מלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העולם השנייה
WW2Montage.PNG

למעלה שמאל: כוחות בעלות הברית במדבר באפריקה.
למעלה ימין: אזרחים סיניים נקברים בחיים על ידי חיילים יפנים.
אמצע שמאל: צוללת גרמנית תחת התקפה.
אמצע ימין: כוחות סובייטים במלחמה בחורף.
למטה שמאל: כוחות סובייטים נלחמים בברלין.
למטה ימין: מטוסים יפנים לפני המראה.
תאריך התחלה: 1 בספטמבר 1939
תאריך סיום: 15 באוגוסט 1945
מקום: מלחמת עולם: צפון אפריקה, אירופה, דרום מזרח אסיה, האוקיינוס השקט, הים התיכון, המזרח התיכון,האוקיינוס האטלנטי
תוצאה: ניצחון בעלות הברית. עלייתן של ארצות הברית וברית המועצות כמעצמות על. המלחמה הקרה.
שינויים בטריטוריות: ראו בפסקה תוצאות המלחמה
הצדדים הלוחמים
בעלות הברית:
Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית;
Flag of the Soviet Union.svg ברית המועצות;
US flag 48 stars.svg ארצות הברית;
Flag of France.svg צרפת;
Flag of the Republic of China.svg הרפובליקה הסינית;
Flag of Poland.svg פולין;
Canadian Red Ensign 1921-1957.svg קנדה;
Flag of Imperial India.svg הודו;
Flag of Australia.svg אוסטרליה;
Flag of New Zealand.svg ניו זילנד;
Flag of Free France 1940-1944.svg צרפת החופשית
Flag of South Africa 1928-1994.svg דרום אפריקה;
ואחרות 

מדינות הציר:
Flag of German Reich (1935–1945).svg גרמניה הנאצית;
Flag of Italy (1861-1946).svg (ממלכת איטליה) איטליה הפשיסטית;
Flag of Japan.svg האימפריה היפנית ;
Flag of Bulgaria.svg בולגריה;
Flag of Finland.svg פינלנד;
Flag of France.svg צרפת של וישי
Flag of Romania.svg רומניה;

Flag of Hungary (1920–1946).svg הונגריה;
Flag of Independent State of Croatia.svg קרואטיה;
Flag of Slovakia.svg סלובקיה;
ואחרות 
מפקדים

Flag of the United Kingdom.svg וינסטון צ'רצ'יל
Flag of the Soviet Union.svg יוסיף סטלין;
Flag of the United States.svg פרנקלין רוזוולט ;
Flag of the United States.svg הארי טרומן;
Flag of the Republic of China.svg מאו דזה-דונג
Flag of the Republic of China.svg צ'יאנג קאי שק
Flag of Free France 1940-1944.svg שארל דה גול
Flag of France.svg אלבר לברן
Flag of Poland.svg איגנצי מושצ'יצקי

Flag of Poland.svg אדוארד רידז שמיגלי

Flag of Poland.svg יוזף בק 

Flag of German Reich (1935–1945).svg אדולף היטלר;
Flag of Japan.svg הידקי טוג'ו;
Flag of Japan.svg הירוהיטו;
Flag of Italy (1861-1946).svg בניטו מוסוליני
Flag of France.svg אנרי פיליפ פטן Flag of Bulgaria.svg בוריס השלישי

Flag of Romania.svg יון אנטונסקו

Flag of Hungary (1920–1946).svg מיקלוש הורטי

Flag of Independent State of Croatia.svg אנטה פאבליץ'

Flag of Slovakia.svg יוזף טיסו

Flag of Finland.svg קארל גוסטף אמיל מנרהיים 
אבידות
לוחמים: יותר מ-16 מיליון
אזרחים: יותר מ-45 מיליון
סה"כ: יותר מ-61 מיליון 
לוחמים: יותר מ-8 מיליון
אזרחים: יותר מ-4 מיליון
סה"כ: יותר מ-12 מיליון 
WWII.png
שטחי שליטה לפני מלחמת העולם השנייה. בעלות הברית - בירוק (אלה שנכנסו לאחר פרל הארבור - בירוק בהיר). מדינות הציר - בכחול. מדינות נייטרליות - באפור

מלחמת העולם השנייה היא המלחמה הגדולה ביותר שידעה האנושות. מספר החללים במלחמת העולם השנייה, לפי ההערכות המקובלות, מונה כ-64.5 מיליון בני אדם, יותר מבכל מלחמה אחרת בהיסטוריה.

בזירה האירופית החלה המלחמה ב-1 בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין, והסתיימה ב-8 במאי 1945, עם חתימת גרמניה הנאצית על חוזה הכניעה הסופי. בזירה האסייתית החלו אירועי המלחמה עם תחילת מלחמת סין-יפן השנייה ב-7 ביולי 1937, והסתיימו ב-15 באוגוסט 1945 עם כניעת יפן לארצות הברית, וב-9 בספטמבר (של אותה שנה) עם כניעתה הרשמית של יפן לבעלות הברית. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה השואה, ונעשה בפעם היחידה בהיסטוריה שימוש מבצעי בנשק גרעיני.

במלחמה לחמו שתי בריתות זו מול זו: מדינות הציר ובעלות הברית. המדינות העיקריות במדינות הציר היו גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית. המדינות העיקריות בבעלות הברית היו הממלכה המאוחדת, צרפת, ברית המועצות, ארצות הברית, ובהמשך גם סין. צרפת (מלבד כוחות צרפת של וישי) חדלה להיות חלק מבעלות הברית בעקבות תבוסתה לגרמניה ב-1940 ועליית ממשלת וישי. ברית המועצות שיתפה פעולה עם גרמניה עד 1941 וחברה לבעלות הברית לאחר שהותקפה על ידי גרמניה ביוני 1941 ("מבצע ברברוסה"). ארצות הברית הצטרפה לבעלות הברית לאחר שהותקפה על ידי יפן בסוף 1941 ולאחר שגרמניה הכריזה עליה מלחמה. סין נלחמה נגד הכיבוש היפני במלחמת סין-יפן השנייה, שהייתה אחת הזירות במלחמה.

