בזמנים הקשים העתידים לבוא. שובו של יצחק צוקרמן לוורשה נתן תנופה חדשה לפעילות החינוכית:

"היה צורך רב בצעדים אלמנטאריים כדי לארגן מחדש את התנועה החינוכית – המחתרתית, היו פעולות ראשונות, אבל לא נתנה להן מסגרת. למשל פרומקה ולאה פרלשטיין נסעו למקומות שלא היו בהם סניפים, להתוודע, להגיד שלום, אבל אחרי שחזרו נשאר שם חלל ריק."76

פעילותו העיקרית של יצחק צוקרמן הופנתה כעת להעמקת העבודה החינוכית בקרב הנוער, וזו הביאה להתארגנות מחודשת של המזכירויות הגליליות, שהתכנסו בוורשה לאחר כמה חודשי פעולה, לסיכום הפעולה ולהתוויית קווים לעתיד.77

המחצית השנייה של 1940 הצטיינה בפעילות אינטנסיבית ביותר של ביקורים בגלילות ובסניפים, בכינוסי הכשרה ובמחנות עבודה. אלה היו בעצם נקודות חקלאיות, ונועדו להקל על מאבק הקיום הכלכלי, ולנצל את הנקודות כמסגרת ארגונית תנועתית. ביקורים אלו נעשו בעיקר על ידי חברי המרכז, כשאליהם הצטרפה לונקה, קשרית התנועה.78

התנועה בדרכי פולין היתה כמעט בלתי אפשרית ליהודים. הנסיעה ברכבות היתה לעתים אסורה גם על פולנים, והרכבות נשמרו היטב על ידי הגרמנים ועוזריהם. בצד הביקורים של חברי המרכז – צביה לובטקין, יצחק צוקרמן ופרומקה, הלכה והתארגנה מערכת קשר מיוחדת, בעיקר קשריות, שטלטלו עצמן ממקום למקום בעגלות או במשאיות, בסכנת חיים מתמדת, וקיימו את הקשר התנועתי.79

התרחבות הפעילות התנועתית והעמקתה עוררו צורך דחוף בהכשרת מדריכים ופעילים חדשים בתנועה, והביאו לארגון סמינר חינוכי ארצי. הביקורים שנערכו במהלך המחצית הראשונה של 1940 הכשירו את הקרקע לקשר עם משתתפי הסמינר המרכזי הראשון של דרור, שנערך בוורשה בחודשים יוני-יולי ונמשך שישה שבועות. בסמינר השתתפו 45 חברים, שהגיעו מ- 23 סניפים בערי ה"גנרל-גוברנמנט". העברת משתתפי הסמינר לוורשה היתה מבצע מחתרתי מסוכן, ונעשתה בעיקר על ידי לונקה קוז'יברודסקה, הקשרית המרכזית של דרור, ועל ידי חברי המרכז, שיצאו לסניפים וליוו את החברים לוורשה.80

אחת ממשתתפות הסמינר מספרת כיצד הגיעה לונקה להרובישוב והביאה הוראה מפרומקה, שעליה לנסוע עמה לסמינר בוורשה.

"באה הדודה לונקה קוז'יברודסקה עם הוראה מפרומקה, שאסע איתה... הידיעה הזאת כל כך הפתיעה אותי שלא ידעתי מה עלי לעשות. היו לי קשיים שונים והרי פרומקה צוותה להביא אותי, אז אני כנראה מסוגלת."81

הסמכות של פרומקה סייעה לה להתגבר על הלבטים והקשיים ולנסוע לוורשה בתנאי מחתרת, בסיכון גדול, במשך ארבעה ימים.

לונקה היתה המקשרת, מבצעת ההוראות מטעם מרכז התנועה בוורשה, אך היה הבדל בין ביקוריה וביקורי חברי המרכז. אפילו אישיות בעלת כוח השפעה כמו לונקה היתה תלויה בסמכות חברי המרכז ופעלה בשמם. בפעולת הקשר לא יכלה פרומקה להתחרות בקשרית כמו לונקה, ששלטה בפולנית, נראתה כגויה טיפוסית, וידעה להסתדר בכל מצב. כוחה של פרומקה היה בסמכותה התנועתית. בכל מקום אליו הגיעה התמודדה עם הבעיות שהתעוררו ונתנה פתרונות במקום.82 בנסיעותיה לקחה על עצמה פרומקה סיכון עצום, אך לביקורה היתה תרומה ייחודית לקיום התנועה הארצית, שלא היה לה תחליף.

לקראת סוף 1940 הגיעה הפעילות התנועתית לפריחה שכמוה לא ידעו גם בימים שלפני המלחמה. "במשך שנה ומחצה אחרי פרוץ המלחמה, פיתחנו רשת גדולה של הכשרה, ותנועות נוער איתנות היו לנו, חזקות ויפות הרבה יותר מבימים כתיקונם" – מסכמת פרומקה את פעילות התנועה במהלך 1940.83

בסתיו 1940, עם סגירת הגיטאות, החל שלב חדש בהתפתחות "החלוץ" ובמערכות הקשר התנועתי. סגירת גיטו ורשה בנובמבר 1940 יכלה להיות מכת מוות לתנועה הארצית, שמרכזה ולב פעילותה היו בוורשה. כנגד הסכנה החדשה המתרגשת ובאה ננקטו במרכז "החלוץ" שני כיווני פעילות: מצד אחד נעשה מאמץ לחזק את מרכזי המשנה כמערכות עצמאיות יותר, למקרה של ניתוק מהמרכז, להעמיק את פעילות התנועה בערי השדה ולהקים קיבוצי הכשרה, שיבטיחו את הקיום הפיזי והרוחני של החברים: מצד שני נערכה פעולה לחיזוק דרכי הקשר בתנאים החדשים.

העצמאות של מרכזי הפעילות בערי השדה החלה כבר בימים הראשונים של סגירת הגיטו: בכינוס דרור בוורשה בנובמבר 1940 הוחלט על הקמת מועצות גליליות בכל הערים המרכזיות בהן ישבו יהודים, כך שאם יינתק הקשר עם המרכז תהפוך כל מועצה גלילית להיות מרכז עצמאי. נקבעו גם החברים האחראים בכל מועצה כזו.84

ריכוז היהודים בערים הגדולות וסגירתם בגיטאות במהלך 1941 הביא עמו הרס וחורבן על מאות עיירות ויישובים יהודיים, ואיום למוטט את התשתית של פעילות התנועה ברחבי פולין. "עלינו להביט בעיניים פקוחות לתהום שנפערה ולעשות כל אשר ביכולתנו. אם לדור הצעיר שלנו תאבד אמונתנו ביום המחרת, לא יהיה עוד מסוגל מבחינה פסיכולוגית לעמוד בימי האימה" – כותבים בעיתון דרור בפברואר 1941.85

התגובה לחורבן ההולך ומתרחב היתה העמקה וחיזוק של הפעילות התנועתית בתוך הגיטאות ההולכים ונסגרים. משמעות הדבר היתה העמקת עבודת המחתרת בגיטאות שבערים הגדולות: בתוך הגיטו, בתוך הרעב והצפיפות, ניסו התנועות לקיים חיי עבודה וחברה, חינוך ופעילות תרבותית.86

התרבות הפעילות התנועתית בתוך הגיטאות גרמה לצורך מידי בחיזוק הגרעין התנועתי הפעיל. כהמשך לסמינר המרכזי של דרור, שנערך בוורשה בקיץ 1940, נערכו במהלך שנת 1941 עוד שני סמינרים בוורשה: האחד התקיים בינואר 1941, נמשך חודש ימים, והקיף 32 חברות: והשני בדצמבר 1941 – ינואר 1942, והקיף 42 חברים, שהגיעו מ- 8 ערים. בסתיו וחורף של 1942-1941 נערכו גם סמינרים גליליים בני שבועיים בהר ובישוב (Hrubieszow), באוסטרוביץ (Ostrowiec), באופטוב (Opatow), ברדומסק (Radomsk), בלובלין ובוורשה. "הודות לסמינרים אלו גדל האקטיב [השכבה הפעילה והמובילה] הצעיר בתוך תקופת המלחמה" – קובעים בדו"ח של מרכז התנועה.

התרחבות הפעילות התנועתית דרשה גם הרחבה של פרסומי המחתרת, כדי לחזק את רוח החברים ולספק להם מידע על המתרחש מחוץ לגיטו. במקום עיתון דרור באידיש, שהחל לצאת כבר באפריל 1940, ונועד להעמקת הפעולה החינוכית, החלו להוציא עיתון שבועי באידיש – ידיעות – שהיה מכוון לציבור היהודי כולו, ופרסם מה שנקלט ברדיו החשאי של המרכז בוורשה, ואת הידיעות שהביאו המקשרים מן הגיטאות האחרים.87

כדי לגבש את האקטיב התנועתי, להבטיח את הקיום הפיזי של החברים ולחזק את הבסיס החומרי של התנועה – החליטו לחדש את הפעילות בקיבוצי ההכשרה, שערב המלחמה היוו את פיסגת הפעילות התנועתית לקראת ההגשמה בארץ-ישראל. בכינוס דרור בוורשה ערב סגירת הגיטו, הוחלט להקים בכל עיר שבה מרוכזים יהודים, גרעין קיבוצי-חלוצי.88

ככל שגברה המצוקה הפיסית והנפשית של החברים הלך מפעל ההכשרות החקלאיות והתרחב, והפך למוקד פעילות מרכזי של התנועה : בתחילת קיץ 1941 מנו חברי דרור בהכשרות החקלאיות 480, ובסוף אותו קיץ הגיע מספרם ל- 700, דבר המלמד על החשיבות שייחסה התנועה למפעל זה, ועל היענות החברים, שהיו זקוקים למסגרות אלו.89

בתנאי הבידוד והניתוק של הגיטאות עלתה חשיבות הביקורים והקשר בין המרכז למוקדי הפעילות הנזכרים, אך מספר החברים שיכלו להמשיך ולקיים את הביקורים הלך והצטמצם ללא כל אלטרנטיבה: כדי לצאת מחוץ לגיטו צריך היה להתחפש כפולני, ולשם כך היה נדרש פרצוף "ארי", ופולנית טובה.90 הקשריות, שהיו בעלות הנתונים הנדרשים, הפכו לגורם הקשר העיקרי, אך לא יכלו לבוא במקום ביקור של חברי המרכז, שהיו בעלי סמכות ויכולת הכרעה במקום. וכך, למרות הקושי, והסיכון הגדול, נעשה מאמץ להמשיך ולקיים נסיעות של חברי מרכז.91

הקשריות וחברי "המרכז" היוו במהלך 1941 גורם מרכזי בקיום הקשר ובהנעת הפעילות התנועתית בכל התחומים: הם ביקרו במועצות הגליליות וארגנו את הפעילות בביקוריהם, הם חיפשו מקומות לחוות חקלאיות, הכינו מקומות לקיבוצי הכשרה, העבירו עיתונים וספרים, ובעת הצורך העבירו גם אנשים, אם לצורך הקמת קיבוצי הכשרה חדשים, ואם בקשר לניסיונות המעבר לסלובקיה, במטרה להגיע לארץ-ישראל – פעילות שנמשכה עד יוני 1941.

בכל הפעילות המגוונת הזו נזכר שמה של פרומקה, שהמשיכה לנסוע בשליחות המרכז בוורשה למרות חזותה היהודית והפולנית הלא-רהוטה שבפיה.92 אם בתחומי ה"גנרל-גוברנמנט" היה הקשר קשה ומורכב, הרי מחוצה לו היה הקשר כרוך בקשיים גדולים הרבה יותר, והביקורים בזגלמביה שבתחומי הרייך היו שיא הפעילות בנוגע לקשר. הניתוק הכמעט מוחלט של איזור זה מה"גנרל-גוברנמנט" גרם, מצד אחד, לפעילות מקומית עצמאית יותר, ומצד שני לשיתוף פעולה משמעותי יותר בין התנועות.93

שנת 1941 היתה תקופת הפריחה של פעילות תנועות הנוער בבנדין, היקף הפעילות בשנה זו השתווה לזה שלפני המלחמה ואולי אף עלה עליו. בבנדין בלבד הגיע מספר חברי התנועות החלוציות באביב 1941 ל- 1,400. הפעילות האוטונומית של תנועות הנוער בזגלמביה נהנתה מחסות רשמית למחצה של היודנראט, למרות הקונפליקטים ומערכת היחסים הסבוכה ביניהם. ביקורי השליחים ממרכז התנועות בוורשה בראשית 1940 שימשו גורם חשוב לחידוש הפעילות בזגלמביה, ונעשו משמעותיים עוד יותר במהלך 1942-1941. השליחים שהו בקני התנועות תקופות זמן ממושכות, ארגנו סמינרים ומועצות אזוריות ופיקחו על העבודה מקרוב.

במרץ 1941 הגיע אליעזר גלר מהנהגת "גורדוניה" בוורשה, ופעל במשך מספר חודשים לשיקום קני "גורדוניה" בזגלמביה. בפגישות שקיים עם אנשי התנועות דיווח אליעזר על פעילות המחתרת של התנועות ברחבי פולין, ובמיוחד בוורשה. במהלך ביקורו נערכה בזגלמביה ועידה אזורית של כל התנועות המשתייכות ל"החלוץ". ביקורו של גלר הניע וחיזק את פעולת "גורדוניה" בזגלמביה, ותרם ליצירת המרכז המשותף לתנועות הנוער החלוציות.

באוגוסט 1941 הגיעה לבנדין טוסיה אלטמן, מהנהגת "השומר הצעיר" בוורשה, למספר חודשים, ובמהלכם הפעילה את קני התנועה בזגלמביה וקיימה סמינר מדריכים ומועצה אזורית של "השומר הצעיר".94

בקיץ 1941 הגיעה פרומקה לקיבוץ דרור בבנדין. קשריה עם חברי הקיבוץ היו קרובים מאז ביקורה הקודם, בקשר לניסיונות היציאה לסלובקיה בפברואר 1940. פרומקה הגיעה לבנדין כשליחת דרור ו"החלוץ", דהיינו שליחת ארגון-הגג של תנועות הנוער החלוציות, כפי שהגדירו עצמם חברי הקבוצה המרכזית ב"גוש הכללי", מאז החלטות קובל באוקטובר 1939, וכך גם פעלו כמרכז "החלוץ" בוורשה.95

כשליחת דרור פעלה פרומקה בסניפי התנועה במשך מספר חודשים, סייעה בארגון סמינר מדריכים בקיבוץ והרצתה בו. כשליחת מרכז "החלוץ" יצרה גם קשר עם הנהגת "מחלקת הנוער" בזגלמביה, שפעלה ליד היודנראט ובחסותו. פרומקה השכילה לעודד את החברים ולחזקם, ותרמה לא מעט לאווירת הרעות המיוחדת בקיבוץ. "אהבנו לבוא אליהם ולשבת עמם שבת אחים גם יחד", כותבת פרדקה מזיא, מפעילי "הנוער הציוני" בזגלמביה.96 את הביקור הממושך בזגלמביה סיכמה פרומקה עם שובה לוורשה, באוקטובר 1941:

"אני חוזרת כעת משלזיה, שם הייתי חודשים מספר עלי לומר לך, כי שבעתי נחת מן הקיבוץ שלנו. ילדי הנוער התבגרו אמיצים ויפים. בסיום לפגישה נתקיים אצלם סמינר מחוזי, הודות לנו פעילות גם הסתדרויות אחרות."97

בין אוקטובר 1941, מועד שובה של פרומקה מבנדין, לינואר 1942, מועד צאתה בשליחות התנועה למחוזות המזרח, עבדה פרומקה לצדה של צביה לובטקין בוורשה. היא כתבה לחברים בארצות-הברית:

"כאן מתענים החברים בעינויים איומים ואתם עודכם מדברים על נכונות לעזור. הייתי מייעצת את כולכם להמעיט בכתיבה ולפחות פעם אחת לשלוח עזרה. סלחו לי על נעימה זו שבדברי, אך איני יכולה יותר לראות איך צ' [צביה] עובדת למעלה מכוחותיה."98

הפלישה הגרמנית לברית-המועצות ביוני 1941 כינסה שוב את כל חלקי התנועה תחת שלטון כיבוש אחד, אך הגבירה גם את הבידוד, הניתוק והאיום כלפי כל ניסיון לממש חיבורים אלו בפועל. פרומקה פלוטניצקה, השליחה : חזרה לוורשה | מחברת: נעמי שמשי.

עם הידיעות על הרצח השיטתי במזרח בספטמבר-אוקטובר 1941, נעשו הגישושים והניסיונות ליצירת קשר של המרכזים בוורשה ובווילנה למאמץ ממוקד יותר במטרה לבנות מערכת קשר מתאימה לתנאים החדשים. הפעילות התנועתית של שלהי 1941 שילבה שני כיווני פעולה שונים, ובהתאם לכך פעלה גם מערכת הקשר התנועתי: בווילנה החלה כבר התארגנות לקראת מחתרת לוחמת, וזה היה גם כיוון פעילותן של הקשריות שם. ואילו בוורשה, גם לאחר שובו של הניק גרבובסקי, הצופה הפולני, מווילנה, עם הידיעות הקשות על רצח היהודים, נאחזו עדיין בפעילות של תנועה חינוכית במחתרת, אם כי תודעת המציאות הלכה והשתנתה כבר בחודשים הראשונים של 1942.

