פריז
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בפריז, בירת צרפת. אם התכוונתם לפאריס, גיבור המיתולוגיה היוונית, ראו פאריס (מיתולוגיה); לערכים אחרים ראו פריז (פירושונים).
| פריז Paris |
|||
|---|---|---|---|
|
|||
 מגדל אייפל מכיוון הטרוקדרו |
|||
| מדינה |  צרפת |
||
| ראש העירייה | ברטרנד דלנואה | ||
| שטח | 105.397 [1] קילומטרים רבועים | ||
| תאריך יסוד | המאה השלישית לפני הספירה | ||
| אוכלוסייה - עירונית - מטרופולין - צפיפות |
2,167,994 (נכון לשנת 2006) 12,067,000 (נכון לשנת 2007) 24,948/קמ"ר (נכון לשנת 2006) |
||
| קואורדינטות | |||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://www.paris.fr/en/ | |||
 |
|||
פריז (בצרפתית: Paris, להאזנה (מידע · עזרה)) היא בירתה של צרפת ובירת מחוז איל דה פרנס. היא ממוקמת בעיקול של נהר הסן, במרכזו של האגן הפריזאי, בין מפגש נהרות מארן והסן במעלה הזרם, ובין נהר אואז והסן במורד הזרם. תושבי העיר נקראים פריזאים ופריזאיות.
המיקום של פריז בצומת בין נתיבים מסחריים יבשתיים וימיים בלב אזור חקלאי עשיר הפך אותה לאחת הערים המרכזיות של צרפת במהלך המאה העשירית, עם ארמונות מלכותיים, מנזרים עשירים וקתדרלה; במשך המאה ה-12 הפכה פריז לאחד המרכזים הראשיים באירופה ללימוד האמנויות. הכתר המלכותי קבע את מושבו בעיר, וחשיבותה הכלכלית והפוליטית לא חדלה מלגדול. כך הפכה פריז, בתחילת המאה ה-14, לעיר החשובה ביותר בעולם הנוצרי. במאה ה-17 העיר הייתה בירתו של הכוח הפוליטי החזק ביותר באירופה, במאה ה-18 הייתה המרכז התרבותי של היבשת, ובמאה ה-20 הייתה בירת האמנות והתענוגות.
פריז היא הבירה הכלכלית והמסחרית של צרפת, האתר הראשי לפעילות פיננסית ובורסאית. צפיפות רשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה, הופכים את העיר לנקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית. מצב זה הוא תוצר של התפתחות ארוכה, ששורשיה בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
פריז, הידועה בעולם בעיקר באנדרטאות ובחיי התרבות והאמנות שלה, מילאה תפקיד חשוב גם בהיסטוריה העולמית, ולה השפעה פוליטית וכלכלית מרכזית. כסמל של התרבות הצרפתית, היא מהווה מוקד משיכה לשלושים מיליון תיירים בקירוב בשנה.[2] כמו כן, פריז נחשבת לבירת האופנה והמותרות.
פריז היא העיר דוברת הצרפתית הגדולה בעולם, ומהווה מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, ומרכז הכלכלה והפיננסים השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). בשנת 2005 אוכלוסיית פריז עמדה על 2,153,600 תושבים על פי אומדן של הלשכה הארצית לסטטיסטיקה של צרפת (INSEE). יחד עם זאת, באזור המטרופולין (פריז רבתי) התגוררו 12,067,000 תושבים.[3] אזור המטרופולין של פריז הוא ה-20 בגודלו בעולם. פריז היא גם אחת משלוש הערים בעלות צפיפות האוכלוסין הגדולה ביותר באירופה, יחד עם לונדון ומוסקבה. שטחה של העיר ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר.