מדינות נוספות חברו למדינות הציר או לבעלות הברית ממניעים שונים, כגון כיבוש, איום או רצון חופשי. מספר מדינות נותרו נייטרליות, כגון שווייץ ושבדיה. הגורם העיקרי למלחמה היה מדיניותן התוקפנית של מדינות הציר, ובעיקר גרמניה הנאצית בראשות אדולף היטלר.

המלחמה התרחשה בשלוש זירות עיקריות: זירת אירופה (הנחלקת למזרח ומערב), זירת צפון אפריקה והמזרח התיכון, וזירת האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק.

במהלך המלחמה השתלטו מדינות הציר על רוב אירופה, כולל שטח נרחב בברית המועצות. אך לאחר הצלחה ראשונית, שכללה את כיבוש רוב שטחה של אירופה היבשתית, איום על מעמד בריטניה בצפון אפריקה, והשתלטות על טריטוריות נרחבות במזרח הרחוק ואיים באוקיינוס השקט על ידי יפן, הצליחו בעלות הברית, לאחר מאמצים כבירים, ליצור מפנה בחזיתות השונות, ולזכות בניצחון. התוצאה העיקרית של המלחמה הייתה היווצרותם של שני גושים פוליטיים: הגוש המערבי, בעל אוריינטציה דמוקרטית, הכולל את ארצות הברית, מערב אירופה, רובה של אמריקה הלטינית, יפן, אוסטרליה, אוקיאניה ועוד, והגוש המזרחי, בעל אוריינטציה קומוניסטית, הכולל את ברית המועצות, מזרח אירופה ומדינות נוספות.

במהלך מלחמת העולם השנייה התרחשה גם השואה - רצח עם שיטתי בו נרצחו כשישה מיליון יהודים על ידי הנאצים ועוזריהם. המלחמה העולמית איפשרה לנאצים להחריף באופן קיצוני את פעולותיהם נגד היהודים. לפני המלחמה התמקדה מדיניותה של גרמניה הנאצית בעיקר באפליית יהודים ובעידוד הגירתם. בזמן המלחמה, לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, עברו הנאצים לפעולות חריפות הרבה יותר כלפי היהודים: ריכוזם בגטאות ובמחנות, ושילוחם למחנות השמדה לצורך רצח עם שיטתי והשמדה המונית, שבוצעו מתוך קנאות אידאולוגית אנטישמית קיצונית.

רקע – 1920-1939[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב המדיני לאחר מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים משמעותיים במצב המדיני בעולם ובאירופה בפרט. האימפריה האוסטרו-הונגרית פורקה וחלקים מהאימפריה העות'מאנית נכבשו על ידי הממלכה המאוחדת וצרפת. שטחה של גרמניה צומצם והוטלו עליה מגבלות קשות ועונשים כבדים במסגרת חוזה ורסאי. ארצות הברית חזרה למדיניות בדלנית ואילו רוסיה עברה מהפכה שכוננה בהּ שלטון קומוניסטי.

מעצמות המערב (ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת) שאפו ליצור שלום בעולם על ידי עקרונות מערביים כמו לאומיות ודמוקרטיה. השאיפה לשלום באה לידי ביטוי בהקמת "חבר הלאומים", אולם ארצות הברית לא הצטרפה לגוף זה, ובהמשך הסתבר שכוחו מועט. בשנות השלושים המשיכה השאיפה לשלום בדמות "מדיניות הפיוס" של מעצמות המערב נוכח מדיניותה של גרמניה. קידום הלאומיות בא לידי ביטוי בשאיפתו של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון, לאפשר לכל עם את הזכות להגדרה עצמית והקמת מדינה. בעקבות זאת הוקמו מדינות חדשות, שהיו בעבר בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית והקיסרות הרוסית. בתוך אירופה נוצרו תשע מדינות חדשות. במזרח התיכון המשיכו הבריטים והצרפתים בשלטון אימפריאלי, אולם הן חילקו את המרחב למדינות מוגדרות והציבו בהן שלטון מקומי.

מגמות אלו לא הביאו לתוצאות המיוחלות. הלאומיות, למשל, קנתה אחיזה חזקה ופנתה כנגד מעצמות המערב עצמן. במזרח התיכון דרשו המדינות השונות כי הממלכה המאוחדת וצרפת יחדלו משלטונן האימפריאלי. במדינות מסוימות באירופה קיבלה הלאומיות צביון לאומני, פשיסטי או גזעני. מספר מדינות, כמו ברית המועצות, איטליה וגרמניה, חיפשו את התשובה לקשייהן בדמות משטרים טוטליטריים. על רקע זה נוצרה הברית בין גרמניה הנאצית בראשות היטלר לבין איטליה הפשיסטית בראשות מוסוליני (מדינות הציר). רק במהלך המלחמה התגבשה ברית נגדית של מדינות המערב הדמוקרטיות, ארצות הברית, הממלכה המאוחדת וצרפת (בעלות הברית). ברית המועצות בראשות סטלין, לא מיהרה לקחת צד זה או אחר, אלא ניסתה ליצור איחוד של מדינות קומוניסטיות ברחבי העולם. גם ארצות הברית שאפה לשמור על מדיניות בדלנית ולא להתערב בנעשה באירופה.

בצידו השני של כדור הארץ, המשיכה יפן את המגמה שבה החלה בסוף המאה ה-19: מודרניזציה, התעצמות והתפשטות. בשנות השלושים החלה גם ביפן מגמה לאומנית וצבאית. טרם פרוץ המלחמה כבר היו בידיה חלקים מסין ואיים שונים בסביבתה. מגמה זו גרמה בסופו של דבר לחבירתה אל מדינות הציר.

עליית המשטר הנאצי בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גרמניה הנאצית

בסוף שנות העשרים החל להתמוטט המשטר הגרמני הדמוקרטי, שכונה "רפובליקת ויימאר". המשטר היה חלש וגרמניה סבלה מבעיות כלכליות מאז סיום מלחמת העולם הראשונה. המצב הכלכלי החמיר בעקבות השפל הכלכלי הגדול שהחל בארצות הברית. בגרמניה נוצרה אבטלה רבה, מפעלים התמוטטו והעוני התפשט. על רקע זה היוותה המפלגה הנאצית בראשות היטלר מוקד משיכה, משום שהיא הציגה הנהגה חזקה וטענה שיש בכוחה להוציא את גרמניה מן המשבר ולהשיב לה את כבודה.