בדצמבר 1941 מסכמת צביה את פעילות התנועה:

"ובמצב איום זה עומדים חברינו בכל מקום על המשמר, הם מבקרים בערי השדה, מארגנים קורסים לעברית וללמודים כלליים, מפיצים את ה"ידיעות" מהנעשה בארץ ישראל. כן עלה בידם להרחיב את נקודות ההכשרה הקיימות ולהוסיף עליהן חדשות."99

בראשית 1942 חודש הקשר בין מרכזי התנועות בוורשה ובין החלקים שנותקו במהלך המלחמה. בדו"ח של מרכז דרור במאי 1942 נכתב: "אנו נפגשים – שוב חברים מן הגוברניה, [הגנרל-גוברנמנט], מליטא וביילורסיה... זוהי שמחה, אף על פי שאופן התאחדותנו אינו משמח כל עיקר". הגישושים הראשונים להקמת הקשר בין ורשה לווילנה, שהחלו בסוף 1941, התבססו והתרחבו למערכת קשר שנישאה על ידי אנשי קשר – בעיקר קשריות – שהניעו את פעילות התנועה במהלך 1941.100

זו היתה שוב תנועה ארצית אחת, אך המציאות השונה בווילנה ובוורשה הכתיבה אופי פעילות שונה: השליחים ואנשי הקשר במחוזות המזרח התמקדו בהעברת המידע על ההשמדה במזרח, ועל ההחלטה להתגונן. ובוורשה עשו כל מאמץ לקיים את הקשר עם מחוזות המזרח, כדי להבין את המתרחש ולסייע לחברים.101 תגובת תנועות הנוער החלוציות למציאות החדשה – לשינוי בתנאי הקיום היהודי, התבססה על התשתית הישנה של התנועה החינוכית, תוך התאמתה לצרכים החדשים. בדו"ח פנימי של מרכז דרור ממאי 1942 ממשיכים לדבר על "ביקורים", "סמינרים" ו"קיבוצי הכשרה" – אותו מינוח ישן, אם כי התנאים והתכנים השתנו.102

מה היו, אם כן, התכנים החדשים של אותם ביקורים, ומי היו המבקרים? היקף הביקורים המפורט בדו"ח של מרכז דרור נראה על רקע התקופה והתנאים כתיאור דימיוני יותר מאשר מציאות. העיון במקורות מלמד, שלא מדובר כאן ברשת רחבה של אנשי קשר, הפרושה על רחבי פולין, אלא בעיקר בשלוש חברות, שנשאו על כתפיהן את עול הקשר הזה, וקיימו את הביקורים: לונקה קוז'יברודסקה, פרומקה פלוטניצקה ותמה שניידרמן, קשרית דרור במחוזות המזרח ובוורשה.103

בראשית ינואר 1942 שבה לונקה קוז'יברודסקה משליחות של שבועיים בווילנה, והביאה לוורשה מידע מעודכן על המתרחש במחוזות המזרח ובתנועה בווילנה. בעקבות הידיעות הללו יצאה פרומקה ב- 10 בינואר 1942, בעיצומו של הסמינר המרכזי של דרור בוורשה, בשליחות מפורשת אל מחוזות הרצח במזרח. בפנקס הסמינר כתב יצחק צוקרמן בסוף תוכנית הפעילות של שבת 10 בינואר: "אסיפת פרידה לפרומקה; חורבן ירושלים דליטא".104

על התחושה הקשה של פרומקה לפני צאתה לשליחות זו אפשר ללמוד ממכתב שכתבה באותו יום לחבר בארץ: "הנני נוסעת לכמה זמן אל מרדכי [טננבוים] ומי יודע מתי אשוב ואתראה עם קרובי."105

פרומקה הגיעה לגיטו וילנה במחצית ינואר, ופעלה באיזור במשך מספר חודשים: "חדשים אחדים ביליתי במשפחת וילנסקי [וילנה] מצבם טוב. במיוחד ד"ש מאת האדונים 'השמדה' ו'גמורה' – כך היא כותבת ביוני 1942, לאחר שובה ממחוזות המזרח.106

הפגישה עם וילנה היהודית ההרוסה הטילה בה עצבות והעמיקה את הרהוריה - העידה חייקה גרוסמן. היא נראתה מדוכאת ועייפה. על החוויות שחוותה באותם ימים בווילנה שמעה ממנה חברה בבנדין:

"עד היום אראה לפני עיני את מראות האימים בווילנה, השכונה היהודית נהפכה לשלולית דם ואנשי הדמים האכזריים צועדים בה להנאתם" – ספרה פרומקה ודבריה נקטעו בבכי חרישי – "אין כל עזרה משום מקום והעולם שכח אותנו".107

פרומקה לא יכלה לעמוד במפגש הנורא הזה. מאחורי הדיווח המאופק ממחוזות המזרח נסתתרה סערת נפש גדולה.

על רקע המציאות הקשה בווילנה התעורר ויכוח בדרור וב" "השומר הצעיר" ", האם להישאר בווילנה או להעביר חברים למקום שקט יותר, כדי להרוויח זמן להתארגנות. בעזרת סמל הוורמאכט, אנטון שמידט, עברה הקבוצה המרכזית של דרור לביאליסטוק, והחלה לארגן במקום פעילות תנועתית.108

בסוף מרץ 1942, ראשית אפריל, ריכזה פרומקה עם מרדכי טננבוים וצבי מרסיק, מנהיגי דרור בביאליסטוק, את סמינריון המחתרת של דרור בביאליסטוק. הסמינר, שנמשך שלושה שבועות והיווה את פיסגת הפעילות התנועתית באותם ימים, לא יכול היה להתקיים ללא פעולתם האינטנסיבית של הקשרים הגליליים והארציים, ופרומקה בתוכם, שעברו בסביבות גרודנה וביאליסטוק מעיירה לעיירה, כדי להקים קשר בין החברים ולגייס אותם לסמינר. אחר כך העבירו את החברים לביאליסטוק בדרכים שונות ומשונות: "בעגלות וברגל", במסווה של גויים עשו אנשי הקשר במשך שבוע עשרות קילומטרים והעבירו את החברים לביאליסטוק."109 עם סיום הסמינר בביאליסטוק יצאו פרומקה ותמה למחוזות המזרחיים, לרוסיה הלבנה – פולסיה ווהלין, והגיעו אחרי פסח לקובל. שם נפגשו עם חברי התנועה, שנותרו יחידים במחוזות שנותקו, עם התקדמות הצבא הגרמני מזרחה והחיסול השיטתי של קהילות מזרח פולין.

על הפגישה של פרומקה ותמה עם החברים בביאליסטוק, בשובן מווהלין ומרוסיה הלבנה, כותבת צפורה בירמן:

"כמה שמחה כמה רגעים נעלים בפגישות בקבלת ידיעות כאלו? הן חזרו והביאו מטען של ידיעות מווהלין ומרוסיה הלבנה. שוב ניעורה הבקתה לחיים, באו ידיעות דרישות שלום מעיירות ומערים כמו לא מן העולם הזה."110

אך פרומקה היא גם זו שהביאה את הידיעות הקשות על ההשמדה במזרח. במכתבה האחרון מבנדין היא מפרטת את מחוזות הרצח בהם ביקרה, ומזכירה בין היתר את אוקראינה ופולסיה: "בכל המחוזות שכתבתי עליהם בקרתי אני בעצמי והייתי עד ראייה לכל פעולות ההשמדה".111

כאמור, שהתה פרומקה ממרץ עד מחצית אפריל בביאליסטוק, שהיתה מרכז לפעילות התנועתית במחוזות המזרחיים של פולין, כיוון שכל הדרכים עברו דרכה, והעיר נהנתה משקט יחסי. כאן עסקה בפעילות ארגונית וחינוכית, ומכאן יצאה לגיטאות הקטנים כדי לחדש את הקשר עם התנועה, ולעורר בקרב היהודים את הרצון להיאבק.112 במחצית השנייה של אפריל הצטרפה למשלחת של תנועות הנוער, שיצאה מוורשה, עברה דרך ביאליסטוק והגיעה לווילנה עם ידיעות, ובעיקר כספים, לעבודת כל התנועות. על הרושם שהשאירה בווילנה כותבת חברת "השומר הצעיר":

"[היא] עשתה רושם על כולנו בישותה, בשקט הבלתי מצוי שבו הצטיינה. פניה לא היו מן הטיפוס הארי, אפה היהודי העיד על עצמו ועליה, רק אדם בעל עוז נפש וביטחה עצמית מופלגת היה יכול להוציא לפועל, על אף כל ההסתכנות הכרוכה בעצם מראיה, את כל אותן המשימות שהוטלו עליה."113

לאחר שהות של ימים אחדים בווילנה חזרה פרומקה דרך ביאליסטוק לוורשה. את שליחותה הממושכת במחוזות המזרח מסכם יצחק צוקרמן:

"היא לא היתה סתם קשרית, אלא אחד האנשים המרכזיים של התנועה, היא המשיכה לנוע בדרכים והגיעה למקומות מרוחקים ביותר, היא הגיעה לביאליסטוק, לגרודנה ולווילנה, לווהלין ולפולסיה. לא היה איש שישווה לה בשטח זה. לא היו בידיה ניירות מסודרים ואפילו היו לה לא היו הניירות עוזרים לה לו נלכדה. גם הפולנית שלה לא היתה רהוטה."114

בישיבת מרכז דרור שהתכנסה בורשה ב- 11-8 במאי, נמסר דיווח מפורט על השליחות של פרומקה במחוזות המזרח, ולעדות הראייה שלה ממוקדי הרצח היתה השפעה מכרעת על המפנה שחל בכיוון הפעילות של התנועה בוורשה.115

הידיעות על הרצח במזרח הגיעו לוורשה בעיצומה של פעילות חינוכית: על רקע הטרור, הרעב והניוון הנורא בגיטו ורשה עדיין פעלו התנועות, קיימו סמינרים מרכזיים וגליליים, ערכו ביקורים ופעלו לארגון מחודש במקומות שנפגעו.116 לאחר ביקורי השליחים מווילנה, לאחר שנחשף בפני ההנהגה הרצח במזרח בכל אימתו, נמשכו אומנם הביקורים ברחבי ה"גנרל-גוברנמנט", אך אופיים השתנה: השליחים ואנשי הקשר, שהעבירו עד אז חומר חינוכי, עיתונות מחתרת, תעודות וחברים לסמינרים ולחוות חקלאיות, קיימו מעכשיו קשר של מחתרת, שבה למד כל מקום להתארגן באופן עצמאי למקרה של ניתוק מן המרכז. אנשי הקשר, בעיקר קשריות, נסעו ממקום למקום כדי להפיץ את הידיעות על הרצח במזרח וב"גנרל-גוברנמנט", ולארגן את החברים במקומות לקראת פעולות התגוננות במקום, או להעביר חברים למקומות פעולה מתאימים יותר. באפריל 1942, עם בוא הידיעות על אקציות ורציחות ברחבי ה"גנרל-גוברנמנט", נסעו אנשי הקשר למקומות הרצח כדי לבדוק את השמועות, לסייע ולהציל, ולארגן חברים במקום שניתן.117

יצחק צוקרמן ציין את תרומתן של הקשריות להבנת המציאות באביב 1942: "בידינו היתה אינפורמציה שאספנו באמצעות הקשרות, שלא היתה בידי המפלגות. היתה זו אינפורמציה מעודכנת על הנעשה ברחבי פולין."118 ועמנואל רינגלבלום כתב במאי 1942:

"הן מקבלות על עצמן את התפקידים המסוכנים ביותר מבלי להוציא הגה וללא רגע של היסוס. אם צריך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, למברג [לבוב], קובל, לובלין, צ'נסטוכוב, רדום ועוד להעביר לשם סחורה לא כשרה, כמו למשל פרסומים בלתי לגאליים, חומר, כסף, כל זה הן עושות כדבר מובן מאליו. אם צריך להציל חברים מווילנה, לובלין או ערים אחרות הן נוטלות על עצמן שליחות זו. אין בפניהן מעצור או מכשול."119

באפריל 1942, עם התגברות הטרור בדרכי הקשר בין ה"גנרל-גוברנמנט" ומחוזות המזרח, ונפילת מספר אנשי קשר מרכזיים לידי הגסטאפו, נותק למעשה הקשר בין ורשה לבין המרכזים בביאליסטוק ובווילנה.120 למרות הביטול הכמעט מוחלט של אפשרויות הקשר עם מחוזות המזרח המשיכו חברי ההנהגה בוורשה לראות עצמם כמרכז ארצי, והמשיכו לקיים קשר עם סניפים ב"גנרל-גוברנמנט" ובזגלמביה.

אחד הסניפים החזקים והמסורים ביותר של התנועה באיזור ה"גנרל-גוברנמנט" היה בהרובישוב, לשם היו נוסעות הקשריות לעתים קרובות כדי להעביר ידיעות וקשר ממרכז התנועה בוורשה. באביב 1942, כאשר בוורשה היה עדיין שקט יחסי, ולא דובר על חיסול המוני, יצאו פרומקה והקשרית הצעירה, חווקה פולמן, מגיטו ורשה להרובישוב, כדי להיפגש עם החברים ולהכין אותם לקראת הימים שבהם ינותק אולי הקשר עם ורשה. כותבת חווקה:

"ישבנו ברכבת. הסתכלתי בפרומקה. איזה שקט מופלא בפניה. לא נראתה ארית ביותר. לבושה יפה, השפתיים צבועות במקצת (יגענו הרבה עד שהסכימה לכך. זה שיווה לה "מראה יותר טוב") היא היתה תמיד ראשונה לנסיעות, לא שמה לב לכך שפרצופה עלול לעורר חשד. גוננו עליה הבטחון העצמי והשקט הפנימי אשר סגלה לעצמה."

כשהגיעו להרובישוב נקלעו לעיצומה של "אקציה", פעולת גירוש. חווקה, שהיתה בעלת מראה פנים ארי ודיברה פולנית טובה, השאירה את פרומקה עם זר סיגליות ליד הכנסיה והחליטה לשוטט בעיר, כדי להיוודע מה עלה בגורל החברים. משנודע להן שבני הנוער רוכזו במקום נפרד תחת שמירה של אוקראינים, החליטו ללון במקום ולמחרת לנסות ליצור קשר עם החברים. באותו לילה ניצלו שתיהן בנס, כאשר ביקורת משטרה נכנסה לחדרן במלון: חווקה כיסתה את פניה של פרומקה, כדי שמראה פניה לא יסגיר אותן, ולמחרת בבוקר נאלצו שתיהן להסתלק מהר מהמקום, מבלי לפגוש את החברים. בדרכן לתחנת הרכבת ראו כיצד מכניסים את אחרוני היהודים לקרונות הרכבת המיוחדת לבלז'ץ. היתה זאת הידיעה הראשונה "הבטוחה" שהביאו לוורשה על גירושים בשטח ה"גנרל-גוברנמנט". הרובישוב היתה מהמקומות הראשונים שחוסלו. הגירוש הראשון מהרובישוב לבלז'ץ היה במרץ 1942, ובחודשים מאי-אוקטובר 1942 נשלחו רוב יהודי העיר.121

שוב בלט אומץ ליבה של פרומקה כשליחה וקשרית, שלא נסמכה על חזות ארית ונתוני גוף מתאימים, אלא על איפוק וכוח עמידה.