בעיר ממוקמים מטות הארגונים אונסק"ו ו-OECD.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
פריז מבוטאת בצרפתית כפארי (paRi). מקור השם בשבט הגאלי פאריזי (Parisii) ששהה במקום לפני הכיבוש הרומי. העיר שנקראה לוטטיה או בשמה המלא לוטטיה פאריזיורום (Lutetia Parisiorum) לאורך מרבית התקופה בה נשלטה על ידי האימפריה הרומית, החלה להיקרא בשמה הנוכחי לקראת סוף העידן הרומי. מאז ראשית המאה ה-20 מכונה העיר בסלנג הפריזאי פנאם (Paname).[4] שם נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (La Ville-lumière), הודות לשימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת-רחוב.
[עריכה] תולדות העיר
[עריכה] פרהיסטוריה והעת העתיקה
עדויות מצביעות על קיומו של מקום יישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפני הספירה הנוצרית. תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), ונמצאה בגדה השמאלית, בסביבות הרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כל התקופה הנאוליתית.[5]
ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי-רומאי. ידוע בוודאות כי שבט קלטי-גרמני בשם פריזי ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. קיסר הקים על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומית לוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטת לוגדונום (כיום אזור ליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה ("אי העיר"), על איל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזור ננטר (Nanterre).[6] העיר הגאלו-רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בו ארמונות, פורום, מקדשים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאית אוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ונבנתה מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.
בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת גריד בעל ציר אנכי (Cardo maximus) שמקביל בערך לרחוב סן ז'אק כיום, וציר אופקי (decumani) המקביל בקרוב לרחובות סן ז'רמן ורחוב דז-אקול של ימנו. "נקודת האפס", ה"גרומה" (groma), של הגריד העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט-ז'נבייב.
על פי המסורת קידש הבישוף סן דני, שהפך למרטיר בשנת 250 לספירה, את העיר לנצרות. נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל-מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה. בתקופה זו חזרה העיר להיקרא פריז, על שם בני שבט הפריזי שהקימו אותה.[7]
במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו של אטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית-רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשם ז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית.
[עריכה] פריז בימי הביניים
כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לאחת מהערים שהוא נהג לנדוד עם חצר מלכותו אליהן.[8] במאה השישית, כנסיית סן-ז'רבה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה. [9] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה קטנה בהרבה.
הויקינגים בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת 845. בין השנים 886-885 הטילו על העיר מצור, ופלישותיהם נמשכו עד לתחילת המאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר-סור-אפ (Saint Clair-sur-Epte) בשנת 911 בין שארל התם לרולו, מנהיג הויקינגים. [10]
בית קאפה, שמלך החל משנת 987, העדיף את אורליאן על פני פריז, שהיו שתי הערים הגדולות שבבעלותם. איג קאפה, רוזן פריז ואבי שושלת בית קאפט, מיעט לבקר בפריז, למרות שהחזיק בארמון באיל דה לה סיטה. יורשו, רובר השני ("החסיד"), שהה בעיר לעתים דחופות יותר. במאה האחת-עשרה הפכה פריז למרכז חשוב להשכלה ולימודי דת. הכס המלכותי קיבע יותר ויותר את מושבו בעיר, שהפכה לבירת הממלכה החל מימיו של לואי השישי (1108-1137), וביתר שאת תחת פיליפ אוגוסט (1179-1108).
לאחר 1190, הקיף פיליפ אוגוסט את שתי גדותיה של פריז בחומה, כשבגדה הימנית נבנה הלובר כמצודה המערבית. בנוסף בשנת 1200 הקים פיליפ אוגוסט ברובע הלטיני את אוניברסיטת פריז, שהביא לעיר מבקרים מכל רחבי אירופה. בתקופתו התפתחה בעיר חלוקת פעילות שמאפיינת אותה עד היום: באי המרכזי שוכנים מוסדות ממשל וכנסייה, הגדה השמאלית הפכה למרכז השכלה ולמידה עם האוניברסיטה והקולז', בעוד הגדה הימנית מתפתחת כמרכז מסחרי.
המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט-אוֹנוֹרֵה, הבדים הגיעו מהצפון דרך רחוב סן דני ודגי הים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּוּאַסוֹנְיֶיה. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר: לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת 1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותר לה אל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.