בבחירות 1932 קיבלה המפלגה הנאצית 37% מהקולות והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג. יחד עם מפלגות ימין נוספות לא אפשרה לראש הממשלה (הקאנצלר) להמשיך לנהל את הממשלה לפי ראות עיניו. בלית ברירה התפטר ראש הממשלה. לאחר לחץ כבד, הסכים הנשיא הינדנבורג למנות את היטלר לקאנצלר.

משנת 1933 החל היטלר לבסס את שלטונו כפיהרר של גרמניה בצעדים יותר ויותר חריפים. צעדים אלו כללו את הוצאת כל המפלגות מלבד המפלגה הנאצית מחוץ לחוק והעברת סמכויות החקיקה לידי הממשלה (ע"י חוק ההסמכה).

מדיניות החוץ התוקפנית של מדינות הציר מול מדיניות הפיוס של המערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – גרמניה הנאצית, מדיניות הפיוס כלפי גרמניה

מדיניות החוץ של גרמניה נבעה במישרין מן האידאולוגיה הנאצית. אידאולוגיה זו קבעה, בין היתר, כי מטרתה של גרמניה לכבוש שטחים באירופה ולהחיל בהם את "הסדר החדש". על פי החזון הנאצי, המדינה הגרמנית עצמה תתרחב מזרחה לכיוון פולין וברית המועצות כדי לאפשר מרחב מחיה (Lebensraum) לעם הגרמני. גרמניה תהפוך לאימפריה (הרייך השלישי) השולטת על מדינות נוספות. במסגרת הרייך תונהג היררכיה גזעית. בראש ההיררכיה יעמדו הארים ומתחתיהם יהיו הסלאבים, שישמשו עבדים. גזעים נחותים כמו יהודים, צוענים ושחורים – יושמדו.

בשנתיים הראשונות לשלטונו, ניסה היטלר להציג את גרמניה כמדינה שוחרת שלום והסתיר את כוונותיו האמיתיות. עם זאת החל היטלר להתקדם לעבר מטרותיו בזהירות, כדי לבדוק את תגובת מעצמות המערב. כאשר נוכח לדעת כי מעצמות המערב נוקטות "מדיניות פיוס", החריף היטלר את צעדיו, עד לסיפוח של מדינות שלמות.

מדיניות הפיוס של מדינות המערב נבעה מכמה סיבות. סיבה אחת הייתה החשש ממלחמה נוספת וניסיון לשמור על השלום. סיבה אחרת הייתה, ככל הנראה, הערכה לא נכונה של מדינות המערב לגבי מטרותיו של היטלר ונכונותו להשיגן. בנוסף לכך, ארצות הברית נקטה במכוון מדיניות בדלנית וצרפת העדיפה לעסוק בבעיות פנים ולהסתמך על קו הביצורים שלה, "קו מז'ינו".

קשה לומר עד כמה היו צעדיו של היטלר מתוכננים ועד כמה התפתחו בעקבות הנסיבות. הראיה המוקדמת ביותר בנוגע לתכנון מלחמה הינה ככל הנראה מסמך הוסבך מ-1937.

להלן כמה צעדים עיקריים במדיניות החוץ של מדינות הציר, לערעור הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שננקטו בשנות השלושים:

ב-1933 פרשה גרמניה מועדת פירוק החימוש ומחבר הלאומים. ב-1935 הכריז היטלר כי מבחינתו חוזה ורסאי מבוטל וגרמניה תחזור להתחמש ולהגדיל את צבאה. ב-1936 פלש הצבא הגרמני לחבל הריין המפורז. באותה שנה חתמו היטלר ומוסוליני על ברית בין גרמניה לאיטליה (ציר רומא ברלין). עוד קודם לכן, ב - 1935, פתחה איטליה במלחמה לכיבוש חבש, אותו השלימה בשנה שלאחריה. ב-1936 נחתמה ברית בין גרמניה ליפן כנגד האיגוד הקומוניסטי הבינלאומי (קומינטרן). ב-1937 הצטרפה איטליה לברית זו. באותה שנה פרצה מלחמה כוללת בין סין ליפן, ועוד בתחילת שנות השלושים הקימה יפן במנצ'וריה שבצפון מזרח סין ממשלת בובות בפיקוחה (מנצ'וקוו או מנצ'וקואו).

בשנים 1936 - 1939 התערבו גרמניה, איטליה וברית המועצות במלחמת האזרחים בספרד. ברית המועצות סייעה לרפובליקה, ואילו גרמניה ואיטליה סייעו לגנרל פרנקו, שעמד בראש המורדים בשלטון החוקי. גרמניה ואיטליה שלחו לפרנקו כוחות צבא, נשק וטנקים. היטלר ראה בכך הזדמנות לנסות כלי נשק חדשים, כמו מטוסים.

במרץ 1938 אוחדה אוסטריה עם גרמניה (אנשלוס). איחוד זה נעשה לאחר איומים ושינויים פוליטיים באוסטריה, אך גם מרצונו של רוב העם האוסטרי. ב-1938 הצהיר היטלר כי חבל הסודטים בצ'כיה שייך לגרמניה משום שרוב תושביו גרמנים. כאשר התנגדה צ'כוסלובקיה ונראה כי עומדת לפרוץ מלחמה, גיבו מעצמות המערב את הכיבוש בוועידת מינכן, בספטמבר 1938. מספר חודשים אחר כך התעלמה גרמניה מהמוסכם בוועידת מינכן, ובמרס 1939 השתלטה על צ'כוסלובקיה כולה. באותו חודש גרמניה השתלטה באיומים על ממל, שהייתה בשליטה של ליטא. כתגובה לצעדים אחרונים אלה, ערבו הבריטים והצרפתים לביטחונה של פולין, שנראה היה שהיא הבאה בתור. במקביל לצעדים אלה של גרמניה השתלטה איטליה על אלבניה.

באוגוסט 1939 נחתם חוזה אי-התקפה בין ברית המועצות לגרמניה, שכונה "הסכם ריבנטרופ מולוטוב". ההסכם קבע בסעיף סודי כי עם פרוץ המלחמה יחולקו שטחים בין ברית המועצות לגרמניה: ברית המועצות תקבל את פינלנד, המדינות הבלטיות, מזרח פולין וחלק מרומניה. גרמניה תקבל את מערב פולין.