בצד המרכז בוורשה עלתה באותם ימים חשיבותה של צ'נסטוכובה, כמרכז פעילות של רוב התנועות: השקט היחסי בעיר והמיקום הגיאוגרפי כצומת מעבר מוורשה שב"גנרל-גוברנמנט" לאיזור זגלמביה שבתחום הרייך הפכו את העיר למרכז חשוב. לא היה כמעט שליח שלא עבר בצ'נסטוכובה.122

במאי וביוני 1942 ביקרה פרומקה גם בצ'נסטוכובה, ונראה שמדובר ביותר מביקור אחד: "בזה הרגע באו מצ'נסטוכובה, שלשום הובילו דברים אסורים, וכבר צריך לנסוע הלאה בעוד כמה שעות" – כך כתב רינגלבלום במאי על חייקה גרוסמן מ"השומר הצעיר" ועל פרומקה מדרור. ובראשית יוני כותבת פרומקה מצ'נסטוכובה: "עכשיו אני נמצאת אצל רבקה, אהיה אצלה ימים אחדים."123 על הביקור ביוני ומטרתו מספר חבר "פועלי ציון", ממקימי המחתרת בצ'נסטוכובה:

"השליחה ספרה, כי היתה לא מזמן בחבלי הספר, ביקרה בעשרות ערים ועיירות. אין עוד יהודים בתוכן... לפני צאתה מוורשה – המשיכה וספרה – הגיעו ידיעות על-ידי פועלי רכבת פולנים, כי היהודים המגורשים מוסעים דרך מאלקיניה לאיזו טרבלינקה (שם זה שמענו לראשונה!) כאן הם מומתים. לבסוף מסרה, כי נעשים מאמצים להקים ארגון יהודי לוחם... מטרת בואה הנה היא: לעורר אותנו להתארגן ולבוא בקשר עם שאר ההסתדרויות במקום, היא קראה לנו לרכוש נשק ואף הבטיחה לסייע במידת האפשרות בכלים ובכספים."124

הקשר עם ורשה, קשה ככל שהיה, היה חשוב ביותר לחברים בצ'נסטוכובה. היה צימאון לכל ביקור של שליח ההנהגה מוורשה. "בינתיים היתה כאן פרומקה, מצביה יש לי ידיעות, היא צריכה היתה לבקר אצלנו" – כותבת רבקה גלאנץ מהנהגת דרור בצ'נסטוכובה בראשית יוני.125 בחודשים הבאים נעשה מאמץ מתמיד לשמור על הקשר בין ורשה לצ'נסטוכובה, והשליחים שהגיעו מוורשה שימשו גורם מניע ודוחף להקמת "הארגון היהודי הלוחם" בצ'נסטוכובה.126

בחודשים אפריל-יוני המשיכו השליחים ואנשי הקשר לקיים ביקורים ברחבי ה"גנרל-גוברנמנט" ובזגלמביה, למרות התפשטות הגירושים והרצח. שליחי התנועות המשיכו לפעול להעמקת הפעולה החינוכית והקשר התנועתי, ובאותו זמן עסקו כבר בהתארגנות לקראת התגוננות.127

למרות נסיעותיה היתה פרומקה מעורה ומעורבת בפעילות המרכז בוורשה ובתוכניותיו, ובין נסיעה לנסיעה גרה עם צביה לובטקין ויצחק צוקרמן בחדרם בוורשה. המשולש הזה – פרומקה, יצחק, צביה – היה גרעין ההנהגה של דרור ומרכז "החלוץ" בוורשה מאז אפריל 1940 – משולש של הנהגה, אבל גם משולש מאוד אנושי, שעורר סקרנות אצל החברים בוורשה. על הדיבורים בוורשה מספר יצחק: "היו מדברים בנו: האם אין משולש? – פרומקה צביה ואני. התעניינו מאוד והיו מסתכלים דרך החור של המנעול... לא היתה להם חוצפה לדבר, אבל מאד התעניינו מה הולך אצלנו? מה רקמת היחסים?"128 זו היתה רקמת יחסים מיוחדת מאוד, אינטימית אפילו, אבל יצחק וצביה היו זוג, פרומקה היתה בודדה, ואולי היתה כאן גם אהבה שלא התממשה.

במשך האביב והקיץ של 1942, לאחר ביסוס הידיעות מן המזרח וממוקדי הרצח ברחבי ה"גנרל-גוברנמנט", עברו מרכזי התנועות בוורשה לפעילות של מחתרת לוחמת. הפעילות התרבותית הועברה לפסי הכנה להתגוננות: "המקשרות שלנו התמסרו להשגת נשק ולארגון קבוצות הגנה בכל הערים בהן יושבים יהודים" – כותבת צביה. המטרה העיקרית של הביקורים, ערב האקציה בוורשה, היתה הפצת הידיעות על ההשמדה ברחבי ה"גנרל-גוברנמנט" וקריאה להתנגדות.129

ב- 22 ביולי החל הגירוש מגיטו ורשה, ורק כעבור שבוע, ב- 28 ביולי, התכנסה בקיבוץ דרור ברחוב דז'ילנה 34 ישיבה של מרכז "החלוץ" ותנועות הנוער שלו: דרור, "השומר הצעיר" " ו"עקיבא", והוחלט על הקמת הארגון היהודי הלוחם. למפקדת הארגון נקבעו: שמואל ברסלב ויוסף קפלן מ"השומר הצעיר" ויצחק, צביה ומרדכי טננבוים מדרור.

באותה ישיבה נקבעה משלחת לצד הארי, שתפקידה היה חיפוש קשר עם המחתרות הפולניות והשגת נשק עבור הלוחמים בגיטו. חברי המשלחת היו טוסיה אלטמן ואריה וילנר (יורק) מ"השומר הצעיר", ופרומקה ועמה הקשרית הצעירה חווקה פולמן מדרור.130 גם לאחר הקמת הארגון היהודי הלוחם תחת מפקדה משותפת אחת שמרו התנועות על מסגרת הפעילות התנועתית: השליחים ואנשי הקשר שיצאו מגיטו ורשה פעלו קודם כל כשליחי תנועתם, אם כי במקרים רבים תוך שיתוף פעולה ותיאום בין התנועות. אחת המשימות הראשונות והחשובות ביותר במאבק התנועות להבין את המציאות ולהתארגן בהתאם לכך, היתה ערעור מערכת ההטעיה וההונאה הגרמנית, וחשיפת היעד האמיתי של הרכבות מוורשה.131

כשבועיים לפני הפסקת האקציה בוורשה הצליח אריה וילנר, שנשלח על ידי מפקדת הארגון היהודי הלוחם לצד הארי, להעביר משלוח קטן של נשק לגיטו. את המשלוח השני, ובו 8-7 רימונים ו- 5 אקדחים, שהצליחו לרכוש בצד הארי בסיוע המחתרת הפולנית, העביר אריה בעזרת פרומקה, הם הצטרפו לפלוגת עבודה יהודית שחזרה מן הצד הארי לגיטו, עוד בהיותם בין הפולנים ענדו את הסרט היהודי. בתרמיל מלא תפוחי אדמה הכניסה פרומקה את הרימונים. אריה צעד אחריה.132

אחרי ה- 3 בספטמבר, יום מאסרו של יוסף קפלן, נפילתו של שמואל ברסלב ותפיסת מעט הנשק של הארגון על ידי הגסטאפו, ולאחר סיום השלב האכזרי ביותר של האקציה בין 6 ל-12 בספטמבר, נכנס הארגון היהודי הלוחם למשבר קשה, בשכלו כמה חברים מרכזיים, ולאחר שנותר ללא מעט הנשק.

ב- 13 בספטמבר 1942 התכנסו בגיטו החברים מהצד הארי, וחברים שחזרו משליחויות רחוקות יותר, כמו מרדכי אנילביץ' שחזר מבנדין, ומרדכי טננבוים שחזר מקרקוב. באותה פגישה חל מפנה דרמטי, שהעביר את התנועה ממצב של אובדן תקווה ומחשבה על מעשה של יאוש, לחידוש הפעולה של הארגון היהודי הלוחם. מכאן ואילך הצטרפו לדרך ההתנגדות של תנועות הנוער החלוציות שותפים נוספים, שהפיקו לקח מהגירוש. לאחר ההתייעצות בליל ה- 13 בספטמבר הוחלט על ארגון הגנה ארצי, ועל שיגור חברים שיעמדו בראש פעולת ההגנה במרכזי התנועות שנותרו. פרומקה מדרור וצבי בראנדס מ"השומר הצעיר" נשלחו לבנדין.133

הארגון היהודי הלוחם, שהוקם במתכונתו המורחבת בסוף אוקטובר ביוזמת תנועות הנוער החלוציות, נועד לפעול בוורשה בלבד. תנועות הנוער החלוציות המשיכו להיאבק על קיום התנועה הארצית במסגרת "החלוץ", וקיימו בוורשה מפקדה נוספת של חבריהן בלבד, וזו עמדה בקשר עם החברים בגיטאות המרכזיים שנותרו. פרומקה פלוטניצקה, השליחה : במחוזות הרצח | מחברת: נעמי שמשי.

פרומקה יצאה מוורשה בדצמבר 1942 בתחושה קשה של פרידה, אך גם בהרגשה של כוח, בראותה את קבוצות ההתנגדות הראשונות בגיטו ורשה.134 לבנדין הגיעה פרומקה בשליחות כפולה, שהפכה במהלך 1943 מקור למתח, ניגודים ולבטים אישיים קשים: השליחות האחת היתה ארגון לקראת הגנה; השליחות השנייה היתה קשורה לנסיעותיה ברחבי פולין, ולעדות הראייה שלה על ימיהן האחרונים של קהילות יהודי פולין שנכחדו. פרומקה נשלחה על ידי התנועה לשלזיה עילית מזרחית, שהיתה איזור ספר בקירבת הגבול הסלובקי, במרחק קטן יחסית מהונגריה, וצומת רכבות בין וינה לוורשה. הוטל עליה לחפש דרך יציאה משם, כדי לספר לעולם את מה שראו עיניה. היה עליה להיות השליח של העם שנרצח.135

מה היה מצב התנועה בבנדין עם בואה? פרומקה הגיעה לבנדין לאחר "הפונקט הגדול", הסלקציה הגדולה על יהודי זגלמביה, שבוצעה במחצית אוגוסט 1942 במסווה של מיפקד אוכלוסין חגיגי, שהסתיים בשילוח שליש מיהודי זגלמביה לאושוויץ ולמחנות עבודה. בנובמבר 1942 החלה ההעברה של יהודי בנדין וסוסנוביץ לגיטאות בקמיונקה ובשרודולה, העברה שנמשכה כ- 4 חודשים, ואחרי ה- 10 במרץ 1943 נאסר על יהודים לעזוב את הגיטו, שאומנם לא הוקף חומה, אך נשמר היטב.136

מה ידעו אנשי תנועות הנוער בשלב זה, וכיצד הגיבו?

באוגוסט 1942 כבר היה בידי אנשי התנועות בזגלמביה מידע מפורט אודות ההשמדה בחלמנו ובפונר, לאחר ביקורו הממושך של מרדכי אנילביץ', ולאחר בואה של חנצ'ה פלוט ניצקה, שליחת המרכז בוורשה, שהביאה עמה את העדויות מהרצח במזרח וב"גנרל-גוברנמנט".137 אנשי תנועות הנוער ידעו יותר מאחרים, וגם היו בשלים יותר מאחרים לקלוט את הידיעות על ההשמדה, שכן היו צעירים, ולא נטמעו במערכת פעילות היודנראט, ויכלו לפקפק באמינותה ובהבטחותיה. אך למרות המידע האמין על ההכחדה, ואי האמון בגרמנים וביודנראט, והיוזמות הראשונות של מרדכי אנילביץ' לאי-ציות – עדיין היו חלשים מכדי לארגן פעולת התנגדות בעת האקציות באוגוסט, אפילו במעגל המצומצם שלהם.

מצב הרוח בקרב אנשי תנועות הנוער לאחר ה"סלקציה" הגדולה של אוגוסט היה קשה. אווירת האבל ששררה בין יהודי זגלמביה שנותרו שרתה גם בקיבוץ דרור בחווה בבנדין. לאנשי תנועות הנוער היה ברור כעת, כי גם גורלם של יהודי זגלמביה נחרץ, וכאשר התאספו פעילי תנועות הנוער בחווה ימים אחדים לאחר האקציות, היו כבר בשלים להקמת ארגון המחתרת.

להקמת הארגון היהודי הלוחם בוורשה, ב- 28 ביולי 1942, היתה כנראה השפעה משמעותית על ההתארגנות בזגלמביה. בתקופת שהותו בזגלמביה המשיך אנילביץ' לקיים קשר עם המרכז בוורשה ועם יוזמות הפעילות משם. כמו בתקופות קודמות, היתה לארגון המרכזי של התנועות בוורשה השפעה על ההתארגנויות המקומיות. ואכן, אחד הנושאים המרכזיים עליהם דיבר אנילביץ' בישיבת פעילי תנועות הנוער בחווה היה ההכנות להתגוננות בקנה מידה ארצי, וקיום תיאום מרכזי ביניהן. לאור דיווחיו של מרדכי אנילביץ' הוחלט להקים ארגון לוחם גם בזגלמביה.138

מדובר כאן, אם כן, בתהליך שקיבל תאוצה עם הקמת הארגון היהודי הלוחם בוורשה, והשפיע על היוזמות של מרכזי התנועות במקומות אחרים. התהליך הגיע לשיאו בספטמבר-אוקטובר 1942, עם שיגור שליחים מוורשה לארגון ההגנה בגיטאות הגדולים שנותרו.139

כשלושה שבועות לאחר עזיבתו הפתאומית של מרדכי אנילביץ' וחזרתו לוורשה, הגיע לזגלמביה צבי ברנדס, פעיל מרכזי של "השומר הצעיר", אחד משני השליחים שנקבעו על ידי המרכז בוורשה לעמוד בראש ההגנה בזגלמביה. כעבור כחודש וחצי, בנובמבר או בדצמבר 1942, הגיעה כאמור פרומקה, השליחה השנייה, ועם בואה התהדק עוד יותר התקשר בין המרכז בוורשה ומפקדת הארגון בזגלמביה.

בראש הארגון בזגלמביה עמדה כעת מועצה עליונה, שכללה חברים מכל התנועות החלוציות. "החלוץ", כפי שכונתה המועצה, היה מורכב מנציגי התנועות בזגלמביה: צבי ברנדס מ"השומר הצעיר", הרשל שפרינגר ופרומקה מדרור, יוזק קוז'וך מ"הנוער הציוני" ושלמה לרנר מ"גורדוניה". ארגון "החלוץ" בזגלמביה פעל כמפקדה של ארגון מחתרת במתכונת תנועתית דומה לזו של ורשה, ולכל תנועה היתה הנהגה ששימשה כמפקדה מקומית. מפקדת דרור בבנדין כללה את הרשל שפרינגר, מזכיר הקיבוץ בבנדין מראשיתו, פרומקה פלוט ניצקה וברוך גפטק, שעל סמך הידע הצבאי שלו מונה למפקד הארגון.140

כבעלת נסיון ציבורי מתקופת פעילות ממושכת במרכז בוורשה, ריכזה פרומקה בבנדין פעילות ציבורית חשובה בקיבוץ ובעיר: היא היתה יוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת אחרי חצות, לא הירבתה לדבר על פעולותיה, אך הכל הרגישו בהן. היא עזרה לכלואים בגיטו, יצאה ובאה במשרדי הקהילה, ולא פעם הצליחה לבטל הוראות וגזירות קשות.

רבים בעיר הכירו אותה. גם כאן, כמו בוורשה, קראו לה "די מאמע". היא הקלה על הייסורים בדברי נחמה, חיבה ועצה טובה, והשפיעה מביטחונה ואמונתה על הסובבים אותה. חברת דרור מבנדין מתארת אותה:

"פרומקה עשתה רושם של גיבורה. אהבה להקשיב. אחר כך היתה באה עם הדעות שלה, עשתה רושם של בעלת כוח מנהיגות. לקיבוץ היה רספקט כלפיה, היה קשה להוציא ממנה בת צחוק. הצחוק שלה נראה רק בפינות השפתיים. עיניים חכמות מאוד. כשהסתכלה עליך חדרה לעומק מחשבותיך."141

ההודעה על העברת יהודי בנדין לקמיונקה והקמת הגיטו בראשית 1943 העמידו את פרומקה ואת הרשל שפרינגר, מנהיגי דרור בבנדין, לפני בעיה קשה של העברת הקיבוץ לגיטו. שעות וימים בילו הרשל ופרומקה במשרדי הקהילה, כדי לקבל דירה בקמיונקה, ולבסוף השיגו בית שהתחלק בין חברי קיבוץ דרור וילדי קיבוץ "עתיד" – יתומים שאורגנו וטופלו על ידי חברי קיבוץ דרור.142

פרומקה והרשל המשיכו לבלות שעות במשרדי הקהילה, כדי להבטיח את קיום התנועה ופעילותה למרות תנאי הגיטו הקשים. על פרומקה במגעיה עם יוזק קוז'וך ראש מחלקת הנוער שליד היודנראט, כותבת ידידתו מ"הנוער הציוני":

"פרומקה שונה ממנו [מהרשל] עצורה יותר, יודעת לשמור על רגשותיה, מחשבת כל מלה ומשפט. שפתותיה מכווצות בפס דק, עיניה הבהירות וכל דמותה אומרת מרץ, החלטיות ועקשנות. נדמה לי שלא היה אדם שלא אהב אותה ולא העריכה... יוזק היה מדבר עליה תמיד כעל אדם רציני וטוב, שאפשר לסמוך עליו, על יושרו, על נאמנותו וכושר מחשבתו."143

לפרומקה היתה גם מערכת יחסים אישית מאוד מיוחדת עם חיים מולצ'דסקי, יושב ראש היודנראט בבנדין, שמילא בצייתנות אחר הוראות השלטונות הגרמניים, ועם זאת עשה מאמץ לעזור לתנועות הנוער בהפעלת סדנאות ייצור, ברכישת המשק החקלאי, ופעולות אחרות שהיה בהן כדי להרחיב את מקורות התעסוקה שלהם. למרות שהיה איש אמונו של מרין, ראש היודנראט המרכזי בזגלמביה, ויש להניח שידע כמוהו על היקף הגירושים ופרטים על ההשמדה, היה מולצ'דסקי, כנראה, תמים יותר, ובשלבים מסוימים במהלך הסלקציה בבנדין היה אפילו מופתע ונבוך נוכח מהלך המאורעות. הוא אומנם סייע בהצלת מספר יהודים, ובפרט ילדים, במהלך האקציה, אך בסך הכל מילא אחר ההוראות בדייקנות, ולקח חלק פעיל בתהליך המיון.144

ליחסים המיוחדים בין פרומקה ומולצ'דסקי היה לא רק רקע אישי אלא גם תנועתי. פרומקה וחברי קיבוץ דרור השתייכו ל"גוש הכללי" ב"החלוץ", שהיה בזיקה קרובה למפלגתו של מולצ'דסקי, פועלי ציון צ.ס.. גם לאחר מינויו כראש היודנראט והוצאתו מן המפלגה, נמשכו הזיקה התנועתית והקשר בינו לבין פרומקה וחברי הקיבוץ.145

לפרומקה היתה השפעה חזקה מאוד על מולצ'דסקי. היו דברים שרק היא יכולה היתה להשיג. לקראת סוף התקופה היא הצליחה אפילו לקבל סיוע מסוים בארגון נשק להגנה. הקשר בינה למולצ'דסקי חרג, כנראה, מרמת המשא ומתן הנוקשה והענייני במהלך מאבק הקיום של התנועה. מספרת חברת דרור:

"למולצ'דסקי היה יחס מיוחד לפרומקה. הוא העריך אותה מאוד והיה מוכן לשבת איתה עשרים וארבע שעות. אני זוכרת שבתוך הגיטו היא הרגישה לא טוב, אולי אחרי שנודע לה שחנצ'ה איננה, או שנודע לה על מה שקרה בוורשה, היתה תקופה שהיא היתה ממש באפיסת כוחות והיתה נשארת במיטה ביום והוא היה בא – מולצ'דסקי והיה יכול לשבת איתה עשרים וארבע שעות, דיבר איתה, ואלוהים יודע על מה, זה היה ביניהם."146

שני אנשים בודדים משני צדי המתרס: הוא אדם מבוגר, חשוך ילדים, במעמד של מנהיג קהילה, המציית להוראות הגרמנים: היא מנהיגת הקיבוץ, נושאת באחריות יום-יום עד פרטי הקיום האחרונים, מעורבת מאוד, אך גם מסתגרת ומתבודדת עם מצוקותיה, שניהם היו זקוקים כנראה לקשר הזה.