בשנת 1163, הבישוף מוריס דה סולי החל בבניית קתדרלת נוטרדאם באיל דה לה סיטה. מפעל גדול זה הושלם רק ב-1345. הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.
בשנת 1257 הוקם הסורבון, שאחד מאנשים הרוח הראשונים שפעלו בו היה תומאס אקווינס.
בסביבות שנת 1328 מנתה אוכלוסיית פריז כ-200,000 תושבים, והייתה לעיר המאוכלסת ביותר באירופה.[11] [12] ואולם, ב-1348, המגפה השחורה רוקנה חלק גדול מאוכלוסיית העיר. במאה ה-14 הקיף שארל החמישי (1371-1380) בחומה את אזור הרובע השלישי והרביעי של ימינו, והרחיב את גבולות העיר לעבר פון רויאל ושער סן דני.
במהלך מלחמת מאה השנים מורת הרוח הציבורית הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרווט (prévôt) של פריז אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר 1358, שסימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.[13] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹטֶל סָן פּוֹל, ולאחר מכן באוטל דֶה טוּרנֶל, מהם קל היה לחמוק בעיתות מצוקה. בשנת 1407 (בעקבות רציחתו של לואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד 1420. לאחר שהעיר נתפסה בידי דוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.
פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת 1429 הביאה ז'אן דארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר. שארל השביעי ובנו, לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשר שארל השביעי חזר אליה בשנת 1437. ואולם, אף ששימשה כעיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים 1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצע המאה ה-15, אך העיר סבלה מהעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.
[עריכה] מהרנסאנס ועד למאה השמונה-עשרה
עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזור עמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. הסדרה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת 1500, אגב בניית גשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנון לואי השנים עשר.[14]
בשנת 1528, פרנסואה הראשון קבע רשמית את מגוריו באזור פריז. המהלך השפיעה על הצמיחה האינטלקטואלית: ללימודים האוניברסיטאיים (תאולוגיה והאמנויות החופשיות) נוספו לימודים מודרניים, שעסקו במדעי הרוח ובמדעים המדויקים ורוכזו בקולז' דה פראנס, וזכו לתמיכת המלך. תחת מלכותו של פרנסואה הגיעה אוכלוסיית פריז ל-280,000 איש והפכה לעיר הגדולה ביותר בעולם הנוצרי. [15]
ב-28 באוגוסט 1572, תחת מלכותו של שארל התשיעי, התחולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.[16] הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגד אנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des barricades) בשנת 1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.[17] לאחר הירצחו, אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, הפך למלך אנרי הרביעי. העיר, למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו את דלתותיה רק בשנת 1594, לאחר שהמיר את דתו.
"יום המתרסים" בשנת 1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.[18] על אף שהתמותה בעת הלידה הייתה גדולה, אוכלוסיית העיר מנתה 400,000 איש הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.[19]
בשנת 1677 בחר המלך לואי הארבעה עשר את ורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה. ז'אן בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה. [20]
מעבר הכס המלכותי לורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להיפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונות עידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמן המהפכה הצרפתית.[21]
בשנת 1715 העוצר פיליפ מאורליאן עזב את ורסאי לטובת הפלה רויאל שבפריז. לואי החמישה עשר הצעיר עבר להתגורר בארמון טווילרי והעביר את בית המלוכה לזמן מה אל פריז. לאחר 1722 חזר לואי החמישה-עשר לארמון ורסאי וקלקל את הפיוס השביר ששרר בינו לבין הפריזאים.[22]
העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששת הרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום, כיכר הקונקורד), בייסוד האקול מיליטר ב-1752,[23] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.[24]