מהלכי המלחמה העיקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להקל על הבנת מהלכי המלחמה, ניתן לחלק בהכללה גסה את המלחמה לשני שלבים: התקדמות מדינות הציר והתקדמות בעלות הברית. בחלקה הראשון של המלחמה התקדמו מדינות הציר בהצלחה בחזיתות השונות. התקדמות זו הייתה גם צבאית וגם פוליטית. התנגדותן של בעלות הברית הביאה בשלבים שונים לנקודות מפנה במלחמה. בחלקה השני של המלחמה הדפו בעלות הברית את מדינות הציר עד להכרעתן. לכן מחולקים מהלכי המלחמה לחזיתות שונות, כאשר בכל חזית מוצגת התקדמות מדינות הציר, ולאחר מכן התקדמות בעלות הברית.

התקדמות מדינות הציר באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הזירה האירופית 1941-1939, החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה

התקדמותן של גרמניה ומדינות הציר באירופה הייתה מהירה. מספטמבר 1939 עד אפריל 1941 הן הצליחו להשתלט על רוב אירופה. חלק מהמדינות נכבשו בקרב, אולם חלקן בחרו לשתף פעולה עם מדינות הציר מתוך פחד או מתוך הזדהות.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין וכבשה אותה תוך כחמישה שבועות של לחימה עיקשת אך חסרת סיכוי מצד הפולנים. הממלכה המאוחדת (בריטניה) וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה אולם לא נכנסו ללחימה בפועל ("המלחמה המדומה"). בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השתלטה ברית המועצות על חלק מפולין ועל המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה). במרץ 1940, לאחר פלישתה של ברית המועצות לפינלנד שכללה גם מספר כישלונות צבאיים סובייטיים (המלחמה הסובייטו-פינית או מלחמת החורף), הצליחה ברית המועצות להשיג ויתורים טריטוריאליים מצד השכן הקטן אותו תקפה. באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק ונורבגיה. בעלות הברית הנחיתו כוחות בצפון נורבגיה במהלך כושל לכיבוש צפון נורבגיה עקב כיבוש דרום המדינה על ידי הגרמנים, אולם ההיענות לא הייתה מהירה דיה. בעקבות כישלון זה ועוד שורה רבה של כישלונות מבצעיים מצד הממלכה המאוחדת, התפטר ראש ממשלת בריטניה, צ'מברליין והוחלף ב-10 במאי על ידי צ'רצ'יל שהנהיג מדיניות נמרצת יותר. במאי 1940 כבשה גרמניה את בלגיה, לוקסמבורג והולנד. כיבושים אלו אפשרו לגרמניה לפלוש לצרפת גם מצפון מזרח, וכך לעקוף את קו הביצורים הצרפתי -קו מז'ינו. הכוחות הבריטים שהונחתו בצרפת, נותרו מנותקים בצפון צרפת. חיל הים הבריטי וסירות פרטיות הצליחו לחלץ כ-338,000 חיילים בריטיים וצרפתים מחוף דנקרק לממלכה המאוחדת במשך כשבוע (מבצע דינמו). ב-10 ביוני 1940, לאחר שצפתה בניצחונות של גרמניה, הכריזה איטליה הפשיסטית מלחמה על בריטניה ועל צרפת. ב-22 ביוני 1940 חתם ראש ממשלת צרפת -פטן, על הסכם שביתת נשק עם גרמניה. צרפת חולקה לשניים – החלק הצפוני (כ-60% משטח צרפת) היה בשליטה צבאית גרמנית (אם כי היו אלו כוחות קטנים), ובחלק הדרומי הוקמה בעיר וישי ממשלת וישי ששיתפה פעולה עם גרמניה.

באוגוסט וספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) את דרום מזרח אנגליה ואת לונדון ("הקרב על בריטניה"). באוקטובר 1940 הצליח חיל האוויר הבריטי לגבור על חיל האוויר הגרמני.

במהלך 1940 הפכה בולגריה לבעלת ברית של מדינות הציר. ביוני 1940 כבשה ברית המועצות חלק מרומניה, ובאוגוסט 1940 אולצה רומניה למסור חלקים נוספים להונגריה ובולגריה. בנובמבר 1940 הצטרפה רומניה למדינות הציר. במרץ 1941 אולצה יוגוסלביה לחתום על ברית עם מדינות הציר. יומיים לאחר מכן התחוללה בה הפיכה צבאית והברית בוטלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוגוסלביה. בנובמבר 1940 ניסתה איטליה לכבוש את יוון ונכשלה. באפריל 1941 כבשו מדינות הציר את יוון והיא חולקה בין גרמניה, איטליה ובולגריה.

ביוני 1941 יצא היטלר למערכה נגד ברית המועצות תוך הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. המועד המקורי למערכה נקבע לאפריל 1941, אולם נדחה ליוני. אחת הסיבות האפשריות לדחייה היא הסיוע שהגישה גרמניה לאיטליה בכיבוש יוון וההתנגדות ביוגוסלביה. דחייה זו הייתה אחת הסיבות לכך שהמבצע המשיך לתוך החורף הקשה של 1941 - 1942. הגנרלים הגרמניים ניסו לשכנע את היטלר לוותר על תוכניתו, אך הוא לא שעה להם. ב-22 ביוני 1941 פלשה גרמניה בסיוע פינלנד (מלחמת ההמשך), הונגריה ורומניה לברית המועצות, במבצע עצום שכונה "מבצע ברברוסה". במהלך החודשים הראשונים התקדמו הגרמנים במהירות לאורך כל החזית הסובייטית. הם הגיעו בצפון החזית ללנינגרד והטילו עליה מצור שנמשך למעלה משלוש שנים. במרכז החזית הם הגיעו עד עיר הבירה מוסקבה, אולם לא הצליחו לכובשה. בדרום החזית התכוונו הגרמנים להגיע לשדות הנפט שבקווקז. הם הצליחו לכבוש את אוקראינה וחצי האי קרים ובאוגוסט 1942 פתחו בקרב עיקש על העיר סטלינגרד.

ממבצע ברברוסה החלו הגרמנים בהשמדה המונית ושיטתית של קבוצות אוכלוסייה שונות, כולל יהודים, צוענים וקומוניסטים על ידי יחידות אס אס בשם איינזצגרופן. בראשית 1942 החלו הגרמנים להקים מחנות השמדה בפולין למטרה זו.