בפעילות היומיומית בבנדין התגלתה פרומקה כאיש ציבור מנוסה, המשרה אמון ובטחון מעבר למעגל המצומצם של הקיבוץ והתנועה. חברי הקיבוץ ראו בה מנהיגה הנאבקת על המשך קיום התנועה וחיי הקיבוץ, בוחנת כל חבר במבטיה, מקשיבה ומעניקה סיוע אישי. היא היתה מעורבת בענייני היומיום, קרובה לחברים ולקשייהם, אך גם מאופקת, ולפעמים מרוחקת ואינה מסגירה את רגשותיה. ביחסים עם היודנראט התגלתה כיוזמת, החלטית, עקשנית ומעוררת הערכה ואמון. מתחת לאיפוק ולשיקול דעת חכם וקר, שאפיינו אותה, זרמה עוצמה של רגשות, וצורך בקשר אישי. יש שהיו לה ימים מקשים ומשברים אישיים עמוקים, עד כדי נפילה למשכב במשך ימים שלמים.

התרחבות פעולת המחתרת בקיבוץ בבנדין, והעימותים החוזרים ונשנים של חברי דרור עם היודנראט, הפכו את הקיבוץ למוקד התנגדות המאיים על סמכות היודנראט. מולצ'דסקי ניסה לנטרל את כוחם של חברי דרור ולהעבירם תחת פיקוחו, על ידי גיוס מספר חברים מרכזיים למשטרה היהודית. בפברואר 1943 קיבלו ברוך גפטק, המדריך הצבאי של המחתרת, ושישה חברי קיבוץ נוספים, הזמנות להתייצב לשירות במשטרה, אך הם סירבו להתייצב, ופנקסי העובד שלהם הוחרמו. כיוון שעמדו בסירובם, שלח מולדצ'דסקי 10 שוטרים יהודים כדי לגייסם בכוח ולשולחם למחנה עבודה. התפתח עימות אלים בין אנשי דרור לשוטרים, שהופסק רק עם התערבותה של פרומקה, שנכחה במקום. היא חששה מבואה של המשטרה הגרמנית, ולכן השפיעה על הבחורים ללכת עם השוטרים מרצונם, אך בדרך למשטרה התעוררו תיגרות נוספות בין חברי דרור לשוטרים, בנוכחות יהודים רבים שצפו במתרחש ועודדו את חברי דרור. פרומקה חששה מהדרדרות נוספת ומהתערבות המשטרה הגרמנית, והציעה את עצמה, את הרשל שפרינגר ואת אחיו – הנהגת הקיבוץ – כבני ערובה, וכך נרגעו הרוחות.

בינתיים, בעת שהותם במשטרה היהודית, נאטם בית הקיבוץ על פי הוראת מולצ'דסקי, וחברי דרור בילו את הלילה בחוץ. רעבים ורועדים מקור הם סירבו, על פי הוראת פרומקה, לקבל סיוע מהשכנים ולהיכנע ללחץ של מולצ'דסקי. הפרשה נסתיימה בנצחון מסוים של חברי דרור: מולצ'דסקי, שביקש לחסל את כוחו של הקיבוץ ולשלוח למחנות עבודה את סרבני הגיוס למשטרה, חזר בו, ופנקסי העובד הוחזרו להם.147

העימות בפרשת הגיוס למשטרה היהודית היה עימות אלים ראשון בין תנועת נוער מאורגנת ליודנראט בבנדין, עימות שנחשף מול המוני יהודים שצפו בתיגרה ונטו לצד אנשי דרור, מתוך שנאה למשטרה היהודית: תמיכה שלא חרגה מעבר למשאלות לב. מנהיגי הקיבוץ, במיוחד פרומקה, מילאו תפקיד מפשר ומתווך, מתוך השקפה שאין להחריף ללא צורך את העימות עם היודנראט, ומתוך חשש מהתערבות המשטרה הגרמנית. מעמדה התנועתי של פרומקה והקשר האישי עם מולצ'דסקי היו ודאי גורם חשוב ביכולתה להשפיע עליו לחזור בו מכוונותיו לחיסול הקיבוץ. לתפקידה המפשר והממתן היה חלק נכבד בתוצאה הסופית.

לאחר הפשרה בפרשת הגיוס למשטרה נוצר סטאטוס קוו ושיתוף פעולה מסוים בין הנהגת המחתרת להנהגת היודנראט בבנדין. הנהגת הקיבוץ בבנדין המשיכה לפעול מתוך אחריות ציבורית ושיקול דעת, כדי לא להחיש את הקץ, אך גם מתוך מודעות וודאות ביחס לגורל היהודים.

שתי דילמות מרכזיות עמדו בפני הנהגות התנועות מאז קיץ-סתיו 1942, משהבינו שהמציאות מחייבת תגובה: האם להתרכז בגיטו או בלחימה פרטיזנית מחוץ לתחומי היישוב היהודי, והאם להתרכז רק בלחימה באויב או לפעול גם להצלת חברים.148

הוויכוח אם להילחם בגיטו או מחוץ לגיטו הוכרע מהר מאוד, כיוון שבזגלמביה לא היתה אפשרות ריאלית לצאת לפרטיזנקה בהיקף משמעותי. הניסיונות ליצור קשר עם קבוצות פרטיזנים מהמחתרת הפולנית הסתיימו בכל המקרים במפלה צורבת: החל מניסיונו הכושל של לאון בלאט מ"הנוער הציוני" ליצור קשר עם נציג קבוצה מחתרתית פולנית – "הנשר הלבן" – בעיירה מיכוב, דרך נסיונה של פרדקה אוקסנהנדלר, מאוחר יותר, ליצור קשר עם פרטיזנקה פולנית שמפעלה בסביבות קרקוב, וסירובם המוחלט לשמוע על ארגון קבוצה יהודית. הכשלון הצורב ביותר היה מאוחר יותר, לאחר מרד גיטו ורשה וכשלון ההתגוננות בצ'נסטוכובה, כאשר מארק פולמן מדרור ניסה להעביר חברים מבנדין לפרטיזנקה בעזרת הפולני סוחא, וזה האחרון, שהתגלה אחר כך כסוכן של הגסטאפו, הביא למותם של 19 חברי הקבוצה, שנפלו במלכודת הגרמנים.149

הוויכוח על "ההגנה" או "הצלה" היה משמעותי יותר, והעסיק את הנהגות התנועות עד חיסול הגיטאות באוגוסט 1943, כיוון שבאיזור זגלמביה היו אפשרויות ההצלה זמינות יותר מאשר במקומות אחרים: היתה קיימת אפשרות מעבר לסלובקיה בעזרת מבריחי סחורות, שפעלו כאן מראשית הכיבוש, ואפשר היה להתגייס לעבודה בגרמניה באמצעות תעודות מזויפות, דרך משרד העבודה הגרמני בקרקוב.

בראשית 1943 עלו על הפרק אפשרויות הצלה נוספות, שעוררו תקוות גדולות: סיכוי לחילופין בעקבות העסקה של החלפת ארצישראלים, שנקלעו לפולין, בטמפלרים תושבי ארץ-ישראל, והצלה בעזרת הדרכונים של מדינות אמריקה הלטינית. במהלך 1943 ניהל משרד החוץ הגרמני משא ומתן עם ממשלות אמריקה הלטינית ועם הממשלה הבריטית להמשך החילופין של אזרחים גרמנים, בעיקר מדרום אמריקה ומרכזה, וזה פתח אפשרויות לקניית דרכונים של מדינות אלה, שהפכו גם מקור הכנסה לקונסולים של אותן מדינות. לחץ הבקשות לדרכונים שהגיעו למשרד הארצישראלי, בז'נווה והאפשרויות החדשות שנפתחו – הולידו פעילות קדחתנית של המשרד הארצישראלי בז'נווה להשגת הדרכונים, השימוש בדרכונים זרים נראה באותם ימים כפתח הצלה ועמד ממילא בניגוד להחלטה להישאר ולארגן התגוננות במקום.150

עמדת התנועות בוויכוח "הגנה/הצלה", ובשאלה מה יהיו מוקדי הפעולה, היתה שונה בתנועות שהיו מאורגנות במסגרת "החלוץ", ובתנועת "הנוער הציוני". שתי המערכות הללו – "החלוץ", ובמרכזו "השומר הצעיר" ודרור, ותנועת "הנוער הציוני", שהשתתפה במפקדת "החלוץ" בבנדין, אך שמרה על אוטונומיה ארגונית ואופרטיבית – פעלו לאורך כל התקופה כשני ארגונים נפרדים המקיימים שיתוף פעולה ביניהם.

מרכז הפעילות של "השומר הצעיר" ודרור היה בגיטו קמיונקה שבפרבר בנדין, ומרכז הפעולה של "הנוער הציוני" היה בגיטו שרודולה שבסוסנוביץ.151 במועצת "הנוער הציוני", שהתקיימה בסוסנוביץ עוד לפני ההעברה לגיטו, הוחלט על פעולת הצלה בקנה מידה רחב, מבלי להזניח לחלוטין את רעיון ההגנה.152 אנשי "השומר הצעיר" ודרור היו בוויכוח קשה ביותר עם חברי "גורדוניה", חבריהם ב"החלוץ", המשיכו לדבוק בעקשנות ברעיון המרד, ודחו כל רעיון של הצלת יחידים.153

בחודשים הראשונים של 1943, עם החמרת מצב יהודי בנדין, נראו שתי האפשרויות – המשך פעולת החילופין ורכישת דרכונים דרום-אמריקניים – כאפשרויות ממשיות, ונמשכו הניסיונות לממשן.154

בין ינואר 1943 למחצית השנייה של אפריל, במקביל להכנות לקראת הגנה, החלו חברי התנועות לשלוח לז'נווה פניות לקבלת דרכונים. כאמור, הטיפול בדרכונים בתקופה זו נתפס כעומד בסתירה בולטת להכנות למרד, ועורר חילוקי דעות בין אנשי "גורדוניה" שפעלו לקבלת דרכונים, לבין אנשי "השומר הצעיר" ודרור, שהתנגדו לדרכונים בכל תוקף.155

קבלת הדרכונים הראשונים בראשית מרץ עוררה סערה ציבורית ותנועתית, שהביאה את התנועות לכינוס אסיפות דחופות לשם הערכה מחודשת של שאלת הדרכונים ודיון בדילמה הקשה – "הצלה או הגנה". בדיון שנערך ב"גורדוניה" עלתה התפיסה, שהגנה והצלה הם מושגים סותרים, ויש לבחור בין שתי הדרכים, ובלטה טענת הדוברים, שבתנאים שאינם מאפשרים הגנה יש לנקוט בדרך של הצלה. בסופו של דבר הסתמנה פשרה, שיש להכין ניירות לכל החברים, אך להשאיר אותם בידי ההנהגה, למקרה שהחבר יהיה מבוקש על ידי הגסטאפו.156

בסוף מרץ, משעלה מספר מקבלי הדרכונים בין חברי "גורדוניה", והתברר שיש ממש בסיכוי ההצלה דרך יציאה למחנות לאזרחי חוץ לארץ, גברו עוד יותר המתח והחשדנות בין התנועות.157

בדרור וב"שומר הצעיר", נמשכה ההתנגדות לקבלת הדרכונים במהלך החודשים הללו, כיוון שלו פגעו בסיכוי ההתארגנות להגנה. במכתבים לז'נווה כתבה פרומקה במפורש:

"כפי שידוע לך קרוב לוודאי, משפחתי כולה מקיימת יחסים שליליים מאד עם דרכה [דרכון]... ילדי אוגניוס [אליעזר גלר – " "גורדוניה" "] מקבלים יום יום ברכות מדרכה ועלי להודות שאינני מתלהבת מזה. ילדי חיים טוב עם הגנסקי [הגנה]. אתה יכול לתאר לעצמך שבשל כך צומחים ביניהם סכסוכים מדי יום ביומו."158

את ההתנגדות המוחלטת ב"שומר הצעיר" מתארת ביומנה חייקה קלינגר, מהנהגת התנועה: "אנו קיללנו את כל מבצע הדרכונים בשם הסכנה האורבת בשם ההגנה, בשם עבודת ההכנה".159 על פי עדות של פעילי "השומר הצעיר" קמה סערה בין חברי דרור בעת הדיון בקיבוץ בנושא הדרכונים. "כולם תמכו בנסיעה והיה חשש שפרומקה, נציגת המרכז תקבע בלחץ חבריה עמדה הפוגעת בהכנות להגנה".160 צריך אומנם להתייחס לעדות הזו בזהירות רבה, כיוון שאין לה תימוכין במקורות של דרור, אך נראה שהיא משקפת לחצים ולבטים שהיו אצל החברים מן השורה, ולא רק בדרור.

על פי אותם מקורות, נסתיימה ישיבת "החלוץ", שנערכה במחצית מרץ 1943, בהחלטה שאיפשרה להחזיק את אופציית הדרכונים פתוחה, אך לממשה רק לאחר שיקול נוסף.

ההחלטה שאיפשרה קבלת דרכונים ואחזקתם בידי אנשי ההנהגה היא החלטה טיפוסית לעמדותיה ואישיותה של פרומקה, כפי שתוארה בפרקים קודמים: מנהיגה החלטית, אך נוקטת בעמדות שאינן סותמות אפשרויות לפעולה אלטרנטיבית. וכך, על אף ההתנגדות החד-משמעית בדרור וב"שומר הצעיר" לקבלת הדרכונים, שלחו חברי כל התנועות תמונות ופרטים אישיים לשווייץ, לצורך קבלת דרכונים.161 כותבת חייקה קלינגר: "פרומקה הביאה הצעה לשלוח את תצלומי הכל כדי שיהיו בידינו דרכונים לכל צרה שלא תבוא, וכן עשו, התחילו הדרכונים מגיעים אחד אחד."162

בעוד שבתנועות אחרות היו מבקשי הפספורטים שולחים את פרטיהם באופן אישי, והאחראי מטעם התנועה היה מוסיף את חתימתו, בקיבוץ דרור נהגו פרומקה והרשל לנהל את התכתובת במו ידיהם, בהתאם לאופי הריכוזי של ההנהגה של דרור, על דרכי עבודתה וסמכויותיה.

פרומקה ניהלה את הקיבוץ באופן ריכוזי וסמכותי, תוך נטילת אחריות טוטאלית, ותוך חיפוש האיזון בין המאבק לקיום העקרונות שבהם האמינו ובין הדאגה האמהית לחברים, והמאמץ לחפש דרך לחיים ולהצלה.