[עריכה] המהפכה הצרפתית והקיסרות
-
ערך מורחב – המהפכה הצרפתית
בורסאי החלה המהפכה הצרפתית בעת כינוס אספת המעמדות (États généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני 1789. אך הפריזאים, שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופית הנאורות, והונעו מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר לפני למעלה ממאה, נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.[25] כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי 1789, האסטרונום ז'אן סילוויאן בלי קיבל באוטל דה ויל את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז. בערב ה-5 באוקטוברה ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, הגיעו לורסאי. בבוקר השישה בחודש, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם את האספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, במנז' (le Manège) של הטווילרי.[26]
בליל ה-9 באוגוסט 1792, השתלטה קומונה פריזאית מהפכנית על האוטל דה ויל. בזמן אירועי העשירי באוגוסט 1792, ההמון כיתר את ארמון טווילרי בתמיכת הממשל העירוני החדש. המלך לואי השישה עשר והמשפחה המלכותית נכלאו במצודה "טור די טמפל". המונרכיה הצרפתית (שהושבה על כנה ב-1814) התבטלה. לאחר הבחירות של שנת 1792, נציגי הקומונה הרדיקליים, התייצבו באסיפה הלאומית נגד הז'ירונדינים (שייצגו את הדעה המתונה יותר של בורגנות הפרובינציה), שנדחקו לשוליים ב-1793.[27]
הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. הטרור שלט בתקופת הוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו, ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.[28] [29] ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינה לואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהם מארי אנטואנט, דנטון, לבואזייה, ולבסוף גם רובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי 1794).[30]
בזמן המהפכה לא התפתחה העיר רבות, ומעט אנדרטאות נבנו בה. בשנת 1800 התגוררו בעיר כ-548,000 תושבים. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון-על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטורט (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו-קלאסי.
בשנת 1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.[31] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצע המאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית של לונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.[32]
נפוליאון בונפרטה, שתפס את השלטון בשנת 1799, הוכתר כקיסר ב-2 בדצמבר 1804, בידי האפיפיור פיוס השביעי בקתדרלת נוטרדאם. הוא החליט להפוך את פריז לבירת קיסרותו.
[עריכה] מתקופת הרסטורציה ועד הקומונה הפריזאית
נפילת האימפריה בשנים 1814-1815 הביאה לפריז את הצבאות האנגלים והקוזאקים, שהתמקמו בשאנז אליזה. לואי השמונה עשר, שחזר מהגלות, שב לפריז, הכתיר עצמו למלך והתיישב בארמון טווילרי.
בתקופת הרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר, שארל העשירי - ובתקופת המונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבאני של פריז. מעמד הפועלים, שנוצר בצרפת באותה תקופה בעקבות המהפכה התעשייתית, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר. צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיעה ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן של מגפות: מגיפות כולרה בשנים 1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש.[33] ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות אותן לא חזה השלטון: הבריקאדות של מהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו של לואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידי בלזק, הוגו ואז'ן סי.
המהפכה התעשייתית, הקיסרות השנייה ומאוחר יותר, העידן היפה, הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של מהגרים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז בתקופת שלטונו של נפוליון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן, הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי-ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות נאו-קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.