תנועות התנגדות לכיבוש הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלק מהמדינות שנכבשו על ידי גרמניה, קמו תנועות התנגדות. תנועות אלו עסקו בלוחמת גרילה, פעולות חבלה, איסוף מודיעין ועוד. תנועות אלו קיבלו סיוע והכוונה מבעלות הברית וכן מהממשלות הגולות של המדינות הכבושות. ממשלות אלו התמקמו בלונדון, כמו הממשלה הפולנית הגולה וארגון צרפת החופשית בראשות הגנרל הצרפתי דה גול.

תנועת ההתנגדות הגדולה ביותר הייתה ה"ארמייה קריובה" (צבא המולדת) בפולין. בצרפת קמה תנועת ה"רזיסטנס". ב-1940 הקים צ'רצ'יל את הרשות הבריטית לפעולות מיוחדות (SOE) כדי לתאם את פעולות ההתנגדות ברחבי אירופה. מפלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941, לקחו הקומוניסטים חלק נכבד בתנועות ההתנגדות השונות. תנועות התנגדות משמעותיות בעלות אופי קומוניסטי קמו ביוון ויוגוסלביה. תנועת ההתנגדות היוגוסלבית, בראשות טיטו, הייתה התנועה היחידה שהצליחה לכבוש שטחים בחזרה מידי הגרמנים.

פעולותיהן של תנועות ההתנגדות היו אפקטיביות בעיקר לאחר פלישת בעלות הברית לאירופה ב-1944, כאשר הן ריתקו והטרידו כוחות גרמניים ושיבשו את נתיבי התקשורת והאספקה שלהם.

הקרב על האוקיינוס האטלנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939 - 1945)

הקרבות באוקיינוס האטלנטי נמשכו לאורך כל המלחמה, אך שיאם התרחש מאמצע 1940 עד סוף 1943. בקרבות אלו תקפו אוניות וצוללות גרמניות שיירות של אניות אספקה של בעלות הברית. שיירות אלו שטו מצפון אמריקה ודרום האוקיינוס האטלנטי לממלכה המאוחדת וברית המועצות. שיירות אלו לוו על ידי אניות קרב ומטוסים של הממלכה המאוחדת וקנדה, ומשלב מסוים גם ארצות הברית.

הניצחונות בקרבות אלו נטו לכאן ולכאן, בהתאם להתפתחויות טכנולוגיות וטקטיות במהלך המלחמה. הבריטים ובעלי בריתם הצליחו בהדרגה לגבור על הגרמנים. עד אמצע 1941 הצליחו הבריטים למנוע תנועת אניות קרב גרמניות באוקיינוס האטלנטי. בסדרת קרבות בין מרץ ומאי 1943 הצליחו הבריטים להכניע גם את הצוללות הגרמניות. הניצחון התאפשר במידה רבה גם בזכות פיצוח הקוד של מכונת האניגמה, בה השתמשו הגרמנים על מנת להעביר מסרים מוצפנים.

התקדמות מדינות הציר באפריקה והמזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, המערכה במזרח התיכון, המערכה במזרח אפריקה, המערכה במדבר המערבי

רוב המדינות בצפון אפריקה והמזרח התיכון היו זירת קרבות במלחמת העולם השנייה, בהתאם למדינות האירופאיות ששלטו בהן. בהקשר זה חשוב לציין שהמדינות שהיו בשליטה צרפתית, נשארו בשלטון ממשלת וישי, וכך היו למעשה בשליטת מדינות הציר כאשר צרפת נכבשה על ידי גרמניה.

בניגוד לחזית האירופאית, המערכה במדבר המערבי התאפיינה בהתקדמויות ונסיגות נשנות של שני הצדדים הלוחמים. בספטמבר 1940 התקדמו כוחות איטליה מלוב, שהייתה בשליטה איטלקית, למצרים, שהייתה בשליטה בריטית. הכוחות הבריטיים בפיקוד ארצ'יבלד ויוול הצליחו להדוף את האיטלקים וכעבור חצי שנה לקחו בשבי כ-113,000 חיילים איטלקיים. במרץ 1941 נחתו בצפון אפריקה שתי דיוויזיות גרמניות ("קורפוס אפריקה") בפיקודו של ארווין רומל. רומל הצליח להדוף את בעלות הברית לגבול לוב-מצרים, פרט לנמל טוברוק שבלוב, שנשאר כמובלעת של בעלות הברית. הגנרל הבריטי אוקינלק החליף את ויוול בפיקוד על הזירה וניסה לתקוף את הגרמנים בנובמבר 1941. עד ינואר 1942 הוא התקדם עד בנגזי שבלוב, ושחרר את המצור על טוברוק. אחר כך הוא נאלץ לסגת. ביוני 1942 כבשו מדינות הציר את טוברוק, והתקדמו עד לאזור אל עלמיין מזרחה לגבול המצרי -לובי.

בה בעת התחוללו קרבות חשובים גם בזירות משניות, כגון המערכה בסוריה ובלבנון בה כבשו אנשי הצבא הבריטי את סוריה ולבנון מידי אנשי צרפת של וישי בשנת 1941, והמערכה במזרח אפריקה שהתחילה בכיבוש איטלקי של סומלילנד הבריטית, בשנת 1940 והסתיימה באבדן כל מושבות איטליה באתיופיה, אריתריאה וסומליה, וכיבושן על ידי הצבא הבריטי בשנת 1941.