באביב 1943 החריף הקונפליקט בין המחתרת והיודנראט. שני קווי הפעולה הקיצוניים אותם נקטה המחתרת – ההכנות להגנה וניסיונות ההצלה באמצעות דרכונים – היו דפוסי תגובה אקטיביים ומוגבלים לאוכלוסייה מצומצמת. אך המתח הציבורי שעוררו הדרכונים איים על מרותו של מרין – והיה עלול לפגוע בשקט היחסי שהשתרר בזגלמביה לאחר הפסקת הגירושים, ואשר היה נחוץ כל כך למדיניות ה"עבודה תמורת הצלה" של מרין.163

בחודשים מרץ-אפריל 1943 התחזק בזגלמביה רעיון ההגנה בהשפעת האירועים בוורשה. הקשר בין ורשה לזגלמביה, ובמיוחד לבנדין, נשמר לאורך כל התקופה. מפברואר-מרץ 1943 הוא נתקיים על ידי קשריות שהבריחו אקדחים ראשונים, רימוני יד, מירשמים להכנת פצצות, תוכניות פעולה ותוכניות להקמת בונקרים, וכתובות קשר עם פרטיזנים באיזור. פעילות זו איפשרה לראשונה הכנות מעשיות לקראת המרד.164

הסיוע מוורשה הגיע לבנדין בתקופת שפל של מימוש רעיון ההגנה, כאשר הדביקות של אנשי "השומר הצעיר" ודרור בהכנות להתגוננות היתה יותר ביטוי אידיאולוגי מאשר תגובה מעשית למציאות.165 בעניין הדרכונים חל כנראה שינוי במצב לקראת סוף אפריל, והמתח והחשדנות בין התנועות נחלשו, לאחר שכמה מחברי "גורדוניה" ויתרו על דרכוניהם, ונקבעה ועדה משותפת של נציגי התנועות לטיפול בבקשות.

הוועדה שמה לה למטרה לעשות סדר בהגשת הבקשות, ולמנוע אי אמון: "דעתנו היא לתמוך בך ביחס לדרכה אך ורק על פי דעת ועדה שנטלה על עצמה את כל הדאגה והנטל בעבור המשפחה" – כותבים מבנדין בסוף אפריל. בהמשך מוזכרים נציגי התנועות השותפים בוועדה, ויש הבטחה ליחס שווה לכל התנועות. המכתב חתום ביד פרומקה פלוט ניצקה וצבי ברנדס, שניהם פעילי הגנה, שסירבו להינצל בעצמם.166

בסוף אפריל החלו להגיע הידיעות הראשונות על מרד גטו ורשה, והן חיזקו אצל החברים את השאיפה למרד, מצד אחד, ואת הרצון שיהיה מי שיינצל ויספר מה שקרה, מצד שני. אז נתרבו הטענות על כך שהדרכונים אינם מגיעים.167

במכתב מ- 9 ביוני 1943 מתאוננת פרומקה, שמתוך 80 פניות, "ענה צילומק לשבע בלבד", כלומר נשלחו עד אז תמונות ופרטים של 80 איש, ונתקבלו רק 7 דרכונים. למרות האכזבה מהטיפול בנושא זה שולחת פרומקה באותו מכתב תמונות של שתי חברות נוספת.168 בעקבות הידיעות על מרד גיטו ורשה הוחלט בבנדין לשלוח את רניה קוקילקה מקיבוץ דרור לוורשה, כדי להעביר כסף עבור הלוחמים ולעמוד מקרוב על המתרחש.

הידיעות הקשות שהביאה רניה לבנדין בשובה מוורשה זעזעו את אנשי המחתרת בזגלמביה, ועוררו אותם להעלות את המרד לדרגה גבוהה נוספת, ולהמשיך את מעשה החברים בוורשה. המרד בוורשה לא שינה את עמדתן הבסיסית של התנועות אלא חיזק בכל תנועה את הקו שבו נקטה. אנשי " "השומר הצעיר" " ודרור הגבירו את ההכנות למרד, ואילו אנשי "הנוער הציוני" החלו בפעולות ממשיות של הצלה.

עמדת ההנהגה בוורשה היתה שונה מזו של ההנהגה בבנדין. מנהיגי הארגון היהודי הלוחם ששרדו אחרי המרד בוורשה סברו, כי אין מקום לחזור בזגלמביה על מרד. בעדותה בוועידת הקיבוץ המאוחד ב- 1946, העידה צביה לובטקין על ההנחיה שניתנה לאנשי צ'נסטוכובה ובנדין באותם ימים: "מאחר שמרד זה הסתיים כפי שהסתיים מוטב שתצאו היערה לפרטיזנים ועל ידי כך תוכלו להרוג יותר גרמנים ולהציל יותר יהודים". שינוי אוריינטצית ההגנה והחזרה לדרך של יציאה לפרטיזנים נובעים משיקולים חדשים – שילוב של פעולה צבאית וניסיונות הצלה.

ביטוי לתגובה הקשה של אנשי בנדין להוראות מוורשה אפשר למצוא ביומן של חייקה קלינגר מ- 1943: לדבריה, יצחק וצביה היו מיואשים מאוד, שינו את דעתם ביחס לערך ההגנה וזו היתה מהלומת אכזרית עבור החברים בבנדין. ואכן, לפחות חלק מחברי המחתרת סירבו לחיות בצל תהילת ורשה וביקשו להגשים את המרד שלהם, ולכן לא נענו להוראה מוורשה.169

בקיבוץ דרור שרר מצב רוח קשה, על רקע הידיעות הסותרות ואי הבהירות בקשר לגורלם של אנטק, צביה וחנצ'ה בוורשה. בעיקר חששו לפרומקה, מנהיגת הקיבוץ, שבריאותה היתה רופפת, וניסו להעלים ממנה את דבר נפילת חנצ'ה אחותה. משנודע לפרומקה על מות אחותה, האשימה עצמה, "והתהלכה בלי להוציא הגה מפיה, ופתאום היתה פורצת בבכי קורע לבב". פרומקה ראתה עצמה אחראית לגורל אחותה הצעירה, ליוותה אותה, גוננה עליה ותמכה בה בימים הקשים ביותר בוורשה ובבנדין. עתה התמוטטה נפשית. למרות הכאב על החברים שנפלו, היו חברי דרור גאים בעמידת חבריהם בוורשה, והמשיכו לקחת חלק פעיל בהתארגנות המחודשת לקראת ההגנה בבנדין. פרומקה עצמה, למרות המשבר הנפשי, חידשה את פעילותה להשגת כספים ורכישת נשק וציוד לצורכי הגנה.170

ב- 19 ביוני 1943 נעצרו מרין, ראש היודנראט בזגלמביה, ואחיו והועברו עם 34 בעלי דרכונים זרים לאושוויץ, במקום למחנה נתיבי חוץ לארץ.171 שילוח קבוצת בעלי הדרכונים לאושוויץ, וחידוש הגירושים ב- 22 ביוני, הביאו לשינוי ביחס התנועות לשאלת הדרכונים. הם אומנם המשיכו לשלוח פרטים ובקשות, אך הספקות ביחס לערכם של הדרכונים גברו, ובראשית יולי התייאשו הנהגות התנועות מן הדרכונים כליל.172

ב- 22 ביוני התחדש הגירוש מהגיטאות בבנדין ובסוסנוביץ. רוב הקורבנות שגורשו לאושוויץ או נרצחו במקום היו מקמיונקה – גיטו יהודי בנדין. למרות הסימנים המקדימים הפתיע הגירוש את המחתרת, שהיו לה כבר מספר בונקרים מוכנים, למעלה מ- 15 אקדחים, מספר רימונים ופצצות תוצרת בית, ואמצעי הצתה. גם התאים היו מאורגנים לפי "חמישיות" תנועתיות, אלא שהפקודה היחידה שהיתה קיימת ערב הגירוש היתה, שאין מתייצבים במקרה של גירוש. כל הוראה אופרטיבית אחרת לא ניתנה, שכן המחתרת טרם החליטה בשלב זה האם תוציא לפועל את פעולת ההתגוננות ומתי.

התגובה של הנהגות דרור ו"השומר הצעיר" לגירוש היתה, שכולם חייבים למצוא מסתור בבונקרים, מלבד – תעודות העובד בבית המלאכה של רוזנר, ה"שופ" הגדול ביותר, שהיה כפוף ישירות לארגון כלכלי של הס"ס, ארגון-שמלט. כלומר, הם סברו שמדובר בגירוש סלקטיבי נוסף, שבו העובדים ב"שופ" של רוזנר יהיו מוגנים מן הגירוש, כמו בגירושים קודמים. ההפתעה היתה גדולה, כאשר הסתבר שאפילו לתעודות העובד ב"שופ" של רוזנר לא היה הפעם כל ערך, וחברים מרכזיים נשלחו לאושוויץ.173

פרומקה קיבלה על עצמה אחריות אישית לאסון. היא נתפסה ליאוש ונכנסה למשבר איש עמוק. רגש האחריות הטוטאלית שלה לחייו של כל חבר ואי יכולתה להתחלק באחריות ובאסון הביאו אותה להתמוטטות מוחלטת. כותבת רניה:

"פרומקה מורטת את שערותיה ומטיחה ראשה אל הקיר. חוששים אנו לה, תשלח חלילה יד בנפשה. היא צועקת בקול גדול: אני האשמה במותם, למה ציוויתי עליהם להישאר בחדרים? אני הרוצחת שלהם אני ששלחתים למוות."174

כיוון שמצבה האישי של פרומקה החמיר מאוד, עמד הקיבוץ על סף התמוטטות:

"פרומקה לא היתה מסוגלת עוד להוסיף ולנהל בעצמה את הקיבוץ, לשאת על כתפיה את נטל כל הדאגות לצרכיו, ובכלל לחשוב על המשך החיים וסידורים. הקיבוץ החל מתמוטט. איש לא היה לו חשק לצאת לעבודה, וכי מה טעם לעבודה אם בין כך ובין כך תלוי הגירוש מעל לראשנו? עוד זמן קצר ויתחיל החיסול הכללי. האנשים החלו לחשוב על התפזרות: ילך לו כל אחד לאשר ילך הדכאון היה מורגש על כל צעד."175

אנשי המחתרת לא הגיבו בפעולת התנגדות גם כאשר נוכחו בגודל האסון. שוב עלו הנימוקים הישנים והמכריעים: אין די נשק, אין אמצעים, עוד לא הגיע הזמן. אווירת האבל והיאוש שירדה על שרידי הגיטאות, אחזה גם בחברי התנועות.

גירוש בעלי הדרכונים לאושוויץ וסתימת הגולל על סיכוי ההצלה באמצעות דרכונים; חיסולו של מרין, ראש היודנראט; אובדן תקוות ההישרדות באמצעות עבודה, וגירוש חברים מרכזיים, וביניהם האחים שפרינגר מדרור והאחיות פסחזון מ" "השומר הצעיר" " – כל אלו השפיעו קשה על הנהגות התנועות, ובעיקר על פרומקה, שלא התאוששה עדיין מהידיעה על מותה של חנצ'ה."משך ימים התהלכנו כמתים" – מתארת חייקה קלינגר את אווירת הדכאון.176

גירוש יוני וסילוקו של מרין יצרו בבנדין ובסוסנוביץ מצב חדש. כראש יודנראט מונה וובק סמיטאנה, מי שהיה בוגר "הנוער הציוני" וידידו של קוז'וך, ראש מחלקת הנוער לשעבר ביודנראט וממנהיגי המחתרת. היודנראט החדש התקרב למחתרת, היה מוכן לסייע לאנשיה במידה ידועה. נוצרה הזדמנות למחתרת החלוצית לתפוס עמדת מנהיגות ממש. אלא שכאמור, הנהגת המחתרת היתה נתונה במשבר קשה.177

מה עלה בגורל שליחות הקשר של פרומקה אל מחוץ לגבולות פולין? במשך חודשים היא שימשה איש הקשר בין התנועות בפולין לארץ-ישראל. ככל שהחמיר המצב בפולין עלתה חשיבותה של בנדין כצומת הקשר אל מחוץ לגבולות, ולפרומקה היה חלק חשוב ביותר בקיום קשר זה. בין החודשים ינואר-יולי 1943 שלחה פרומקה מבנדין למעלה מ- 30 מכתבים, ובהם דיווחים על המצב בגיטאות שנותרו, על מצב התנועה בכלל, ועל ורשה בפרט.178 היא דיווחה במכתביה על הצלחת מרד ינואר, על האקציות בוורשה ועל מרד אפריל. היא דיווחה על מותה של חנצ'ה ועל המשך פעילותם של אנטק וצביה בצד הארי בוורשה.

במשך כל חודשי שהותה בבנדין דיווחה באופן שוטף גם על מצב התנועה בבנדין ועל הגירושים בזגלמביה. בצד הטיפול בנושא הדרכונים והדיווח על הנעשה בפולין אנו מוצאים במכתביה פניות חוזרות ונשנות לעזרה. במכתביה לסלובקיה, לקושטא ולז'נווה סיפרה על מאבקה הנואש של התנועה בימי הגירושים, בעיקר בוורשה ובבנדין, על שלב ההתארגנות למרד, ועל המרד עצמו. פרומקה היתה מוקד הקשר, מי שידעה והכירה יותר מאחרים את נפתוליהן של התנועות החלוציות ומאבקיהן. ביומנה כותבת חייקה קלינגר על פרומקה: "וכי מי ייטיב כל כך לספר עלינו... מי ידע כמוה תולדותיהם וגורלותיהם של גלילות שונים. בכל רחבי פולין נדדה בכל קהילות היהודים."179

השליחות אל מחוץ לגבולות פולין עוררה אצל פרומקה לבטים אישיים קשים, כיוון שהיתה כרוכה בנטישת החברים בעת ההכנות למרד, ובהצלה אישית. עיון במכתביה מהחודשים ינואר-מרץ 1943 מלמד על הלחץ של המרכז בוורשה כי תצא לשליחות זו, ועל לבטיה עד שקיבלה את הכרעת המרכז. בינואר 1943 היא כותבת אל נתן שוואלב, נציג "החלוץ" בז'נווה:

"צביה מאלצת אותי להנשא לאידלסון, [ארץ ישראל] אך אתה מבין שהדבר תלוי בהסכמתך. אבקשך להעביר אלי בהקדם האפשרי את עמדתך בעניין. גם טוסיה צריכה להנשא לעליה... ואלה אותם קשיים כמו אצלנו."180

במרכז "החלוץ" בוורשה החליטו שעל פרומקה וטוסיה לעלות ארצה, כדי למסור על מה שאירע בפולין, והיציאה מפולין חייבה עזרה מהארץ באמצעות נתן. כעבור 10 ימים שוב כותבת פרומקה לנתן שוואלב:

"בגלוייתי האחרונה שאלתיך על דעתך בקשר לנישואי לאידלסון. מה אתה אומר? מאוד הייתי רוצה לראות את גיסי חלופים [עסקת החליפין] כדי לשמוע את דעתו על נשואי. אם לא יסכים לא אדע מה לעשות."181

פרומקה המשיכה בבירור המעשי של אפשרויות העלייה, וציינה במפורש את האפשרות לצרף אותה לעיסקת החליפין. עבר שבוע והיא שלחה לנתן מכתב נוסף:

"מזה זמן רב לא נפגשתי עם צביה. מדי פעם היא כותבת לי... היא מאוד היתה רוצה שאנשא לעליה ולא הייתי מתנגדת לכך, אך אתה יודע שאינני עשירה ועל כן תוכל לעזור לי עם סאשה [סרטיפיקט]."182

שוב מדגישה פרומקה את לחצה של צביה, שתנסה לצאת, וכותבת במפורש על היענותה ללחץ זה. אך ללא עזרה בסידור סרטיפיקט לא תוכל לצאת. במכתב לנתן שוואלב ממרץ 1943 כותבת פרומקה בנימה של ביקורת, שעבר כמעט חודש מאז שלחה את תמונתה, וטרם קיבלה תשובה ממשית, כלומר דרכון. היא מדגישה את דרישתה המפורשת של צביה לובטקין, שתצא למרות ההתנגדות העקרונית בדרור להצלה בעזרת דרכונים משווייץ.183

במכתב לנתן שוואלב כעבור שלושה ימים היא מבטאת בחריפות את המתח בין עקרונות תנועת דרור, שהתנגדה להצלה על ידי דרכונים ונאחזה בהכנות להגנה, ובין הכנותיה המעשיות לקראת יציאה מפולין. היא פותחת בציון העובדה, שאנשי דרור מעדיפים את ההגנה על הדרכונים שמקבלים אנשי "גורדוניה", וכותבת בהמשך: "אתמול חגגנו בחוג מצומצם את יום הולדתי ה- 28." הכוונה למסור בדרך זו את תאריך הולדתה, לצורך הכנת הדרכון. ובסוף המכתב: "לבקשתך שלחתי לפני זמן מה את תמונתי, מאחר שרק אני מקיימת יחסים טובים יותר עם דרכה [דרכון] וזאת בהתאם לדרישת צביה."184

כעבור שבועיים חוזרת פרומקה ומדגישה במכתב לנתן, שהיא נאותה לטפל בקבלת דרכון בלחץ התנועה: "כפי הידוע לך הייתי ברוגז עם דרכה עבורי, אבל כל קרובי אלצו אותי לבסוף להשלים איתה."185 היא לא רצתה, אם כן, לקבל על עצמה את השליחות ולצאת מפולין, אך בלחץ החברים נעתרה והסכימה לקבל את הדין ולצאת לשליחות.