במהלך מלחמת צרפת-פרוסיה בשנת 1870, מצור הוטל על פריז במשך מספר חודשים, אך למרות הקשיים לא נכנעה העיר ולא נפלה בידי הצבא הפרוסי. הפריזאים, שהתנגדו לחתימת הסכם שביתת הנשק הפרנקו-צרפתי מה-26 בינואר 1871, וכן לתוצאות הבחירות שבאו בעקותיו וחזקו את האגף המלוכני, ששאף לשים קץ למלחמה, התמרדו ב-18 במרץ 1871, באירוע שסימן את תחילת שלטון הקומונה הפריזאית. האסיפה המונרכיסטית התמקמה זמנית בורסאי, בזמן קרבות הרחוב של ה-22 וה-28 במאי, שכונו השבוע העקוב מדם. אלפים נהרגו, ומרכזים אדמיניסטרטיביים רבים (כולל הארכיבים העירוניים) הועלו באש. הייתה זו מלחמת האזרחים האחרונה שידעה פריז עד ימנו.[34] [35]
[עריכה] מה"בֶּל אפּוֹק" ועד מלחמת העולם השנייה
פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו. בזמן התקופה שזכתה לכינוי לה בל אפוק ("La Belle Époque" - העידן היפה), הקמת בתי הכל-בו הגדולים והבנייה המאסיבית בברזל שינו את פני העיר. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל-בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שני ירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי; מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרת היריד העולמי של שנת 1889, כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרת היריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרברים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלי רנו מוקמו בבּוֹלוֹניֶה-בִּילַנְקוּר ומפעל סיטרואן בפרבר סורסן (Suresnes). נדידה זו הייתה מקורם של "הפרברים האדומים". יחד עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.[36]
הבל אפוק, במיוחד בשנות העשרים העליזות, היווה את נקודת השיא בהשפעה התרבותית של פריז (מוקדיה העיקריים היו ברובעי מונפרנאס ומונמארט), ובעיר התגוררו אמנים חשובים כפיקאסו, מאטיס, בראק ופרנאן לז'ה.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון של המרן (Marne) בשנת 1914. בשנים 1918-1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין המהגר הרוסי סטרווינסקי, והציירים הספרדים פיקאסו ודאלי, או הסופר האמריקאי המינגווי. ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת המתקפה הגרמנית על צרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו העיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו של פיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשך מלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרל דיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו של היטלר (מה-23 באוגוסט 1944) להפוך את פריז לתל חורבות לפני הכניעה הגרמנית.
[עריכה] לאחר מלחמת העולם השנייה
בתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרברים החלו להתרחב למכביר, עם בניית אזורי דיור חברתי שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של מחוז העסקים לה דפנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת-קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרברים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרברים, סביב הכביש הטבעתי "פריפריק" שסובב את פריז.
בשנת 1956 כרתה פריז ברית ערים תאומות עם רומא, כסמל לדינמיקה רחבה יותר של התפייסות ושיתוף פעולה לאחר מלחמת העולם השנייה.[37] [38]
בתקופת שלטונו של גנרל דה גול, בשנים 1958 עד 1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר 1961, הפגנה למען עצמאות אלג'יריה דוכאה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 איש נטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו של מוריס פאפון.[39] החל מה-22 במרץ 1968, תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בינלאומיות של צעירים ואידאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי תהלוכה גדולה בת 800,000 איש נאספה כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש בין כיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הפריזאים הצביעו בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.
יורשו של שארל דה גול, ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית. ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזור לה אל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת 1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז 1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסט ז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד 1995. בקדנציה הראשונה של הנשיא מיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מה-31 בדצמבר 1982: החוק העניק לכל רובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידי עיריית פריז.
בשנת 1991, גדות הסן, מגשר סולי ועד גשר יינה, סווגו כאתר מורשת עולמית בידי אונסק"ו, תחת הכותרת של משלב ייחודי של נהר ועיר, עם אנדרטאות שרובן יצירות מופת אדריכליות בקנה מידה עולמי.[40]
לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.
בשנת 2001 נבחר הסוציאליסט ברטרן דלנואה לכהן כראש העיר. הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובת תחבורה ציבורית. דלנואה ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche ) או "חוף פריז" (Paris-Plage), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר.
[עריכה] גאוגרפיה
פריז שוכנת בצפון מערב צרפת, בלב מישור האגן הפריזאי הגדול, על גדות נהר הסן, כ-375 ק"מ משפכו של תעלת לה מנש. שני איים בנהר הסן מהווים את ליבה ההיסטורי של העיר: איל דה לה סיטה במערב ואיל סן לואי במזרח. משם מתפרשת פריז בצורה לא שווה, כשהאזור הצפוני, שבגדה הימנית, תופס שטח כפול כמעט מזה הדרומי, שבגדה השמאלית.
השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון מערב לדרום מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, אשר הגבוהה מביניהם היא גבעת מונמארטר (168 מטרים).
מיקומה של פריז הינו 48°52′ צפון, 2°19′59″ מזרח.