התקדמות יפן בזירת האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

יפן החלה במלחמה עם סין ב-1937, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בזירת לחימה המכונה מלחמת סין-יפן השנייה. כבר ב-1932 כוננה יפן במנצ'וריה, שבצפון מזרח סין, ממשלת בובות שכונתה מנצ'וקואו. עד 1938 כבשה יפן ערים מרכזיות בסין כמו שנגחאי, נאנצ'אנג, ווהאן וקנטון. ב-1941 הפך שר המלחמה טוג'ו לראש ממשלת יפן. יפן הצטרפה באופן פעיל למדינות הציר ב-7 בדצמבר 1941, עת תקפה מהאוויר ומהים (בעזרת צוללות זעירות) את פרל הארבור, בסיס הצי האמריקאי באי אוהאו שבהוואי. אחד עשר כלי שיט טובעו, עשרות כלי שיט נפגעו וכ-3,300 מאנשי הצי האמריקני נהרגו. בעקבות פעולה זו הכריזה ארצות הברית על מלחמה עם יפן והחליטה להתערב במלוא עוצמתה במלחמת העולם השנייה. במהלך החודשים הבאים השתלטה יפן על איים רבים באוקיינוס השקט, ועד לפברואר 1942 כבשה גם את מלאיה, הונג קונג, הפיליפינים וסינגפור. במרץ 1942 כבשו היפנים את איי הודו המזרחית ההולנדית וחלקים מגיניאה החדשה. במאי 1942 כבשו היפנים את בורמה, ואיימו בכך על הודו, שנשלטה בידי בריטניה, ועל אוסטרליה.

התקדמות ברית המועצות במזרח אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
אנדרטה לזכר חללי הצבא האדום בווינה

למרות התקדמותם המהירה של הכוחות הגרמניים במבצע ברברוסה, הם נתקלו בקשיים רבים עם כניסתם לחורף 1942-1941. הקור העז פגע בכושר הלחימה של החיילים ושיבש את פעולתם של אמצעי הלחימה. בחלק הדרומי של החזית, הפכו קווי האספקה לכוחות הגרמניים ארוכים מדי. הסובייטים, לעומתם, ניצלו זמן זה כדי להכין כוחות צבא חדשים במזרח המדינה והתמודדו עם החורף בהצלחה רבה יותר. כבר בחורף 1941 - 1942 פתחו הסובייטים במתקפת נגד ראשונה באזור מוסקבה. בנובמבר 1942 ביצעו הסובייטים מתקפת נגד בסטלינגרד, ובפברואר 1943 נכנעו הגרמנים בחזית זו. ביולי 1943 החלו הגרמנים לסגת מהחזית הדרומית. עד סוף 1943 הדפו הסובייטים את הגרמנים במרכז בחזרה לגבול פולין. בינואר 1944 שוחררה לנינגרד מן המצור שהוטל עליה, לאחר שנהרגו בה כמיליון סובייטים.

מ-1944 החלו הסובייטים להתקדם לתוך אירופה, כשהם הודפים את הגרמנים ומשתלטים ומשחררים את מדינות מזרח אירופה. באוגוסט 1944 כבשו הסובייטים את רומניה ובולגריה. בספטמבר 1944 נכנעה פינלנד, בולגריה עברה לצד בעלות הברית והגרמנים יצאו מיוון. באוקטובר 1944 כבשו הסובייטים את יוגוסלביה. בינואר 1945 כבשו הסובייטים את פולין והונגריה ונכנסו לצ'כוסלובקיה ולגרמניה עצמה. אוסטריה נכבשה באפריל 1945. באפריל 1945 נפגשו הכוחות הסובייטים עם הכוחות האמריקניים והבריטיים בגרמניה על גדות הנהר אלבה, ובמאי 1945 נכנעו הגרמנים.

התקדמות בעלות הברית במזרח התיכון וצפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – המערכה בצפון אפריקה, המערכה במזרח התיכון

עם פרוץ המלחמה שלחו הבריטים כוחות צבא למדינות שתחת חסותם במזרח התיכון וצפון אפריקה. עיראק הייתה אמנם תחת השפעה בריטית, אולם היא זכתה לעצמאות חלקית לפני המלחמה והחלה לשתף פעולה עם גרמניה. לכן באפריל 1941 כבשה בריטניה את עיראק. ביוני 1941 כבשו הבריטים את סוריה ולבנון, שהיו תחת שליטה צרפתית. באוגוסט 1941 נכבשה איראן על ידי כוחות סובייטים ובריטיים.

באוגוסט 1942 מונה פילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי למפקד הכוחות הבריטיים במצריים. באוקטובר-נובמבר 1942 התרחש קרב אל עלמיין, בו הביסו הבריטים בפיקוד מונטגומרי את הגרמנים בפיקוד רומל. מונטגומרי המשיך להדוף את הגרמנים צפונה ומערבה לכיוון חוף תוניסיה.

בנובמבר 1942 פתחו בעלות הברית ב"מבצע לפיד", שמטרתו הייתה להשתלט על צפון אפריקה וכן לתרגל את הפלישה העתידית לאירופה. כוחות אמריקאים ובריטיים בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר נחתו במרוקו ואלג'יר, שהיו בשליטה צרפתית. כוחות אלו הביסו את הכוחות הצרפתיים והדפו את חיילי מדינות הציר מזרחה, לתוניסיה. המערכה בתוניסיה הסתיימה עם פגישת כוחות אלו באפריל 1943 עם הכוחות הבריטיים של מונטגומרי וכיתרו בטריפולי, (כיום בלוב), כ-248,000 חיילים גרמנים ואיטלקים. אלה נכנעו סופית במאי.

התקדמות בעלות הברית במערב ודרום אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האירופית 1945-1942
חיילים בדרך לנורמנדי
שחרור פריז, אוגוסט 1944
כתב הכניעה ללא תנאי של גרמניה, 7 במאי 1945, ריימס. חותם בשם גרמניה -אלפרד יודל. בשם כוחות בעלות הברית -ולטר בדל סמית' האמריקני, איוואן סוסלופארוב הסובייטי ופרנסואה סבז הצרפתי כעד.

במשך כשנה, מנפילת צרפת ביוני 1940 ועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות, עמדה הממלכה המאוחדת לבדה (להוציא סיוע מהדומיניונים), לרוב, מול מדינות הציר והייתה נתונה במגננה. במהלך 1941 היא החלה לקבל סיוע מארצות הברית בדמות מדיניות השאל-החכר ותמיכה דיפלומטית בדמות האמנה האטלנטית.

פתיחת החזית בברית המועצות וכניסת ארצות הברית למלחמה לאחר הפצצת פרל הארבור אפשרו לממלכה המאוחדת ובנות בריתה להתחיל במתקפות נגד.
ביולי 1943 נחתו כוחות בריטיים ואמריקאים בסיציליה ופתחו במערכה באיטליה. תוך חודשיים הדיחו האיטלקים את מוסוליני, חתמו על הסכם שביתת נשק ואפשרו לבעלות הברית לנחות באיטליה. הגרמנים פלשו מיד לאיטליה במטרה לעצור את בעלות הברית, ואכן, האטו במידה ניכרת את התקדמותן. במשך שנתיים התקדמו בעלות הברית באיטליה מדרום לצפון. ביוני 1944 כבשו את רומא, אך נאלצו להמשיך להלחם כמעט עד לכניעת גרמניה במאי 1945.