המכתבים מלמדים על מאמצים גדולים שעשתה כדי לממש את יציאתה, למרות הקושי, אך מאמציה לא נשאו פרי, והדרכון עבורה לא הגיע. העדויות מבליטות פן אחר של הפרשה. נראה שהשליחות לא יצאה לפועל לא רק מסיבות חיצוניות, אלא גם מסיבות הקשורות בהחלטות של פרומקה עצמה. נראה שהכרעתה האישית לקבל על עצמה את השליחות ולצאת לא היתה שלמה וחד-משמעית, כפי שלמדנו ממכתביה. על פי דברי העדות, דחתה פרומקה בפברואר 1943 את הדרישה והלחץ של החברים בוורשה ובבנדין. רניה קוקילקה, קשרית דרור בבנדין, כותבת:

"חנצ'ה זרזה אותה שתמהר בשליחותה, אולם פרומקה לא נענתה להפצרותיה. היא החליטה להשאר בפולין... החברים מוורשה שולחים אליה מכתב אחר מכתב ודורשים ממנה במפגיע לצאת מיד לדרך, אולם פרומקה החליטה להשאר... היא דוחה כל אפשרות יציאה."186

את הפער בין עמדתה של פרומקה במכתביה ובין העדויות אפשר להסביר אולי בכך, שהעדות נמסרה לאחר עמידת הגבורה של פרומקה בבונקר בבנדין, והרושם שהותירה. בפברואר 1943 הזדמנה, כנראה, אפשרות חד-פעמית להוציא מוורשה אדם לחוץ לארץ. חנצ'ה פלוטניצקה, ששהתה אותו זמן עם אחותה בבנדין, נקראה לוורשה בדחיפות לשליחות זו. היא נורתה בניסיונה לצאת מוורשה באפריל 1943.187 בעובדה שחנצ'ה נקראה לוורשה לאותה שליחות, שנועדה קודם לפרומקה, יש אולי רמז נוסף להכרעה של פרומקה שלא לצאת לשליחות.

ב- 17 ביולי 1943 הגיע לבנדין שליח מטעם נציגי התנועות בוועד ההצלה בקושטא, ובידיו 50 אלף מארק ומכתב אל חברי "החלוץ" מאת נציגי התנועות בארץ-ישראל. בואו של השליח עורר רגשות מעורבים. מצד אחד תחושה של התגשמות ציפיות ישנות, ומצד שני הרגשת מרירות וכעס. פרומקה דחתה בכל תוקף את ההצעה להצלה אישית, שהביא עמו השליח, שאיחר לבוא, כדבריה, והעבירה באמצעותו מכתב מפורט על תהליך ההשמדה של יהודלי פולין, כפי שראתה במו עיניה.188

"שנים חלמנו למצוא הזדמנות לספר לכם על חיינו ומלחמתנו", כתבה, וסיפרה בתמצית על הפעילות החינוכית, על ימי הפריחה של התנועות החלוציות עד ראשית הרצח, על רצח קהילות ישראל בפולין שראתה במו עיניה, ועל המרד היהודי בגיטו ורשה. בדיווחה על זגלמביה הזכירה את הגירושים הקרבים, את פעילות הדרכונים שנכשלה, ואת חיפושי הדרך להונגריה ובקשת העזרה. הטון היה פסימי מאוד. תוכנית ההגנה בבנדין לא נזכרה כלל. זה היה המכתב האחרון של פרומקה, ובו גם תשובה סופית ללבטים אישיים, שנמשכו זמן רב. ערב המרד בבנדין החליטה פרומקה לדחות את ההצעה לצאת מפולין, והעבירה את עדותה בכתב על חיסול קהילות פולין. עדות זו הפכה תוך שבועיים לצוואה.189. פרומקה פלוטניצקה, השליחה : מחתרת חלוצית בבנדין | מחברת: נעמי שמשי. http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=20971

הצלה באמצעות דרכונים האיזכור המרובה של דרכונים ו"ניירות" בהתכתבות עם המשלחת בקושטא קשור בנסיונות של גורמים יהודיים בשווייץ, ובעיקר של המשלחת מטעם האירגונים הציוניים, להציל חיי אדם על ידי המצאת דרכונים דרום-אמריקניים. רווחו אז שמועות על כוונת הנאצים להחליף יהודים, שיכלו להוכיח שהם אזרחי ארץ ישראל או לפחות בעלי רשיונות עליה, באזרחים גרמניים שנמצאו בארצות שלחמו בגרמניה. תוכנית זו, שאמנם יצאה לפועל בהיקף מצומצם, מכונה בהתכתבות בתור "חילוף". בתחילת פברואר 1943 הודיעה המשלחת בשווייץ למשלחת בקושטא16 שחברים מבנדין שולחים נתונים אישיים; ואלה כללו: שם אישי ושם משפחה, שמות ההורים, תאריך הלידה ותצלום – כדי להתקין בעזרתם דרכון של ארץ דרום אמריקנית או מסמכים לחילופי-אוכלוסין. לפי הידיעות שהיו אז בידי המשלחת בשווייץ, העניקו הדרכונים הנ"ל יתרונות רבים לבעליהם, כיוון שאלה הוכנסו למחנות עצירים לאזרחי חו"ל. "מצבם היה די טוב" ואפשר היה לשלוח להם עזרה. בתור מגבלה נחשבה העובדה שצעירים מתחת לגיל עשרים וארבע לא יכלו לקבל דרכון כנ"ל. כיוון שקצב המצאת הדרכונים לא ענה על הציפיות, ובשל תהליך, לרוב לא בהתאם לחוק, שלא היה קל, ביקשו החברים בפולין לשלוח להם העתקים מצולמים של רשיונות עליה, שכאילו כבר הובטחו להם, בתקווה שמסמכים אלה ישחררו אותם "מגירוש ומסכנת מוות". העתקים מצולמים כאלה אי אפשר היה להשיג בגלל סירובה של הממשלה הבריטית להעניק רשיונות עליה. באפריל 1943 דיווחה המשלחת בשווייץ על קושי חדש בהתקנת הדרכונים: דורשיהם "שכחו לצרף תמונותיהם או לא יכלו לעשות זאת". ואמנם נהגה הצנזורה הגרמנית להחרים את התצלומים שנשלחו בדואר לחו"ל. למרות זאת הפציר וניה פומרנץ במכתביו אל חברי "דרור" והשומר הצעיר בפולין לשלוח לו את תצלומיהם ולהזכיר לו את ימי הולדתם. בעת ובעונה אחת פנה וניה בקריאה נרגשת אל מזכירות הקיבוץ המאוחד להתחיל מיד ברחבי התנועה בארץ באיסוף של "תמונות של בני משפחתנו... הניחו כל מלאכה ועשו זאת!"17 בערך עד למאי 1943 נודעה חשיבות לא רק לדרכונים של אחת ממדינות דרום אמריקה, אלא אף לאישור של צירות של אותה מדינה, בדרך כלל בשווייץ, לפיו האדם שמדובר בו הוא אזרח של אותה מדינה ודרכונו נמצא בהכנה18. בהסתמך על נוהג זה קיוו חברי המשלחת בקושטא במחצית מאי 1943 להינתק מהתלות במשלחת בשווייץ או להשלים את היקף פעולתה על ידי רכישת אישורים כנ"ל מהצירות של פאראגווי בקושטא. אין ידיעות על מידת הצלחתה של יוזמה זו שכנראה איחרה את המועד. לפי כל העדויות שבידינו הפקידו מקבלי הדרכונים את דרכוניהם במשטרה, קיבלו אישור על היותם אזרחי חו"ל והמתינו להישלח למחנה מעצר, תוך תקווה לשהות בו בתנאים נוחים יחסית עד סיום המלחמה או להישלח לחו"ל. מעשה זה, של מה שכונה אז בקרב תנועות הנוער בפולין "הצלה אישית", נגד את אחריותן כלפי מצבם וגורלם של המוני היהודים ובראש וראשונה את ההכנות להתגוננות מזויינת. ההשתדלות של המשלחת בקושטא להשיג דרכונים עבור ראשי התנועה בפולין הודרכה על ידי שיקול אחר: ליצור להם, בעזרת המסמכים הנ"ל, אפשרות של "קיום ופעולה"19. קשה לדעת על מה הסתמכו ציפיות והערכות אלו, שכנראה היה להן יסוד כלשהו במציאות. ברוח זו פירשה המשלחת בקושטא מכתב בלשון סתרים, שכתבה פרומקה, והסיקה ממנו שצביה ביקשה מפרומקה לא להסכים לחליפין אלא להציל את עצמה על ידי דרכון שיאפשר לה להישאר על עמדתה. ההשתדלות להיכלל בהסדר חליפין אכן חייבה להירשם במשטרה ולהישלח למחנה לאזרחי חו"ל, ואילו העצה לפרומקה להישאר על עמדתה התכוונה לפעולה בקרב התנועה ולהכנות להתנגדות מזויינת. אולי היבט זה נלווה למאמצים להשיג דרכון גם עבור צביה. הד לתקוות מסוג זה שנקשרו לדרכון של מדינה זרה ניתן לגלות בדיווח מ-5.5.43 של אחד מפעילי ההצלה בסלובקיה, משה דקס, שקיים קשר שוטף עם פולין, אל המשלחת בקושטא: "אתמול קיבלנו ידיעה מפולין שאם יש למישהו נתינות הונגרית או נתינות אחרת בלתי-גרמנית או של ארצות אשר אין משם גירוש או לא היה – אז האנשים והנשים האלה אינם מוכרחים לגור בגיטו" ומשוחררים מאימת הגירושים ואף נהנים מחופש תנועה מסויים. הכוונה היתה כנראה לדרכונים של מדינות שהיו בעלות בריתה של גרמניה. לא מהנמנע שציפיות דומות נקשרו גם לדרכונים של מדינות דרום אמריקה. הדו-משמעות שנלוותה לעניין הדרכונים נמשכה גם בחודשים הבאים, עד לימי הכליון של שרידי התנועות. בלדר שנשלח ביולי 1943 להבריח את פרומקה מפולין להונגריה סיפר לשולחיו, כלשון הדיווח של שמואל שפרינגמרן, איש הקשר בין הונגריה לקושטא ובין הונגריה לפולין, שגבה עדות זו מפי השליח: "נוצר שם (בבנדין) גיטו... שהוא מסובב בחוטי תיל; היחידה שיכולה לזוז ממקומה היא פרומקה, מפני שיש לה דַרכָּיה של דרום אריה (מדינה דרום אמריקנית – א"ש). הוא בתור נוצרי נתמלא הערצה לפרומקה. למשל הציע לה, שיביא אותה הנה, והיא סרבה לזה מפני שלא תעשה את זה מפני שהיא היחידה שיכולה לזוז ולכן גם לעזור לחבריה"20. הסיפור מבליט את הדו-משמעות של הדרכון הזר, שלא זו בלבד שלא נועד להצלה אישית, אלא בפירוש מנע אותה. החשש שהדרכונים מסכנים את מקבליהם התעורר כבר במחצית מאי 1943, כשפליט מפולין דיווח שהגרמנים חושדים במקבלי הדרכונים משווייץ שהם מרגלים. אף על פי כן נמשך הייצור של מסמכים אלה. עיכוב זמני חל במחצית יוני, כשמתקין הדרכונים (ובלשון הסתרים של המברק: הרופא שלהן) יצא לחופשה21, ביטוי שיש להבינו כפשוטו או כלשון נקיה להסתתרות או למאסר. המשלחת בשווייץ התגברה על עיכוב זה וקבעה ב-8 ביולי 1943 ש"מספר גדול של חברינו אישר את קבלת הדרכיות". אולם עובדה זו, יותר משעודדה, הדאיגה ואף הבעיתה, כיוון שבמכתב שיצא מבנדין ב-27.6.43 התפרש ככולל "רמז לאסון אשר יתכן ונגרם על ידי הדרכיות". ואמנם התכוון המכתב לשילוחם לאושוויץ של שלושים וארבעה בעלי הדרכונים הזרים, וביניהם יושב ראש היודנראט מֶרין. ידיעות אלה הניעו את המשלחת בשווייץ לעכב את משלוח הדרכיות עד להבהרת תועלתן או ניזקן, אף שמפולין המשיכו להגיע תביעות לדרכונים. המשלחת בקושטא ניסתה גם היא להשיג חוות-דעת של החברים בפולין אם רצוי להם משלוח הדרכונים. מסתבר שהתועלת מן הדרכונים של מדינות דרום אמריקה לא היתה אחידה במחוזות פולין השונים. בעוד שבמחוז שלזיה, שסופח לרייך, כבר לא היה ספק שהם מביאים לידי הסגרה למרצחים, רווחו בגנרל גוברנמן תקוות להינצל באמצעותם. ציפיות אלו טופחו על ידי הגרמנים, שששו לראות איך מלאכתם נעשית בידי היהודים עצמם. ביולי 1943 הובאו למחנות המעצר, על סמך הדרכונים שסופקו על ידי המשלחת שבשווייץ, אלף ומאתיים יהודים מורשה, שמונים מבוכניה וכמאה ועשרים מקראקוב. יהודים אלה נטשו את מקומות המחבוא, שאולי יכלו להתמיד בהם עד סוף המלחמה. בסוף יולי הגיע נתן שואלב למסקנה22, שיש להפסיק את הספקת הדרכונים הן לבנדין ומחוזה והן לגנרל גוברנמן; והוא השיג זאת, בין היתר, ממכתב של אליעזר גלר בשמה של צביה שאין הם רוצים בדרכון ומרמזים ש"דרכה חולה". אף שהיו חברים שהמשיכו לשלוח תצלומים ודרישות שלום ל"דרכה", טען שואלב שאלה מבין מקבלי הדרכונים שלא הובאו למחנות מעצר לאזרחי חו"ל עד ליוני 1943, גורשו ונרצחו; החשש והרתיעה בפני דרכונים אלה גברו לאחר שצירי המדינות, שבשמן "סופקו" דרכונים אלה, סירבו לאשר את תוקפם והשלטונות הגרמניים בפולין סירבו להעביר את מקבלי הדרכונים הנ"ל למחנות לאזרחי חו"ל. דבר זה נאמר במפורש במכתב מבנדין שנשלח על ידי שליח, ונרמז במכתב שנשלח בדואר, בלשון: "מונעים מדַרכָּה להיפגש עם מחנדסקי"; ואכן, במכתבם מ-17.7.43 שכפי שצויין לעיל נפל לידי הביון הגרמני, תבעו ראשי הארגונים הציוניים בבנדין להתעכב אצל השלטונות של המדינות שבשמן הוצאו דרכונים אלה. על אף הכשלונות והאסונות שגרמו הדרכונים המשיכו גורמים במשלחת בשווייץ לייצר מסמכים אלה, אולם לשטחי כיבוש אחרים מאשר פולין. דבר זה לא נעלם מעיניו של השלטון בשווייץ וזה פקד, ב-1.9.43, אולי בלחץ ממשלות דרום אמריקה שסובכו בעניין הדרכונים, להעמיד לחקירה את דוקטור זילברשטיין ולבדוק את החומר המשרדי שברשותו. אין ידיעות אם התקנת הדרכונים נמשכה לאחר חקירה זו. במארס 1944 דיווח דוקטור זילברשטיין לארץ ישראל שלפי דרישת ממשלת שווייץ הופסקה הכנת הדרכונים ושזו תחודש רק כשתבוא ההכרה מצד הממשלות הנוגעות בדבר.