ביוני 1944 פתחו בעלות הברית במבצע עצום לכיבוש מערב אירופה, שכונה "מבצע אוברלורד". כוחות בריטים ואמריקניים בפיקודו של אייזנהאואר נחתו בנורמנדי, צרפת. כעבור חודש היו בנורמנדי כמיליון חיילים אמריקנים ובריטים. מתחילת 1944 ועד סוף המבצע הפציצו בעלות הברית את גרמניה מן האוויר. הפצצות אלו כללו גם פגיעה ממוקדת ביעדים אסטרטגיים וגם פגיעה מסיבית בערים הגרמניות (ראה הפצצת דרזדן).

הכוח הבריטי בפיקודו של מונטגומרי כבש את קאאן (caen) והכוח האמריקני כבש את סן לו וחבל ברטאן. כוח קנדי כבש את פלז, בזמן שכוחות אמריקנים נוספים הונחתו בדרום צרפת, והתקדמו צפונה כמעט ללא התנגדות. בסוף אוגוסט 1944 נכבשה פריז. בעלות הברית התקדמו דרך בלגיה, אך נעצרו בספטמבר 1944 בקרב ארנהם.

בדצמבר 1944 פתחו הגרמנים במתקפת נגד באזור הארדנים בדרום בלגיה (קרב הבליטה). בינואר 1945 הצליחו בעלות הברית המערביות להדוף את הכוחות הגרמניים בארדנים ופתחו במתקפה הסופית. במרץ 1945 חצו בעלות הברית המערביות את נהר הריין ובאפריל כיתרו את חבל הרוהר. באפריל 1945 נפגשו הכוחות האמריקאים והבריטיים עם הכוחות הסובייטים על אדמת גרמניה, ובמאי 1945 נכנעה גרמניה ללא תנאי.

התקדמות בעלות הברית בזירת האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונת הפטרייה של פצצת "איש שמן" שהוטלה על נגסאקי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

לאחר שב-1942 בלמו האמריקנים את התקדמות היפנים באוקיינוס השקט במידוויי ובגוודלקנל, החלה מטוטלת המלחמה להפוך את מגמתה. ב - 1943 החלו האמריקנים בהתקדמות בכל החזיתות נגד היפנים, ובמאי 1944 פתחו האמריקאים במבצע אווירי וימי רחב לכיבוש איי האוקיינוס השקט. באוקטובר 1944 הביסו האמריקנים את הצי היפני בקרב מפרץ לייטה. ניצחון זה הוביל לכיבוש המערכה בפיליפינים ובורנאו ביוני 1945.

למרות הפסדיה, סירבה יפן להיכנע. בפני האמריקנים עמדו שתי אפשרויות: להכניס כוחות אמריקנים גדולים ליפן עצמה, או להשתמש בנשק החדש שפותח במהלך המלחמה: הפצצה הגרעינית. נשיא ארצות הברית הארי טרומן החליט להשתמש בפצצה הגרעינית ובאוגוסט 1945 הוטלו שתי פצצות גרעיניות על יפן: אחת על הירושימה ואחת על נגסקי. בהפצצות אלו נהרגו כ-214,000 יפנים. ב-14 באוגוסט 1945 נכנעה יפן.

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבדות והרס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – חללים במלחמת העולם השנייה, כניעת גרמניה הנאצית
WW2Deads-CakegraphHeb.PNG

ההערכות לגבי מספר האבדות במלחמה משתנות במידה ניכרת ממחקר למחקר והן נעות מ-50 מיליון‏‏‏[1] ל-74 מיליון. אחד האומדנים עומד על כ-60 מיליון הרוגים (כולל שישה מיליון היהודים שנספו בשואה). מתוכם כ-20 מיליון חיילים וכ-40 מיליון אזרחים. לבעלות הברית נהרגו כ-12 מיליון חיילים, מתוכם כ-9 מיליון סובייטים. למדינות הציר נהרגו כ-6 מיליון חיילים, מתוכם כ-3 מיליון גרמנים.

בעקבות המלחמה נותרו מיליוני פליטים מפוזרים ברחבי אירופה ללא קורת גג. כ-15 מיליון גרמנים גורשו מהשטחים הכבושים ורבים מהם ניספו בתהליך זה.

הכלכלה האירופית התרסקה וכ-70% מהתשתית התעשייתית באירופה נהרסה. הרס רב נוצר בעקבות ההפצצות האוויריות על עריהן של הממלכה המאוחדת וגרמניה.

הוועידות שלאחר המלחמה וחלוקת אזורי ההשפעה באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועידת יאלטה, ובה "שלושת הגדולים", פברואר 1945. יושבים מימין לשמאל: סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל.

לקראת סוף המלחמה נראה כי נוצרים שני גושים דיפלומטיים חדשים בעולם: הגוש המערבי, הכולל את ארצות הברית ומערב אירופה, והגוש המזרחי, הכולל את ברית המועצות ומזרח אירופה.

כבר בקיץ 1944 חילקו ביניהן ברית המועצות והממלכה המאוחדת את אזורי ההשפעה בבלקן. בפברואר 1945 (כחודשיים לפני כניעת גרמניה), התכנסה ועידת יאלטה. בוועידה נכחו רוזוולט מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל מהממלכה המאוחדת. בוועידה הוסכם שבתום המלחמה תחולק גרמניה בין ארצות הברית, ברית המועצות, הממלכה המאוחדת וצרפת. סטלין הבטיח כי לא יכפה על מדינות מזרח אירופה משטר קומוניסטי מבלי שיסכימו לכך. כמו כן הוסכם על הקמת האומות המאוחדות. ביולי 1945 התכנסה ועידת פוטסדאם. בוועידה נכחו טרומן מארצות הברית, סטלין מברית המועצות וצ'רצ'יל (שהוחלף בקלמנט אטלי ב-28 ביולי, בעיצומה של הוועידה, בעקבות הפסדו בבחירות) מהממלכה המאוחדת. בוועידה נוסחה תוכנית מדינית כלכלית שתיושם בגרמניה והוחלט על הצעדים שינקטו נגד יפן. בוועידה בלטו ניגודי העניינים בין ברית המועצות ומעצמות המערב.

בעקבות החלטות הוועידות הללו, הרחיבה ברית המועצות את גבולותיה על חשבון גרמניה, פינלנד, פולין ויפן. פולין פוצתה על השטחים שנלקחו ממנה, על ידי קבלת חלקים מגרמניה שממזרח לקו אודר-נייסה. חבל הסאר ניתן לחסותה של צרפת אך מאוחר יותר הוחזר לגרמניה. גרמניה חולקה בסופו של דבר לשני חלקים - גרמניה המערבית (תחת השפעה אמריקאית) וגרמניה המזרחית (תחת השפעה סובייטית).

דה-קולוניזציה (ירידה במעמדן של הממלכה המאוחדת וצרפת)[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דה-קולוניזציה

בריטניה וצרפת, שהיו מעצמות עיקריות עד המלחמה, נחלשו מאוד וירדו מגדולתן. חולשה זו גרמה להם לפנות בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה את הקולוניות והמדינות שהיו תחת השפעתן. תהליך זה ניכר לקראת סוף שנות הארבעים באסיה ובמזרח התיכון, ובשנות החמישים והשישים - גם באפריקה. כך באה לסיומה מגמת האימפריאליזם שפרחה במאה ה-19. במקום כיבוש צבאי וקולוניאליזם התגברה מגמה של השפעה פוליטית וכלכלית. המעצמות החדשות שנקטו במדיניות זו היו ברית המועצות וארצות הברית.

ראשית המלחמה הקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה הקרה

עם היווצרותם של שני גושים עיקריים, הגוש המערבי בראשות ארצות הברית והגוש המזרחי בראשות ברית המועצות, וכהמשך ליחס החשדני מצד רוב מדינות העולם כלפי כוונותיה של ברית המועצות מאז היווסדה, החלה מתיחות ביניהן. המאבק שהתפתח בשנים הבאות כונה "המלחמה הקרה". מאבק זה היה אידאולוגי, טכנולוגי וצבאי, אך לא הגיע לכדי מלחמה ישירה בין ארצות הברית וברית המועצות. החשש העיקרי לאורך כל תקופת המלחמה הקרה היה כי מלחמה שתפרוץ בין ארצות הברית וברית המועצות, תכלול שימוש בנשק הגרעיני שהופיע בסוף מלחמת העולם השנייה.

שאיפות לשיקום ושלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה שאפו המעצמות לשקם את אירופה ולהקים מנגנונים שימנעו מלחמות נוספות. לצורך כך (ובעקבות העובדה שחבר הלאומים חדל מעשית מלהתקיים), הוקם ביוני 1945 האו"ם, שתפקידו לשמור על השלום העולמי. ארצות הברית השקיעה מיליארדי דולרים בשיקום מערב אירופה במסגרת תוכנית מרשל. גופים נוספים הוקמו במטרה ליצור שיתוף פעולה כלכלי בין מדינות אירופה. גופים אלו היו מוגבלים בתחילה למדינות מערב אירופה, אולם לאחר סיום המלחמה הקרה הפכו לגוף המוכר כיום כאיחוד האירופי.

יהודים בכוחות הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים שנהרגו במלחמת העולם ה-2, באשקלון

במלחמת העולם השנייה השתתפו יהודים רבים בצבאות השונים ותרומתם הייתה לא מבוטלת. כ-10 אחוז מכלל האוכלוסייה היהודית התגייסה לצבאות השונים. מספר היהודים שנלחמו בצבאות בנות הברית נאמד בכמיליון וחצי, מתוכם נפלו כ-250,000, רובם מברית המועצות. בין היהודים היו מאות אלפי מעוטרים‏[2]. ההתגייסות הגדולה ביותר הייתה בארצות הברית (כ - 550 אלף חיילים), בברית המועצות (כ - 500 אלף) ובפולין (כ - 122 אלף).

יהודים התגייסו גם לצבא הבריטי (כ - 62 אלף מהממלכה המאוחדת וכ-30 אלף מארץ ישראל), לצבא קנדה (כ-17 אלף)‏[3], לצבא דרום אפריקה (כ-10,000) ולצבאות צ'כוסלובקיה, אוסטרליה, יוון ויוגוסלביה. בצבא צרפת שירתו כ - 35 אלף יהודים שירדו ברובם למחתרת עם הכיבוש הנאצי. רבבות נוספים היו פרטיזנים במזרח אירופה.

מדינות הציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני מוצא יהודי שירתו לא רק בצד של בנות הברית אלא גם במדינות הציר. בצבא הגרמני על אף חוקי הגזע, שירתו, על פי הערכות מסוימות, כ-150 אלף חיילים ממוצא יהודי ממשפחות מעורבות שכונו מישלינג, חלקם עוטרו בעיטורים הגבוהים ביותר על אומץ לב, אם כי נראה שרובם לא היו מודעים ביותר ליהדותם, או שלא ראו עצמם כיהודים. יהודים בודדים שרתו בצבא איטליה, גם לאחר שזו הצטרפה למלחמה לצד גרמניה. יהודי הונגריה גויסו בהמוניהם, בכפייה, לגדודי לוגיסטיקה ובינוי ייעודיים שסייעו לצבא הגרמני. יהודי פינלנד, שלא סבלו מרדיפות ואפליה מצד השלטונות, גם כן התגייסו ונלחמו במסגרת הצבא הפיני, והיו ככל הנראה קבוצת היהודים היחידים שבמודע שרתו בצבא מדינה שחברה למדינות הציר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: מלחמת העולם השנייה
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמדן חללי מלחמת העולם השנייה -כולל יהודים, אתר תולדוט של מט"ח‏
  2. ^ למשל הגנרל היהודי מוריס רוז ששירת בצבא ארצות הברית, היה בין הקצינים היהודיים הבכירים ביותר בכוחות המזוינים של ארצות הברית בעת המלחמה.
  3. ^ תמר לובושינסקי-קטקו, הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, אתר סמינר הקיבוצים