סיוע מצד פולנים המועמדים הטבעיים לקיים את הקשר עם פולין דרך הונגריה היו פולנים שהתגוררו בארץ זו עוד מלפני המלחמה או שנמלטו אליה בעקבות המלחמה. שליחים מביניהם יכלו בקלות יחסית למצוא מחסה וסיוע אצל קרובי משפחתם ומכריהם. ואמנם קויים מעבר חשאי מתמיד דרך הגבול שבין שתי הארצות והמשלחת שבקושטא הציעה לנציגי הארגונים הציוניים בבודפשט להיעזר בו23. פעילי ההצלה בהונגריה כבר ניסו דרך זו ולמדו מנסיונם שאין לתלות בה תקוות, כיוון שהפולנים בהונגריה הם אנטישמים "עד האיש האחרון" והיו מסייעים אך ורק "בהתחשב בנתונים הבינלאומיים", כלומר: כדי לשפר בעיני בנות הברית את תדמיתה של ממשלתם הגולה. ראשי הציונים בהונגריה החליטו לכן ש"אין למסור את גורל אחיהם ואת גורלם בידי הפולנים". ואמנם לא היה כל בטחון שלא תהיינה הסגרות לידי הגרמנים. למרות הסתייגויות אלו שלחו הפעילים הציונים בידי פולני מהונגריה מאתיים דולרים לפי כתובת של יהודי בקראקוב. על סכום זה לא נתקבל כל אישור והיה מקום לחשש שהשליח נטל את הכסף לעצמו. על אף אי האמון כלפי הפולנים וכלפי כוונותיהם נזקקה המשלחת בקושטא ביוני 1943 לסיועה של המחתרת הפולנית, באמצעות נציגיה בתורכיה, בהעברת סכום מסוים, קטן יחסית, של מה שנועד לעזרת יהודי פולין. כעבור שלושה חודשים, במחצית ספטמבר 1943, עדיין לא הגיע לידי המשלחת אישור על קבלת המשלוח הזה. אף על פי כן מסרה שוב המשלחת, ב-18.9.43, לידי הפולנים אלפיים וחמש מאות לירות ארצישראליות "רק כדי לא להחמיץ הזדמנות שהם הציעו". אין בידינו פרטים או נתונים על החלוקה המתוכננת של כסף זה: אם הוא נמסר ישירות לנמען יהודי או לאיש אמונים של הממשלה הגולה שקיים קשר עם יהודים. מכל מקום אין כל סימן לכך שאנשי אמונים פולניים כנ"ל מילאו תפקיד כלשהו בפועלה של המשלחת בקושטא, להוציא העברת שדרים של הוועד היהודי הלאומי בפולין למוסדות היהודיים בלונדון, ובאמצעותם לקושטא, וגם זה בהיקף מצומצם מאד. כשהועלתה הצעה, כנראה של הנהגת היישוב בארץ או של הנציגות של יהודי פולין ליד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, להעביר את העזרה הכספית באמצעות המחתרת הפולנית, דחתה המשלחת בקושטא באוקטובר 1943 רעיון זה מכל וכל, בנימוק שיש חשיבות מיוחדת לכך "ששליחינו, המעבירים את המכתבים ואת העזרה, יוכיחו ליהודים... כי מאת היישוב בארץ נשלחו". נימוק נוסף, מכריע במשקלו, היה ש"אין להניח אף רגע, שהפולנים או מישהו מהמחתרת שלהם, יחתור לחפש אפשרות לחדור למחנה עבודה, בו נמצאים רק יהודים"24. ואמנם, להוציא המסתתרים בין הגויים, היתה שארית הפליטה של יהודי פולין באוקטובר 1943 כלואה ברובה המכריע במחנות לסוגיהם. את עזרתה של הממשלה הגולה ושל שלוחותיה בפולין בהעברת שדרים העריכה המשלחת בקושטא על ידי ציון העובדה כי הפולנים "נתנו מעט מאד להשתמש בצינורות שלהם" אף שאפשרויותיהם בתחום זה היו נרחבות. בדחותה את ההצעה להשתדל שהמחתרת הפולנית תעביר עסף לשרידי היהודים בפולין, ביקשה המשלחת שבקושטא להשיג אצל הממשלה הפולנית מילוי של שתי תביעות עיקריות: 1. "שהפולנים ימסרו לנו כתובת (לא ראשונית) בורשה או במקום אחר, אשר יש לאנשינו קשר איתה" על מנת שבאמצעותה תוכל המשלחת לגלות יהודים מסתתרים או כלואים, ואולי גם להפנות נרדפים, אם תגלה אותם, למקום בו יוכלו למצוא מחבוא. 2. "שייוודעו הפולנים, דרך השידור שלהם, את הכתובת שלנו בפולין", וזה נוכח העובדה שבידי המשלחת כמעט ולא נותרה אף כתובת מהימנה בפולין. מנסיונה ידעה המשלחת כי גם לדרישות אלה – "הפולנים לא יסכימו בנקל", ואכן היענותם התבטאה בהעברת שדר של המסתתרים בורשה ובו ביקשה להודיע להם כתובות בהונגריה ובסלובקיה, כדי שבעזרתם של פעילי ההצלה בארצות אלו יוכלו להימלט מפולין. זהו סיכומה של המשלחת בקושטא לעזרתם של הממשלה הפולנית ושל הארגונים שסרו למרותה – ליהודי פולין.

קשר באמצעות בלדרים מאז תחילת 1943 נעזרה המשלחת בקושטא בסוכנים-בלדרים, שנעו דרך קבע בין תורכיה, הונגריה וסלובקיה. בלדרים אלה העבירו מכתבים בין קושטא לבין ועד ההצלה בבודפשט ובברטיסלבה והבריחו שטרי כסף, ולעתים מטילי זהב, שנשלחו מארץ ישראל לקושטא ונועדו למימון פעילות ועדי ההצלה ולעזרה ליהודי פולין. אחת ממשימותיהם הראשיות היתה חדירה לפולין על מנת למסור כסף ומכתבים לפי כתובות מוגדרות, ולהביא בחזרה אישורים ומכתבים. המשימה היתה כרוכה בסכנות מרובות וחייבה תושיה ואומץ לב. בלדרים אלה הועסקו באמצעות הפעילים בבודפשט25. כמעט כולם היו קשורים עם זרועות שונות של הריגול ההונגרי או הגרמני. רובם עסקו בהברחה והיו בעלי עבר פלילי. משירותם ליהודים הם הפיקו רווחים גדולים. הממונים עליהם בשירותי הריגול הושפעו, כנראה, מהשיקול הפוליטי של חיפוש קשר עם מדינות הברית אם – וכאשר – תובס גרמניה. לראשונה שיגרה המשלחת שבקושטא בלדר לפולין במחצית מארס 1943 ובתקווה להצלחתו המצופה ראתה בו "דבר בעל ערך היסטורי"26. המכתב, בשפה העברית, הופנה אל "המשפחה החלוצית והציונית באשר היא שם". מחבריו דנו באשמה המוטלת על היישוב בארץ ישראל ועל העם היהודי על אשר זנחו את יהודי פולין. מקבלי האיגרת נתבקשו להעביר באמצעות השליח את הידוע להם על אנשי התנועות ולהעביר תצלומים ונתונים אישיים להכנת דרכונים. הממשלה הבטיחה עזרה כספית מהקרנות שאסף היישוב והמליצה להימלט להונגריה, מקום ממנו היה סיכוי לעלות לארץ. הידיעות על הארץ ועל המאמץ המלחמתי של היישוב נמסרו בלשון סתרים: "דו-רבבתי (עשרים אלף איש) נפגשו עם גיוסה – ולה גם בנות יפות" – והכוונה לגיוס לצבא הבריטי ולפלמ"ח – ונועדו לעודד את הרוח. מכתב זה היווה דגם לאיגרות שנמסרו לשליחים לאחר מכן. שליח זה, לאחר שלא הגיע ליעדו, הסביר את כשלונו ב"מגיפת טיפוס אשר פשטה (בפולין) והכריחה את האשכנזים (הגרמנים) להכריז על הסגר חמור". הסגר זה חל, כמובן, על הגיטאות ובראש וראשונה על גיטו ורשה. לכן ביקשה המשלחת מיוסף קורניאנסקי, שיצא מפולין לסלובקיה בשנת 1941 וקיים קשר מכתבים עם חברים בפולין, כתובת בדוקה ומהימנה בורשה מחוץ לגיטו שהבלדר יוכל להגיע אליה. בשל ההגליות והרציחות ההמוניות התקשו הבלדרים למצוא את הנמענים, והמשלחת הורתה לשליחה הבא, שיצא מקושטא ב-16 במאי 1943, למסור את הכסף ליודנראט המקומי, אם לא ימצא את הנמענים. המשלחת לא היתה מודעת, כנראה, במידה מספקת לסיכון שבקבלת מכבתים וכסף מחו"ל שאיים על היודנראט. ואמנם שליח לבנדין, ביולי 1943, לא מצא דרך אחרת אלא לפנות ליודנראט. השליח במחצית מאי 1943 לא הסכים לקחת איתו מכתבים בשפה אחרת מאשר בגרמנית והגביל את אלה ל"עשר שורות לכל עיר". קורות מסעו לבנדין, כפי שתוארו על ידו בפני המשלחת27, באות ללמד גם על המסעות האחרים. לאחר התגברו על מעצורים מרובים "הופיע המכשול העיקרי: כיצד להיפגש עם החבר שלנו בבנדין, אשר צריך לקבל את האמצעים ואת המכתב. אנשי הגסטאפו דוקרים בעיניהם בכל פינה וכניסתו של נוצרי חדש לאיזור היהודי מעוררת מיד חשד... ובהיכנסו מתחיל פרק חדש: כיצד לרכוש את אמונו של החבר או החברה אשר צריכים לקבל את החבילה, איך לפייסו שירצה לקחת את החבילה ביד? כל צעד בלתי מחושב מצד שניהם מאיים במוות במקום. האיש פגש בבנדין את הרשל שפרינגר. זה האחרון קיבל את החבילה. כעבור ארבע שעות הביאו לו שני חברים מכתב. הוא לקח את המכתב ויצא בדרכו לסוסנוביץ. אולם בדרך נפל דבר: נערך חיפוש. בעורמה הצליח להשתמט ולהשמיד את המכתב. כמובן שגם הקבלה הושמדה. האיש כמובן אינו רוצה לקבל מאיתנו את הסכום שהוא מסר עד אשר לא יביא לנו את הקבלה. אולם הוא הביא לנו את כרטיס הטראם (החשמלית) מבנדין לסוסנוביץ ולקאטוביץ". תצלומו של כרטיס זה ושל כרטיס ביקור בקזינו בקאטוביץ אמנם מצוי באוגדן הפולני, כשם שמצויים בו כרטיסי חשמלית שהביאו שליחים אחרים, עם חשבונות של בתי מלון וכרטיסי קולוע, שאמורים היו להעיד שהבלדרים אכן שהו במקומות אליהם נשלחו. בימי מאי ויוני 1943 נרעשו היישוב בארץ ישראל ומשלחלתו בקושטא לשמע הידיעות שהגיעו, בעיקר באמצעות השידור החשאי הפולני מורשה ללונדון, על המרד בגיטו ורשה ועל ההכחדה ההמונית של יהודי פולין. לרשות המשלחת בקושטא הועמדו אמצעים כספיים ניכרים, אך היא לא יכלה להיעזר בהם בגלל הניתוק מפולין והיעדר כתובות מהימנות בה. "מה טרגי הדבר", כתבה המשלחת ב-24.6.43 אל הפעילים הציוניים בהונגריה, "שכאשר היישוב בארץ מגייס את שארית יכולתו הכספית לעזרת האחים אצל צביה – אין לנו הדרהים להמציא את העזרה". המשלחת שידלה מחדש את העסקנים בבודפשט להניע את הפולנים לעזור ליהודים. השתדלות זו, כמו קודמותיה, לא הניבה כל תוצאות. אולם, בסוף יוני ובתחילת יולי 1943, הצליח בלדר להגיע לבנדין ולקראקוב, למסור כסף ומכתבים ולהביא אישורים ומכתבי תשובה. בהם, ובעיקר באלה מבנדין, ראתה המשלחת "תעודה אותנטית ואישור טרגי לידיעות". בדרכו לפולין נאסר הבלדר והצליח להשתחרר28. האיש שוטט בבנדין במשך יומיים מבלי למצוא את אלה שאותם חיפש ולבסוף פנה ליודנראט ובאמצעותו ניפגש עם ראשי תנועות הנוער. שעתו דחקה והוא האיץ במקבלי האיגרת להשיב עליה בחיפזון. התאריך של האיגרת ושל האישור על קבלת הכסף הוא 17.7.43. היא חוברה ביידיש על ידי פרומקה, תורגמה לגרמנית על ידי חלוץ מפליטי גרמניה, כתובה בכתב יד צפוף על פני שלושה גליונות וחתמו עליה חמישה נציגי תנועות הנוער הציוניות בבנדין. האיגרת נתקבלה בקושטא ב-3.8.43. "לאחר ציפיה ממושכת," פותחת האיגרת, "קיבלנו היום, בשמחה עצומה, את שליחכם ואת מכתבכם... שליחכם איחר לבוא. במשך שנים חלמנו למצוא הזדמנות לספר לכם על חיינו ועל מאבקנו". האיגרת סקרה את פועלן של התנועות החלוציות, עד להתגוננות המזויינת, ואת שלבי הכחדתה של יהדות פולין. על כך דיווחה פרומקה בתור עדת-ראיה מביקוריה במחוזות השונים של פולין. כן תבעה האיגרת עשיית מאמצים להציל את אלה שנותרו בחים, אף שהחותמים עליה היו מודעים לכך שגזר-דינם נחתם: "כשתקבלו מכתב זה, לא יישאר איש מאיתנו בחיים" – נבואה שהתגשמה לגבי שלושה או ארבעה מחמשת החותמים, וביניהם פרומקה פלוטניצקה, שסירבה להינצל באמצעותו של השליח. יד המרצחים אכן קיפדה את חייהם אור ל-3 באוגוסט 1943, הוא היום בו נתקבלה האיגרת בקושטא. החמישי – הרשל שפרינגר – נשאר בחיים עוד ימים מעטים. המשלחת בקושטא הזדעזעה למקרא האיגרת עד כדי קושי "לחזור לשיווי המשקל הרוחני והפיזי". אולם הכורח לחזור למילוי החובה הניע אותם, ב-8.8.43, לשגר בדואר מכתב בנוסח השיגרתי לפי כתובתה של פרומקה, ובו אישור על הבשורות שהביא "שלח" (השליח). לפעילי ההצלה בהונגריה דיווחו חברי המשלחת שהם "מאושרים כי הצליחו להגיע לשם" (לפולין). הם ייחסו חשיבות רבה לעובדה שדבר ארץ ישראל הגיע, כנראה לראשונה, באופן בלתי-אמצעי לחברים בפולין. בשבועות הבאים איכזבו מסעות השליחים הנוספים. באוקטובר 1943 חלו תקלות רבות ואסונות בפעילות הבלדרים. מבין שבעה שיצאו לפולין בין ה-15 בספטמבר ל-1 בנובמבר חזרו רק חמישה. ביחס לנעדרים היתה ודאות שאחד מהם נהרג ואחד נתפס29. כשלון השליחים וההאטה בפעילותם, עד כדי הפסקתה, בנוסף להיעדר כתובות בפולין, הילכו דיכאון על המשלחת. אולם אז, בתחילת ינואר 1944, זכו המשלחת ועוזריה בהצלחה כאשר שליח שנשלח מסלובקיה לורשה מסר מכתב ליצחק צוקרמן ולצביה לובטקין וקיבל מהם איגרת תשובה, בעברית, בחתימת ידם. המשאלה לקבל אות-חיים מראשי התנועה וההתגוננות אכן נתגשמה. המשפט הפותח היה בזו הלשון: "היננו נרגשים מדאגתכם לקיומנו". החותמים סירבו להיענות להצעתו של השליח להבריחם מפולין: "עסוקים אנו פה בעבודת ההצלה וההגנה (על) אלפי יהודים... אולי יבוא יום ונתראה". יצחק וצביה ביקשו ממפעילי השליח לעזור להם בהקמת מנגנון להברחת יהודים מפולין: "כולנו רוצים לחיות, אם כבר חיינו עד עתה. זכרו, בעבודתכם תלוי גורל שארית ישראל על אדמת פולין". האיגרת מורשה עוררה תקוות בקרב המשלחת שהקשר עם ראשי התנועה המסתתרים בורשה, והוא למעשה החוט היחיד שחיבר ביניהם לבין העולם היהודי בנוסף למברקים באמצעות השידור הפולני, יתמיד ואף יתהדק; אולם השתלשלות העניינים לא אימתה את הציפיות. בסוף מאי ובתחילת יוני 1944 ניתק למעשה הקשר בין המשלחת בקושטא לבין השליחים מהונגריה30, לאחר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים על ארץ זו. עדיין נותר צל של תקווה להתקשר עם פולין באמצעות פעילי ההצלה בסלובקיה. אולם השתלשלות העניינים בארצות אלו סתמה את הפרצות האחרונות בחומת ההסגר, וכלשון המשלחת במכתבה אל פעילי ההצלה בסלובקיה: הניתוק המוחלט סגר בפנינו לגמרי את הגישה לצביה, אם כי שמענו כמעט כאגדה כי עוד מסתננים אליכם אחדים משם.

היבטים בפעולת ההצלה מאז ראשית פעילותה כללה המשלחת בקושטא בתחום תפקידיה מאמצים לשם הצלה מפולין באמצעות הברחה. כדוגמה שימש נסיונם המוצלח של יחידים, בעיקר של יוסף קורניאנסקי, להימלט לסלובקיה. סלובקיה אכן שימשה כארץ מקלט, לא רק בגלל קירבתה הגיאוגרפית לפולין אלא גם בזכות מאמצי הסיוע וההצלה שיהודי ארץ זו, על אף מצוקותיהם וסכנת הגירוש שריחפה מעל לראשיהם, פיתחו למען יהודי פולין31. שוגרו בלדרים, כנראה ממחצית 1942, ובאמצעותם כסף למזון ותרופות. הנסיון והקשרים שנרכשו בדרך זו סייעו לנסיונות להבריח יהודים. הדבר היה כרוך בהוצאות מרובות ואת האמצעים לכך, או את עיקרם, סיפקה המשלחת שבקושטא. בסוף מארס או בתחילת אפריל 1943 שיגרו פעילי ההצלה בברטיסלבה שני שליחים לבנדין על מנת להבריח משם ניצולים. פעילי הצלה ראו בפעולה זו, בהתחשב בקשיים ובסכנותיה, מוצא למעטים בלבד בעלי כושר גופני מעולה, ועם זאת המליצו לקיים נתיב הצלה זה, למרות סכנת המוות הכרוכה בו, "כיוון שהשהיה בפולין פירושה ממילא, במוקדם או במאוחר, כליון". המחיר הגבוה שדרשו המבריחים בעד כל ניצול היווה גם הוא מגבלה כבדת משקל. ואכן הבלדר שנשלח בינואר 1944 להבריח את צביה ואת יצחק תבע מאה דולר בזהב בעד כל ניצול נוסף, סכום שהיה שווה ערך לכשישים וחמישה אלף זלוטי. בשלב מוקדם של ההצלה על ידי הברחה לסלובקיה התנדב אהרון רוזנפלד, חבר השומר הצעיר פליט מפולין, לחזור לפולין כדי למלט משם את חבריו. פעילי ההצלה בסלובקיה מנעו זאת בעדו בנימוק שהסתכנותו, שספק אם תוכל להועיל למישהו, תגרום בוודאות למותו, גורל שאכן פקד בסוף 1943 את חיים טננוורצל, חבר הנוער הציוני ומציל חבריו מפולין. מספר הנמלטים לסלובקיה עד מחצית יוני 1943 נאמד בכמאה וחמישים איש22, שרובם, כנראה, עברו את הגבול בלי עזרת הבלדרים מסלובקיה. בלדרים אלה קיבלו הוראות את מי להביא, כשהכוונה היתה בעיקר לראשי תנועות הנוער והאירגונים הציוניים. למעשה לא הצליחו הבלדרים להבריח, עד מחצית יוני 1943, "אף איש אחד ממשפחת החלוצים בפרט וציונים בכלל מחוץ לאליעזר אוּנגֶר"; יתר על כן, למרבה התיסכול והאכזבה נמנה חלק גדול מהניצולים, ואולי רובם, עם "סוג אנושי אשר הם אונטרוולט" (אנשי העולם התחתון) ואף היו ביניהם אנשי המשטרה היהודית הידועה לשימצה, שקנו את חייהם במחיר הסגרת יהודים לצורר. יסודות אלה גרמו קשיים עצומים הן בסלובקיה והן בהונגריה. על אף הקשיים והאכזבות לא הרפו הפעילים בסלובקיה ממאמצי ההצלה ומהדאגה לפליטים שהגיעו לסלובקיה. מספר הנמלטים גדל והגיע ביולי 1943 לכדי מאתיים וארבעים איש; ועד אוקטובר אותה שנה נמלטו כאלף ומאתיים מבוגרים וכתשעים ילדים. ביניהם היו שלושים ושמונה חברי תנועות הנוער מבנדין ומסביבתה. כארבעים נמצאו אז בדרך וכמאה וחמישים הסתתרו. רק מעטים מבין אלו האחרונים ניצלו. תוצאות אלו דירבנו את הפעילים בסלובקיה להגברת מאמציהם. מאז שנודע על ההשמדה ההמונית, ובפרט לאחר דיכוי המרד בגיטו ורשה והמאורעות בבנדין, הדריך את מאמצי ההצלה גם שיקול להבריח את ראשי התנועה לארץ ישראל על מנת שיתארו ויעידו על כל אשר פקד את יהדות פולין33. אולם אישים אלה סירבו בדרך כלל לנצל את ההזדמנות להימלט, שהציעו להם הבלדרים. העסקן הציוני ליאון סלפטר מקראקוב לא הסכים לברוח מהמחנה בו היה כלוא, כיוון שהצלתו בדרך זו עלולה היתה לגרום למותם של עשרה בני-ערובה יהודים. בלדר שנשלח ביולי 1943 לבנדין כדי להבריח את פרומקה להונגריה הביא את תשובתה: "עִם יהודַי חייתי, איתם גם אמות". בלדר שנפגש בורשה בינואר 1944 עם צביה ויצחק צוקרמן מסר לשולחיו בסלובקיה שאין הם מסכימים לצאת מפולין "עד אשר לא יסדרו את העניינים אשר תלויים בנפשם", כלומר: מסורים לאחריותם. בנובמבר ובדצמבר 1943 סירבו אחרוני החברים של תנועות הנוער הציוניות בבנדין ובסוסנוביץ לנטוש את מחבואם או לוותר על מקומות העבודה בהם נקלטו בתוקף מסמכים "אריים" שהיו בידיהם ולצאת, בהדרכתו של שליח, לסלובקיה. "אין סוף לכאבנו למשמע הידיעה על החברים בבנדסבורג (בנדין – א"ש) והסביבה אשר החליטו לא לעזוב", כתבה המשלחת שבקושטא, ב-20.12.43, אל פעילי ההצלה בסלובקיה. "במידה שתוכלו תתבעו ותפקדו (ההדגשה במקור – א"ש) שילכו משם. הארץ והתנועה תובעים זאת לא כהצלה אישית אלא כנכס לעמנו ולתנועתנו". נושא "ההצלה האישית" נשקל בדיוני תנועות הנוער בימי ההכרעה בין ההשתפות בהכנות למאבק וללחימה לבין העדפת הצלת חברים על ידי העברתם לחו"ל. "הצלה אישית" נחשבה אז כסותרת את המאבק.

הפניות לא השפיעו וכן שידוליו של חיים טגנוורצל, מניצולי בנדין שחזר לפולין על מנת להבריח משם את חבריו ובדרך זו הציל עשרות יהודים, היו ללא הועיל34. הוא עצמו ניספה בשליחות זו, בלוותו חברה לרכבת. לאחר מותו שלחו הפעילים בסלובקיה בלדר לבנדין וזה חזר בגפו. בשבוע האחרון של דצמבר העבירה המשלחת שבקושטא דרך סלובקיה, פניה בכתב חזרה על כך שהכוונה היא לא להצילם אישית, אלא "כנכס לעם ולתנועה, למען ימסרו לנו לפחות את כל אשר עבר עליהם ואת אשר הם נושאים איתם מתחילת ימי האבדון". פניה זו השתמרה באוגדן הסלובקי בבית לוחמי הגיטאות. הקריאה הדומה, שהופנתה לחברות בורשה ב-15.1.44, מצויה באוגדן הפולני. ב-19 בינואר 1944 דיווחה המשלחת שבקושטא לשווייץ, כי "במרוץ שני השבועות הגיעו חברים רבים אל צבי (פלדי, סלובקיה – א"ש) ומשם נסעו אל יושקו (באומר, הונגריה – א"ש) וביניהם כעשרים מהשומר הצעיר ודרור, וביניהם חייקה קלינגר"35. בהגיעם לסלובקיה סיפרו הניצולים "שהם החליטו לבוא אך ורק לאחר שקיבלו הוראה מצביה". 

ב-2.8.43 כתב וניה פומרנץ לפעילי התנועות הציוניות בסלובקיה: אם ישנו קיבוץ יהודי, אשר נטל על עצמו שליחות יהודית גדולה זאת של הוצאת שלוחות לסעד ולעזרה, חיפוש אחרי החברים הקיימים עוד והצלת המעטים... הרי אתם קיבוץ יחיד זה, וזה אף על פי שמצבו הוא בכל יום על פי התהום". ואכן היו אז בסלובקיה כעשרים וחמישה אלף יהודים בלבד, מבין כתשעים אלף שהיו בתחומה בשנת 1940, וגם לאלה היה צפוי הגירוש לגיא ההריגה בפולין. באוקטובר 1943, לנוכח הריבוי במספר הנמלטים מפולין, כינה וניה פומרנץ, ללא שמץ של הגזמה, את מעשי ההצלה של יהודי סלובקיה כ"דבר שלא יימחה מזכרון האומה: בהיות החרב על צווארכם התמסרתם להציל אלף ומאתיים איש וכתשעים ילדים". שואת יהודי סלובקיה חסמה בפני יהודי פולין את נתיב ההצלה הצר. אמנם המשיכו הציונים בהונגריה לסייע לפליטי פולין, אולם תוצאותיו של מאמץ זה היו צנועות ביותר. אליהו שטרן, הקשרים בין המשלחת בקושטא ליהדות פולין - ב' מתוך: ילקוט מורשת ל"ט, מאי 1985 http://www.moreshet.org/?CategoryID=284&ArticleID=646

פעילותה של פרומקה בימים הקשים בוורשה ובגיטו ורשה התרחבה מעבר למעגל של חברי התנועה ותחומי הפעילות התנועתית. הדאגה האימהית שאפיינה אותה מבית אבא ומשנות הפעילות שלפני המלחמה, היתה כעת מקור סיוע ותמיכה להמוני פליטים יהודים. בהנהגת התנועה בוורשה היתה פרומקה ראשונה לנסיעות ולשליחות הקשר בין המקומות המנותקים והמסוגרים. היא הגיעה למקומות המרוחקים ביותר והיתה השליח הנודד של התנועה ברחבי פולין, בניגוד לכל הגיון: פניה לא היו מהטיפוס הארי, האף יהודי, הפולנית בפיה לא רהוטה. כמו בימים שלפני המלחמה, מקור הכוח לא נראה לעין, אלא היה כוחות נפש אדירים שגייסה מתוכה כדי לסגל לעצמה בטחון עצמי ושקט פנימי. אלה גוננו עליה ואיפשרו לה להסתכן ולעמוד במשימות. בשליחות האחרונה, בהנהלת הקיבוץ בבנדין, גייסה פרומקה כוחות נפש אחרונים כדי להנהיג את הקיבוץ מתוך סמכות ואחריות מלאה להמשך התנועה ולחיי החברים. היא היתה מעורבת בכל ענייני היום-יום וקשייהם האישיים של החברים, ודאגה לפרטי הקיום הקטנים ביותר. שוב פעל הרגש האמהי, ובעוצמת יתר. היא היתה קרובה לחברים, אך גם מרוחקת ובודדה, ומתחת לאיפוק ולשיקול הדעת הקר פעם לב חם ושביר. גם ברגעי המשבר הקשים ביותר, כשהלב חישב להישבר, המשיך שיקול הדעת הנוקב להניע את מעשיה עד הסוף, ללא ויתורים. בימים של דכאון עמוק התמוטט הכל בפנים, אך פרומקה אספה כוחות אחרונים והגיעה להתנגדות בבונקר בבנדין. פרשת חייה ומותה של פרומקה חושפת מתח מתמיד, שעלה לה במאמץ אדיר, בין כוחות גוף דלים וספקות ביחס לכוחה לשאת בנטל השליחות, ובין חובת השליחות הגדולה

אלטמן ופרומקה, לא שותפו במאבקים הציבוריים וכמעט לא נזכרו עוצמתן של הלוחמות שנשארו בחיים באה בעצם נוכחותן הפיזית. טוסיה אלטמן, ופרומקה ואחרות היו אחרונות על החומה בשנים הראשונות אחרי המלחמה יוחס לניצולות ידועות הכינוי אמהיות, כמעט תמיד היו אלו הנשים שאחזו בנשק. כאשר גילו אחריות ועזרו לזולתן כונו פרומקה פלוטניצה וצביה לוובטקין אמהות ללוחמים. טוסיה אלטמן, ופרומקה התפרסמו באמצעות אימוצן לחיק השמאל הציוני, אך ההוקרה במיוחדת לאחוזות בנשק שחיו בארץ כמו צביקה לובטיקין.

טוסיה אלטמן, ופרומקה התפרסמו באמצעות אימוצן לחיק השמאל הציוני, אך ההוקרה במיוחדת לאחוזות בנשק שחיו בארץ כמו צביקה לובטיקין.

רטוריקה זו היתה שגורה הן בכתבים של אוחזות בנשק בימי השואה, כמו האחיות פרומקה וחנצ'ה פלוטניצקה, בדברים שנשאו וכתבו אלה שנשארו בחיים. מסרה פרומקה כי ממשפחת יערי לא נשאר איש. פרומקה לונקה קוז'יברדסקה וטמה שניידרמן- אולי אמותיהן המטאפוריות של השרות, הדליות והרינות מהשיר של נעמי שמר על היאחזות הנחל בסיני. פרומקה פלונטיצקה סירבה לעזוב את חבריה, היא נהרגה בשלושה באוגוסט 1943 בבונקר של קיבוץ דרור בבנדין.

גיבורות בישראל עמוד 19

"עוד יבוא סופר ברוך הכשרון ויעריך את קדושת השם, התבטלות היש ומסירת נפש בעד העם שמילאו מתוך כאב ויסורים אלו הבנות הגיבורות: חייקה, פרומקה, לובטקין , ביק , באאטוס , אלטמאן , אייכנבוים , בוטוויניק וכו וכו. עמוד 241 בספר חנצה ופרומקה נדפסו מכתביה ורשימותיה שפרסמה בבטאוני התנועה שאליה השתייכה. פלוטניצקה פרומה נולדה בעיירה פלוטניצה ליד פינסק (פולין). אחות חנצה פלוטניצקה (ראה שם). עם פרוץ המלחמה היתה לאישיות מרכזית בתנועה ארץ-ישראל העובדת ובמחתרת היהודית בוורשה. בשליחות המחתרת נסעה לווילנה, ביאליסטוק, גרודנה, לוצק, אוסטראה, רובנה, ועוד. לאחר מכן נתמנתה, יחד עם טוסיה אלטמן (ראה שם) כחברת משלחת "איל" לעבר הארי. ב-1943 נשלחה פרומה לבנדין, ושם היתה הרוח החיה בפעולות ההתגוננות ב-3 באוגוסט, 1943, נפלה בבנדין בהגינה על הבונקר שבו נמצאו חברי הקיבוץ. שנתיים אחרי מותה העניקה לה הממשלה הפולנית אות הצטיינות גבוה. עמוד 242 חייקה פרוסמן בספרה אנשי מחתרת "על אודות פרומקה בין השאר: יהודיה אצילת-מראה, שאהבת ישראל וצרת ישראל טבועות בכל תנועותיה בכל מוצא פיה". רגעיה האחרונים מתוארים בידי חבריה: הגיטו בבנדין בער והואר כבאור היום ראקטות האירו את החצרות והבתים שטרם הועלו באש. הבתים חורבות הרצפות מנותצות הקירות פרוצים כבר החשיך היום אך האקציה עוד נמשכת יודן ראוס (יהודים החוצה) צווחות שעטות מגפיים מסומרים יריות יללות בכי של נשים מובלות עם עוללהן יהודים הסתתרו איך הם רוצים לצאת הנתפסים עומדים דמומים מעטים בוכים רועדים המוות הדבר היחידי הבטוח בעולם שני גרמנים נגשו לבונקר האחד לויטננט השני חייל צעיר ניתקו את הלוח ברוך גאפטק מראשי הארגון ראה זאת ללא היסוסים המטיר עליהם אש שניהם נפלו הקצין נפל הרוג החייל נפצע מיד הגיעו למקום יחידות צבאיות של גרמנים הם השמיעו צווחות של רוגז ונקמה אך לבונקר לא העזו להיכנס הגרמנים פתחו באש ממכונות ירייה אלה הם רגעינו האחרונים לא נצליח כבר לארגן דבר עלינו למות בכבוד לו לפחות הצלחנו להפיל עוד גרמנים אחרים אומרת פרומה. הרצפה למעלה כבר בוערת עוד מעט תאחז האש בקירות שוכני הבונקר מרגישים: אכן הרגעים האחרונים מתקרבים לו לפחות יכול היה כל אחד לירות עוד פעם את לנקום את מותו של עצמו היא עומדת עתה גבוהה נשאת מעל גבי האחרים נושקה קרה ובעיניה המאובנות ניצוצות מרצדים לפתע נשמעה פעימה שעטה קול צפירה של אוטו צעדים רבים נחפזים נעליים צבאיות מסומרות נדמה מאות זוגות נעליים צועדים למעלה צווחים קוראים זה לזה התפוצצות בבונקר משתרר חושך. עשן צורב בעיניים האנשים תופשים בצווארם מחניק העיניים מתכסות דוק של דם כהה אינם רואים דבר כולם עודם בהכרה אנשים נתייפחים זועקים מרה על הנשק אשר לא יוכל עוד לשמשם על המוות שלא יוכלו עוד לנקום לפתע זעקת פחד ביד מאומנת הושלך רימון כולם קפצו הצדה החומה נפרצה ורסיסים התפזרו אוטו מיוחד הביא צינור מים מציפים את הבונקר במים לי הכניסה של הבונקר היה מוטל טוביה דבורסקי כשקדקדו מרוסק והמוח נשפך החוצה לידו היתה מוטלת פרומה בלפתה בידיה הקפוצות אקדח המחצית התחתונה של גופה היתה כולה כוויה היא מרימה את ראשה גבוה יש שמץ גאווה במראה זה של ראשה המנסה להזדקף. מבט עיניה מוזר שלא מהעולם הזה מבט בוהה היא רוצה לומר משהו קצין אחד מצווה להשאירה בשקט שמא תאמר מלה שני ניגש ובועט בה הראש צונח אין אונים ומוציאים אותה ואלה המחכים בחוץ קצינים גרמנים מתנפלים עליה נשמעת ירייה פוגעים בראשה דורכים על החזה אין היא מסוכנת עוד אך אלה כאילו השגעון תקפם בועטים יורים בה בלי הרף מתעללים בגוויה שליח נוצרי נשלח על ידי ועד ההצלה מסלובקיה התחנן בפני פרומקה שתלך עמו והיא סירבה וכעבור שבועיים לא היתה עוד בחיים.